אור ברסלב
חברותא על עבודה זרה פרק שני - אין מעמידין

חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - אין מעמידין

פרק ראשון - לפני אידיהן

הקדמה לפרק "אין מעמידין"

תיקנו חכמים להרחיק מן הגוים וממעשיהם, בשלשה אופנים:

א. להימנע ממשא ומתן ועשיית מלאכה עבורם, כאשר יש חשש שמא הדבר יסייע לצורך עבודה זרה, או לצורך איסורים אחרים. [רובו של ענין זה נשנה בפרק הקודם, ומקצתו בתחילת פרקנו].

ב. להימנע ולהתרחק מכל דבר של גוים העשוי לשמש לעבודה זרה [כגון החשש ליין נסך ולסתם יינם של גוים, וכדומה].

ג. להרחיק ולאסור כל דבר העשוי להביא לידי קירבה עימהם וחיתון עם בנותיהם. ועניני הרחקה אלו, מתבארים בפרק שלפנינו.

המאירי בתחילת פרקנו, מחלק את עניני הפרק ואת חיובי ההרחקות הללו, לכמה נושאים, כפי סדרם בפרק:

א. החיוב להרחיק מן הגוים עצמם, ולהימנע ממעשים משותפים עמם העלולים להביא לידי איסור [כגון יחוד בנותינו ובהמתינו עמהם], או לידי סכנה [כגון יחוד עמהם, המביא לידי סכנת שפיכות דמים, או ריפוי על ידם, וכדומה]. וענין זה, הוא מעין המשך והשלמה לנושאים שנידונו בפרק הקודם.

ב. דברים של גוים האסורים לנו בהנאה לחלוטין בלא אפשרות להכשירם [כגון יינם של גוים, ושאר מאכלים אסורים]

ג. דברי הגוים האסורין בהנאה, אך יש אפשרות להכשירן ולתקנם [כגון כלי היין, הלכותיהם והכשרתם].

ד. הלכות מאכלים שנעשו על ידי גוים המותרים בהנאה אך אסורין באכילה, הן מטעם גזירת "בישולי גוים" [וגזירות נוספות], והן מטעמי חשש כשרות המאכלים. וכן מאכלים שנעשו על ידי גוים, אך נקיים מן החששות הללו.

מתניתין:

אין מעמידין בהמה (1) בפונדקאות (2) אכסניות של עובדי כוכבים, (3) מפני שהעובדי כוכבים חשודין (4) על הרביעה. (5)

ויש לחשוש שמא ירבע העובד כוכבים את בהמתו של הישראל. והגויים, אסורים הם ברביעת בהמה. (6) וכיון שנאסרו בני נח ברביעת בהמה, נמצא שיהודי המניח בהמה ברשות גוי, עובר על "לפני עיור לא תתן מכשול"!

וכן לא תתייחד אשה עמהן (7) עם הגויים, מפני שחשודין הגויים על העריות! (8) וכן לא יתייחד אדם זכר עמהן, מפני שחשודין על שפיכות דמים!

דף כב:

שנינו במשנתנו: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים!

גמרא:

ומקשה הגמרא סתירה לדין זה: ורמינהי, הרי שנינו בתוספתא [פרק ב] - לוקחין קונים מהן מן הגוייים בהמה לקרבן, ואין חוששין בה את אחד מן החששות הבאים:

א. לא משום רובע, (9) כלומר אם הבהמה זכר, אין לחשוש שמא רבעה הבהמה אשה.

ב. ולא חוששים משום נרבע, שמא הבהמה זו נרבעה לאדם. (10) ג. ולא חוששים משום מוקצה, שמא ייחד הגוי בהמה זו, להקריבה לעבודה זרה. (11)

ד. ולא חוששין משום נעבד, שמא כבר עבדו לבהמה זו כעבודה זרה!

ואם כן, קשה, שבברייתא זו רואים אנו, שאין חסרון בבהמה שהיתה ברשות עובד כוכבים. ואילו במשנתנו מבואר שאסור להשהות בהמות אצל הגוי?

בשלמא לגבי החשש של מוקצה ונעבד, אין לחשוש. כיון שאם איתא דאקצייה, אם אכן הקצה הגוי את הבהמה להקריבה לעבודה זרה, וכן אם איתא דפלחיה, אם אכן עבד בהמה זו לעבודה זרה - לא הוה מזבין ליה, לא היה מוכרה! (12) אלא מהחשש שמא בהמה זו היא רובע ונרבע - לחוש, ונמנע מלקחתה לקרבן!? (13)

אלא מוכח שאין חוששין לכך, ולא כפי המבואר במשנתנו?

ומתרצת הגמרא: אמר רב תחליפא, אמר רב שילא בר אבינא משמיה בשם דרב: עובד כוכבים חס על בהמתו ואינו רובעה, כדי שלא תעקר. שלא תיפגע ותיעשה עקרה על ידי הרביעה. ומשום כך אין כל מניעה מלקנותה ממנו לצורך הקרבן.

אולם על בהמת ישראל השוהה בפונדקו אינו חס, ועשוי לרובעה. ולכן אין מעמידין בהמה בפונדק של גוי.

ועדיין קשה: התינח בהמות נקבות, אכן אין לחשוש שרבעם הגוי, שהרי חס הוא על בהמתו שמא תיעקר.

אולם בהמות זכרים, מאי איכא למימר? הרי אין בהם חשש עיקור כמו אצל נקבות. ואם כן, יש לחשוש שמא רבעם הגוי. ושוב קשה היאך לוקחים מהם בהמות לקרבן (14)? אמר רב כהנא: אף בזכרים אין לחשוש שמא רבעם. הואיל ועל ידי הרביעה, מכחישין הבהמות בבשר שלהם. ונמצא, שאף על זכרים - חס הגוי, ואינו רובעם.

אלא יש להקשות מהא דתניא: לוקחין בהמה מרועה שלהן. ומדוע? ליחוש נחשוש דלמא שמא הרועה רבעה לה לבהמה. והרי אין הרועה חושש שתיעקר, שהרי הוא מוכרה?

מתרצת הגמרא: רועה שלהן מתיירא מלרבעה, משום הפסד שכר. כיון שאם יגלו שרבע אותה והזיק לה, יפסיד שכרו.

אולם על סברא זו קשה: אלא הא דתניא: אין ישראל מוסרין בהמה לרועה שלהן של גויים. ומדוע לא ימסור? לימא נאמר שרועה שלהן מתיירא משום הפסד שכרו?

ומתרצת הגמרא: יש לחלק בין אם בעל הבהמה הוא ישראל לבין אם הוא גוי.

והחילוק כך: אינהו, הם הגויים דידעי בהדדי שיודעים ומכירים במעשים הללו - מרתתי! חוששין מכך ולא יעשה הרועה מעשים אלו בבהמתו של חברו, לפי שאם ירגיש בכך בעל הבהמה, יתבע מן הרועה מה שהזיק לה. (15)

אולם, אנן אנחנו, ישראל, דלא ידעינן בהו, שלא יודעים ומכירים מעשים מעין אלו, ולא מבחינים אם נרבעה הבהמה - לא מרתתי. לא חוששין הרועים מפנינו, ואינם נמנעים מלעשות כך בבהמותינו. ומשום כך, אין מוסרין בהמה לרועה שלהם.

אמר רבה: היינו דאמרי אינשי זהו שאומרים בני אדם, מכתבא גללא בזע. כשם שהשיש ירא מן המכתב [שהוא כלי לחריטה ורישום בשיש], לפי שהשיש 'מכיר' בו, ויודע שהוא עשוי לחתוך בו,

כך רגלא בחבריה - ידע. (16) כך רכיל ובן בליעל [ושאר בעלי עבירה], יודעים ומכירים בבעלי עבירה כמותם.

[והנמשל בזה הוא כדברי הגמרא לעיל. שאמנם ישראל אינו מכיר במעשיו של הרועה הגוי, שעשוי הוא לרבוע הבהמה. אולם הגוי יודע ומכיר מעשים אלו, ומשום כך, ירא הרועה לעשות כן לבהמת הגוי].

ודנה הגמרא: אי הכי, אם אכן אין חוששין מן המוכר הגוי שירבע את הבהמה, כיון שחושש שמא תיעקר הנקבה, או שמא יכחש בשרו של הזכר,

הרי שבהמות זכרים מנקבות גויות - לא ניזבון, (17) אף מידיהם של המוכרות הנקבות לא נקנה.

דחיישינן, יש לחשוש דלמא שמא האשה הגויה מרבעא ליה עילוה. מרביעה עליה את הבהמה הזכר, ואין בזה חשש להפסד ממון. משום שזכר בהמה הרובע אשה, אינו בא לידי הכחשת בשר. ואם כן, יאסר לקנות בהמות זכרים ממוכרות גויות?!

ומתרצת הגמרא: אין לחשוש שמא המוכרות ירביעו עליהם את הזכרים. כיון דעל ידי רביעה זו שתרביע עליה את הזכר, מיגרי בה מתגרה בה הזכר וירדוף אחריה לשם כך. ולכן - מרתתא. מפחדת האשה, שמא תתגלה חרפתה ברבים!

וקשה על כך: אלא הא דתני מה ששנה רב יוסף - ארמלתא אלמנה לא תרבי כלבא לא תגדל כלב ברשותה, (18) ולא תשרי בר בי רב באושפיזא (19) וכן לא תארח תלמיד חכם, שמא יבואו לידי עבירה.

ודנה הגמרא במימרא זו: בשלמא אכן בר בי רב תלמיד חכם צניע לה. צנוע הוא. ואף אם יבואו לידי עבירה, לא יגלה את הדבר ברבים, וממילא אין היא חוששת לחטוא עימו. ולפיכך, אסור לה לארח אותו.

אלא כלבא כלב, הרי כיון דמיגרה בה, שעשוי הוא להתגרות על ידי רביעתה, ולרדוף אחריה [וכמו שאמרנו לעיל לגבי בהמה] - מרתתא! תחשוש מרביעתו,

ואם כן, אין צורך לאסור עליה לגדלו, שהרי אין חשש שתבוא לידי עבירה.

מתרצת הגמרא: שונה הכלב משאר בהמה. כיון דכי שדיא ליה כאשר משליכה לעברו אומצא מעט בשר, ומסריך אבתרה, ומנהגו לרדוף אחר בעליו, על מנת שיתן לו עוד בשר. ומשום כך, סוברת האשה, כי מימר אמרי אינשי יאמרו הבריות: האי הסיבה דכלב זה מסריך אבתרה, רודף אחריה - משום אומצא דקא מסריך. רודף הוא על מנת להשיג בשר [ולא משום זנות], ומשום כך תקל האשה, ותבוא לידי הרבעת הכלב עליה, ולכן אסורה לגדלו.

ואחר כל זה, יש לשאול: שנינו לעיל [טו ב] שאפילו בהמות נקבות וגויות נקבות לא מייחדים.

וקשה: בהמות נקבות אצל נשים גויות נקבות, מאי טעמא לא מייחדינן, הרי באופן זה אין במציאות חשש רביעה? אמר מר עוקבא בר חמא: מפני שהעובדי כוכבים מצויין אצל הגויות נשי חבריהן, על מנת לחטוא עימן. ופעמים שאינו מוצאה את האשה, ומוצא את הבהמה ורובעה! (20)

ומשום כך, אסור אף לייחד את האשה עם הבהמה. שמא ירבענה האיש הבא אצלה.

עוד אופן בביאור הדבר: ואיבעית אימא, אפילו מוצאה הגוי את האשה - נמי רובעה את הבהמה! דאמר מר: חביבה עליהן על הגויים בהמתן של ישראל, יותר מנשותיהן!

ואיך יתכן דבר זה?

- דאמר רבי יוחנן: (21) בשעה שבא (22) נחש על חוה, הטיל בה (23) זוהמא! ומשום כך עדיפה להם בהמה זו שאינה מבני חוה, מאשר נשותיהן שיש בהן הזוהמא זו.

ומקשה הגמרא: אי הכי, ישראל נמי? אף בנשות ישראל ישנה זוהמא זו.

מתרצת הגמרא: ישראל שעמדו על הר סיני

- פסקה זוהמתן, שהרי במעמד הר סיני נתרפאו מכל המומין, (24) ופסקה זוהמתן (25). אולם עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני

- לא פסקה זוהמתן!

איבעיא להו: עופות מאי, האם גם בעופות נאמרו כל החששות הללו? (26)

ופושטת הגמרא: תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל משום בשם רבי חנינא: אני ראיתי עובד כוכבים שלקח אווז מן השוק. רבעה, חנקה, צלאה, ואכלה! ומוכח, שגם בעופות נעשים המעשים הללו, ודינם כבהמה לענין זה.

ואמר רב ירמיה מדיפתי: אני ראיתי ערבי (27) אחד שלקח ירך של בהמה מן השוק, וחקק בה חקיקה המספיקה לכדי מעשה רביעה, ולאחר מכן רבעה, (28) צלאה, וא כלה!

דף כג.

חוזרת הגמרא ליישב את הסתירה שהוקשתה לעיל, בין משנתנו האוסרת לייחד בהמה עם גוי, לבין הברייתא המתירה לקנות מן הגוי בהמה לקרבן:

רבינא אמר: לא קשיא סתירה זו.

הא, דברי משנתנו לכתחלה נאמרו. שאין לייחד בהמה עם הגוי מחמת חשש הרביעה.

ואילו הא, דברי הברייתא, שלוקחים מהם בהמה לקרבן - דיעבד. (29) כלומר אחר שכבר היתה ברשות הגוי, אין לחשוש שמא נרבעה.

ודנה הגמרא: ומנא תימרא מנין לומר דשאני בדבר זה בין לכתחלה בין לדיעבד, שלכתחילה חושדין, ואילו בדיעבד נעלם החשד?!

ומבארת הגמרא: דתנן, שנינו במשנתנו: לא תתייחד אשה עמהם עם הגויים, מפני שחשודין על העריות. (30)

ורמינהו, וקשה, שהרי במקום אחר [משנה כתובות כו ב] נאמר: האשה יהודיה שנחבשה נשבתה בידי עובדי כוכבים, דינה כך: אם נאסרה ונשבתה על ידי חוב ממון שהיתה חייבת, ומחמת כן אסרוה, מותרת לבע לה.

ואילו אם נאסרה על ידי שהתחייבה בדיני נפשות (31) [מיתה], אסורה לבעלה!

וקשה, מדוע אם נאסרה על ידי חוב ממון, מותרת לבעלה. והרי אנו רואים במשנתנו, כי אין מייחדין את האשה עם גויים מחשש איסור?

ולומדת מכך הגמרא: אלא לאו, שמע מינה למידים אנו מכך, דשאני לן ישנו חילוק בין לכתחלה לדיעבד. (32) במשנתנו נאמר הדין שאין לייחד את האשה עם הגוי לכתחילה. ואילו במשנה בכתובות, מבואר הדין שאם כבר נאסרה האשה על ידי חוב ממון, מותרת בדיעבד!

ומוכח, שישנו חילוק בין לכתחילה ובין דיעבד. שאף אם לכתחילה חוששין, הרי שבדיעבד אין מתייחסין לחשש, ואין אוסרין מחמתו.

ודוחה הגמרא: ממאי? מנין שאכן ההבדל בין ההלכות הסותרות במשניות הללו, הוא משום שבדיעבד מותר,

דלמא יתכן שלעולם אימא לך, אפילו דיעבד נמי לא הותר. והכא הסיבה שהאשה הנשבית על עניני ממון מותרת - היינו טעמא הטעם הוא, דהגוי מתיירא משום הפסד ממונו. וחושש הוא שאם יבעלנה, לא ירצה בעלה לפדותה ולשלם את הממון שחייבת. ולכן אינו בא עליה, לפי שחושש להפסיד חובו. (33) אולם כאשר אין את הסיבה הזו, אכן חוששין שמא האשה נבעלה במאסר, ואסורה לבעלה!

ומוכיחה זאת הגמרא: תדע שטעם ההיתר הוא רק משום שהגוי חושש להפסד ממונו, דקתני סיפא נאמר בסוף משנה זו:

אם נחבשה האשה על ידי נפשות, שכבר ממילא נתחייבה מיתה, והגוי נוהג בה מנהג הפקר, חוששין אנו שמא נבעלה ברצון (34) לאחד מן הגויים הנמצאים עימה - ואסורה לבעלה! (35) ומוכח, שכאשר אין לגוי כל מניעה מלבוא עליה - בא עליה. וממילא אסורה אף בדיעבד, (36)

ותו לא מידי הוכחה זו ברורה היא, ואין להקשות עליה! (37)

[מביאה הגמרא תירוץ נוסף לסתירה בין משנתנו האוסרת לייחד בהמה עם הגוי, לדברי התוספתא שלוקחים מהם בהמה לקרבן].

רבי פדת אמר: לא קשיא הסתירה בין דין משנתנו לדין התוספתא. הא, אחד מהם הוא לדעת רבי אליעזר, והא אחד מהם, הוא לדעת רבנן במשנה להלן.

דתנן גבי פרת חטאת [פרה אדומה] רבי אליעזר אומר: פרה אדומה אינה נקחת לא קונים אותה מן העובדי כוכבים.

וחכמים מתירין לקנותה מידי עובדי כוכבים.

ומבארת הגמרא: מאי לאו, בהא בדבר זה קמיפלגי חלוקים הם.

דרבי אליעזר סבר: חיישינן לרביעה. כלומר לרביעת הפרה על ידי הגוי. ומשום כך לא קונים פרה אדומה מידיו.

ורבנן המתירין לקנות פרה מן הגוי סברי - לא חיישינן לרביעה, ואין כל מניעה לקנותה מידי עובד כוכבים.

ודוחה הגמרא: ממאי, מנין שאכן זו מחלוקתם?

דלמא יתכן דכולי עלמא, רבנן ואף רבי אליעזר, לא חיישינן לרביעה. והכא היינו טעמא דרבי אליעזר, הסיבה שאוסר רבי אליעזר, היא כדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: הניח עליהן על הפרה עודה (38) של שקין, ערימה של שקים ריקים קשורים יחד (39) - פסלה! (40)

לפי שנאמר בפרה אדומה [במדבר יט ב] "אשר לא עלה עליה עול". וכיון שעלה עליה עול זה - פסולה. (41)

ואילו בעגלה ערופה אינה נפסלת אלא עד שתמשוך בה. כלומר, שתלך (42) ותמשוך את העול. שנאמר [דברים כא ג] "ואשר לא משכה בעול". וכיון שמשכה בעול - פסולה.

ומעתה מתבארת מחלוקתם: מר, רבי אליעזר סבר חיישינן שמא עלה עליה עול, ומשום כך אין לוקחין מהם את הפרה. ומר, רבנן סבר [סברו] - לא חיישינן שמא עלה עליה עול. ומשום כך, לוקחין מהם. (43) ואם כן, אין הכרח שרבי אליעזר חושש לרביעה. והסיבה שאוסר לקחת פרה אדומה מן הגוי, קיימת רק בפרה אדומה, שחוששין בה שעלה עליה עול, אולם בשאר קרבנות שלא נאמר בהם דין זה, מודה רבי אליעזר שאכן לוקחין מן הגויים.

ודוחה זאת הגמרא: לא סלקא דעתך, לא יעלה על הדעת לומר שחוששין שהעלה עליה עול.

כי משום ניחא פורתא, נוחות מועטת שיש לו בהעלאת ה"עודה" על הבהמה - לא מפסיד טובא. לא יפסיד הוא את הממון הרב שנותנים עבור פרה אדומה, שהרי על ידי העלאת העודא על הבהמה, פוסלה.

ואם כן, ודאי לא מטעם זה אוסר רבי אליעזר לקחת פרה מן הגויים, וודאי שהסיבה היא משום שחושש הוא לרביעה.

אולם גם חשש זה אינו מתקבל. משום שהכי נמי לימא, גם כאן נאמר שמשום הנאה פורתא שיש לגוי ברביעת הבהמה, לא מפסיד טובא!

ומתרצת הגמרא: התם לגבי חשש רביעה - יצרו תוקפו. (44) ולכן, אף שלא מסתבר שמשום הנאה רגעית יפסיד דמים מרובים, מכל מקום כאשר יצר עריות תוקפו, אינו מחשב את ההפסד הנובע מכך!

ולכן, משום חשש רביעה, אוסר רבי אליעזר לקחת בהמה מן הגויים. וחכמים, אינם חוששים לכך.

אולם עדיין אין להכריח שבכך נחלקו רבי אליעזר וחכמים. כיון שישנה עוד אפשרות בביאור מחלוקתם:

ודלמא יתכן דכולי עלמא הן לדעת חכמים והן לדעת רבי אליעזר, לא חיישינן לרביעה, והכא, היינו טעמא דרבי אליעזר, כדתני כפי ששנה שילא.

דתני שילא: מאי טעמא דרבי אליעזר האוסר להביא פרה אדומה שנקנתה מן הגויים?

נאמר [במדבר יט ב] "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה", ודורשים זאת כך: בני ישראל יקחו - ואין העובדי כוכבים יקחו [ביאור תיבת "יקחו" כאילו נאמר "יקיחו", דהיינו ימכרו (45)]. כלומר, שיש לציבור לקנות את הפרה האדומה מבני ישראל דוקא, ולא מן העכו"ם.

ומשום דרשא זו, סובר רבי אליעזר שאין לוקחים פרה מן הגוי.

ודוחה זאת הגמרא: לא סלקא דעתך! לא יתכן לפרש כך את דברי רבי אליעזר. דהרי קתני סיפא כתוב בסופה של הברייתא: וכן היה רבי אליעזר פוסל את הבהמות הנקנות מן הגויים, בכל הקרבנות כולן. ולא רק לענין פרה אדומה.

ואי סלקא דעתך, אילו אכן היתה הסיבה שפוסל רבי אליעזר פרה הבאה מן הגויים, כדתני שילא (46) מן הטעם שדורש שילא, - הרי שדבר זה לא יתכן. כיון שבשלמא פרה, כתיב בה קיחה. ואם כן, בפרה ישנו דין מיוחד האוסר ליקח מן הגויים.

אלא כולהו, כל הקרבנות האחרים, אותם אוסר רבי אליעזר לקחת מן הגויים [כמבואר בסופה של הברייתא], וכי קיחה כתיב בהו באותם קרבנות?!

אלא, מתוך כך שאוסר רבי אליעזר את בהמות הגויים בכל הקרבנות, מוכח שאין טעמו כדברי שילא.

ואם כן, שוב יש להבין את מחלוקת רבנן ורבי אליעזר האם אפשר לקנות פרה מן הגויים.

וחוזרת הגמרא לביאור הקודם, שרבי אליעזר אוסר משום חשש רביעה: ודלמא, יתכן, שעד כאן לא פליגי לא נחלקו רבנן עליה דרבי אליעזר בשאלה האם חוששין לרביעה,

דף כג:

אלא רק בפרה אדומה דדמיה יקרין. ומשום כך, לא חוששין שירבענה הגוי ויפסיד.

אבל, בשאר קרבנות מודו ליה חכמים לרבי אליעזר, וסוברים אף הם שחוששין לרביעה.

אולם ביאור זה לא יתכן. כי -

ואלא הא דתניא הברייתא ששנינו לעיל: לוקחין מהן בהמה לקרבן - מני, כדעת מי היא נאמרה?

הרי לפי ביאור זה, שאף רבנן מודים שבשאר קרבנות חוששין לרביעה, הרי שברייתא זו, לא כדעת רבי אליעזר, ולא רבנן!

ועוד תניא שנינו בהדיא: מאי אותיבו ליה חברוהי, מה השיבו לו חבריו לרבי אליעזר על דבריו, שאוסר לקנות בהמה לקרבן מן הגויים?

השיבו לו כך: נאמר [ישעיהו ס ז] "כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתוך יעלו על רצון מזבחי". ומפסוק זה מוכח, שאף בהמות הנקנות מן הגויים - כשרות לקרבן.

והרי לנו, שרבנן החולקים על רבי אליעזר, סוברים שאף כל הקרבנות נקנים מן הגויים. ולא חוששין לרביעה.

ובכך, מתורצת הסתירה דלעיל, בין משנתנו האוסרת להעמיד בהמה בפונדק של גויים מחמת חשש רביעה, לבין הברייתא המתירה לקחת בהמה מן הגויים לצורך קרבן, ולא חוששין לרביעה.

כי משנתנו היא כדעת רבי אליעזר החושש לרביעה. ואילו הברייתא, כדעת חכמים שאינם חוששין לרביעה. ולפיכך, סוברים שלוקחים מן הגוייים בהמה לקרבן.

עד כאן דנה הגמרא בשאלה האם חוששין שמא נרבעה הבהמה על ידי הגוי. ועתה דנה הגמרא בעיקרו של פסול קרבן מבהמה שנרבעה.

עד כאן לא פליגי לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים אלא רק בחששא. האם כאשר אין אנו יודעים אם רבעה הגוי או לאו, יש לחשוש שמא רבעה, או אין לחשוש. רבי אליעזר חושש, וחכמים - אינם חוששין לכך.

אבל, היכא דידוע לנו שבודאי רבעה הגוי

- פסלה!

ומוכיחה מכך הגמרא: שמע מינה, דפרה אדומה, אף שאינה נעשית קרבן למזבח, אלא רק משתמשים באפרה לצורך הטמאים, מכל מקום - קדשי מזבח היא. (47) וממילא נפסלת ברביעה, כדין כל בהמה העומדת לקרבן. (48)

משום דאי אם יש לה לפרה זו, רק דין קדשי בדק הבית, (49) כיון שאינה קריבה על גבי המזבח אלא נשחטת בהר המשחה - מי מיפסלא? האם פוסלת בה בפרה אדומה מעשה הרביעה, והרי אין הרביעה פוסלת אלא בקרבנות?

ומוכח, שלפרה אדומה יש קדושת מזבח, וכקרבן!

ודוחה הגמרא ראיה זו: אכן הלכותיה של פרה זו, כהלכות בדק הבית. אולם לענין דברים הפוסלים בה, שאני פרה שונה אדומה, ד"חטאת" [במדבר יט ט] קרייה רחמנא!

וריבתה התורה פרה זו, שנפסלת אף בדברים הפוסלים בקרבן [שהרי נקראה חטאת, כשם הקרבן!]

אולם קשה: אלא מעתה, אם נפסלת הפרה בדברים הפוסלים בקרבנות, תיפסל אף פרה שלא נולדה כדרכה מרחם הבהמה, אלא נולדה באופן של "יוצא דופן" [כלומר, שיצא העובר מדופן הבהמה, על ידי חתך וכדומה] שהרי קרבן יוצא דופן - פסול?! (50)

ודנה הגמרא: וכי תימא הכי נמי, ובאמת פרה אדומה שנולדה ביציאת דופן פסולה, דבר זה לא יתכן!

שהרי: אלמה תניא שנינו בברייתא (51) - הקדישה לפרה אדומה ביוצא דופן, פסולה. ורבי שמעון - מכשיר.

ורואים מכך, שלא כולם סוברים שאכן דין פרה אדומה, שוה לשאר קרבנות.

וכי תימא ואף אם נאמר שדברי רבי שמעון שולד פרה יוצא דופן כשר, הינם לטעמיה לשיטתו, דאמר רבי שמעון [לגבי אשה שילדה ולד יוצא דופן, סובר רבי שמעון (52) כי]: יוצא דופן ולד מעליא מעולה הוא ככל ולדות, (53)

ונלמד מכך שדעת רבי שמעון שכל יוצא דופן - ולד גמור הוא, אף לענין קרבן.

ורבי שמעון אינו מחלק בין קרבן לפרה, אלא סובר הוא שאף קרבן כשר ביוצא דופן. ושוה דין פרה לקרבן.

- דבר זה לא יתכן!

והרי האמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון לענין קרבנות קדשים, (54) שולד יוצא דופן - אינו קדוש!

ואם כן, דעת רבי שמעון שאף שבקדשים יוצא דופן, פסול. בפרה - כשר!

ורואים, שחלוק דין פרה מדין קרבן. וחוזרת הקושיא מדוע פרה אדומה יוצאת דופן כשרה, ואילו פרה הנרבעת פסולה, ומהו החילוק בין שני פסולין אלו?

מתרצת הגמרא: אכן סיבת פסול רביעה בפרה, אינה משום שבפרה נאמר "חטאת". (55) וודאי שפרה אינה בכלל קדשי מזבח, אלא בכלל קדשי 'בדק הבית' היא. ובכל זאת רביעה פוסלת בה:

אלא, סיבת פסול רביעה היא משום דשאני פרה אדומה, (56) הואיל ומום פוסל בה בפרה אדומה [שנאמר: במדבר יט ב "אשר אין בה מום"],

כמו כן דבר ערוה [היינו רביעה], וכן עבודה זרה [אם עבדו בה], נמי פוסל בה בפרה אדומה. כיון שהוקשה השחתה [להלן יבואר מהי השחתה] למום!

מנין היקש זה? דכתיב לגבי קרבנות [ויקרא כב כה] "כי משחתם בהם מום בם".

ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר "השחתה", אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה.

ומבארת הברייתא: דבר ערוה נקרא השחתה - משום דכתיב לגבי דור המבול [בראשית ו יב] "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (57)

ועבודה זרה, אף היא נקראת השחתה. דכתיב [דברים ד טז] "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל".

ונמצאנו למידים, שעבודה זרה ודבר ערוה, נקראים השחתה. והוקשה השחתה למום.

ואם כן, הא פרה, נמי, גם נפסלת ברביעה. כי הואיל ומום פוסל בה - דבר ערוה ועבודת כוכבים פסלי בה.

הובאו לעיל דברי שילא, המבאר את דברי רבי אליעזר הסובר שאין לוקחים בהמה מן הגוים, לפרה אדומה.

ודנה הגמרא בדברי שילא:

גופא: תני שילא, מאי טעמא דרבי אליעזר, האומר שאין לוקחים בהמת גוים לפרה אדומה?

דכתיב [במדבר יט ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו". ודורשים כך: בני ישראל יקחו, כלומר, רק מבני ישראל יקחו פרה זו, ואין ולא מן העובדי כוכבים יקחו.

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, אם משום שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך" דורשים שרק מבני ישראל לוקחין ולא מן הגוים, יקשה מדברי הגמרא להלן:

נאמר [שמות כה ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" ולכאורה הכי נמי, אף כאן נאמר אותו דבר, דרק בני ישראל יקחו, ואין העובדי כוכבים יקחו. ומעובדי כוכבים לא יקחו כלל את דברי המשכן.

וכי תימא ואם תאמר כי הכי נמי, אכן אין קונים זהב ואבנים טובות למלאכת המשכן מן הגויים, יקשה:

והאמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את רבי אליעזר, עד היכן צריך אדם להיזהר ולהשתדל במצות כיבוד אב ואם? אמר להם רבי אליעזר, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו של העובד כוכבים. (58)

דף כד.

וכך היה המעשה: פעם אחת בקשו לקנות ממנו אבנים (59) לאפוד (60) (תחילת העמוד) בששים רבוא דינר שכר. רב כהנא מתני שנה, שבשמונים רבוא שכר (61) ביקשו לקנות ממנו.

והיו מפתחות האוצר שבו היו האבנים, מונחות תחת מראשותיו של אביו. והיה אביו ישן, ולא צערו (62) דמא. לא העירו משנתו. אף שעל ידי כך, מפסיד היה את כל הממון הרב שרצו לתת לו בעד באבן! (63)

וממעשה זה אנו רואים, שקונים אבנים טובות לצורך המשכן מן הגויים. אף שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"?!

מתרצת הגמרא: אכן בתחילת הפרשה נאמר "ויקחו לי תרומה". ומכך למידים, שדברי המשכן נקנים רק אצל ישראל.

תוכן העניינים

חברותא על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה