אור ברסלב
חברותא על עירובין פרק עשירי - המוצא תפילין

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - המוצא תפילין

פרק תשיעי - כל גגות

מתניתין:

המוצא תפילין (1) בשבת בשדה, שהוא מקום שהם מתבזין שם (2) - מכניסן לעיר, למקום המשתמר, זוג זוג.

שמניח תפילין של ראש בראשו ושל יד בזרועו כדרך שהוא מניח בחול, ונכנס. וחוזר ומכניס זוג אחר זוג, עד שמכניס את כולן.

ובכך אינו נחשב כמטלטל משא מרשות הרבים לרשות היחיד, כי הנחת תפילין היא דרך מלבוש. (3)

אבל יותר מזוג אחד בבת אחת הוי טלטול, ואסור.

רבן גמליאל אומר: אפילו שנים שנים מותר בבת אחת. דהיינו, שמכניסן כשהוא לבוש שני בתי תפילין בראשו, ושנים בזרועו. ובגמרא יבואר פלוגתתם.

במה דברים אמורים, שחייב להכניס לעיר - במוצא ישנות, שניכר ברצועותיהן רושם הקשר שרגילין לעשות בתפילין, (4) דודאי תפילין הם, ויש בהם קדושה, ואסור להשאירם כך בבזיון.

אבל בחדשות, שאין ניכר בהם הקשר - פטור מלהכניסן, (5) שמא אינן תפילין אלא קמיע בעלמא העשוי בצורת תפילין.

ואין בהם קדושת תפילין כי לא נעשו לשם תפילין, ולכן לא מחללין שבת עליהם.

מצאן צבתים, ערימות ערימות של תפילין, שכל זוג קשור בפני עצמו, או מצא כריכות, שכל התפילין קשורין יחד בכל ערימה, ולא יספיק להכניס את כולן זוג זוג עד צאת השבת - לא התירו לו להכניסן בשבת, שהרי בין כך יצטרך להתעכב עד צאת השבת.

אלא, מחשיך עליהן, ממתין שם, ושומרם עד שתחשך, ומביאן בבת אחת.

דף צה:

ובסכנה, כשמפחד להתעכב שם שמא יבאו ליסטים ויתנפלו עליו - מכסן בבגד, והולך לו.

רבי שמעון אומר: מוליכן פחות מארבע אמות, ואח"כ נותנן לחבירו, וחבירו לחבירו, וכל אחד מוליכן פחות מארבע אמות, עד שמגיע לחצר החיצונה הראשונה שבעיר, שהוא מקום המשתמר. (6)

וכן בנו שנולד בשדה בשבת - נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, כל אחד פחות מארבע אמות, אפילו מאה אנשים, עד שמכניסו לעיר.

רבי יהודה אומר: נותן אדם חבית עם מים לחבירו, וחבירו לחבירו, ומוליכה כך אפילו חוץ לתחום. (7)

אמרו לו: לא תהלך חבית זו יותר מרגלי בעליה, שאסור להוליכה רק עד היכן שבעליה יכולים ללכת. ובגמרא יבואר אופן פלוגתתם.

גמרא:

והוינן בה: וכי רק זוג אחד, אין, מותר לו להכניס בבת אחת, לתנא קמא. טפי - לא?

לימא האם נאמר כי תנן סתמא דמתניתין דלא כרבי מאיר. והרי סתם משנה רבי מאיר היא?

דאי כרבי מאיר, האמר שאם נפלה דליקה בשבת בחצירו, לובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף, אפילו הרבה בגדים זה על גבי זה, ומוציא לחצר אחרת. ואילו הכא, לא התירו אלא זוג אחד בלבד?

דתנן: במסכת שבת [קכ א]: ולשם, לחצר הסמוכה לדליקה - מוציא כל כלי תשמישו הצריכים לו לאותה שבת. ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף. (8)

ומבארת הגמרא: וההיא סתמא - ממאי דרבי מאיר היא? (9)

דקתני עלה בבריתא [שם]: לובש ומוציא לחצר אחרת, ופושט שם, וחוזר ולובש, ומוציא, ופושט אפילו כל היום כולו, דברי רבי מאיר.

[ורבי יוסי חולק עליו, שמותר רק שמונה עשר בגדים. והוא רבי יוסי הנזכר במשנה שחולק על תנא קמא. ומשמע שתנא קמא הוא רבי מאיר].

ומתרצינן: אמר רבא: אפילו תימא מתניתין רבי מאיר היא, לא קשיא:

התם בשאר מלבושים, כדרך מלבושו כחול - שוויה רבנן. שהתירו לו ללבוש כדרך שהוא לובש ביום חול. וכדמפרש ואזיל.

וגם הכא בתפילין. כדרך מלבושו כחול - שוויה רבנן.

ומבאר רבא: התם, דביום חול כמה דבעי לביש, שדרכו ללבוש בחול כמה בגדים שירצה, הילכך לענין הצלה בשבת נמי שרו ליה רבנן להוציא כמה בגדים שירצה דרך מלבוש.

אבל הכא, דבחול נמי רק זוג אחד, אין, הוא מניח, טפי לא. ולא יותר. הילכך, לענין הצלה נמי - זוג אחד, אין, טפי לא.

דקסבר תנא דמתניתין דשבת זמן תפילין הוא, והדרך להניח תפילין בשבת, ולא התירו לענין הצלתם מבזיון, אלא רק שיניחם כדרך מצותו, ולא יותר. (10) שנינו במשנה: רבן גמליאל אומר שנים שנים:

והוינן בה: מאי קסבר רבן גמליאל?

אי קסבר שבת זמן תפילין הוא, ולא התירו שיצילם אלא כדרך מצותם, אם כן זוג אחד, אין, טפי לא. ולמה התיר להניח שתים שתים? (11)

ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא, ומשום הצלה התירו, וכיון שהוא מניחן על ראשו ועל זרועו אינן נחשבין כמשא, אלא דרך מלבוש הוא שהן כתכשיט לאדם, (12) ובצורה שכזאת שרו ליה רבנן.

אי הכי, אפילו טפי מזוג אחד נמי יהא מותר להכניס?

ומתרצינן: לעולם, קסבר רבן גמליאל, שבת לאו זמן תפילין הוא.

וכי שרו רבנן לענין הצלה כשהוא מכניסן דרך מלבוש, הוא דוקא במקום שראוי להניח עליו תפילין, כיון שלא כל הראש כשר להנחת תפילין אלא דוקא בתוך השקע שבקדקד.

ולגבי שבת נמי, דוקא שם הן נחשבין כתכשיט, אבל מחוץ לשקע, כיון שהן בולטין ביותר, הן אינן כתכשיט אלא כמשא, ואסור להיכנס בהן לעיר. (13)

ומקשינן: אי הכי, רק זוג אחד, אין, ראוי להניח שם. טפי לא.

כי לכאורה אין המקום ההוא [בראש וביד] יכול להכיל רק זוג אחד בלבד!

ומתרצינן: אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין!

ומקשינן: הניחא תפילין בראש. אבל תפילין דיד - מאי איכא למימר?

שהרי לא כל היד כשירה להנחת תפילין רק הקיבורת, ושם אין מקום ליותר מתפילה אחת, וכיצד התירו לו להכניס שתי תפילין של יד?

ומתרצינן: כדרב הונא.

דאמר רב הונא: פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו, וכשהוא בא לשאת את החבילה הוא מסלקן לתפילין של ראש מראשו, וקושרן בזרועו כדי שראשו יהיה פנוי למשא החבילה.

הרי שיש מקום ביד לשתי תפילין.

ומקשינן: אימר דאמר רב הונא שמניחן בזרועו, משום שהתירו לו כדי שלא ינהג בהן דרך בזיון, שלא יניח חבילתו עליהם, ולכן התירו לו לשימם בזרועו.

אבל שיהא המקום ראוי להנחת תפילה נוספת - מי אמר?

ומסקינן: אלא כדאמר רב שמואל בר רב יצחק לגבי תפילין של ראש:

מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין.

הכא נמי לגבי תפילין של יד אמרינן: מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי תפילין! (14)

תנא דבי מנשה: "וקשרתם לאות על ידך"

- זו קיבורת, גובה הבשר שבזרוע, שהוא העצם בין המרפק לכתף.

"והיו לטוטפות בין עיניך" - זו קדקד.

ומבארינן: היכא בקדקד?

אמרי דבי רבי ינאי: מקום שמוחו של תינוק רופס רך.

ומבארת הגמרא מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל במתניתין:

לימא בדרב שמואל בר רב יצחק, דאמר מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין - קמיפלגי.

דתנא קמא לית ליה דרב שמואל בר רב יצחק, ולדעתו אין מקום בראש ובזרוע אלא רק לזוג תפילין אחד. ולכן אסור להכניס לעיר יותר מזוג אחד.

ורבן גמליאל אית ליה דרב שמואל בר רב יצחק, ויש מקום בראש ובזרוע לשתי תפילין.

ודחינן: לא פליגי בהכי! אלא, דכולי עלמא אית להו דרב שמואל בר רב יצחק.

והכא: בשבת אם היא זמן תפילין קמיפלגי.

דתנא קמא סבר: שבת זמן תפילין, ואין התפילין נחשבות כתכשיט אלא קיום המצוה בלבד הוא שעושה אותן למלבוש.

הילכך, רק זוג אחד מותר להכניס. ועוד, דכיון דשבת זמן תפילין היא, הרי יש איסור "בל תוסיף" בהנחת שתי זוגות תפילין. ואתי איסור בל תוסיף ועושה את התפילין למשא. (15)

ורבן גמליאל סבר: שבת לאו זמן תפילין הוא, ולא המצוה גורמת שיהא על התפילין שם מלבוש, אלא הן תכשיט מצד עצמן.

וגם "בל תוסיף" ליכא, שהרי בשבת לא נוהגת מצות תפילין כלל, והרי הן כמלבוש בעלמא. הילכך, מותר להכניס אפילו שתי זוגות, שגם שתי תפילין בכלל תכשיט הן.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי שבת זמן תפילין הוא, ותפילין אינן בכלל תכשיט.

והכא במצות צריכות כוונה קמיפלגי.

תנא קמא סבר: בכל מצוה, מי שרוצה לצאת ידי חובתה - בעי כונה!

שצריך להתכוון בפירוש שהוא עושה לשם מצוה.

הילכך, אינו יכול להכניס שתי זוגות.

כי ממה נפשך: אם יכוין שמניחם לשם מצוה - הרי הוא עובר בבל תוסיף.

ואם לא יכוין לשם מצוה - הרי אינו יוצא בשתיהן, והן משא עליו.

ורבן גמליאל סבר: מצוות לא בעי כוונה, ולכן יכול להכניס שתי זוגות, כשלא יתכוין בהן לשם מצוה.

שבזוג אחד הוא יוצא ידי חובתו, אעפ"י שלא כיון, ואילו בזוג השני אינו עובר בבל תוסיף כיון שלא נתכוין לקיים בו מצוה.

לפי שאין עוברים בבל תוסיף אלא אם כן מתכוונים בהוספה לשם מצוה. ועל כל זוג וזוג אנו אומרים שבו הוא יוצא ידי חובתו. (16)

דף צו.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי דלצאת ידי חובתו לא בעי כוונה. והכא בלעבור משום "בל תוסיף" קמיפלגי.

דתנא קמא סבר: כשם שלצאת לא בעי כוונה, הוא הדין לעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה. ולכן אינו יכול להכניס שתי זוגות, שאף אם לא יכוין בהם לשם מצוה, הוא עובר בבל תוסיף.

ורבן גמליאל סבר: אמנם לצאת ידי חובה לא בעי כוונה, אבל לעבור משום בל תוסיף בעי כוונה. וכל שאינו מתכוין לשם מצוה אינו עובר בבל תוסיף. הילכך יכול להכניס שתי זוגות מבלי שיתכוין לשם מצוה, שבכך אינו עובר על בל תוסיף.

ואיבעית אימא: אי דסבירא לן אם היינו סוברים דשבת זמן תפילין, הרי דכולי עלמא יסברו כי לא לעבור בבל תוסיף בעי כוונה, ולא לצאת ידי חובת המצוה בעי כוונה.

והכא לכולי עלמא שבת לאו זמן תפילין הוא.

ובלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו של המצוה קמיפלגי.

דתנא קמא סבר: אף שלא בזמן המצוה לא בעי כוונה. והמוסיף על המצוה שלא בזמנה, אף אם אינו מתכוין לשם מצוה, יש על זה שם מצוה ותוספת מצוה, והרי הוא עובר בבל תוסיף.

ולכן, אינו יכול להכניס בשבת לעיר שתי זוגות, אפילו שלא בכוונה לשם מצוה.

ורבן גמליאל סבר: לעבור על בל תוסיף שלא בזמנו - בעי כוונה. שכיון שעתה אין זה זמן המצוה, וגם אינו מתכוין לשם מצוה, הרי אין כאן לא מצוה ולא תוספת.

ולכן, יכול להכניס שתי זוגות בשבת, שאינו זמן תפילין. שלא יתכוין לשם מצוה, ולא יעבור בבל תוסיף.

ומקשינן: אי הכי, לרבי מאיר [היינו תנא קמא] זוג אחד נמי לא יכניס, מחמת שעצם ההנחה בשבת היא הוספה על המצוה, כיון ששבת לאו זמן תפילין!?

ועוד, אסכן, הישן בשמיני עצרת בסוכה ילקה משום בל תוסיף, אף אם לא יתכוין לשם מצוה!

והרי אנן קיימא לן שבחוץ לארץ יושבין בסוכה בשמיני עצרת [משום ספיקא דיומא שמא עדיין סוכות היום]. ואם לפי תנא קמא שלא בזמנו לא בעי כוונה, הרי עוברין על ספק בל תוסיף בישיבה זו?

אלא, ודאי לכולי עלמא לעבור שלא בזמנו בעי כוונה. והיושב בשמיני מתכוין שאם היום אינו סוכות אינו מתכוין לשם מצוה.

ומסקינן: אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא, דפליגי בשבת אם היא זמן תפילין או לאו זמן תפילין. (17)

והוינן בה: ומאן שמעת ליה דסבר שבת זמן תפילין הוא?

ומשנינן: רבי עקיבא! דתניא: כתיב בפרשת "קדש לי", שנאמר בה מצות תפילין: "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה".

ודרשינן: "ימים" - ולא לילות, שאינן זמן תפילין.

"מימים", מקצת ימים, ולא כל ימים - פרט לשבתות וימים טובים שגם הם אינם זמן תפילין, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: לא נאמר "חוקה" זו אלא לענין פסח בלבד, שהפרשה מדברת בה לעיל, ולא לענין מצות תפילין. ו"מימים ימימה" היינו משנה לשנה.

ולדעת רבי עקיבא אין לנו דרשא למעט תפילין בלילות ושבתות, והוא התנא הסובר דשבת זמן תפילין הוא.

והוינן בה: ואלא, הא דתנן בריש מסכת כריתות: הפסח והמילה מצות עשה הן. ולפיכך אינו מביא קרבן חטאת על שגגתו באי עשייתן, למרות שיש בהן כרת במזיד, כי אין מביאין חטאת אלא על חטא שיש בו לאו.

לימא משנה זו דלא כרבי עקיבא היא.

דאי רבי עקיבא, כיון דמוקי לה לקרא ד"ושמרת את החקה הזאת" בפסח, אם כן לאו נמי איכא באי הקרבת קרבן פסח. לפי שהכתוב "ושמרת", יש במשמעותו "לאו", כדרבי אבין אמר רבי אילעאי:

דאמר רבי אבין אמר רבי אילעאי: כל מקום שנאמר בתורה "השמר" או "פן", וכן "אל"

- אינו "עשה", אלא בלא תעשה הוא!

ואם כן, אף בקרבן פסח לרבי עקיבא, דכתיב בו "ושמרת" - הוי איסור לא תעשה.

וכיון שזדונו בכרת, יהיה חייב על שגגתו באי עשייתו!?

ודחינן: אפילו תימא רבי עקיבא היא, לא קשיא.

משום דרק "השמר" דלאו, כשהתורה מזהירה שתשמר ואל תעשה כן, הוי לאו.

אבל "השמר" דעשה, כגון הכא, שהאזהרה היא לקיים מצות הפסח, הוי עשה.

ומקשינן: וכי סבר רבי עקיבא שבת זמן תפילין הוא?

והתניא: רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים?

תלמוד לומר "והיה לך לאות על ידך".

ומשמע דוקא מי שצריכין אות דהיינו ימות החול שישראל צריכין להעמיד בהם אות על עצמן, להוכיח שהם מחזיקים בתורת ה'.

יצאו אלו, שבתות וימים טובים, שפטורין מתפילין, לפי שהן גופן אות בין הקב"ה לישראל. כדכתיב בשבת "כי אות היא ביני וביניכם". (18)

הרי, שרבי עקיבא סבר שבת לאו זמן תפילין. (19) ואם כן, מי הוא התנא הסובר שבת זמן תפילין?

ומשנינן: אלא האי תנא הוא.

דתניא: הניעור בלילה, שאין לו לחשוש שמא יפיח בשעה שהוא ישן והתפילין עליו - רצה חולץ את התפילין, רצה מניח אותן. ואין כאן "בל תוסיף" לפי שהלילה זמן תפילין הוא מן התורה, ורבנן הוא דגזרו שלא להניחם בלילה שמא יפיח בהם כשהוא ישן.

ולכן זה הניעור מותר לו להניח תפילין בלילה, דברי רבי נתן.

יונתן הקיטוני אומר: אין מניחין תפילין בלילה, לפי שלילה לאו זמן תפילין הוא.

ומדלילה, לתנא קמא, זמן תפילין הוא, הרי שהוא אינו דורש קרא ד"מימים ימימה" לענין תפילין, אלא לענין פסח.

ואם כן, לפיו - שבת נמי זמן תפילין הוא! שהרי רק מאותו הפסוק אפשר למעט שבת.

ודחינן: דילמא אע"ג דסבירא ליה לתנא קמא דלילה זמן תפילין הוא, משום ד"מימים ימימה" קאי אפסח, מכל מקום סבירא ליה דשבת לאו זמן תפילין הוא. דנפקא ליה מ"לאות על ידך" - יצאו אלו שהן גופן אות.

דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר: לילה זמן תפילין הוא, שהרי הוא דורש "מימים ימימה" לענין פסח, ובכל זאת סבירא ליה דשבת לאו זמן תפילין הוא, וכדאמרן לעיל.

ומשנינן: אלא, האי תנא הוא.

דתניא: מיכל בת כושי [הוא שאול], היתה מנחת תפילין, ולא מיחו בה חכמים!

ואשתו של יונה בן אמיתי היתה עולה לרגל במועד, ולא מיחו בה חכמים!

מדלא מיחו בה במיכל חכמים על שהניחה תפילין, אלמא קסברי דתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים חייבות בה. (20) דאילו היו פטורות, היה אסור להן להניח תפילין, דהוי כתוספת על דברי תורה. (21)

הרי שהם סוברים דלילה ושבת זמן תפילין הם, ואין שום זמן שפטורין ממצות תפילין. שאם לילה או שבת לא היו זמן תפילין, נמצא שהתפילין הן מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

דף צו:

ודחינן: ודילמא, סבר לה האי תנא דאמר דלא מיחו בה חכמים (תחילת העמוד) כרבי יוסי. דאמר לקמן: נשים סומכות - רשות.

שאעפ"י שאין הנשים חייבות במצות סמיכה על הקרבן, בכל זאת הרשות בידן לסמוך, אם הן רוצות בכך.

והוא הדין במצות תפילין, שלעולם הנשים פטורות מהן, ובכל זאת מותרות הן להניח תפילין.

דאי לא תימא הכי, תיקשי אהא דאמרו: אשתו של יונה היתה עולה לרגל, ולא מיחו בה חכמים.

וכי מי איכא למאן דאמר שמצות העליה לרגל, לא מצות עשה שהזמן גרמא הוא, והנשים חייבות בה? והרי ודאי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות הימנה.

אלא, ודאי קסבר שאמנם הנשים פטורות מעליה לרגל, ובכל זאת רשות בידן לעלות.

הכא נמי בתפילין, אף שפטורות הן - רשות בידן להניחן. (22)

ואם כן, אין לנו ראיה דהאי תנא סבר כי שבת זמן תפילין הוא?

ומשנינן: אלא האי תנא הוא.

דתניא: המוצא תפילין מכניסן זוג זוג.

אחד האיש ואחד האשה שמצאו תפילין.

אחד חדשות ואחד ישנות מכניסן זוג זוג, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אוסר להכניס בתפילין חדשות, שמא לאו תפילין הן, אלא קמיע בעלמא, ומחלל שבת בהכנסתן. ומתיר בישנות.

ומדייקת הגמרא: עד כאן לא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אלא בחדשות וישנות.

אבל באשה לא פליגי שמכניסה זוג זוג.

שמע מינה: תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא. וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות.

שאילו היו הנשים פטורות ממצות תפילין, הרי התפילין להן כמשא, ואינן תכשיט להן, ואסורות להכניסן מהשדה לעיר. (23)

ומאחר שתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא היא - שמע מינה דשבת זמן תפילין הוא.

ומקשה הגמרא: ודילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר נשים סומכות רשות, ומותרות להניח תפילין. וממילא הוי להן התפילין כתכשיט?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך!

דלא רבי מאיר סבר לה כרבי יוסי, ולא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי דנשים סומכות רשות.

ומבארינן מנא לן שהם לא סוברים כרבי יוסי:

לא רבי מאיר סבר לה כרבי יוסי, מהא דתנן במסכת ראש השנה:

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. אין הבית דין צריכין למנוע מקטנים שלא יתקעו בראש השנה, שהרי צריך לחנכן במצוות.

ודייקינן: הא נשים - מעכבין אותן מלתקוע!

דכיון שהן פטורות מתקיעת שופר הרי הן נראות כמוסיפות על המצוות. והוא הדין לכל מצוות שהנשים פטורות מהן, שאין להם רשות לקיימן מצד "בל תוסיף".

וסתם מתניתין בכל מקום, וכן מתניתין דראש השנה - רבי מאיר היא.

הרי שרבי מאיר לא סבר כרבי יוסי דנשים סומכות רשות.

ולא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי, מהא דתניא בתורת כהנים:

נאמר בפרשת ויקרא "דבר אל בני ישראל: אדם כי יקריב מכם קרבן", ובהמשך הפרשה נאמר "וסמך ידו על ראש העולה".

ודרשינן מסמיכות "בני ישראל" אל "וסמך"

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה