אור ברסלב
חברותא על עבודה זרה פרק חמישי - השוכר את הפועל › פתיחה

חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - השוכר את הפועל · פתיחה

דף סה:

משנתינו דנה, בדין יין נסך שנתן טעם בדבר היתר, באלו מקרים אוסרו בהנאה, ובאלו לא נאסר.

גדרי איסור נתינת טעם, נחלקו לארבעה סוגים:

א. טעם שהשביח מתחילה ועד סוף. כגון טעם היין בתבשיל בשר, טעם זה אסור באופן ודאי.

ב. טעם הפוגם מתחילה ועד סוף, כגון שמנונית הבשר, הפוגמת את הדבש. טעם זה מותר בהנאה אף לכתחילה.

ג. טעם הפוגם בתחילה ומשביח לבסוף, כגון טעם הדבש ביין, שבתחילה הדבש מקלקל את היין, אך לאחר זמן מוסיף הדבש ליין ריח וטעם משובחים.

ד. טעם המשביח בתחילה ופוגם לבסוף. כגון טעם שמנונית הבשר בחמאה. ובשני הסוגים האחרונים, אסורים מספק. (95)

במשנתינו יתבארו כמה אופנים בנתינת טעם על ידי יין נסך.

מתניתין:

יין נסך שנפל על גבי ענבים המחוברים לאשכול, ידיחן במים, והן מותרות באכילה. כיון שלא בלעו כלום.

ואם היו הענבים מבוקעות, (96) חיישינן שמא בלעו מהיין, ואסורות בהנאה. (97)

נפל על גבי תאנים, או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם לשבח, אסור. (98)

ומעשה בביתוס בן זונן, שהביא גרוגרות [תאנים מיובשות] בספינה, (99) ונשתברה חבית של יין נסך, ונפל על גביהן, ושאל לחכמים, והתירום.

ובגמרא יבואר, שהתירום משום שנתנו טעם לפגם. ומשנתינו, חסורי מחסרא, והכי קתני: "ואם נותן טעם לפגם מותר". וראיה ממעשה ד"ביתוס בן זונן", שהתירו לו חכמים את גרוגרותיו, משום שנתנו טעם לפגם. (100) זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם, כלומר, בכל מקרה שהאיסור נותן טעם לשבח בדבר שנפל עליו, ונמצא האדם שאוכלו נהנה מן האיסור, אסור.

וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, כלומר, שהאיסור נותן טעם לפגם, שאין בו הנאה, בדבר שנפל עליו, מותר. שהרי לא נהנה מן האיסור.

כגון, (101) חומץ של יין נסך, שנפל על גבי גריסין, ונתן בהם טעם לפגם, הגריסים מותרים. (102):

גמרא:

שנינו במשנה: "נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם, אסור. ומעשה בביתוס בן זונן... ושאל לחכמים והתירום".

מקשה הגמרא: מעשה לסתור?! כלומר, וכי יש אדם המביא ראיה לסתור את דבריו?!

שהרי בתחילה שנינו "אם יש בהן בנותן טעם אסורות", (103) וכיצד הביאו ראיה מביתוס בן זונן, שהתירו לו חכמים את גרוגרותיו?

מתרצת הגמרא: משנתינו חסורי מיחסרא, (104) והכי קתני: "אם נותן טעם לפגם הוא, מותר. ומעשה נמי בביתוס בן זונן, שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים, והתירום". מפני שנתן טעם לפגם.

הגמרא הביאה מעשה שיש ללמוד ממנו לנדונים שהובאו במשנתנו:

מעשה בההוא כרי דחיטי [ערימת חיטים], דנפל עליה חביתא דיין נסך, באופן שהיה ביין כדי לתת טעם בחיטים. שרייה [התיר] רבא לזבוניה [למכור את החיטים] לעובדי כוכבים. (105)

איתיביה [הקשה] רבה בר ליואי לרבא: הרי שנינו בברייתא: בגד צמר, שאבד בו חוט אחד של פשתן, והרי הוא כלאים ואסור בלבישה. (106) הרי זה לא ימכרנה לעובד כוכבים, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.

ולא יעשנה מרדעת לחמור, שמא אחר זמן ישכח, ויקחנו משם ויתפרנו באחד מבגדיו. (107)

אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה. ואין חשש שיקח מתכריכי המת, שהרי בגדי המת אסורים בהנאה. והמת עצמו, אין המצות נוהגות בו. דכתיב (תהלים פח' ו') "במתים חפשי", ודרשינן (נדה סא' ב'), "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות". (108)

עד כאן הברייתא.

ומדייק רבה בר ליואי: לעובד כוכבים מאי טעמא לא ימכרנו?

דחיישינן דלמא אתי לזבוניה [שמא יבא למוכרו] לישראל.

ואם כן, כיצד התיר רבא למכור את החיטים הללו לגוי, ולא חשש הכא נמי, שמא אתי לזבוניה לישראל?

הדר, ומכח קושיא זו, חזר בו רבא, ושרא למיטחינהו ולמפינהו ולזבונינהו לעובדי כוכבים שלא בפני ישראל. [התיר לטחון את החיטים, ולאפות מהם פת, ולמוכרה לגוי שלא בפני ישראל], ושוב אין חשש שמא הגוי יחזור וימכור את הפת ליהודי, כיון שפת עכו"ם אסורה, ולא יקנוה ממנו. (109)

על כל פנים, מבואר, שאם נפל יין נסך על חיטים, אסור ליהודי להשתמש בהן.

וקשה, הרי במשנתינו תנן: יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחן, והן מותרות.

ואם היו מבוקעות, אסורות. משמע: רק אם היו מבוקעות, אין. אזי נאסרו על ידי היין. אבל ענבים שאין מבוקעות, לא נאסרו.

ואם כן, מדוע החיטים שאינן מבוקעות, נאסרו על ידי היין?

אמר רב פפא: שאני חיטים, הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין (110) [כיון שיש בצידן סדק, נחשבות כמבוקעות], ונאסרות על ידי היין. (111)

תוכן העניינים

חברותא על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה