אור ברסלב
חברותא על עבודה זרה פרק שני - אין מעמידין › הקדמה בענין "נותן טעם לפגם"

חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - אין מעמידין · הקדמה בענין "נותן טעם לפגם"

דף לח:

כלי מאכל של עכו"ם שלא ידוע אם התבשל בו דבר איסור, ומתי, הריהו בחזקת כלי 'שאינו בן יומו', ולכן הוא נחשב כ'נותן טעם לפגם'. ונבאר שני המושגים הללו:

א. "כלי בן יומו" - הוא כלי שבלע טעם ממאכל חם שהתבשל בתוכו על גבי האש, ובמשך היממה [עשרים וארבע שעות] מאז שהתבשל בו התבשיל, הוא נחשב ל"כלי בן יומו", שהטעם הבלוע בו נשאר כמות שהוא, בטעם המשובח, ובכוחו של הכלי להבליע את הטעם המשובח הבלוע בו למאכל חם אחר, כשיבושל בתוכו.

"כלי שאינו בן יומו", הוא כלי שכבר עברה עליו יממה [עשרים וארבע שעות] מאז שבלע את הטעם מהתבשיל שהתבשל בו, ולא התבשל בו דבר אחר בינתיים, ולכן הטעם הבלוע בתוכו - נחשב כפגום.

ב. "נותן טעם לפגם": טעם פגום הבלוע בכלי, אינו אוסר אף אם הוא בן יומו.

וכאמור, אף טעם משובח הבלוע בכלי, נפגם לאחר כ"ד שעות.

נידון זה מובא בסוגיה שלפנינו וכן בסוגיות הגמרא להלן.

תנו רבנן: הכוספן, פסולת של תמרים שעשו ממנה שכר של עובדי כוכבים, שהוחמו נחלטו במים חמין, אם נעשה הדבר ביורה גדולה - אסור.

ואם הוחמו ביורה קטנה - מותר.

ודנה הגמרא: ואיזו היא יורה קטנה?

אמר רבי ינאי: כל שאין צפור דרור, יכול ליכנס בתוכה כיון שפיה קצר, זוהי יורה קטנה. ומותרת, כיון שמחמת קטנותה אין לחשוש שמא נתבשל בה דבר טמא.

אולם יש לשאול: ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה, יתכן שחתכו את הדבר שטמא לחתיכות קטנות, והכניסוהו לתוך כלי קטן זה וכעת פולט הכלי את טעם האיסור אל תוך המים החמים הללו? ומבארת הגמרא: אלא, שיעורו של הכלי, כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, ולא תיתכן חתיכת איסור הקטנה מזו.

שואלת הגמרא: והתניא, אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה - מותר!?

ומתרצת: לא קשיא. הא, שיעור זה בכלי קטן נאמר כמאן דאמר (590) נותן טעם לפגם - אסור. (591)

ולכן דבר טמא שהיה בכלי וטעמו נפלט שם, אוסר את הכלי ואת הנמצא בתוכו.

והא, הדעה שאין הבדל בין כלי קטן לגדול, הינה כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר.

אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי, שמן שבישלוהו גוים - אסור.

אמר רב ספרא: והרי שמן של גוים התירו רבי יהודה הנשיא. ואם כן למאי ניחוש לה, מדוע לחשוש ולאסור? אי החשש משום איערובי שמא עירבו בו יין גוים - מיסרא סרי מסריח מחמת כן. ואם כן, אין לחשוש שמא יערבו כך.

ואי החשש הוא משום בישולי עובדי כוכבים, הרי השמן נאכל הוא כמו שהוא חי אף בלא בישול. (592) ובאופן זה, אינו אסור משום בישולי גוים.

ואי החשש הוא משום שתוך כדי הבישול פלט הכלי גיעולי [פליטת איסור (593) של] עובדי כוכבים - הרי נותן טעם לפגם הוא, ומותר? (594)

ואם כן אין מקום לאסור כרב ששת.

בעו מיניה שאלוהו מרבי אסי: הני אהיני שליקי אלו התמרים המבושלים דארמאי של גוים, מאי מהו דינם?

והנידון בשאלה זו הוא כך: תמרים חוליי מתוקים - לא תיבעי לך אין ספק בדינם, דודאי שרו מותרים. כיון שמתוקים הם, נאכלים אף חיים.

מרירי, תמרים מרים, לא תיבעי לך אין ספק בדינם, דודאי אסירי. כיון שאין דרך לאכלם אלא על ידי בישול. ובכלל בישולי גוים הם.

כי תיבעי לך, השאלה היא במציעאי, תמרים אמצעיים שאינם מתוקים ואינם מתוקים, ובשעת הדחק אוכלים אותם אף כשהם חיים. אך לכתחילה מבשלים אותם. מאי, מהו דינם של אלו?

אמר להו רבי אסי: מאי תיבעי להו מה הספק בכך, דרבי [הכונה לרבו של רב אסי] אסר. ומנו, מיהו רבו של רב אסי? - לוי.

שתיתאה, תבשיל העשוי מקמח של קליות שקלו אותם בתנור -

רב שרי התירם. אבוה דשמואל, ולוי - אסרי.

ומבארת הגמרא: בקמח העשוי מקליות חיטי ושערי חיטין ושעורין, כולי עלמא לא פליגי לא נחלקו דשרי שמותרים. לפי שהקליות עצמן מותרים כפי ששנינו לעיל, וכן הקמח הנעשה מהם.

בטלפחי דחלא, בקליות של עדשים, שמתוקין הם ביותר, ולפיכך מערבין בהם חומץ, כולי עלמא לא פליגי, לא נחלקו דאסיר שאסור. לפי שהחומץ בא מיין של איסור.

כי פליגי, בטלפחי דמיא. בדינו של קמח עדשים שעירבו בו מים על מנת להפיג מעט ממתיקותו.

מר, אבוה דשמואל, ולוי, סבר, גזרינן הא אטו הא. גוזרים ואוסרים תערובת עם מים על מנת שלא יטעו בינם לבין תערובת עם חומץ.

ומר רב סבר, לא גזרינן.

ואיכא דאמרי יש אומרים כי בטלפחי דמיא בקמח עדשים המעורב במים, כולי עלמא לא פליגי דאסיר. לפי שיש לחשוש שמא יחליפוהו בתערובת עם חומץ.

כי פליגי מחלוקתם היא, בחיטי ושערי. בתבשיל העשוי מקמח קליות של חיטין ושעורין.

מר, אבוה דשמואל ולוי, סבר, גזרינן הא אטו הא. גוזרים על תבשלי שעורים וחיטין משום תבשיל של עדשים שנאסר משום החומץ הניתן בו.

ומר, רב סבר, לא גזרינן אין לגזור משום כך.

אמר רב: תרי מיני שתיתאה, שני מינים של תבשיל העשוי מקמח קליות, שדר שלח ברזילי הגלעדי לדוד.

דכתיב [שמואל ב, יז כח] "משכב וספות וכלי יוצר חטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי". ומכך שנכפל בפסוק פעמיים "קלי" אנו למידים ששלח לו משני מיני התבשיל.

ומוסיפה הגמרא בענין זה: והשתא הוא דקא מפקי צני צני לשוקי דנהרדעא עכשיו בזמן זה, שמוציאין סלים סלים מלאים בתבשיל זה, ולית דחייש ואין מי שחושש להא לדעת דאבוה דשמואל ולוי, אלא נוקטים כרב שהתיר.

שנינו במשנתנו: וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין מותרים בהנאה ואסורין באכילה.

אמר חזקיה: היתר הנאה זה, לא שנו אותו אלא בכבשין שדרכן לתת לתוכן יין, ואין ידוע אם דוקא לכבשין אלו שלפניו, אכן ניתן יין. (595) אבל באם ידוע (596) בודאי שניתן יין בכבשין אלו - אסור אפילו בהנאה. (597)

שואלת הגמרא: ומאי שנא במה שונים הכבשין הללו ממורייס שרוב העולם נותנים בו יין, והרי כאילו ידוע לנו שניתן יין במורייס דבכל אופן שרו התירוהו רבנן בהנאה?

ומתרצת: התם במורייס, ניתן בו היין רק כדי לעבורי זוהמא להעביר ממנו את זוהמת הדגים. ולא כדי למתקו. ואם כן בו תועלת מורגשת, והרי הוא כאילו נאבד ואינו. (598)

אולם הכא בכבשין, נותנים בהם יין למתוקי טעמא להמתיק טעמם. ומחמת תערובת זו - אסורין.

ורבי יוחנן חלק על חזקיה, ואמר: אפילו באופן שידוע שניתן יין בכבשין הללו נמי גם כן מותר בהנאה.

שואלת הגמרא: ולדעת רבי יוחנן, מאי שנא במה שונה הדבר ממורייס, שרוב העולם נותנים בו יין, (599) ולדעת רבי מאיר דאסיר בהנאה לפי שידוע שיש בו יין?

תוכן העניינים

חברותא על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה