אור ברסלב
חברותא על עבודה זרה פרק רביעי - רבי ישמעאל

חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - רבי ישמעאל

פרק שלישי - כל הצלמים

החלק הראשון של פרק זה הוא המשך לפרק הקודם בדיני עבודת כוכבים, תקרובתה, נויה ותשמישיה.

המשנה הראשונה עוסקת באליל מרקוליס (1).

אומות העולם, מאמיני עבודת כוכבים, עבדו גם לאליל מרקוליס, (2) בכך ששמו אבן מכאן ואבן מכאן ואבן שלישית על גביהן. וכל העובר שם היה זורק עליהן אבנים נוספות, לעובדו בכך, ולהוסיף עליו עצמו.

שלושת האבנים הראשונות הן גוף המרקוליס, והן אסורות בהנאה כשאר עבודת כוכבים עד שיבטלנה הגוי. ואף אם יפרדו האבנים זו מזו, הן אינן בטלות בכך כדין עבודת כוכבים שנשתברה, לפי שדרך האבנים הללו להיות פרודות, שהרי הן אינן מחוברות.

ושאר האבנים שניתווספו עליהן, דינן כפול: מצד אחד, כל אבן ואבן היא תקרובת לשלושת האבנים הראשונות. ומצד שני, הן מצטרפות להיות עבודת כוכבים. ונמצא, שבתחילתן הן תקרובת עבודת כוכבים, וסופן הוא להיות עבודת כוכבים עצמה. ודינן אם נאסרו מטעם תקרובת, יבואר בגמרא.

משנתנו עוסקת באבנים הנמצאות בצד מרקוליס, ויש ספק אלו הן האבנים שנפלו ונתפרקו מגל אבני המרקוליס, שהן אסורות בהנאה, ואלו הן האבנים שאינן מן הגל הזה, ומותרות בהנאה. אך זה ברור שכל שלש אבנים בצורת מרקוליס, אחת על גבי שתים - אסורות, כי זהו עיקר מרקוליס, ותחלתו.

מתניתין:

רבי ישמעאל אומר: שלש אבנים זו בצד זו, והן נמצאות בצד מרקוליס, גל גדול של אבנים, שכבר עבדוהו וזרקו עליו אבנים הרבה, אסורות. ואם הן שתים, מותרות. וטעמו יבואר בגמרא.

וחכמים אומרים: האבנים שנראות עמו, שנראה הדבר שהן נפלו מן המרקוליס, אסורות ואפילו הן שתים. ושאין נראות עמו, כיון שהן מרוחקות ממנו, הרי הן מותרות, ואפילו הן שלש.

גמרא:

הגמרא מבארת טעמם של חכמים ושל רבי ישמעאל, ובמה נחלקו.

בשלמא מובן טעמם של רבנן, קסברי, לפי שהם סוברים כי הגוים עובדין לשברים, וכל האבנים הנזרקות על המרקוליס, כשהן נושרות הן שברי עבודת כוכבים, הלכך אותן אבנים הנראות עמו, דאיכא למימר שיש לומר מיניה נפל, שנפלו ממנו, אסורות. ואותן שאין נראות עמו, שאינן ממנו, אלא הן סתם אבני דרכים, מותרות.

אלא רבי ישמעאל - מאי קסבר? אי סבר שעובדי כוכבים עובדין לשברין, קשה, אם כן, הרי אבנים הללו שהתפרקו מהגל, הרי הן כבר נעשו עבודת כוכבים בעצמן, ובפירוקן מהגל הן לא התבטלו, כי עובדי הכוכבים ממשיכים לעבוד להם, ואם כן, אפילו אם מצא תרתי, שתי אבנים, נמי ליתסר, גם יאסרו!

אי ואם סובר: אין עובדין לשברים, הרי נתפרקו שתי האבנים מהגל, ונתבטלו, ואם כן קשה, אפילו אם מצאן כשהן תלת, שלש, נמי לא תהיינה אסורות! (3)

ומבארת הגמרא: אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: בידוע כאשר ידוע שנשרו אבנים הללו ממנו, דברי הכל אסורות.

ואפילו למאן דאמר אין הגוים עובדין לשברים, בכל זאת הן אסורות, כי הני מילי, במה דברים אמורים שאין עובדין לשברים, בעבודת כוכבים דלאו היינו אורחיה, שאין דרכה להתפרק, ולכן עובדין אותה רק כשהיא בשלימותה, ולא לשבריה.

אבל הכא, באבני מרקוליס, דמעיקרא תבורי מיתבר, מתחילה הן בגדר "שבורין", שהרי הן אבן אבן לעצמה ואינן מחוברות, היינו אורחיה, כך הוא דרכן ליפול ממנה לפי שאינן מחוברות, ולכן אין בנפילה זו משום ביטול העבודה זרה. הילכך, אין כאן ספק האם עובדין אותו אם לא, ואם ידוע שנפלו ממנו בודאי שאסורות, כי הם חלק מחלקי עבודת כוכבים.

כי פליגי, במה אכן נחלקו חכמים ורבי ישמעאל - בסתמא ואין ידוע אם נפלו ממנו.

דף נ.

ועתה, במקורבות נמי כשהן קרובות מאוד למרקוליס עצמו, גם כן לא נחלקו, כיון דאיכא למימר, יש לומר מתוך קירבתם, כי מיניה נפל, שהן נפלו ממנו, (4) ולכן דברי הכל הן אסורות -

כי פליגי, באבנים סתמיות, שהן מרוחקות בתוך ארבע אמות של המרקוליס, וברור שלא נפלו ממנו (5) -

וטרם שהגמרא מבארת את מחלוקתם, מקשינן:

איך יתכן לומר שהן מרוחקות? והא "בצד מרקוליס" קתני במשנה! הרי שנינו שהן "בצד", ומשמע שהן קרובות?

ומתרצת הגמרא: מאי פירוש "בצד"? - בצד ארבע אמות דידיה, בתוך ארבע אמותיו.

ובמה נחלקו? רבי ישמעאל סבר: דרכן של הגוים עובדי מרקוליס שהן עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הילכך כשהן שלש דדמיין למרקוליס שצורתן כצורת מרקוליס - אסורות, ולא מפני שנפלו מן המרקוליס הגדול, שהרי מרוחקות הן, אלא מפני שהן עצמן מרקוליס קטן, ואם הן שתים אבנים - מותרות שאינן לא מרקוליס קטן ולא נפולת מן המרקוליס הגדול -

רבנן סברי: אין הגוים עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הילכך, לא שנא שלש ולא שנא שתים אינן מרקוליס לעצמו, אלא שאם נראות עמו מקורבות מאוד - אסורות, כי נשרו מן המרקוליס, ושאין נראות עמו - מותרות שלא נפלו ממנו.

סיכום: אבנים אלו אינם שברי עבודת כוכבים, אלא או שנפלו מן המרקוליס, או שהן מרקוליס קטן לצד מרקוליס גדול לדברי רבי ישמעאל, או שהן סתם אבני דרכים.

אם ידוע שנפלו מן האשירה, בודאי שאסורות. ואף אם לא ידוע אלא שהן קרובות מאוד - אסורות, שמסתבר שנפלו ממנו. וכשהן רחוקות - ובתוך ארבע אמות - נחלקו חכמים עם רבי ישמעאל: חכמים מתירים אפילו שלש, ורבי ישמעאל אוסר כשהן שלש, כיון שהוא מרקוליס קטן, ומתיר בשתים.

אמר מר רבי יוחנן: בידוע שנשרו ממנו דברי הכל - אסורות.

ורמינהו, הגמרא מביאה ברייתא שמשמע ממנה שמחלוקת רבי ישמעאל וחכמים היא בידוע שנשרו ממנו.

שנינו ברייתא: אבנים שנשרו מן המרקוליס, אם נראות עמו - אסורות, שאין נראות עמו - מותרות.

ורבי ישמעאל אומר: שלש אסורות, שתים מותרות.

ובברייתא זו נאמר "אבנים שנשרו". משמע שידוע שנשרו, וטעם חכמים המתירים כשאין נראות עמו הוא משום שהם שברים (6). וקשה על דברי רבי יוחנן האומר שלא נחלקו כאשר ידוע שנפלו ממנו?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: לא תימא אל תאמר "שנשרו", אלא אימא [גירסת רש"י: תני] צריך לשנות "שנמצאו" בצד המרקוליס, ואין ידוע שנשרו ממנו.

ומקשה הגמרא: וכי סבר רבי ישמעאל שתים בתוך ארבע אמות מותרות?

והא תניא שנינו ברייתא אחרת: רבי ישמעאל אומר: שתים בתפיסה לו בתוך ארבע אמות - אסורות, שלש אפילו מרוחקות - אסורות.

הרי, ששתים מקורבות אסורות לדברי רבי ישמעאל?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: לא קשיא. אין סתירה בין אוקימתת רבי יוחנן את דברי המשנה לבין הברייתא. כי כאן, הברייתא הזו האוסרת בשתים, מדובר בה בתפיסה אחת, שאין הפסק של תל גבוה בין המרקוליס לבין האבנים שנמצאו בתוך ארבע אמותיו -

ובאופן זה אסורות אפילו שתים בין לרבי ישמעאל ובין לחכמים. מפני שהן נראות עמו הואיל והן בתוך ארבע אמותיו. ולפי מסקנא זו נחלקו כשהן מרוחקות. (7) חכמים מתירים, מפני שהן רחוקות, ורבי ישמעאל אוסר כשהן שלש מפני שעושין מרקוליס קטן בצד גדול.

כאן משנתנו, ששנינו בה רבי ישמעאל מתיר שתים בתוך ארבע אמות, מדובר בה בשתי תפיסות, שיש עליהן היכר שלא נפלו ממנו. והיכי דמי ואיך יוכר עליהן? דאיכא גובהה, תל מפסיק ביני האבנים וביני המרקוליס.

הילכך, לחכמים מותרות אפילו שלש, שלדעת חכמים הנידון הוא רק אם נפלו ממנו אם לא, והיות ותל מפסיק ביניהם - מותרות. ולדעת רבי ישמעאל - אסורות אם הן שלש, אפילו שלא נפלו ממנו, מפני שהוא מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול.

לסיכום: חכמים מתירים בכל אופן שיש היכר שלא נפלו ממנו, וזה יצוייר בשתי צורות: א. מרוחקות ב. תל מפסיק ביניהם.

רבי ישמעאל אוסר באלו שתי הצורות כשהן שלש.

וכשהן בתוך ארבע אמות ואין תל מפסיק ביניהם - אסורות בין לרבי ישמעאל ובין לחכמים אף שתים, וכל שכן שלש (8).

ולפי סיכום זה לא חזרה בה הגמרא מאוקימתת רבי יוחנן את משנתנו, אלא הוסיפה אוקימתא שמדובר שתל מפסיק ביניהם.

ומקשה הגמרא: על דברי רבא שבנראות עמו, אסורות אפילו שתים:

וכי מרקוליס כהאי גונא בצורה זו מי הוי, האם הגוים עושין כן?

והא תניא שנינו ברייתא: אלו הן אבני בית קוליס [מרקוליס]: אבן אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן חציה על זו וחציה על זו.

הרי שרק שלש אסורות?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: כי תניא ברייתא ההיא נשנתה בתיאור עיקר מרקוליס תחילתו, ואחר כך כשם שמוסיפין עליו אבנים, כן עושין לו בצדו מרקוליס קטן, ועובדין אותו אף שאינו של שלש.

הגמרא דנה אם מרקוליס יש לו ביטול ככל עבודת כוכבים, אם לא. והטעם לחלק בינו לבין עבודת כוכבים יבואר בגמרא.

והגמרא מקדימה עובדא: בי ינאי מלכא בית המלך ינאי ממלכי החשמונאים בימי בית המקדש השני - חרוב ביתם נחרב. אתו עובדי כוכבים באו הגוים אוקימו ביה הקימו שם מרקוליס. אתו עובדי כוכבים אחריני באו גוים אחרים דלא פלחי שאינם עובדים למרקוליס, שקלינהו לקחוהו לאבניו וחיפו בהן דרכים וסטרטאות.

איכא רבנן היו חכמים דפרשי שפרשו מדרכים אלו המחופים באבני מרקוליס, ולא דרכו עליהן כדי לא ליהנות מעבודה זרה. ואיכא רבנן דלא פרשי והיו חכמים שלא פרשו, ודרכו עליהן.

אמר רבי יוחנן: אם אפילו [חכם אחד המכונה:] "בנן של קדושים" מהלך עליהן - ואנן ואנחנו, נפרוש מהן?!

ומבארת הגמרא: מאן ניהו מי הוא החכם המכונה "בנן של קדושים"? רבי מנחם בן סימאי, ואמאי ולמה קרו ליה כינהו "בנן של קדושים" - דאפילו בצורתא דזוזא בצורות החקוקות על המטבעות לא מיסתכל מפני שמחמיר היה (9).

ודנה הגמרא: מאי טעמא מה הטעם דמאן דפריש של חכמים שפרשו? הרי בטלוהו גוים כשחיפו בהן דרכים וסטרטאות?

סבר לה שהיות ואינן אלא תקרובת לעבודת כוכבים - אינן בטלות בביטול הגוי, אף שאלילים עצמם בטלים (10) -

כי הא דאמר כמו שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: [תהלים קו] "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", ודרשינן: מה מת אין לו בטילה לעולם, ואיסור הנאתו הוא לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם.

לכן פרשו מהן החכמים הואיל ואסורות בהנאה.

ומאן דלא פריש אמר: אבנים אלו אינם אסורות מטעם תקרובת עבודת כוכבים, כי בעינא כעין פנים. תקרובת הוי רק כשמקריבין לפני עבודת כוכבים הקרבה הדומה לקרבנות המובאים בפנים בית המקדש, כגון: זביחה ושאר עבודות שבמקדש (11) - וליכא ואילו זריקת אבנים, אף שהזריקה אסורה, וחייב מיתה עליה -

מכל מקום, הואיל ואין עבודה זרה כמוה בבית המקדש, לא חל על האבנים איסור הנאה מדין תקרובת.

כי כל דין תקרובת נלמד מהכתוב [שמות כב] "זובח לאלוהים [אלילים] יחרם, בלתי לה' לבדו", כלומר: כל הזביחות הם בלתי לה' לבדו, וכאשר זובח לאלילים - יחרם, ויאסר בהנאה. הילכך, מכתוב זה אפשר ללמוד רק זביחה ושאר עבודות המיוחדים לעבודת ה' בבית המקדש (12).

ואבנים אלו אסורות, מטעם שהן עצמם נהיים עבודת כוכבים, וכמו שיבואר. ולא מפני שהן תקרובת.

והואיל ונאסרו מדין עבודת כוכבים - הרי הן בטילות, כשיבטלנה הגוי, כשאר אלילים שיש להם ביטול. ולכן לא פרשו מהן החכמים ובתוכם רבי מנחם בן סימאי.

ובענין זה מביאה הגמרא ברייתא:

אמר רב יוסף בר אבא: איקלע נקלע רבה בר ירמיה לאתרין למקומנו, ואתא ואייתי מתניתא בידיה והביא עמו ברייתא, ושנינו בה:

עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס, וחיפה בהן דרכים וטרטיאות [גירסא אחרת: וסרטיאות] (תחילת העמוד) הרי הן מותרות בהנאה, מפני שהגוי ביטלם.

דף נ:

ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות - אסורות.

ולית נגר ובר נגר, ואין חכם ובן חכם, דיפרקיניה, שיתרצנה לברייתא זו.

שהרי האבנים הן תקרובת לעבודת כוכבים, ואין להם ביטול, ואיך מותרות בביטול הגוי?

אמר רב ששת: אנא אני לא נגר אנא אינני חכם ולא בר נגר אנא ולא בן חכם ופריקנא ליה ואתרצנה!

מאי קושיא ליה במה התקשה רבה בר ירמיה? (13) היה קשה לו ממאמר דרב גידל שאמר בשם רב שאין ביטול לתקרובת עבודת כוכבים! ומה קשה, הרי תירצנו: בעינא כעין פנים, וליכא והאבנים האלו לא נאסרו מדין תקרובת, כי אינם כעין פנים, ונאסרים מדין עבודת כוכבים ממש, ולכן יש להם ביטול.

הגמרא מביאה עוד ברייתא שאמרו עליה "לית נגר ובר נגר דפרקינה", שנשנתה בעניני שביעית וחול המועד.

עבודת הקרקע והאילנות אסורות בשביעית. יש מהן האסורות מדאורייתא, והן זריעה וזמירה [קציצת זמורות דקים יבשים מן הגפנים, כדי להצמיח הענפים הלחים, והיא כעין זריעה], וקצירה ובצירת ענבים. ושאר המלאכות אסורות רק מדרבנן.

במלאכות האסורות מדרבנן, חילקו חכמים בין מלאכות שמטרתן "לאוקמי אילנא", דהיינו להעמיד האילנות שלא יתקלקלו מכמות שהן, ומלאכות אלו מותרות, ובין מלאכות שהן "לאברויי אילנא", להשביח את האילן ולחזקו, שהן אסורות.

מלאכות הקרקע והאילנות בחול המועד, איסוריהן והיתריהן, דומים הרבה לאיסורי שביעית.

אמר רב יוסף בר אבא: איקלע נקלע רבה בר ירמיה לאתרין למקומנו, ואתא ואייתי מתניתא בידיה והביא עמו ברייתא, וכן שנינו:

מתליעין נוטלין תולעת שבאילנות, ומזהמין כשיש מכה באילן ונשרה קצת מקליפתו, מדביקין שם זבל שלא ימות האילן - בשביעית. ואין מתליעין ומזהמין במועד בחול המועד.

כאן וכאן בשביעית ובמועד - אין מגזמין אין קוטעים את הענפים כדי שיוציא ענפים הרבה סביבות הגיזום.

וסכין שמן לאילן גזום שגזמוהו לפני המועד או לפני שביעית, וסכין כדי שלא ימות האילן. סיכה זו מותרת בין במועד בין בשביעית.

וברייתא זו לית נגר ובר נגר אין חכם ובן חכם דיפרקינה שיתרצנה. והיא מוקשית, כמו שיבואר.

אמר רבינא: אנא אני לא נגר אנא אינני חכם, ולא בר נגר אנא ואינני בן חכם, ומפרקינא ליה ואתרצנה!

רבינא מנסה כל האפשרויות שיש להקשות על הברייתא, ואינו מוצא מקום לקושיא.

וכך אמר רבינא: מאי קא קשיא ליה במה התקשה רבה בר ירמיה?

אילימא אם תאמר: מועד אשביעית קא קשיא ליה, טעם ההבדל בין חול המועד לשביעית קשה לו: מאי שנא במה שונה שביעית דשרי שהתירו להתליע ולזהם את האילנות, ומאי שנא מועד דאסור ומה שונה מועד שאסרו?

ועל קושיא זו משיב רבינא: מה קשה, מי דמי וכי דומין [לחלוטין] איסורי שביעית לאיסורי מועד? ! שביעית - מלאכה אסר רחמנא, ואילו טירחא - שרי התירה התורה, ולכן התירו חכמים מלאכות אלו: התלעה וזיהום שאינם בגדר מלאכה, שהרי נעשים "לאוקמי אילנא" ואף שיש בהם טירחא גדולה, מכל מקום לא אסרו חכמים מלאכות שאין בהם אלא טירחא -

ואילו מועד - אפילו מלאכות שיש לאסור אותם מטעם טירחא בלבד, נמי אסור.

ולא קשה מה שחילקה הברייתא בין שביעית למועד.

וממשיך רבינא: אלא אם נאמר שזיהום אגיזום קא קשיא ליה, לרבה בר ירמיה היה קשה ההבדל בין זיהום לגיזום, וקושיתו היא: מאי שנא במה שונה זיהום דשרי שהתירו אף בשביעית ומאי שנא ומה שונה גיזום דאסור בשביעית? ועל קושיא זו משיב רבינא: מה קשה, מי דמי וכי דומין זה לזה? ! זיהום מטרתה היא אוקומי אילנא, ושרי והותר, ואילו גיזום מטרתה אברויי אילנא לחזקו ולהשביחו, ואסור.

אלא אם קשה לו, זיהום אזיהום קא קשיא ליה סתירה בין ברייתא זו למשנה ששנינו בדין זיהום -

דקתני ששנינו בברייתא זו: מתליעין ומזהמין בשביעית -

ורמינהו שנינו משנה במסכת שביעית: מזהמין את הנטיעות אילנות שנטעו אותן לאחרונה, וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים והם מיני מלאכות להחזקת האילן שלא ימות (14) ומשקין אותן עד ראש השנה של ערב שביעית. [שאר עבודת האילנות אסורה שלושים יום לפני שביעית מדרבנן, ועבודות אלו שמטרתן שלא ימותו האילנות התירו חכמים אף באלו שלושים יום].

ונדייק: עד ראש השנה - אין, אכן מותר לזהם, ואילו בשביעית - לא. ואסור לזהם.

וזו הסתירה שהתקשה בה רבה בר ירמיה.

ועל קושיא זו משיב רבינא: ומה הסתירה? ! דלמא הרי יתכן לתרץ כמו דחילק רב עוקבא בר חמא לגבי איסור קשקוש בשביעית, והוא חפירה תחת הזיתים - דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו יש שני סוגי קשקוש, חד, האחד נעשה לאברויי אילנא - ואסור, וחד והשני נעשה לסתומי פילי אם נתגלו שורשי האילן מכסה אותם בעפר, וקשקוש זה שרי כי נעשה לאוקמי אילנא שלא יתקלקל וימות -

וכשם שחילקנו בין שני סוגי קשקוש, כן הכי נמי אפשר לומר: תרי זיהמומי הוי ישנם שני סוגי זיהום, חד האחד נעשה לאוקומי אילני, ואותו שרי התירה הברייתא, וחד, והשני נעשה לאברויי אילני, ואסור ואותו זיהום אסרה המשנה בשביעית עצמה.

ומה קשה לו לרבה בר ירמיה?

ואלא מה קשה לו? סיכה אסיכה קא קשיא ליה, סתירה בין הברייתא שהתירה סיכת אילנות לבין המשנה שאסרה -

דקתני שנינו בברייתא זו: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית.

ורמינהו ושנינו סתירה לכך במשנה במסכת שביעית: סכין את הפגין פגי תאנה, והן פרי התאנה שחנטו ולא התבשלו - סכין אותן בשמן כדי שיהיו שמינות, ומנקבין ומפטמין אותן בשמן, מלאכה זו מותרת עד ראש השנה של ערב שביעית.

ונדייק: עד ראש השנה - אין אכן מותר לסוך אותן, ואילו בשביעית - לא ואסור לסוך.

וקשה, שהברייתא מתירה אף בשביעית עצמה?

ומשיב רבינא: מה הסתירה, מי דמי? ! הכא מה שהתירה הברייתא לסוך, היינו את האילנות עצמן, ומטרתה לאוקומי אילנא שלא ימות, ולכן שרי התירה הברייתא, ואילו התם מה שאסרה המשנה, הוא פטומי פירא להשמין את הפירות ולהשביחן - ואסור.

ואין כאן סתירה.

וזו מסקנת דברי רבינא שלא מצא קושיא בברייתא זו.

אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: [רבה] בר ירמיה - סיכה דמועד שהתירה הברייתא, אזיהום על זיהום דמועד קא קשיא ליה קשה לו -

מכדי, הרי האי אוקומי והאי אוקומי, כשם שסיכה מותר מפני שנעשה להחזיק האילן שלא ימות, כן זיהום נעשה לצורך החזקת האילן, ולא להשביחו, והא ראיה: שהתירו זיהום בשביעית, וברור שהתירו אך ורק משום לאוקמי אילנא -

מאי שנא האי דשרי למה התירו סיכה, ומאי שנא האי דאסור ולמה אסרו זיהום? (15)

ומסקינן: היינו דקאמר ליה: לית נגר ובר נגר דיפרקינה כי הברייתא מוקשית מינה ובה.

הגמרא חוזרת לבאר דיני עבודת כוכבים.

מסקנת הגמרא במסכת סנהדרין, וכן נפסקה ההלכה, היא:

א. כל העובד לעבודת כוכבים כדרך שעובדים אותה הגוים, חייב עליה. ואפילו היתה דרך העבודה לאותה עבודת כוכבים בצורה משונה, כגון הזורק אבן למרקוליס, חייב עליה, כי כך היא דרך עבודתו. וכן אם היה דרך עבודתה בעבודה בזויה, כגון הפוער עצמו לפעור, חייב סקילה, היות וזו היא דרך עבודתו. לאו זה נלמד ממה שנאמר [דברים יב] "איכה יעבדו הגוים האלה".

ב. אבל אם עבד לעבודה זרה שלא כדרך עבודתה, כגון: הפוער עצמו למרקוליס, או הזורק אבן לפעור - אינו חייב מיתה.

ג. במה דברים אמורים, בשאר עבודות שנהגו בהם הגוים. אבל העבודות המיוחדות שהיו נעשות לאל יתברך בפנים בית המקדש, והן: השתחויה, זיבוח, קיטור, ניסוך וזריקה - חייבים על עבודתן לעבודת כוכבים אף כשאין דרך העבודה של אותה עבודת כוכבים בכך.

ולכן, המשתחווה או הזובח או המקטיר או הזורק לפעור, אף שהגוים אינם עושים כן, חייב מיתה.

לאו זה נלמד ממה שנאמר [שמות יב] "זובח לאלהים [אלילים] יחרם, בלתי לה' לבדו". כלומר, עבודה זו של זביחה, "נתרוקנה" כולה לאל יתברך לבדו, ואין לזר אתו, ואף שנאמר "זובח", דרשו חכמים שבכלל זביחה הן כל העבודות המיוחדות לאל יתברך.

לאו זה נקרא בלשון חכמים "עבודות שבפנים".

בסוגייתנו מבוארים פרטים נוספים בכללים אלו, ובנוסף על חיוב מיתה על עבודות אלו דנה הגמרא בהמשך גם על דיני איסור הנאה שבעבודות אלו, בכדרכה ושלא כדרכה, מתי חל איסור הנאה על החפץ הנעבד - מדין תקרובת.

אמר רב יהודה אמר רב: עבודת כוכבים שהגוים עובדין אותה במקל, כגון: שמקשקשין לפניה במקל, אם הישראל שבר מקל בפניה - חייב מיתה.

ואם זרק מקל בפניה - פטור ממיתה.

ביאור: עבודת כוכבים זו עובדין אותה במקל, בקשקוש לפניה. ולכן, אם קשקש ישראל בפניה - חייב מיתה. ואין בדין זה חידוש, כי הוא כמו הפוער עצמו לפעור.

ומאידך, אם עבודת כוכבים זו אין עובדין אותה במקל כלל, ועבד אותה במקל - פטור. בין אם קשקש בין אם זרק או שבר, בכל אופן פטור. וגם בדין זה אין שום חידוש, שהוא דומה לפוער עצמו למרקוליס.

אבל, היות ואליל זה עובדין אותו במקל, על כל פנים בקישקוש בפניה, באה הגמרא לחדש שני דינים מחודשים, והם: א. אם שבר מקל בפניה - חייב. והחיוב הוא מדין זביחה. כיון ששבירת מקל דומה במקצת לזביחה, כשם שזביחה שוברת מפרקת הבהמה, כן שבירה של המקל. והחידוש הוא, למרות שאין עובדין אותה בשבירה, בכל זאת

חייב, הואיל ועובדים עבודת כוכבים זו במקל, נמצא שעשה מעשה "כעין זביחה" בדבר שרגילה בו.

[וביתר ביאור: שבירת מקל אינה זביחה, וגם הדמיון לזביחה רחוק הוא מאוד, ולכן, אם לא היה דרכה של עבודת כוכבים זו בעבודת מקל כלל לא היינו מחייבים אותו מדין זביחה, ואין זה דומה לשוחט בהמה למרקוליס שחייב עליה, כי שחיטת בהמה היא הזביחה המיוחדת לאל יתברך, האסורה לכל האלילים, אבל שבירת מקל אינה עבודת זביחה, אלא, מפני שעבודתה של עבודה זרה זו היא במקל, (16) - לכן חייב אף בשבירה, הדומה במקצת לזביחה].

ב. אם זרק מקל בפניה - פטור. וכמו שיבואר.

ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא במה שונה "שבר" בפניה מקל שהוא חייב, משום דהוה ליה כעין זביחה, ואילו זרק לפניה מקל פטור, והרי זרק נמי - הוה ליה כעין זריקה של דם קרבנות, והיא אחת מעבודות פנים שנתייחדה לעבודת האל יתברך? ומתרצת הגמרא: אמר ליה רבא לאביי: בעינא, כדי לחייבו משום זריקה אנו צריכים שיזרוק זריקה ה"משתברת", כעין זריקת דם קרבנות שאינה מחוברת, אלא "משתברת", שנופל הדם כשהוא מחולק לטיפים טיפים.

כלומר, מעשה זריקת מקל אין לו דמיון בעצם ה"מעשה" למעשה זריקת דם קרבנות, הילכך פטור, כי לא עבדה ב"עבודת פנים", ולא בעבודה כדרכה, כי אין דרכה אלא בקשקוש. אך שבירה, מעשה השבירה דומה למעשה של זביחה, לפיכך חייב.

הגמרא דנה בחידוש זה שביאר רבא בדעת רב יהודה אמר רב "בעינא זריקה המשתברת".

איתיביה אביי מברייתא האומרת שכל מעשה הדומה במקצת ל"עבודת פנים" מחייב מיתה, אף שעשה כן בצורה בזויה ביותר.

דתניא, ספת לה, האכילה לעבודה זרה צואה, או שנסך לפניה עביט כלי חרס של מימי רגלים, (תחילת העמוד) חייב אף בעבודה זרה שאין דרכה בכך, הואיל וזה דומה לזריקה, שחייבין עליה בכל העבודות הזרות. (17)

דף נא.

בשלמא ניסך לפניה עביט של מימי רגלים, שפיר חייב, כי איכא יש כאן זריקה משתברת.

אלא, צואה - מאי זריקה משתברת איכא!? הרי היא אינה משתברת, ובמה היא שונה מזריקת מקל?

ומתרצת הגמרא: הברייתא האת מדברת בצואה לחה, המשתברת בזריקה.

ועתה דנה הגמרא לגבי הדין הראשון שחידש רב, שעל שבירת מקל חייב כעל זביחה, אף שאינה דומה לה אלא רק במקצת.

לימא, האם נאמר שחידושו של רב הוא כתנאי, תלוי הוא במחלוקת של תנאים, ואינו מוסכם על דעת כל התנאים?!

שנינו ברייתא: שחט לה חגב לכל עבודת כוכבים, בין שדרכה בשחיטה בין שאין דרכה בשחיטה - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים.

המקשן סובר שטעמם של החכמים הפוטרים הוא: משום שאין שחיטה נוהגת בחגב -

מאי לאו האם לא נבאר שבהא קמיפלגי שנחלקו בדין זה: דמר רבי יהודה סבר: אמרינן "כעין זביחה", אף שאינו דומה ממש לזביחת קרבנות, מכל מקום חייב, מפני שיש לו דמיון לזביחה בכך ששוברה -

כשם שאמר רב ששבירת מקל דומה לזביחה (18) [ונמצא שרב אמר דינו רק אליבא דרבי יהודה] -

ומר סבר וחכמים סוברים: לא אמרינן "כעין זביחה" ולא כל דבר הדומה במקצת לזביחה מחייבת מיתה - אלא אמרינן "כעין פנים"

זביחה ממש של חיה בהמה ועוף ששייך בהם שחיטה, אף שאינם ראויין לקרבן - היא המחייבת מיתה בכל האלילים, ולא חגב שאינו בר זביחה כלל.

ולדבריהם גם אם שבר מקל - פטור. האם אמר רב דינו כתנאי? ומסקינן: לא במחלוקת זו נחלקו רבי יהודה וחכמים, אלא -

דכולי עלמא כל התנאים של ברייתא זו (19) סוברים: לא אמרינן "כעין זביחה", ולדעתם השובר מקל בפניה - פטור -

אלא, כדי לחייב כעין פנים בעינן דבר הדומה לזביחה כגון: חיה ועוף, אף שאינן ראויים להקרבה ממש, מכל מקום הם ראויים לשחיטה, ודמיונם קרובה מאוד לעבודת פנים -

ובשאר כל השבירות פטורים, לפיכך פטרו חכמים בחגב -

והטעם שרבי יהודה מחייב הוא, משום דשאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה הוי שחיטתו כעין שחיטת פנים (20).

הגמרא מביאה מאמר דומה שאמר רב.

אבל - לדעת רש"י - שונה אליל זה בכך שעבודתה ב"זריקת" מקל, ולא בקשקוש גרידא.

ובמאמר זה מתייחס רב גם לדינו של המקל, האם נאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל -

אם שבר מקל בפניה - חייב מיתה, וכמבואר לעיל דשבירה הוי כעין זביחה, הילכך חייב בין אם עבודתה בשבירה ובין אם אין עבודתה בשבירה, הואיל ועל כל פנים עבודתה במקל - ונאסרת המקל, מדין תקרובת עבודת כוכבים, מאותו הטעם ואותה הסיבה, מפני שעשה בה מעשה כעין זביחה.

אבל אם זרק מקל לפניה - חייב מיתה, הואיל ועבודתה בכך בזריקה -

והמקל אינה נאסרת מפני שאין תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה אלא אם הוי כעין פנים, וכמו שמבואר לעיל [נ א]. ונלמד ממה שנאמר "זובח לאלהים [אלילים] יחרם בלתי לה' לבדו" ודרשינן: החרם יוחרם וייאסר בהנאה רק בעושה עבודה המיוחדת לעבודת האל יתברך, ואילו מקל זו - אין עבודתה עבודת פנים, וכמו שיבואר.

והחידוש (21) בדברי רב הוא: אותה עבודה, והיא: זריקת מקל, לגבי האיש העובד - הוי עבודה להתחייב עליה, ואילו החפץ הנעבד אינו נאסר מדין תקרובת עבודת כוכבים.

ומקשינן על דברי רב: אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא שבר מקל שהמקל אסורה בהנאה משום דהויא ליה שהשבירה היא כעין זביחה -

זרק נמי תיאסר המקל, הרי הויא ליה כעין זריקה?

תוכן העניינים

חברותא על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה