אור ברסלב
חברותא על עבודה זרה פרק שלישי - כל הצלמים

חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - כל הצלמים

פרק שני - אין מעמידין

הקדמה

נאמר בתורה [דברים ז] לגבי כיבוש הארץ מידי הכנעניים, עובדי האלילים, "פסילי אלהיהם תשרפון באש, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, פן תוקש בו, כי תועבת ה' אלהיך הוא. ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו, ותעב תתעבנו, כי חרם הוא".

בא ללמדנו, שעבודה זרה כלומר, אלילים ופסלים - אסורים בהנאה. ועוד דרשו חכמים [לקמן נא ב] שלא רק האלילים בעצמם אסורים, אלא אף משמשי עבודה זרה, כגון, המחתה שמקטיר בה לפניה, וכן נוי עבודה זרה, כגון בגדים ששוטחין לפניה, וכן תקרובת עבודה זרה, כגון, בשר יינות ושמנים שהניחו לפניה לשם תקרובת - כולם אסורים בהנאה.

וזה לשון הרמב"ם [פרק ז מהלכות עבודה זרה הלכה ב]: עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה - אסור בהנאה. שנאמר: ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ולא תביא, ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

פרק זה ותחילת פרק הבא עוסקים בהלכות אלו.

משנתנו דנה בישראל המוצא צלם [פסל], איך יוכל לזהותו אם נעשה לשם עבודה זרה, או אם נעשה לשם נוי בלבד [כעין אנדרטה לכבוד] ולא לשם אלילים. ובאיזה אופן אסור ובאיזה מותר.

מתניתין:

כל הצלמים שמצאן ישראל, אסורין בהנאה, מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו אסור "כל" הצלמים, אלא אלו שניכר עליהם שהם צלמי עבודה זרה. והם: כל שיש בידו מקל או שיש בידו צפור או כדור, ומבואר בגמרא איך דברים אלו מוכיחים שהם צלמי עבודה זרה. וכן מבואר באיזה סברא נחלקו חכמים עם רבי מאיר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר.

גמרא:

הגמרא מבארת טעמם של חכמים, ובמה נחלקו עם רבי מאיר.

מלשון דברי חכמים, שלא אמרו "אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל", משמע שאינם חולקים על עצם זה שנעבדים פעם אחת בשנה, ואף על פי כן מתירים. ולכן מקשינן: אי דנעבדין פעם אחת בשנה, מאי טעמא דרבנן? הלא ודאי שנאסרין! וכי הם מחלקים בין פעם אחת לכמה פעמים?!

ומתרצינן: אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: במקום שידוע שהגוים עובדים לצלמים אלו אפילו פעם אחת, בלי ספק שחכמים אוסרים -

אלא, במקומו של רבי מאיר, היו עובדין אותה פעם אחת בשנה -

ורבי מאיר הולך לשיטתו, דבכל איסורי התורה חייש למיעוטא. (1) [כלומר, חושש להחמיר אף במקום שהחשש רחוק], ולכן גזר שאר מקומות שאינו ידוע אם הגוים עובדים לצלמים אלו, אטו אותו מקום משום מקומות שעובדין אותה (2) -

ורבנן דלא חיישי למיעוטא אלא הולכים אחר הרוב, וברוב מקומות אין עובדין להם - לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום.

הגמרא מוסיפה לבאר שלא כל הצלמים אסר רבי מאיר, ולא בכל המקומות (3).

אמר רב יהודה אמר שמואל: באנדרטי של מלכים העשויין כצורתו של מלך שמת (4), ומעמידין אותו בשערי העיר לזכרון המלך, ובהם שנינו שרבי מאיר אוסר. כי הם אינם עשויין לנוי בלבד, אלא מרוב חביבות המלך, עובדים אותו פעם אחת בשנה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ואותם האנדרטאות בשהן עומדין על פתח מדינה העיר, שנינו שרבי מאיר אוסר. ואילו בשאר צלמים ובשאר מקומות, אינם עובדין אותן, והם עשויין לנוי בלבד, ומותרים (5).

דף מא.

אמר רבה: מחלוקת שנחלקו רבי מאיר וחכמים, היא: בצלמים של כפרים, שאין דרכן להעמיד בכפרים צלמים לנוי. אבל בצלמים של כרכים עיירות גדולות דברי הכל מותרים.

מאי טעמא? - לנוי עבדי להו, עושים אותם לנוי, כדרכם של עיירות גדולות.

ותמהה הגמרא: וצלמים דכפרים, מי איכא למאן דאמר, וכי יש מי שסובר כי לנוי קעבדי להו, שהם עושים אותם לנוי, ולכן חכמים מתירים?! והרי צלמים דכפרים, ודאי למיפלחינהו עבדי להו! ודאי הם עשויין לעבודת אלילים, כי בני כפר אין דרכם להעמיד צלמים לנוי. (6) ומסקינן: אלא, אי אתמר, אם אכן מסרו תלמידים שמועה זו בשם רבה, הכי אתמר: אמר רבה: מחלוקת שנחלקו רבי מאיר וחכמים, היא בשל כרכים, ורק בהם אמרו חכמים שעשויין לנוי. אבל בשל כפרים, דברי הכל הם אסורים, כי בני הכפרים בודאי אינם עושין צלמים לשם נוי. (7)

שנינו במשנתנו: וחכמים אומרים: אינו אסור אלא מי שיש בידו מקל או ציפור או כדור.

הגמרא מבארת מה ה"סמל" בדברים אלו המהווים סימן שהם צלמי עבודה זרה.

מקל: שהאליל רודה את עצמו תחת כל העולם [הגמרא אומרת כך בלשון גנאי, והכוונה לדעת הגויים, שרודה את העולם תחתיו], כמו מקל. כלומר, שכל העולם בידו, כמו שהוא תופס מקל, והוא שולט בעולם, כי המקל מסמל רדייה וממשלה (8).

צפור: שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו, כצפור. כלומר, שהעולם בידו ובשליטתו, וכן שהוא מתנשא על העולם כציפור הפורחת ושטה מעל העולם.

כדור: שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. שהעולם העגול ככדור נמצא בידו ובשליטתו.

תנא בברייתא: הוסיפו עליהן עוד סמלים לצלמים שהם של אלילים: סייף, עטרה וטבעת.

ומבארת הגמרא: סייף: מעיקרא, בתחילה, אחרי שנשנית המשנה, לפני שנשנית הברייתא, סבור סברו חכמים שצלם זה אינו אליל, אלא ליסטים בעלמא. ולבסוף סבור שהוא אליל, והסייף בא לסמל שהורג את עצמו תחת כל העולם כולו. כלומר, שהורג את כל העולם. עטרה: מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא, סתם אומן הגודל עטרות, ולבסוף סבור: כמו עטרה למלך [נוסח אחר בלשון גנאי: לכלב].

טבעת: מעיקרא סבור: אישתיימא בעלמא הוא, סתם שליח הנושא חותם המשלחו, ולבסוף סבור: שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה. (9)

שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר.

תנא שנינו בברייתא: אפילו אם יש בידו צרור או קיסם, כי ההחזקה של דבר ביד מסמלת שלטון ושררה.

בעי רב אשי: אם תפש [גירסת רבינו חננאל: תופש] בידו צואה, מהו? האם אסור לדעת רבן שמעון בן גמליאל, או לא.

וצדדי הספק הם: מי אמרינן סמל הוא שכולי עלמא זילו באפיה, זולים הם כנגדו כי כמו צואה, ואסור.

או דילמא, יתכן שבא לסמל להיפך, הוא, מיהו, דמות הצלם היא זו דזיל באפי כולי עלמא כצואה. כלומר, הדמות שעשו ממנה צלם, היא היתה המבוזה, ועשו את הפסל כדי לגנותה, שהיא כצואה כנגד כל העולם. ואיננו צלם עבודת כוכבים.

ומסקינן: תיקו. והאיבעיא לא נפשטה.

מתניתין:

המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין, כי אף כשהיו שלמים, הם ב"ספק" אם עבדום הגויים או לא עבדום, ועתה כשהם שבורים, אף אם תמצא לומר עבדום, יש עליהם "ספק" נוסף, שמא ביטלום הגוים. ולכן הם במצב של "ספק ספיקא" אם הם אסורים, וכל דבר שאיסורו הוא ספק ספיקא, מותר (10).

["ביטול" עבודה זרה נעשה כאשרה הגוי "מבטל" את אלילו בכך כששוברו או מקלקלו, וכך היא דרכם של גוים כשהם הקוצפים על אלוהיהם. ומשביטלו הגוי, בטל ממנו איסורו בהנאה].

מצא תבנית יד או תבנית רגל, הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן, יד ורגל לבד, נעבד, עובדין אותן הגוים.

גמרא:

אמר שמואל: אין צריך לומר שהמשנה מדברת דוקא בצלמים סתם, שלא ראינו שעבדום, ולומר שטעם ההיתר הוא משום "ספק" שמא לא עבדום,

אלא אפילו מצא שברי עבודת כוכבים שידוע לנו שהם שברי אלילים, וראינו שעבדום הגוים כשהיו שלמים, גם כן מותרים, לפי שהגויים שומרים היטב על אליליהם עד שמגיע היום שהם כועסים עליהם, שאז הם שוברים אותם וזורקים, ולכן, אם מצא אדם את השברים הללו, לא מסתבר שנאבדו ונשברו מאליהם, אלא יותר מסתבר ששיברום בכוונה, וביטלום (11).

ומקשינן: והא אנן תנן, הרי שנינו במשנתנו: שברי "צלמים". ומשמע דוקא צלמים, שאין ידוע שעבדום, מותרין, ולא אלילים ממש!

ומתרצינן: הוא הדין דאפילו שברי עבודת כוכבים מותרין, כדעת שמואל.

והא דקתני שברי "צלמים", לא משום שדוקא צלמים מותרין, אלא משום דקא בעי למיתני סיפא, כיון שהתנא רצה לשנות בסיפא: מצא תבנית יד תבנית רגל - הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד. לכן שנה "צלמים", להשמיעך שתבנית יד ותבנית רגל אסורין אפילו בצלמים.

ואם היתה המשנה אומרת ברישא "שברי עבודת כוכבים", היינו מדייקים לומר, שרק באלילים ממש יש לחלק בין סתם שברים, המותרים, לתבנית יד או רגל, האסורים, אך בצלמים מותר תבנית יד ורגל, וזה אינו נכון, כי צורות אלו חשובות הן וחוששין להן [ויבואר בגמרא לקמן שעושין להם בסיס בפני עצמם], ולכן אסורים אף כשהן שברי צלמים.

ומדייקת הגמרא מדברי המשנה להקשות על שמואל:

תנן: מצא תבנית יד תבנית רגל, הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בו [בהן] נעבד.

דף מא:

וקשה: אמאי, למה אסורין? (תחילת העמוד) והא שברים נינהו, ואף שנעבדו, מכל מקום, הרי יש לפנינו "הוכחה" שהגוי ביטלן?

תרגמה ביארה שמואל: אכן, אם הן סתם שברים, מותרין. ומה שאמרה המשנה שהן אסורין, מדובר בעומדין על בסיסן, שהתקינו לשברים הללו "מושב" ו"בסיס", ועצם ישיבתן על בסיס מוכיחה את חשיבותם, אף שהם רק חלק מצלם, ועובדים להם.

ומביאה עתה הגמרא מחלוקת אמוראים בעבודת כוכבים שנשתברה, דהיינו שהגוי עבד לה ולא ביטלה בעצמו, אלא היא נשתברה מאיליה, האם מותרים שבריה היות ונשברה, והם שבורים לפנינו, או לא. וצדדי המחלוקת יבוארו בגמרא.

אתמר: עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה - רבי יוחנן אמר אסורה. רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת.

ומבארת הגמרא: רבי יוחנן אמר אסורה, דהא לא ביטלה, ואינה בטילה מעצמה.

רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת, כי מסתמא, בטולי מבטיל לה, כי מימר אמר, הגוי אומר לנפשו: איהי נפשה לא אצלה, היא לא הצילה את עצמה, ואם כן, לההוא גברא מצלה ליה?! וכי תציל אותי?! (12) והגמרא מביאה את המשך הוויכוח בין רבי יוחנן וריש לקיש, ותחילה מביאה הוכחות וראיות של רבי יוחנן להוכיח את שיטתו. ובסוף הסוגיא מביא ריש לקיש ראיה לשיטתו.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: נאמר בספר שמואל [א ה] בעת שהפלישתים שבו את ארון הקודש ושמוהו בבית דגון אלהי פלישתים, והציגו אותו אצל דגון. ובבוקר הראשון מצאו את דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה', ויקחו את דגון וישיבו אותו למקומו. ובבוקר שני ראו "והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה', וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן". והרי הוא עבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

וכתיב "על כן, לא ידרכו כוהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון באשדוד, עד היום הזה". וסבר רבי יוחנן, שלכן לא דרכו, משום שהשברים היו חשובים להם.

ומוכח שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, נשארה בחשיבותה?

ומתרצינן: אמר לו ריש לקיש לרבי יוחנן, וכי משם ראיה?! - הלא אדרבה, הפלישתים לא החשיבו את דגון, אלא רק את המפתן, כיון שלא נפל מעבר למפתן. התם, שם היה הסיפור שמניחין את הדגון, ועובדין את המפתן, לכן לא ידרכו שם עוד. דאמרי הכי, כך אמרו הגויים בטעותם: שבקיה איסריה עזבתו שררתו לדגון, ואתא, ובאה, איתיב ליה, והשררה התיישבה לה על המפתן.

איתיביה, הקשה רבי יוחנן ממשנתנו כנגד ריש לקיש.

דתנן, המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין. ויש לדייק: הא אם מצא שברי עבודת כוכבים שודאי עבדו להן, אסורין. ומשמע שאף אם הם שבורין לפנינו, הרי הם חשובים, ואסורים. וקשה על שיטת ריש לקיש.

ומתרץ ריש לקיש: לא תימא אל תדייק מהמשנה: הא שברי עבודת כוכבים אסורין. אלא אימא, הא צלמים עצמן, אסורין.

ובאה המשנה להשמיענו סתמא כרבי מאיר, לסתום כדעת רבי מאיר במשנה הקודמת, שכל הצלמים אסורין, ולאו דוקא אלו שיש להם בידן מקל או צפור או כדור. ואף על גב שאוסר רבי מאיר את הצלמים, הוא מודה שיש להתיר את שבריהן.

אך עתה מקשה הגמרא לרבי יוחנן בצורה הפוכה ! ורבי יוחנן, מה ראיה הביא מהמשנה כנגד ריש לקיש? והרי אדרבה, מדברי רבי מאיר, נשמע להו לרבנן!

שהרי רבי מאיר וחכמים לא נחלקו אלא בשאלה אם עובדים הגוים את הצלמים או לאו. אבל זה ברור, כי כשם שרבי מאיר האוסר את כל הצלמים, הוא מתיר את שבריהם, כן לחכמים, האוסרים רק את אותם הצלמים שודאי עבדום הגויים, על אף שהם עצמם אסורים, שבריהם מותרים. ומוכח ששברי צלמים הנעבדים מותרים?

וכך מקשה הגמרא: לאו, וכי לא אמר רבי מאיר, צלמים שלמים אסורין, אבל שברי צלמים מותרין. אם כן, לרבנן, עבודת כוכבים נמי, כלומר, גם צלמים שיש בידם מקל וצפור וכדור, שעובדים אותם, גם נאמר, היא, כשהיא שלימה, אסורה. ואילו שבריה מותרין. הרי שאפשר לדייק ממשנתנו שהשברים אינם חשובים, ואין הגוים עובדים אותם. (13)

ומתרצינן: הכי השתא!? איך אפשר להשוות בין צלמים לעבודת כוכבים?!

התם, הלא אותן צלמים, אף לרבנן, אין וודאות שאכן עבדו אותם, אלא מצד אחד אימר, עבדום, אפשר לומר שעבדו אותם, אך מאידך, אימר לא עבדום. ואף אם תמצי לומר עבדום, אימר, עדיין יש לומר, בטלום. יתכן שהגוים בטלו אותם. כלומר, יש שם "ספק ספיקא" אם השברים אסורים, ולכן מתירה אותם המשנה.

אבל כאן, בשברי עבודת כוכבים, שנחלקו בהם רבי יוחנן וריש לקיש, הרי ודאי עבדוה, ועתה שאנו מסופקים אם ביטלוה, מי יימר מי יאמר לנו דבטלה? ואם כן, הוי ספק אם אכן בטלוה, וכנגד זה, מה שהיתה אסורה, הוא ודאי. ויש לנו כלל שאין ספק מוציא מידי ודאי. והיינו, כיון שהיא היתה מוחזקת בודאות כאסורה, אין להתיר את שבריה על פי "ספק", שמא ביטלוה (14).

אך חוזרת ומקשה הגמרא: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי?!(15)

והא תניא שנינו בברייתא: חבר, הנאמן על המעשרות, שמת, (16) והניח מגורה מלאה פירות, בלי להודיע אם עישרן, אפילו הפירות הן בני יומן, הניכרין שהיום נתמרחו, הרי הן בחזקת מתוקנין.

והמקשן סבר שסומכים על כך שמן הסתם עישרן החבר מיד, לפני מותו. ולכן הקשה: והא הכא, כיון שהם כבר היו ממורחין, והיו בבית, ודאי טבילי, ודאי שהם טבל, שהרי נגמרה מלאכתן [ושני תנאים יש לחיוב מעשר, האחד, "גמר מלאכה", שהוא פעולת מירוח הכרי, שהוא גמר הפעולות הנעשות בתבואה, והשני, שראו הפירות את פני הבית, דהיינו שנכנסו לבית, וכפי שיבואר להלן], וספק עשרינהו החבר, ספק לא עשרינהו. וקאתי ובא הספק, ומוציא מידי ודאי שהן טבל.

הרי שספק מוציא מידי ודאי, ואיך תירץ רבי יוחנן שאין ספק מוציא מידי ודאי?

ומתרצינן: התם, בפירות אלו, ודאי וודאי הוא, שאין כאן ספק אם עישרם, דודאי עשרינהו, וכשם שהם היו ודאי טבל, כן הם עתה ודאי מתוקנים.

כמו דאמר רבי חנינא חוזאה. דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה ודאית היא על חבר, שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. שהואיל והפירות שלו הן, ועליו מוטל החיוב, הוא חושש מלהכשיל בהם בני אדם, וודאי שעישרן. ואין להביא משם ראיה ש"ספק" מוציא מידי ודאי, כיון שאינו ספק אלא "ודאי".

ואיבעית אימא, הטעם שהפירות מותרין אינו מפני שהחבר "ודאי" עישר אותם, אלא אף אם איננו ודאי, מותרין, כי ספק וספק הוא. כלומר, כשם שספק אם עישרן אם לאו, כן הם בספק אם היו מעולם פירות של טבל.

כי [אפשר דעביד] כדרבי אושעיא.

אין תבואה ופירות חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, אלא בשני תנאים: האחד, שנגמרה מלאכתן בשדה, והוא הקרוי "מירוח", כגון, זריית התבואה ברוח לאחר הדישה כדי להפריד ממנה ה"מוץ", או החלקת הערימה ["הכרי"] של התבואה. והשני, "ראיית פני הבית".

אם נגמרה מלאכתם אך לא הוכנסו לבית, אז אסור לאכלן מהם אכילת "קבע", מדרבנן, ומותר לאכול אכילת "עראי" [ומותר גם להאכילם לבהמה, לפי שכל אכילת בהמה היא בגדר אכילת עראי].

ההכנסה לבית הקובעת את חיוב המעשר, היא רק כאשר הוכנסו הפירות דרך הפתח כשהן ממורחין, שאז הם נעשים טבל מן התורה, וחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה.

אך אם הכניס את התבואה כשהיא עדיין ב"מוץ שלה", לפני המירוח, ומירחה בבית, או שהכניסה לבית בצורה עקיפה, שלא דרך הפתח, הרי אפילו נתמרחה התבואה, היא אינה טבל מן התורה.

חבר זה שמת והניח תבואה ממורחת בבית, יתכן שהכניס את התבואה לביתו לפני שמירחה, (17) ואין זה "ודאי" שמירחה בשדה, לכן פירות אלו הם "ספק" אם מעולם נתחייבו במעשר מן התורה. ואף שהם חייבים במעשרות מדרבנן - האמינוהו חכמים מטעם היותו חבר, על סמך הספק, שיתכן שעישרם. (18)

ועל "ספק" חיובם במעשרות - בא "ספק" תיקונם שעישרם.

דאמר רב אושעיא: מערים אדם יכול לעשות בערמה להיפטר ממעשרות על תבואתו, ואיך עושה? מכניסה לביתו במוץ שלה, ואף שהערמה הזו לא תתיר לו לאכול מהם אכילת קבע אלא "עראי", מכל מקום, מרוויח מערמתו זו כדי שתהא בהמתו אוכלת, שכל אכילת בהמה היא אכילת עראי, והותרה, ובאופן זה פטורה התבואה מן המעשר.

ומתורץ, שאין להביא ראיה מברייתא זו ש"ספק מוציא מידי ודאי", אם משום שהוא "ודאי וודאי", אם משום שהוא "ספק וספק".

והגמרא ממשיכה להוכיח שספק מוציא מידי ודאי.

והכי אין ספק מוציא מידי ודאי?! והא תניא הרי שנינו בברייתא:

אשה היולדת, טמאה טומאת לידה, שבוע ללידת זכר ושבועיים לנקבה. ואחריהם יש לה "ימי טוהר", שהדם היוצא ממנה מן המקור נחשב דם טהור, במשך שלושים ושלשה ימים לזכר, וששים וששה ימים.

דף מב.

אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו (תחילת העמוד) של מציק אחד גבר אלים ישראלי וגר במקום ששמו רימון שהפילה והטילה את הנפל לבור, ובא כהן, חכם ומורה הוראה, (19) והציץ בו בבור, לידע אם זכר אם נקבה לקבוע לה כמה ימי טומאה וטוהר לנהוג [כי גם שפחה יושבת ימי טומאה וטוהר], ולא ראה את הנפל. ולכאורה, כהן זה האהיל על המת, (20) ולא נזהר על טומאתו, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מטומאת מאהיל על המת, מפני שחולדה וברדלס מצויין שם וגררהו למקום שאינו מטמא טומאת אהל -

ומעתה, הא הכא הרי במעשה זה דודאי הטילה נפל בבור, וספק שהחולדה גררוהו, ספק לא גררוהו -

וקאתי ובא הספק ומוציא מידי ודאי, ולכן טיהרוהו חכמים.

הרי שספק מוציא מידי ודאי, וקשה על רבי יוחנן?

ומתרצינן: לא תימא אל תאמר: הטילה "נפל" ודאי לבור, אלא אימא אמור: הטילה "כמין נפל" לבור כמין שפיר, והוא כיס הנמצא ברחם מלא רוח, ועדיין לא התרקם בו ולד, ואינו מטמא -

והוי "ספק" אם בכלל יש טומאה בבור, ובא "ספק" גרירת החולדה ומוציא מידי ספק. ואין מכאן ראיה שספק מוציא מידי "ודאי".

ומקשינן: איך אפשר לתרץ כן, והא "לידע אם זכר אם נקבה הוא" - קתני שנינו, ובשפיר מלא רוח אין היכר בין זכר לנקבה?

ומתרצינן: כל זה בא הכהן לבדוק, והכי קאמר כן התכוון רבי יהודה: הכהן הציץ, לידע אם רוח הפילה ואינה צריכה לישב עליו כלל לא ימי טומאה ולא ימי טהרה אם נפל הטילה וצריכה לישב ימי טומאה וטהרה, ועוד בדק אם תמצי לומר נפל הטילה, אז יבדוק אם זכר אם נקבה.

ויש כאן ספק מוציא מידי ספק.

ואיבעית אימא, אף אם ודאי נפל הטילה, טיהרוהו חכמים, כיון שחולדה וברדלס מצויין שם, "ודאי" גררוהו, היות והן מוחזקין בכך.

ובא ודאי ומוציא מידי ודאי.

רבי יוחנן ממשיך להוכיח שיטתו שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה.

איתיביה ממה שנינו, מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד -

וקשה אמאי למה אסורין - הא שברים נינהו, הרי נשברו? מוכח ששברים הם חשובים, והגוים עובדין אותן.

ומתרצינן: הא תרגמה פירשה שמואל שהמשנה מדברת בתבנית יד ורגל העומדין על בסיסן ומשום שתבניות אלו חשובות והן בעצמן אלילים - קבעו אותן על בסיסן. ואין להביא מכאן ראיה לשברי אלילים.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בפרק הבא: עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים פסלו שלו וגם של חברו, אף שאינו אלילו. ושנינו שם: כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה ראש חטמה ראש אצבעה.

ואילו ישראל, אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים גוי.

ומקשינן מהסיפא: אמאי, למה אינה בטילה, אף שלא הגוי שיברה אלא הישראל שיברה? - תיהוי תהיה דינה כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מאותה הסברא של ריש לקיש, שאם אינה יכולה להציל עצמה מידי ישראל, אינה יכולה להציל אחרים (21). וקשה על ריש לקיש, למה אינה מבוטלת מעצם היותה שבורה?

ומתרצינן: אמר אביי: לדעת ריש לקיש, אכן אם הישראל שיברה תהיה מבוטלת ומותרת, והמשנה מדברת כשהישראל לא שיברה, אלא שפחסה, מיעכה בפטיש עד שהתקלקלה צורתה, ולא חיסרה כלום, ואין כאן עבודת כוכבים שבורה.

ומקשינן: כי פחסה, מאי הוי, מדוע אינה בטילה, הלא פחיסה היא אחת מאופני ביטול אלילים, והא תנן, שנינו שם במשנה: פחסה הגוי אף על פי שלא חסרה - בטלה. וחוזרת הקושיא, הרי עתה היא פחוסה ומקולקלת, וכשם שאם הישראל שיברה, לדעת אביי, הרי היא בטלה, למה לא תיבטל אם הישראל פיחסה? ומתרצינן: אכן יש חילוק בין שיברה לפיחסה, בשיברה ישראל הרי היא בטלה, אבל בפיחסה, הני מילי הדברים אמורים שהיא בטלה דפחסה עובד כוכבים ומגלה דעתו שכועס עליה ומבזה אותה, ועצם מעשה הפחיסה הוא המבטלתה [בצירוף שהיא מקולקלת, ושאר מעשי בזיון וכעס אינם נקראים ביטול כמו שמבואר שם]. אבל כשפחסה ישראל, לא בטלה, והגוי אומר: האליל אינו מקפיד על פחיסה.

אבל אם הישראל שיברה "ממש", בטלה מאליה, לדעת אביי לדעת ריש לקיש, מסברא הנ"ל, שהגוי אומר: אם לא הצילה על עצמה מידי ישראל, אינה יכולה להציל אחרים.

ורבא אמר: לעולם האמת היא כי פחסה ישראל נמי בטלה. כלומר, אין חילוק בין שבירה לפחיסה, ומעשה הפחיסה של הישראל, כמעשה שבירה, הוא ביטול מעולה, אלא אם כן, למה אינה בטילה לדעת ריש לקיש, הרי סוף סוף שבורה היא, והגוי מתיאש ממנה?

הטעם הוא, חכמים אסרוה בכל אופן שביטלה ישראל, משום גזרה דלמא יתכן שמקודם מגבה לה יגביהנה מן ההפקר (22), ובהגבהה זו קונה אותה והרי היא שלו, והדר מבטיל לה -

והוי עבודת כוכבים ביד ישראל -

וכל עבודת כוכבים הבאה ביד ישראל והיא קנינו - אינה בטלה לעולם וטעונה ביעור, כמו ששנינו בפרק הבא.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: שנינו ברייתא: עובד כוכבים שהביא אבנים מן האליל ושמו מרקוליס והוא גל של אבנים וכל הבא לעובדו זורק לו אבן, והגוי חיפה בהן בהאבנים דרכים וטרטיאות [גירסת הרש"ש: וסרטיאות והם דרכים מעיר לעיר] - מותרות האבנים בהנאה, מפני שהגוי ביטלה, בכך שסתר את הגל.

ואילו ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות - אסורות בהנאה.

וקשה, אמאי אסורות, תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה שהרי סוף סוף סתורה היא, כנ"ל, וקשה על ריש לקיש?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא: גזירה שמא יגביה הישראל את כל הגל קודם שיסתרנו, ואזי לא תועיל לו ביטול, מפני שהיא עבודת כוכבים ביד ישראל (23).

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים, גירד חתיכות מעבודת כוכבים של עץ, אם עשה כן לצורכו של הגוי להשתמש בשפאין להסקה, הרי היא, העבודת כוכבים ושיפוייה, מותרין, שבמעשה השפיה ביטלה. ואם עשה כן לצרכה, ליפותה, הרי היא אסורה, כי לא ביטלה, ושיפוייה מותרין, כי זורק אותן ואינו עובד להן.

ואילו ישראל ששיפה עבודת כוכבים של גוי, בין לצורכו בין לצרכה - היא ושיפוייה אסורין.

וקשה: אמאי אסורות כששיפה ישראל לצורכו? תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה. שאמנם אם שיפה לצורכה, אסורה, כי גם אם שיפה הגוי הרי היא אסורה. אבל אם שיפה הישראל לצורכו, הרי בטלה היא?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא: גזירה שמא יגביהנה קודם שמבטלה, וזכה בה, ואין ביטול מועיל לה, שאין ביטול לעבודת כוכבים של ישראל.

איתחביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: ישראל המוצא עבודת כוכבים של מתכת, מה יעשה בה כדי לאבדה מן העולם שלא יהנה ישראל ממנה? רבי יוסי אומר: שוחק אותה וזורה את שחקיה לרוח או מטיל לים. אמרו לו חכמים לרבי יוסי: אין זו דרך הגונה לאבדה, כי אף הוא השחקים נעשה זבל לזבל את האדמה כשנזרים לרוח, ונמצא הישראל נהנה מהם כששדהו משתבחת, וכתיב [דברים יג]: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", אלא יוליכנה לים המלח ושאר מקומות דומים שנאבדין לגמרי.

וקשה: אמאי השחקים אסורים בהנאה, תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא, שהיא אסורה אך ורק מטעם גזרה שמא יגביהנה ואחר כך יבטלה.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: שנינו ברייתא: רבי יוסי בן יסיאן אומר: מצא הישראל צורת דרקון [כמו נחש] והוא מהצורות שהגוים עובדין להן, וראשו חתוך - ספק לו אם עובד כוכבים חתכו ובטלה, ספק ישראל חתכו ואסורה, מותר הצורה בהנאה, מטעם "ספק ספיקא" שמא לא נעבד מעולם, ואף אם נעבד שמא ביטלו הגוי (24).

ואילו אם הוא ודאי שהישראל חתכו - אסור.

וקשה: אמאי אסור, תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה שהרי עתה שבור הוא?

ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא שיש לחשוש שמא יגביהנו ואחר כך יבטלנו.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אילן של אשירה, אין זורעין תחתיה ירקות בימות החמה, כי נהנה מן צל האילן, ואשרה אסורה בהנאה, אבל זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים, הואיל והצל מפסיד את הירקות בימות הגשמים, אינו נהנה מן האשרה, אלו הם דברי חכמים.

רבי יוסי אומר: אף לא זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים, מפני שהנבייה עלין הנושרין ממנה בימות הגשמים נושרת עליהן ובעל הירקות נהנה ממנה כזבל לקרקע.

וקשה: אמאי, הרי העלין נופלות מאליהן מן הרוח - תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה ובטלות ומותרות בהנאה לדעת ריש לקיש - ולמה אסור להנות מן הנבייה?

[ועל קושיא זו אין לתרץ תירוץ הנ"ל כדרבא, כמובן, כי לא הישראל מבטלן אלא מאליהן נושרות מן האילן].

ומתרצינן: שאני התם שם באשרה שונה דינו, כיון דעיקר עבודת כוכבים האשרה קיימת, הלכך אף הנבייה הנושרת ממנה אסורה [כמו שיבואר].

דף מב:

ומקשינן: והרי הברייתא שהובאה לעיל, וקתני בה שאם הגוי שיפה אליל של עץ לצרכה - היא אסורה ושיפוייה מותרין -

ולמה שיפוייה מותרים, הא שיפויין, דעיקר עבודת כוכבים קיימת ונשארת באיסורה, ובכל זאת קתני, לצרכה - היא אסורה ושיפוייה מותרין. והרי עיקר עבודת כוכבים קיימת? (25)

ומתרצינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע שונה הדין בנבייה הנושרת, לפי שאין עבודת כוכבים בטילה דרך גדילותה כלומר: אשרה דרכה בכך כל ימות השנה להשיר את עליהן ולגדל אחרים, ואין בנשירה זו ביטול היות ועיקר עבודת כוכבים קיימת, ודרכה בנשירה זו.

בניגוד לאליל של עץ שאינו עומד לגרד ממנו עצים, וכשהגוי עושה כן, דעתו להשליכו ולבטלו, אף לעיקר האליל.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן.

עתה מביא ריש לקיש משנה במסכת מעילה להוכיח שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה - מותרת.

המשנה נשנתה לגבי דיני מעילה, ומבדילה בינו לבין איסור הנאה מעצי אשרה. וכן שנינו:

קן צפור שקינן בראש האילן - לא נהנין ממנו ולא מועלין, אם נהנה לא מעל מן התורה ואינו חייב קרבן מעילה, כמו שיבואר, ומכל מקום אסור להנות ממנו מדרבנן.

ואילו קן הנמצא בראשה של אשרה - יתיז אותו וישליכו מן העץ בקנה במקל, וישתמש בעצים הדקים לצרכו, לשריפה וכדומה, כלומר: עצי הקן מותרים בהנאה. אבל לא יעלה על העץ ליקח את האפרוחים, כי בכך נהנה מן העץ המשמש לו כסולם, ואשרה אסורה בהנאה.

וריש לקיש המביא משנה זו, קא סלקא דעתיה, עלה על דעתו לפרש אותה, כגון שהצפור שברה ממנו מן ענפי אשרה זו עצים דקים וקינתה בהן ועשה מהן קן. ועתה יש להוכיח, ממה דקתני יתיז בקנה וישתמש בהם, שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה בטלה ומותרים בהנאה. [ובהתזה לא הגביה אותם ולא קנה אותם]. וקשה על רבי יוחנן, במה הותרו עצי אשרה אלו בהנאה?

ומתרצינן: לא מדובר שהקן עשוי מעצים של עץ זה, אלא הכא במאי עסקינן במה המשנה מדברת? כגון דאייתי עצים מעלמא הציפור הביאה עצים מאילנות אחרים, שאינם עצי אשרה, וקינתה בהם. ואין ממשנה זו קושיא על רבי יוחנן.

וממשיכה הגמרא: אוקימתא זו איננה דוחק, אלא דיקא נמי אפשר לדייק כן במשנה, דקתני גבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין - אי אמרת בשלמא אם תפרשנה כמו שפירשנו דאייתי עצים מעלמא שהעצים אינם מהעץ עצמו - היינו דקתני לכן שנינו גבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין. לא נהנין אסור להנות מגזירה דרבנן, שחששו שמא אם נתיר לו ליהנות מן עצי הקן יבוא להתיר לעצמו ליהנות אף מעצי העץ עצמו (26), ולא מועלין מדאורייתא, דהא לא קדישי מאחר שאינם קדושים, כי העצים הובאו מעצים אחרים.

אלא, אי אמרת אם תאמר, כמו שהמקשן רצה לומר ששיברה עצים ממנו מהעץ של הקדש עצמו, וקינתה בהן, קשה, אמאי לא מועלין? למה אין חיוב מעילה מדאורייתא? הא קדישי הרי העצים קדושים בקדושת בדק הבית! אלא מוכח שמדובר באופן שהביאה עצים מענפי עצים אחרים.

ועתה, מתהפכת הקושיא על המקשן, אם עלה על דעתו לפרש את המשנה שקיננה מעצי העץ בעצמו, למה אין מועלין?

ומתרץ: מידי אריא, האם יש כאן הוכחה?!

האמת היא, שמדובר שקיננה בעצי העץ של הקדש, והטעם שאין מועלין הוא, הכא כאן מדובר שקיננה בגידולין בעצים הבאין לאחר מכאן שצמחו אחרי שהעץ הוקדש, ובכך עסקינן -

ולכן אין מועלין מדאורייתא, כי התנא של המשנה קא סבר: "אין מעילה מן התורה בגידולין", בתוספות שניתווספו וצמחו אחרי שהקדיש.

ולכן סבר המקשן והוכיח, כשם שלגבי הקדש מדובר בעצי העץ עצמו, כן לגבי אשרה. ולמה מותר ליהנות מהם? מוכרח לומר, משום שדינו כ"עבודת כוכבים שנשתברה מאליה" המותרת לדעת המקשן.

ועתה הגמרא מביאה עוד דחייה על הראיה שהביא ריש לקיש ממשנה ההיא.

ורבי אבהו אמר רבי יוחנן, אכן, עצי הקן הובאו מהעץ אשרה עצמו, והם אכן אסורים בהנאה, כיון שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה -

מאי יתיז אם אסור ליהנות מן העצים, לאיזה צורך הנהו מתיז את הקן? -

תוכן העניינים

חברותא על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה