אור ברסלב
חברותא על עבודה זרה פרק ראשון - לפני אידיהן

חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - לפני אידיהן

מבוא למסכת עבודה זרה

איסור עבודת אלילים מוזכר בתורה פעמים רבות.

הרמב"ם [בהקדמתו להלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם] מנה חמישים ואחת מצוות בענין זה, שתי מצוות עשה, וארבעים ותשע מצוות לא תעשה.

עצם המצווה שלא לעבוד עבודת אלילים, אופניה, פרטיה ועונשיה, נשנו במסכת סנהדרין, ואילו במסכת "עבודה זרה" ["עבודת אלילים" או "עבודת כוכבים", שהם שמות של המסכת אשר השתנו מחמת הצנזורה] נשנו פרטי הדינים של כמה מהלאווים השייכים למצוה זו. ומכאן השייכות של מסכת עבודה זרה לסדר נזיקין, כי היא מהווה המשך למסכת סנהדרין.

פרטי הדינים המבוארים במסכת זו, עוסקים בעיקר בהלכות ההרחקה מעבודת אלילים, ומעובדיה.

כתב המאירי: ענין המסכתא כולו, סובב לבאר עניני עבודה זרה, וההתרחקות מעובדיה, מחמת אחת משתי סיבות: הראשונה, כדי שלא להתערב בהם, ושלא ללכת בדרכיהם, עד שנשמר מעשות כמעשיהם, כמו שידוע בקצת מצוות התורה.

והשנית, כדי שלא נהווה במעשינו סבה לעבודתם, או לקיום מחשבתם באמונת עבודת אלילים.

והיינו, הדברים שנאסרו, מדין תורה ומגזירות דרבנן, סיבתן היא כפולה: כדי שלא נתערב עמהם, וכדי שלא נכשיל אותם עצמם בעבודת אלילים, האסורה גם על בני נח.

הקדמה למשנה הראשונה

בפרק ראשון ובתחילת פרק שני, מבואר האיסור להתעסק עם עובדי כוכבים בתקופת חגאותיהם, וכן מבואר מהם הדברים שאסור להתעסק עמהם בכל ימות השנה.

המשנה הראשונה דנה באיסור משא ומתן עם הגוים לפני חגאותיהם.

דף ב.

מתניתין:

בימים אשר לפני אידיהן, חגאותיהם (1) של עובדי כוכבים, שהם שלשה ימים הקודמים לחגא שלהם, אסור לשאת ולתת עמהם, למכור להם, או לקנות מהם.

וכן אסור להשאילן בהמה או כלים, ולשאול מהן.

וכן אסור להלוותן מעות, וללוות מהן. וכן אסור לפורען חוב שחייב הישראל להגוי. ולפרוע מהן חוב שחייב הגוי לישראל.

והטעם בכל אלו, משום שהגוי "אזיל ומודה", לפי שמרוב שמחתו בכל הדברים הללו, הוא הולך ביום אידו, ומודה על כך לאלילים. (2)

רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מותר לגבות מהם חוב שהם חייבים לנו, מפני שמיצר הוא לו, שפריעת החוב מצערת אותו.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אף על פי שמיצר הוא לו עכשיו, בשעת הפרעון, בכל זאת, שמח הוא לאחר זמן, למחרתו, על שירד מעליו עול חובו לבעל חובו.

גמרא:

המשנה מכנה את האלילים "אידיהן". והגמרא מבררת את גירסת המשנה, ומבארת אותה.

נחלקו בכך רב ושמואל.

חד, אחד משניהם [לא נתפרש מיהו] תני, שנה בגירסתו, "אידיהן", באל"ף, כמו שיבואר.

וחד, והשני תני, שנה בגירסתו, "עידיהן" בעי"ן, כמו שיבואר.

ואומרת הגמרא: מאן דתני "אידיהן", לא משתבש, אין גירסתו משובשת, כי יש מקום ופירוש לגירסא זו.

ומאן דתני "עידיהן", גם הוא לא משתבש.

מאן דתני "אידיהן" לא משתבש, כי כינוי גנאי כזה נאמר בתורה כלפי אלילים, דכתיב (3) בשירת האזינו [דברים לב] "כי קרוב יום אידם". ו"איד" הוא לשון "שבר", וכך מאחל להם הכתוב.

ומאן דתני "עידיהן" לא משתבש, כי לשון זה מיוסד על לשון המקרא, דכתיב [ישעיה מג] "יתנו עידיהם, ויצדקו". וכך נאמר שם "כל הגוים נקבצו יחדיו, ויאספו לאומים. מי בכם מגיד זאת, וראשונות ישמיעונו, יתנו עידיהם, ויצדקו. וישמעו, ויאמרו אמת".

ומה שנאמר "יתנו עידיהם ויצדקו", אמור על אומות העולם עובדי כוכבים, שכאשר ידון אותם הקב"ה ביום הדין הגדול בעתיד, הוא יאמר להם בלשון תמיה ולעג: אתם בטחתם והאמנתם באלילים, ואם כן, יבואו נא האלילים עתה, ויעידו עליכם כדי להצדיק אתכם.

לכן נקט התנא לשון "עידיהם", והוא כינוי לעג לאלילים.

ומאן דתני "אידיהן" - מאי טעמא מה הטעם לא תני אינו שונה "עידיהן"?

אמר לך: לשון "אידיהן", שמשמעותו הוא "תברא", שבר - עדיף.

ומאן דתני "עידיהן" - מאי טעמא לא תני "אידיהן"?

אמר לך: מאן קא גרים להו תברא, מה גורם להם את שברם? - עדות שהעידו האלילים בעצמן ביום הדין, שאכן עבדו להם הגוים. הלכך לשון "עדות" עדיפא, שהיא סיבת ומקור ה"שבר".

ומקשה הגמרא על מאן דאמר "עידיהן":

וכי האי קרא "יתנו עידיהם ויצדקו" - בעובדי כוכבים כתיב, שאומות העולם יביאו אליליהם לעדות?! -

הא, הרי בישראל כתיב! שה"עדות" תהיה לזכות ולטובת בני ישראל! -

דאמר רבי יהושע בן לוי: כל (4) מצוות שישראל עושין בעולם הזה - באות ומעידות להם (5) לעולם הבא, שנאמר "יתנו עידיהם, ויצדקו" - אלו ישראל. ומסיים הפסוק "ישמעו ויאמר אמת" - אלו עובדי כוכבים. שהגוים ישמעו את העדות, ויאמרו "אמת", דין צדק הוא! כי ראויים הם בני ישראל לקבל שכר עולם הבא.

הרי ש"עידיהם" אין משמעותו אלילים, אלא, אדרבה, מצוות!

ומתרצינן: אכן, "עידיהם" הוא כינוי גנאי לאלילים. אך יש לדרוש זאת ממקרא אחר -

אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאן דאמר "עידיהן" - דורשו מהכא, מפסוק זה [ישעיה מד] "יוצרי פסל, כולם תוהו. וחמודיהם, בל יועילו. ועידיהם המה". (6)

דברי הכתוב "ועידיהם המה", משמעותם היא, שהאלילים יבואו ויעידו על עובדיהם כדי לחייבם. הרי שהפסוק מכנה את האלילים בשם גנאי, "עידיהם" המה.

ועתה הגמרא מביאה מאמר ארוך, המתאר את יום הדין לעתיד לבוא, כשיבוא הקב"ה לתת שכר לבני ישראל, ויבואו אומות העולם לבקש גם הם שכר, ולקטרג על בני ישראל. (7)

והמאמר נסוב על המקרא הנזכר, "כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים, מי בכם מגיד זאת וראשונות ישמיעונו, יתנו עידיהם ויצדקו, וישמעו ויאמרו אמת".

דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא, או שדרש כן רבי שמלאי:

לעתיד לבוא, מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה, ומניחו בחיקו, (8) ואומר "כל מי שעסק בה בתורה, יבוא ויטול שכרו".

מיד מתקבצין ובאין אומות העולם עובדי כוכבים, (9) בערבוביא, כשהם מעורבים יחד, ולא כל אומה ואומה בפני עצמה. (10)

שנאמר "כל הגוים נקבצו יחדו", בערבוביא.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה בפני עצמה, (תחילת העמוד) וסופריה, חכמיה".

דף ב:

שנאמר בהמשך הפסוק "ויאספו לאומים". שבתחילה - "נקבצו יחדיו", ואחרי כן, "יאספו לאומים" (11).

ואין "לאום" אלא מלכות כשהיא לבדה, כפי שנאמר לרבקה [בראשית כה] "ולאום מלאום יאמץ" [מלכות יעקב ומלכות עשו יתאמצו לגבור האחת על רעותה].

וטרם שממשיכה הגמרא להביא את המשך המאמר, מקשה הגמרא:

האם יש חסרון בכך שהאומות באות באין בעירבוביא? ומי איכא, האם ישנה עירבוביא קמי לפני הקדוש ברוך הוא?! והלא כל בני האדם נסקרין לפניו בסקירה אחת, כל אחד בפני עצמו, גם כשהם מעורבבים יחד, כמו שנאמר [תהלים לג] "היוצר יחד לבם".

ומתרצינן: אכן, לפני הקב"ה לא שייכת עירבוביא, אלא רצון הקב"ה הוא שלא יבואו יחד, כי היכי, באופן דלא ליערבבו אינהו בהדי הדדי, שלא יתערבבו ביניהם, דלישמעו, כדי שישמעו מאי דאמר להו. כי הקב"ה רוצה להתווכח עם כל אומה ואומה בפני עצמה, כמו שיבואר בהמשך, וכשהם מעורבבים מתבלבלות טענותיהם.

ועתה מביאה הגמרא את המשך המאמר.

מיד נכנסת לפניו לפני הקב"ה, מלכות רומי, תחלה.

מאי טעמא, למה רומי תחלה?

משום דחשיבא, שהיא מלכות חשובה מכולן.

ומנלן דחשיבא?

דכתיב [דניאל ז] בחלום שחלם דניאל על ארבע החיות, שנמשלו לארבע אומות העולם. ובחיה הרביעית האחרונה נאמר "ותאכל כל ארעא, ותדושינה, ותדוקינה", שתחריב את כל הארץ, תדוש אותה, ותדוק אותה היטב.

ועל איזו אומה ירמוז?

אמר רבי יוחנן: זו מלכות רומי חייבת, הרשעה, (12) שטבעה [משמעתה] יצא בכל העולם, שכל העולם שומעין לקולה. וזו היא חשיבותה.

ומבארת הגמרא: ומנא לן, מנין לנו, דמאן דחשיב, כי מי שחשוב יותר, עייל ברישא, נכנס תחלה לדין לפני הקב"ה?

כדאמר רב חסדא לענין המשפט של ראש השנה.

דאמר רב חסדא: מלך וציבור העומדים ליכנס לדין - מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר [מלכים א ח] בתפלת שלמה בחנוכת בית המקדש, "לעשות משפט עבדו, ומשפט עמו ישראל". ומה שאמר המלך שלמה "עבדו", כוונתו היא על עצמו, שהוא המלך. הרי שמשפט המלך נערך תחלה, לפני משפט העם.

וטעמא, מאי?

איבעית אימא, כיון שלאו אורח ארעא, אין זה דרך ארץ למיתב מלכא, להושיב את המלך מאבראי, מבחוץ, שיישב בחוץ וימתין עד גמר משפט העם.

ואיבעית אימא, עדיף לדון את המלך תחילה, מקמי דליפוש, לפני שיתרבה חרון אף של הקב"ה מפני פשעי הציבור, שמא חס ושלום יפרע מן המלך על כל עוונותיו, מפני חרונו על פשעי הציבור.

ולכן נכנסת מלכות רומי הרשעה תחלה, כשם שמלך נכנס תחלה מפני חשיבותו (13).

אמר להם הקדוש ברוך הוא לרומי: במה עסקתם? במה אתם חושבים לזכות בדין, ומה עשיתם בכל דור ודור.

אומרים לפניו: רבונו של עולם! הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו! (14) וכולם, לא עשינו בשביל עצמינו בלבד, אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. כי בשווקים יש להם לישראל אפשרות להשתכר, וכמו כן, מוצאין בהם בקלות את מזונותיהם ואת שאר צרכיהם בקלות בשווקים שתקננו, ומתוך כך יש להם פנאי ללמוד תורה. ובמרחצאות שעשינו יש להם לישראל אפשרות להתעדן במרחצאות.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! (15) כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם ולא למען ישראל -

תקנתם שווקים - להושיב בהן זונות! (16) תקנתם מרחצאות - לעדן בהן עצמכם. ומה שהרביתם כסף וזהב - הלא הכסף וזהב שלי הוא. שנאמר [חגי ב] "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות". - כלום יש בכם מגיד "זאת", [והוא המשך הפסוק, שנאמר "מי בכם (17) יגיד זאת"], ואין "זאת" - אלא תורה, שנאמר [דברים ד] "וזאת התורה אשר שם משה". האם עסקתם בתורת משה! (18)

מיד, בשמעם דברי הקב"ה, יצאו הרומאים מן הדין בפחי נפש, בצער ובבושה.

יצאה מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה.

מאי טעמא? למה באה פרס אחרי רומי?

דהא שהרי היא חשיבא בתרא, חשובה אחרי רומי.

ומנלן, ומנין אנו יודעים זאת?

דכתיב שם בחלום דניאל "וארו [והנה] חיוא אחרי תנינא [חיה אחרת, שניה] דמיא [דומה] לדב".

ומי היא אותה חיה שנמשלה לדוב? תני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלים ושותים הרבה כדוב, ומסורבלין [בשר] עטופים שומן כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב, שאין לו מנוחה, והולך ובא כל הזמן.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לפרסיים: במאי עסקתם בכל דור ודור, ובאיזו זכות אתם באים לדין?

אומרים לפניו: רבונו של עולם! הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים עיירות גדולות כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, (19) וכולם, לא עשינו לצורך עצמנו, אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא בשביל ישראל עשיתם, אלא כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם! תקנתם גשרים - ליטול מהם מכס, שגבתה המלוכה מההולכים על הגשרים. כבשתם כרכים - לעשות בהם אנגריא, עבודת המלך, שתושבי הכרכים הכבושים יהיו אנשי צבא, ושיתנו בהמותיהן למלכות שלכם. מלחמות - אני עשיתי, שנאמר [שמות טו] "ה' איש מלחמה" -

כלום יש בכם מגיד "זאת", שנאמר "מי בכם יגיד זאת?" ואין "זאת" אלא תורה, שנאמר "וזאת התורה אשר שם משה".

מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

ומקשה הגמרא: למה נכנסה מלכות פרס לדין, ומה חידשה בטענותיה?

וכי מאחר, הלא כיון דחזית שראתה מלכות פרס למלכות רומי, דלא מהניא ולא מידי, שהצטדקותם לא מתקבלת כלל - מאי טעמא עיילא, למה נכנסה לטעון?!

ומתרצינן: בכל זאת נכנסה, בחושבה שיש לה עדיפות על מלכות רומי -

אמרי, אמרו הפרסים לעצמם: אינהו, הם הרומאים, סתרו את בית המקדש, ולכן גער בהם הקב"ה, ואילו אנן, אנו בנינן, נתנו רשות לבני ישראל בימי כורש לבנות את בית המקדש. (20) ולכן חשבו שאכן יכולים הם לבקש שכר.

וממשיכה הגמרא לתאר את יום הדין של לעתיד לבוא.

וכן לכל אומה ואומה שנכנסה לפניו לדין (21).

ומקשינן: אחרי שראו שהקב"ה לא קיבל הצטדקותם של הרומאים והפרסיים, למה נכנסות שאר האומות? -

וכי מאחר, הלא אחרי דחזו שראו לקמאי לקודמיהם, דלא מהני ולא מידי שהצטדקותם לא מתקבלת כלל - מאי טעמא עיילי, למה נכנסות?!

ומתרצינן: סברי, הן סוברות, כי רק הנך, אלו שתי האומות, רומי ופרס, אישתעבדו בהו בישראל, שיעבדו את ישראל, הפרסיים בגלות בבל, והרומאים בגלות טיטוס, ועדיין בני ישראל משועבדים להם. ואילו אנן, אנו, לא שעבדנו בישראל.

ומקשינן על בעל המאמר - רבי חנינא בר פפא, או רב שמלאי.

מאי שנא, במה שונה הני שתי מלכיות אלו, רומי ופרס, דחשיבי, שבעל המאמר פירט אותן ואת טענותיהן והצטדקותן, ומאי שנא הני, דלא חשיבי להו, למה אינו מפרט את שאר האומות (22), את טענותיהם ואת הצטדקותם?

ומתרצינן: משום דהנך, שתי אלו, משכי במלכותייהו, נמשכות מלכותן, עד דאתי משיחא, ויכבוש אותן לשלטון הקב"ה.

ולכן פירט אותם בעל המאמר וסיפר בפרוטרוט את ויכוחם עם הקב"ה, אבל שאר המלכיות - בטלה מלכותם, [ואף שהקב"ה ידונם!] ואינם חשובים לפרט אותם.

וממשיכה הגמרא את המאמר, ואומרת:

אחרי שאומר להם הקב"ה "מי בכם יגיד זאת" -

אומרים לפניו: רבונו של עולם! כלום נתת לנו את התורה - ולא קיבלנוה?! ולמה באת בטענה עלינו על שאין בנו מגיד "זאת"?

ועל זה מקשה הגמרא: ומי מצי למימר הכי?! איך יכולים הם לטעון כך והרי זה לא נכון!?

ומביאה הגמרא את דברי רבי יוחנן, שאכן לא רצו אומות העולם לקבל את התורה.

והכתיב [דברים לג] בברכת משה רבינו את בני ישראל "ויאמר, ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו. הופיע מהר פארן".

"ה' מסיני בא" היינו אל הר סיני, וטרם הגיעו לסיני - זרח בשעיר, והופיע מהר פארן.

ועוד כתיב [חבקוק ג] בתפלת הנביא חבקוק "אלוה מתימן יבוא, וקדוש מהר פארן סלה".

ויש לשאול: מאי בעי, מה רצה הקב"ה בשעיר, ומאי בעי בפארן? (23) כלומר, למה בא לשם?

אמר רבי יוחנן: מלמד, שהחזירה הקדוש ברוך הוא את התורה על כל אומה ולשון, ולא קבלוה, לא רצו לקבל את התורה, עד שבא אצל ישראל - וקבלוה.

וקשה, אם כן, כיצד הם אומרים "כלום נתת לנו, ולא קבלנוה"?!

ולכן אומרת הגמרא שהם אומרים אחרת: אלא, הכי אמרי, כך הם אומרים: כלום, האם קיבלנוה ולא קיימנוה? כלומר, כיון שלא קיבלנו אותה, לכן לא קיימנוה.

אך תמהה הגמרא מה טענה היא זאת? והרי בטענה זאת היא עצמה פירכא על דבריהם:

ועל דא, תברתהון. הרי זה ה"שבר" שלהם. כלומר, התשובה הזו היא קטיגוריה עליהם, כי אכן למה לא קיבלו את התורה?

לכן מעמידה הגמרא את טענתם באופן אחר: אלא, כך אומרים לפניו: רבונו של עולם! כלום האם כפית עלינו הר כגיגית של שכר - ולא קבלנוה?! כמו שעשית לישראל!

ואם היית כופה עלינו את התורה, היינו מקבלים אותה!

ומנין אנו דורשים שכפה הקב"ה על בני ישראל את התורה?

דכתיב [שמות יט] במעמד הר סיני "ויתיצבו [בני ישראל] בתחתית ההר", ודרשינן "בתחתית" ממש, כפשוטו -

אמר רב דימי בר חמא: מלמד שעקר הקב"ה את ההר, וכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את הר סיני כגיגית, ואמר להם לבני ישראל: אם אתם מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - שם, מתחת להר תהא קבורתכם! (24) מיד, כשטענו האומות טענה זו "כלום כפית עלינו את הר כגיגית" - אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו. שנאמר [שם בהמשך הפסוק] "וראשונות ישמיעונו", כלומר, שבע מצוות שקיבלתם - היכן קיימתם? הרי אף מה שאכן קיבלתם - לא קיימתם, ולמה באתם לבקש שכר? (25)

ומבארת הגמרא: ומנלן, מנין אנו למדים, דלא קיימום?

דתני רב יוסף: נאמר בספר חבקוק [שם] "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גוים", ודרשינן "ראה" מלשון "נראה בעיניו" - מאי ראה?

ראה הקב"ה שבע מצוות שקבלו עליהן, על עצמם, בני נח, אומות העולם - ולא קיימום. וכיון שלא קיימום - עמד והתירן להן, ואינם חייבים עוד לקיימן. (26) ותמהינן: וכי התירן להם הקב"ה? ! איגורי איתגר! האם ירוויחו מכך שלא קיימום? אם כן, מצינו חוטא נשכר? (27)

דף ג.

ומתרצינן: אמר מר, בריה דרבינא התרה זו אינה לטובתם, אלא לרעתם, כי כונת הכתוב היא (תחילת העמוד) לומר, שאף על פי שמקיימין אותן, אין מקבלים עליהם שכר כעושה מצווה, שהרי מעתה הם אינם מצווים עוד לקיימם, ולכן, אין להם זכות לעתיד לבא ולבקש שכר על קיומן.

ומקשינן: וכי הגויים לא מקבלים שכר על המצוות שהם עושים?

והתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין אנו למדים שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה, (1) שהוא ככהן גדול? -

תלמוד לומר [ויקרא יח] "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". (2)

"האדם" נאמר, אבל כהנים לוים וישראלים, לא נאמר. ולכן, אין לנו לומר כי דברי הכתוב "וחי בהם" [שהוא השכר עבור העיסוק בתורה], מיועדים רק לבני ישראל, אלא "האדם" סתם נאמר בו "וחי בהם", והוא כולל עובדי כוכבים -

הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול. (3) כלומר, שאין חילוק בקבלת שכר לימוד התורה בין סוגי האנשים.

ואם כן, קשה, שמצינו שבני נח מקבלים שכר על מצוותיהן?

ומבארת הגמרא: מה שתירצנו שאינם מקבלין שכר, אין פירושו שאינם מקבלין שכר מכל וכל. אלא לומר לך, שאין מקבלים עליהם שכר כמי שהוא מצווה ועושה ששכרו מרובה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה, היות שהקב"ה התיר את הציווי.

וכמו דאמר רבי חנינא: גדול שכר של אדם המצווה ועושה - יותר משכר של אדם שאינו מצווה ועושה (4).

[אלא], אחרי שאין מקבלים שכר על שבעת המצוות, באים בטענה חדשה -

ו [כך] אומרים [העובדי כוכבים] לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם! ישראל, שקיבלוה את התורה המונחת בחיקו של הקב"ה - היכן קיימוה? הרי גם הם לא קיימוה! אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה]!

אומרים לפניו: רבונו של עולם! כלום האם יש אב שמעיד על בנו?! (5) דכתיב [שמות ד] שאמר הקב"ה למשה "בני בכורי ישראל".

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמים וארץ יעידו בהם - בבני ישראל, שקיימו את התורה כולה!

אומרים לפניו: רבונו של עולם! שמים וארץ פסולין להעיד כי הן נוגעין בעדותן מפחדם שמא יתמוטטו.

והגמרא מביאה את הדרשה שכל קיום שמים וארץ הוא בזכות התורה שישראל מקיימין אותה -

שנאמר [ירמיה לג] שהקב"ה אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה [תורתי שנאמר בה: "והגית בו יומם ולילה"] - חוקות שמים וארץ לא שמתי".

וכן אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי, מה הוא הביאור בהאי דכתיב [בראשית א]: "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי", בה"א הידיעה, ואילו בשאר ימי בראשית נאמר "יום חמישי" "יום רביעי" - מלמד, שהתנה הקדוש ברוך הוא תנאי עם מעשה בראשית, וכך אמר: אם ישראל מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתהו ובהו. לכן נרמז בסיום מעשה בראשית "הששי", שמעשה בראשית תלוי ועומד עד יום "הששי" הידוע, ששי בסיון, והוא יום קבלת התורה בסיני (6).

הגמרא מביאה דרשה דומה, והיינו דאמר [גירסא אחרת ואמר] חזקיה:

מאי, מה הוא הביאור בהאי דכתיב [תהלים עו]: " משמים השמעתה דין - ארץ יראה ושקטה", "השמעת דין" היינו מתן תורה.

וקשה, אם יראה - למה שקטה, ואם שקטה - למה יראה?

אלא, בתחילה טרם שקיבלו ישראל את התורה - יראה הארץ, מפחדה שמא לא יקבלו את התורה, ותחזור לתהו ובהו, ולבסוף כשקבלוה, ואמרו "נעשה ונשמע"

- שקטה.

אם כן, טוענים אומות העולם, איך מעידין שמים וארץ, הרי הם "נוגעין בעדותן" (7)?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין אנו צריכים לעדות אחרת, אלא מכם מבני אומותיכם, יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה!

יבא נמרוד - ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים, ונמרוד השליכו לכבשן האש באור כשדים, על שסירב לעבוד עבודת כוכבים.

יבא לבן - ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, כמו שנאמר [בראשית לא]: "ויחפש ולא מצא", ואמר לו יעקב "כי מששת את כל כלי - מה מצאת מכל כלי ביתך?", אפילו כלים קטנים, שדרך חתן הגר בבית חמיו [ובפרט תקופה ארוכה של עשרים שנה] נוטל עמו כלי קטן [בשוגג].

תבא אשת פוטיפר - ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה של אשת איש.

[עד כאן מדובר באבותינו עד מתן תורה, שלא עברו על איסורי עבודת כוכבים, גזל ועריות, שהן ממצות בני נח].

יבא נבוכדנצר מלך בבל - ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם.

יבא דריוש - ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה.

יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני [ואליהו בן ברכאל הבוזי] ידידי איוב - ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה.

שנאמר [באותו הפסוק]: "יתנו עידיהם ויצדקו", [וסובר בעל המאמר שפירושו שהביאור הוא, שעובדי כוכבים בעצמם יעידו על ישראל. ועיין בדף הקודם]. וסיום הפסוק הוא, "ישמעו ויאמרו: אמת!"

אך עתה באים אומות העולם בטענה חדשה.

אמרו אומות העולם לפניו: רבונו של עולם! תנה לנו את התורה מראש עכשיו - ונעשנה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. משל הוא, מי שקיים תורה ומצוות בעולם הזה, אוכל שכרו בעולם הבא. אבל מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת?! -

אלא, אף על פי כן שלא מגיע לכם שכר, מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה, (8) [בהמשך יבואר למה נקראת "מצוה קלה"] לכו ועשו אותה, ונראה אם אתם מקיימים אותה.

תוכן העניינים

חברותא על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה