חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - לפני אידיהן · דף כ.
אמר רבי יוסי בר חנינא: (תחילת העמוד) דאמר קרא [דברים ז]: "כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גוים רבים מפניך: החתי, והגרגשי, והאמורי, והכנעני, והפריזי, והחוי, שבעה גוים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך לפניך, והכיתם. החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית, ולא תחנם" (1).
ודרשינן: "לא תחנם" - לא תתן להם "חנייה" בקרקע (2).
ומקשינן: הרי הפסוק הזה אינו מיותר לדרשה, כי האי "לא תחנם", מיבעי ליה נדרש לדרשה אחרת? -
דהכי קאמר רחמנא, לא תתן להם חן. שלא יאמר אדם "כמה גוי זה נאה" (3) [ויבואר לקמן].
ומתרצינן: אם כן, אם בא הכתוב ללמד את איסור נתינת חן בלבד, ולכן נקט לשון "חן", לימא קרא, יאמר הכתוב "לא תחונם", בכתיב מלא, שהוא לשון "חנינה" -
מאי, מדוע נקט הכתוב בלשון "לא תחנם", שיש במשמעותה לשון "חניית קרקע" -
שמע מינה, אפשר ללמוד מלשון המקרא הזה, תרתי, את שתי הדרשות, גם לשון "חן", וגם לשון "חנייה".
ומקשינן: ואכתי עדיין אין הפסוק מיותר לדרשה, כי מיבעי ליה נצרך הוא לדרשה אחרת, מלשון "חנם" - דהכי אמר רחמנא, כן ציוותה התורה: לא תתן להם מתנת [של] חנם.
ומתרצינן: אם כן, שבא הכתוב ללמד על איסור מתנת "חנם" - לימא קרא, יאמר בכתוב "לא תחינם". ומכך שכתבה התורה "לא תחנם" - שמע מינה כולהו. אפשר לדרוש את שלושת הדרשות, לא לתת חן, לא לתת מתנת חנם, ולא לתת חנייה בקרקע (4).
תניא נמי הכי, כן שנינו בברייתא הדורשת שלושת הדרשות משינויי ומדיוקי הפסוק:
נאמר בתורה: "לא תחנם" - ודרשינן מלשון "חנייה": לא תתן להם חנייה בקרקע.
דבר אחר: "לא תחנם" - ודרשינן מלשון "חנינה": לא תתן להם חן.
דבר אחר: "לא תחנם" - ודרשינן מלשון "חנם": לא תתן להם מתנת חנם.
ומה שדרשנו מהכתוב שאסור לתת מתנת חנם לגוי -
הלכה זו גופה, אינה מוסכמת על דעת הכל, אלא תנאי היא, במחלוקת תנאים היא תלויה, ורבי מאיר אכן סובר ש"מותר" לתת מתנת חנם לגוי.
דתניא כמו ששנינו בברייתא:
אמרה התורה [דברים יד]: "לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי".
נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד עובד כוכבים - בין בנתינה בין במכירה.
גר, הוא מי שיושב בארץ ישראל וקבל עליו לשמור על שבע מצוות בני נח, ולא נאסרה לו אכילת נבילה. ואנו מצווים להחיותו, כמו שנאמר [ויקרא כה]: "גר ותושב וחי עמך".
ודרשינן: מלשון זה של התורה, אין לי היתר אלא לגר בנתינה, ולעובד כוכבים במכירה דוקא -
היתר לגר במכירה - מנין?
תלמוד לומר: "לגר אשר בשעריך תתננה או מכור".
היתר לעובד כוכבים בנתינה - מנין?
תלמוד לומר: "תתננה ואכלה או מכור לנכרי".
כלומר: רבי מאיר מדייק ממה שכתבה התורה "נתינה ומכירה" באמצע - דרשינן "תתננה ומכור" גם על תחילת הפסוק בגר, וגם על סוף הפסוק בנכרי.
דאם הקפידה התורה דוקא לגר בנתינה ולגוי במכירה, היתה צריכה לכתוב: "תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך, או מכור לנכרי.
אלו הם דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: דברים ככתבן כמו שכתבה התורה! - לגר בנתינה ולא ימכרנה ולעובד כוכבים במכירה ולא יתן לו מתנת חנם.
ומה שדרשה הגמרא שאסור ליתן לגוי מתנת חנם, הוא כדעת רבי יהודה (5).
הגמרא מבארת את הברייתא, ומקשה:
שפיר קאמר רבי מאיר? שמשמעות הפסוק הוא, נתינה ומכירה: לגר, ומכירה ונתינה לעובד כוכבים.
ורבי יהודה אמר לך: אי סלקא דעתך אם עלה על הדעת כמו דקא אמר רבי מאיר - לכתוב רחמנא היתה התורה כותבת: "תתננה ואכלה ומכור", ואז היינו דורשים כדברי רבי מאיר -
"או" למה לי, למה כתבה התורה: "או" מכור לנכרי, שהוא לשון חילוק -
שמע מינה ממה שכתבה התורה "או" נשמע לדרשת רבי יהודה: דברים ככתבן - הוא דאתא, התורה הקפידה דוקא לגר בנתינה ולגוי במכירה.
ומבררינן: ומה יענה רבי מאיר לטענה זו של רבי יהודה?
ההוא מה שכתבה התורה "או" בא ללמדנו: "לאקדומי" לתת עדיפות וקדימה לנתינה דגר לפני מכירה דעובד כוכבים, דאם יש לפניו בשעריך גר וגוי, יקדים נתינה לגר, ולא ימכרנה לגוי -
וכן דורש רבי מאיר: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" והוא עיקר המצוה, ואם אין גר - "או מכור לנכרי" (6).
ואף שחייב להקדים נתינה לגר, סובר רבי מאיר שלא אסרה התורה נתינה לגוי.
ורבי יהודה יענה על דרשת רבי מאיר: כיון דגר אתה מצווה להחיותו, כמו שנאמר: "גר ותושב וחי עמך", וכנעני כלומר: גוי [ובמסכת פסחים: ונכרי] אי אתה מצווה להחיותו ואין שום מצווה בנתינה לגוי -
ומ"סברא" היינו יודעים שצריך "להקדים" נתינה לגר. לכן, "להקדים לא צריך קרא - ולמה כתבה התורה "או"? ללמדנו ל"דברים ככתבן" דוקא לגר בנתינה ולנכרי במכירה.
הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא.
שנינו בברייתא: דבר אחר: "לא תחנם" - לא תתן להם חן.
דבר זה מסייע ליה לרב הוא סיוע לדברי רב -
דאמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה עובדת כוכבים גויה זו". והוא הדין ל"גוי".
מיתיבי הגמרא מביאה ברייתא להקשות על דברי רב:
מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה מדרגה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר. אמר: "מה רבו מעשיך ה'".
ואף רבי עקיבא ראה את אשת טורנוסרופוס הרשע אחד משרי רומי, רק ירק, שחק צחק ובכה. רק - על שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - [שראה ברוח הקודש] דעתידה דמגיירא להתגייר ונסיב לה ורבי עקיבא ישא אותה לאשה. ובכה - על דהאי שופרא בלי עפרא שיופי זה יבלה באדמה.
וקשה על רב ממעשה של רבן שמעון בן גמליאל? (7)
ומתרצינן: ורב יענה: רבן שמעון בן גמליאל לא נתן לה "חן", ולא אמר "כמה נאה גויה זו", אלא - אודויי הוא דקא מודה שיבח את הקב"ה על הבריאה היפה שברא בעולמו, ואף על חמור נאה וגמל נאה היה אומר כן! -
דאמר מר כמו ששנינו: הרואה בריות טובות, משבח להקב"ה ואומר: "ברוך ה' שככה בריות יפות אלו ברא בעולמו".
ואין ממעשה זה סתירה לדברי רב.
ומקשינן: ולאסתכולי מי שרי האם מותר להסתכל בנשים -
מיתיבי: הגמרא מביאה ברייתא שמבואר בה האיסור להסתכל בנשים, ומקשים ממנה על המעשה של רבן שמעון בן גמליאל ורבי עקיבא, שלכאורה הסתכלו.
נאמר בתורה [דברים כג]: "ונשמרת מכל דבר רע" (8) בא הכתוב ללמדנו, שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, ולא יסתכל באשת איש ואפילו מכוערת.