חברותא על עבודה זרה· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - השוכר את הפועל
פתיחה ( ע"פ המאירי):
הפרק שלפנינו משלים את פרטי איסורי יין נסך שנתבארו לעיל. ומתוך כך, התבארו בו גם קצת מדיני שאר איסורים.
ובדרך זו, יתחלקו עניני הפרק לששה חלקים:
הראשון: איסור הנאת יין נסך, ושכרו, ודמיו.
השני: דין תערובת יין נסך, וסתם יינם.
השלישי: השלמת דיני נכרי שהתיחד אצל היין, אם ברשות ישראל אם בדרך אחרת.
הרביעי: דיני תערובת שאר איסורי הנאה.
החמישי: כיצד להכשיר כלי גת, שיש חשש שמעורב בהם יין נסך.
הששי: כיצד להכשיר כלים של גויים, שהשתמשו בהם לבישול, אכילה או שתיה, ובלוע בהם טעם איסור.
דף סב.
כבר התבאר לעיל (נד' ב'), שעבודה זרה תופסת דמיה. כלומר, לא זו בלבד שהיא עצמה אסורה בהנאה, אלא אף אם מכרה, וקיבל עבורה כסף, הכסף נאסר בהנאה. למדנו זאת, מהאמור בתורה בענין עבודה זרה (דברים ז' כו') "והיית חרם כמהו", ודרשינן, "כל שאתה מהיה ממנו, הרי הוא כמוהו".
דין זה שייך גם ביין נסך, כיון שהתנסך לעבודת כוכבים, דינו כעבודת כוכבים, ואוסר את דמיו. (1)
במשנתינו יבואר, שהחמירו חכמים חומרא נוספת ביין נסך, שלא זו בלבד שתופס את דמיו, אלא אף השכר שמשתכרים מעבודה ביין נסך, אסור בהנאה.
מתניתין:
גוי, השוכר את הפועל היהודי, (2) לעשות עמו מלאכה ביין נסך, (3) כגון להריקו מכלי אל כלי, או להעבירו ממקום למקום, (4) שכרו (5) אסור בהנאה לכל העולם. (6) ברם, אם שכרו הגוי לעשות עמו מלאכה אחרת, כגון להעביר לו כדי שמן, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר. (7)
וכן, גוי השוכר את החמור של היהודי, על מנת להביא עליה יין נסך, שכרה, היינו מה שקיבל היהודי בעד החמור, אסור בהנאה. לפי שהוא שכר הובלת יין נסך. (8)
אבל אם שכר הגוי את החמור כדי לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו [כד ובו יין נסך] עליה, שכרה מותר.: (9)
גמרא:
כאמור במשנתינו, גזרו חכמים לאסור בהנאה שכר עבודת יין נסך.
ומקשה הגמרא: מאי טעמא שכרו אסור? כלומר, מדוע גזרו חכמים לאסור שכר יין נסך יותר משאר איסורי הנאה? (10) אילימא, אם תאמר, הואיל ויין נסך גופו אסור בהנאה, לכן גזרו על שכרו נמי, שיהא אסור, כדי שלא יבואו להתיר את גופו,
אין לומר כך, שהרי ערלה וכלאי הכרם, דאסורין בהנאה, ובכל זאת תנן (קידושין נו' ב') שאם מכרן, וקידש אשה בדמיהן (11) מקודשת. ולא גזרו איסור אפילו על דמי איסור הנאה, מחמת איסור הגוף. וכל שכן שאין לגזור איסור על השכר מחמת איסור הגוף. (12)
אלא, הואיל ויין נסך תופס [אוסר] את דמיו מהתורה כעבודת כוכבים, לכן גזרו על שכרו, שלא יבואו להתיר את דמיו.
אך בשאר איסורי הנאה שאין איסור על הדמים, רק על הגוף, אין לחוש שאם נתיר את שכרו יבואו להתיר את הגוף.
ועדיין קשה, הרי שביעית, דתופסת את דמיה, כמבואר בגמרא לעיל (נד' ב'), מדכתיב "כי יובל היא קדש תהיה לכם", דרשינן, "מה קדש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה".
ובכל זאת תנן (שביעית פרק ח' משנה ד'): (13) "האומר לפועל, הילך דינר זה, ולקוט לי בו [כלומר בשויו] ירק של שביעית (14) היום, שכרו אסור.
כיון שאמר "לקוט לי בו", הרי זה לשון מכר, וכאילו אמר לו "מכור לי ירק בשוי האיסר". ולכן הדינר נתפס בקדושת שביעית, ואין להשתמש בו אלא לצרכי אכילה ושתיה וסיכה כדין השימוש בפירות שביעית, וכן אסור להשהותו אחר זמן הביעור (15).
ברם, אם אמר, הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום, כיון שנותן לו את הדינר כשכר העבודה בלבד, שכרו מותר". (16) הרי מבואר, שאף על פי שהשביעית תופסת את דמיה, מכל מקום שכרה מותר אף מדרבנן, ולא גזרו בו שום איסור.
וקשה, אם כן מדוע בשכר יין נסך גזרו איסור?
אמר רבי אבהו אמר רב יוחנן: ודאי משום גזירה אין לנו לגזור ולאסור שכרו משום דמיו. אלא קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין, כמבואר להלן, וביין נסך. ודוקא בשני האופנים הללו החמירו, לפי שתופסים את דמיהם, לכן ראו לקנוס בשכר שהוא קצת כעין דמים. אבל בשאר איסורי הנאה, שאין תופסים את דמיהם, מסתבר (17) שלא קנסו.
מבארת הגמרא מהו אותו קנס: יין נסך, הא דאמרן, שקנסוהו לאסור את שכרו.
אך "חמרין" מאי היא? איזה קנס קנסו את החמרין [מובילי תבואה על גבי חמור]?
הגמרא מביאה ברייתא, העוסקת בענין "חמרין", ומתוך דברי האמוראים שדנו בבאור הברייתא, יתבאר לנו מהו הקנס שקנסו בחמרין.
דתניא בברייתא, "החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית, שכרן שביעית".
הסתפקו האמוראים: מאי "שכרן שביעית"?
אילימא, דיהבינן להו שכר מפירות שביעית, כלומר, אם נאמר, שהברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה מותרת בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו שמותר לשלם להם את שכרם בפירות שביעית,
אין לומר כך, שאם כן, נמצא זה, השוכר, פורע את חובו לחמרין, מפירות שביעית, והתורה אמרה (ויקרא כה' ו') "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ומכאן דרשו חכמים, שפירות שביעית הותרו רק להנאת אכילה, ולא לסחורה. ותשלום חוב אינו הנאת אכילה. (18) ואלא תאמר, שהברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה אסורה בפירות שביעית, כגון שהביאו יותר מדאי פירות בבת אחת (19) ובא התנא ללמדנו דקדוש שכרן בקדושת שביעית.
אף אם תפרש כך קשה, ומי קדוש?! האם באמת שכרן נתפס בקדושת שביעית?!
והרי תנן (שביעית פרק ח' משנה ד'), "האומר לפועל הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר. אך אם אמר לקוט לי ירק בו היום, שכרו אסור" כדלעיל. ומוכח שלא קנסו את העושה מלאכה אסורה בפירות שביעית, ולא אסרו את שכרו.
אמר אביי, לעולם הבריתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה מותרת בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו שיהבינן ליה [מותר לשלם להם] שכר מפירות שביעית.
ודקא קשיא לך, כיצד ישלם להם מפירות שביעית, והרי נאמר בשביעית "לאכלה" ולא לסחורה, כדלעיל?
יש לומר, דיהביה ניהליה בצד היתר. ישלם להם את השכר באופן המותר, דהינו, יתן להם אותו כמתנת חינם.
דף סב:
כדתנן, כעין מה ששנינו במסכת מעשר שני (פרק ג' משנה א'): "לא יאמר אדם לחבירו (תחילת העמוד) העלה לי פירות הללו, של מעשר שני, לירושלים, לחלק. כלומר, על מנת ליטול מהם חלק בשכרך. שהרי אסור לפרוע חובו בפירות מעשר שני. (20)
אבל אומר לו, כלומר, מותר לומר לו, העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים. שהרי הוא כמזמינו לאכול עמו ביחד, ובאופן זה, שנותנין זה לזה מתנה של חנם, אין איסור".
ואף כאן, השמיענו התנא שיכול לתת לפועלים מפירות שביעית כמתנת חינם. (21) ורבא אמר: לעולם הברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכת איסור בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו דשכרם קדוש בקדושת שביעית.
ודקא קשיא לך, אם כן מדוע שכר פועל שעשה מלאכה בפירות שביעית לא נאסר?
יש לחלק: פועל דלא נפיש אגריה [שכרו מועט], לא קנסוהו רבנן. (22) אך חמרין דנפיש אגרייהו [שכרן מרובה], קנסו רבנן בהו. (23) וזהו הקנס שקנסו חכמים בחמרין. (24)
ומתניתין, כלומר, מדוע ביין נסך קנסו גם פועל שאין שכרו מרובה?
אלא, משום חומרא דיין נסך, שאני. וקנסו אף פועל.:
במשנה מבואר, ששכר עבודה ביין נסך אסור בהנאה.
מסתפקת הגמרא: איבעיא להו, שכרו ל"סתם יינן" (25) מהו? האם שכרו מותר בהנאה, או לא? (26)
וצדדי הספק: מי אמרינן כיון דאיסורא ד"סתם יינן" חמור כדיין נסך, ובשניהם אסור בהנאה, שכרו נמי אסור.
או דלמא, הואיל וטומאתו קיל, שאינו מטמא כמת, אלא טומאת משקין בלבד, אף שכרו נמי קיל.
פושטת הגמרא: תא שמע, [בא ושמע מה ששנינו בבריתא בענין זה]: דההוא גברא דאגר ארביה [השכיר ספינתו] לעבודה בסתם יינן, ויהבו ליה חיטי באגרא [נתנו לו חיטים בשכרו], אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: זיל קלינהו וקברינהו [לך, תשרפם, ותקברם].
ומוכח, שאף שכר עבודה ב"סתם יינן", אסור בהנאה כיין נסך. (27) (28)
מקשה הגמרא: מדוע חייבו רב חיסדא לשרוף את החיטים, ולימא ליה בדרינהו [יאמר לו לפזרם כמות שהם]?
מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש דילמא אתו בהו לידי תקלה. שמא אחר שיפזרם ילקטום אנשים אחרים ויהנו מהם.
ועדיין קשה, מדוע חייבו גם לקוברם, ליקלינהו וליבדרינהו [ישרפם, ויפזר את אפרם]?
מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש דלמא מזבלי בהו. שמא ישתמשו באפר כדי לזבל, ונמצא שנהנו מאותם חיטים. (29) ועדיין קשה, מדוע חייבו גם לשורפם, לקברינהו בעינייהו [יקברם כמות שהם]?
ואם תאמר, אכתי יש לחוש שמא יוציאום מהאדמה וישתמשו בהם, מי לא תנן [וכי לא שנינו (סנהדרין מה' ב')] גבי היוצא להיהרג: "אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו, כולם אסורים בהנאה, (30) ונקברים עמו", ואין חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם, ומדוע כאן לא סגי בקבורה? (31)
מתרצת הגמרא: התם, ביוצא להיהרג, דקא קברי אותו ואת החפצים ששמשו להריגתו בבי דינא, מוכחא מילתא דהרוגי בית דין נינהו, ולכן לא חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם.
אך הכא, לא מוכחא מילתא, ויש לחוש שמא ימצאום אנשים אחרים, ואימר [ויאמרו], אינש גנב, ואייתי קברא הכא. (32)
דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים, בני משפחתו של רבי ינאי לוו פירות שביעית מהעניים קודם זמן הבעור, ופרעו להו כסף בשמינית. נמצא, שהיו העניים אוכלים בשמינית, אחר זמן הביעור חליפי פירות שביעית. (33)
אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, ושאלוהו אם מותר לעשות כן.
אמר להו, יאות הן עבדין [עשו כראוי]. כיון שבאותה שעה ששילמו להם על פירות השביעית, כבר לא היו הפירות בעין, (34) אין התשלום נחשב כחליפי פירות שביעית, ולא חלה עליו קדושת שביעית. (35) (36)
וכנגדן באתנן מותר. כלומר, אף ב"אתנן זונה", שנאסר להקרבה למזבח, שנאמר (דברים כג' יט') "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך", אם בא על הזונה ואחר כך נתן לה את האתנן, מותר. כיון שלא נתנו לה בשעת ביאה הרי הוא כמתנה בעלמא, ולא חל עליו איסור "אתנן".
ומנין למדנו דין זה? דתניא בברייתא: "נתן לה את האתנן ולא בא עליה, או בא עליה ולא נתן לה, אתננה מות ר".
מקשה הגמרא: אם "נתן לה ולא בא עליה", פשיטא שהאתנן מותר, כיון דלבסוף לא בא עליה, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה? ומה התחדש בברייתא?
ותו, אם "בא עליה ולא נתן לה", הא לא יהיב לה ולא מידי? וכיון דלא נתן לה כלום, מאי "אתננה מותר"?
אלא ודאי, הכי קאמר [כך כונת הברייתא לומר]: נתן לה ואחר כך בא עליה, (37) או בא עליה ואחר כך נתן לה, אתננה מותר. ומכאן המקור לדינו של רב יוחנן, שאם נתן לה את האתנן לאחר שבא עליה, אתננה מותר.
מקשה הגמרא: אם נתן לה את האתנן, ואחר כך בא עליה, מדוע אתננה מותר,
דף סג.
הרי לכי [כאשר] יבא עליה (תחילת העמוד) ליחול עלה איסור אתנן למפרע, שהרי נתנו מתחילה על מנת שיבא עליה אחר כך?
אמר רבי אלעזר, מדובר כשקדמה והקריבתו קודם שבא עליה, ובאותה שעה עדיין לא חל עליו איסור אתנן.
מקשה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן יועיל תרוצו של רבי אלעזר, אי דאמר לה "קני ליך את האתנן מעכשיו, קודם הביאה", פשיטא דשרי. דאף על גב שנתן לה את האתנן על מנת לבא עליה, מכל מקום הא ליתיה בשעת ביאה, ואינו נחשב כשכר ביאה אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב לה.
ואי דלא אמר לה "קני ליך את האתנן מעכשיו", אלא הקנה לה אותו רק בשעת ביאה, היכי מצי מקרבה [היאך יכולה להקריבו קודם הביאה]? והרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שנאמר (ויקרא כז' יד'): "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש", ודרשו חכמים: אמר רחמנא, מה ביתו של אדם שייך לו, ועומד ברשותו, אף כל דבר שרוצה להקדישו, צריך שיהיה שלו וברשותו.
ואם כן, בנידון דידן, כיון שהאתנן אינו קנוי לה עד שעת ביאה, אינה יכולה להקריבו?
אלא, מדובר במקרה דאמר לה "להוי גביך [יעמוד האתנן ברשותך] עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך, (38) קני מעכשיו". והתחדש במשנה, שאף על פי שאמר לה "לא תקני עד שעת הביאה", מכל מקום כיון שחזר ואמר לה "אם תצטרכי קני מעכשיו", אם קדמה וזכתה בו הוי כמתנת חינם, ומותר להקריבו.
בעי רב הושעיא, קדמה והקדישתו קודם שבא עליה, אך לא הקריבתו עד לאחר הביאה, מהו? האם מותר להקריבו אחר שבא עליה?
וצדדי הספק: כיון דאמר מר (קידושין כח' ב') "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", אם כן, כבר בשעה שהקדישה את האתנן, הוי כאילו מסרתו ליד ההקדש, וכמאן דאקריבתיה דמי. או דלמא, השתא מיהא בשעה שבא עליה, הא קאי ואיתיה בעיניה [הרי האתנן קיים בעיין], ויחול עליו איסור אתנן למפרע משעה שנתנו לה? (39)
מקשה הגמרא: ומדוע לא תפשוט את הספק מדברי רבי אלעזר הנזכרים לעיל?
דהרי אמר רבי אלעזר שהברייתא עוסקת במקרה שקדמה והקריבתו. משמע מדבריו, דוקא אם הקריבתו, אזי לא חל עליו איסור אתנן למפרע, אבל הקדישתו ולא הקריבתו, לא.
מתרצת הגמרא: רבי הושעיא הסתפק בדברי רבי אלעזר גופיה. וקא מיבעיא ליה, מאי, האם מיפשט פשיטא ליה לרבי אלעזר ד"הקריבתו" דוקא, ורק אז לא חל האתנן למפרע, אבל אם הקדישתו ולא הקריבתו, לא, דהא איתיה בשעת ביאה.
או דלמא, אם הקריבתו, פשיטא ליה שלא חל עליו איסור אתנן, ואם הקדישתו ולא הקריבתו עד שבא עליה, מספקא ליה, כנ"ל, ולכן העמיד את הברייתא באופן הפשוט, שכבר הקריבתו, ואז ודאי לא חל איסור אתנן למפרע.
והניח את הספק בתיקו:
שנינו בברייתא לעיל: "בא עליה, ואחר כך נתן לה אתננה, מותר להקריב את האתנן כקרבן":
מקשה הגמרא: ורמינהי [הרי שנינו בברייתא] להיפך: "בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים, אתננה אסו ר"?
מתרצת הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא, לא קשיא.
הא דאמרינן "אפילו מכאן ועד שלש שנים אסור", כשאמר לה "התבעלי לי בטלה זה"
העומד לפניך, אזי אסור אפילו אם נתנו לה אחר שלש שנים, כיון שמעכשיו זכתה בו.
והא דאמרינן "בא עליה ואחר כך נתן לה את אתננה, מותר", כשאמר לה "התבעלי בטלה" סתם. ובאופן זה, כאשר נותן לה את האתנן לאחר זמן, אינו נחשב כאתנן, שהרי רק עכשיו זכתה בו, ומותר.
מקשה הגמרא: וכי אמר לה "בטלה זה" מאי הוי? כלומר, מדוע אם אמר לה "התבעלי לי בטלה זה", ונתנו לה לאחר זמן, הטלה אסור, והא מחסר משיכה, וכיון שלא משכה את הטלה, לא זכתה בו עד שנתנו לה בפועל? (40)
ומתרצת: מדובר בזונה עובדת כוכבים, דלא קניא במשיכה אלא בכסף, וזכתה בטלה מיד אפילו אם לא משכתו אלא אחר זמן רב. (41) ואיבעית אימא, באופן אחר: לעולם בזונה ישראלית, ובכל זאת זכתה בטלה מיד, כגון דקאי [הטלה עמד] בחצירה, וזכתה בו בקנין חצר. (42) מקשה הגמרא: אי כדבריך, שמדובר במקרה דקאי [שהטלה עמד] בחצירה, אם כן, מדוע אמר התנא "בא עליה ואחר כך נתן לה", דהיינו, שבשעת הביאה עדיין לא זכתה באתנן, והא לפי התרוצים לעיל, כבר בשעת הביאה קניא לה?
מתרצת הגמרא: לא צריכא, אפשר להעמיד את הברייתא גם באופן שלא זכתה עדיין בטלה בשעת ביאה, ובכל זאת חל עליו שם "אתנן זונה", באופן דשויה ניהלה [עשה את הטלה] אפותיקי.
דהיינו: אמר לה, "אי מייתינא ליך [אם אתן לך] זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב, ואי לא, שקליה [קחי את הטלה הזה] באתנניך".
ולכן, כיון שמשעת ביאה הטלה משועבד לפרעון חובה, ועומד בחצירה, חל עליו שם אתנן, ואסור.
הגמרא חוזרת לדון, בדברי רבי יוחנן, שהתיר לבני רב ינאי ללוות מהעניים פירות שביעית בשביעית ולפרוע להם בשמינית.
מתיב [הקשה] רב ששת, שנינו בתוספתא: "ישראל שיש לו פועלים עמי הארץ או גוים, ומזונותיהם עליו, ובאים לסעוד, אסור להאכילם דבר האסור, וכן אסור להשקות לגוים אלו יין נסך, מפני שנמצא פורע חובו באסורי הנאה.
ומכל מקום, אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה,
דף סג:
ואינו חושש (תחילת העמוד) לא משום שביעית [שמא יקחו בו פירות שביעית, מן החשוד למוכרם], (43) ולא משום מעשר [אם עמי הארץ הם, שמא יקחו דבר שאינו מעושר], ולא משום יין נסך [אם עובדי כוכבים הם, שמא יקחו יין נסך, ונמצא שפרע להם חובו ביין נסך].
כיון, שהוא לא האכילם בידים, אלא רק נתן להם כסף.
ומאידך, אם אמר להם, צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, הרי הוא כאילו קנה את האיסור, ונתנו להם, ולכן חושש משום שביעית, ומשום מעשר, ומשום יין נסך".
מדייק רב ששת: אלמא, אף על פי שאינו משלם בשעה שקנה את האיסור, אלא לאחר זמן, מכל מקום כי קא [כאשר לבסוף] פרע, דמי איסור קא פרע.
ואם כן קשה, הכא נמי, כשלוו פירות שביעית, ופרעו בשמינית, כי קא פרע, דמי איסורא קא פרע? ומדוע הפרעון לא נחשב כחליפי פירות שביעית?
מתרצת הגמרא: תרגמה רב חסדא [רב חיסדא מסביר את התוספתא הנ"ל]: מדובר במקרה שאמר לפועליו לכו לחנוני פלוני, המקיפו, כלומר, שבעל הבית רגיל לקנות אצלו בהקפה, דמשעה שנתן לפועלים את האוכל, בעל הבית משתעבד ליה לפרוע את מעותיו.
ולכן, המעות שמשלם לו אחר כך נחשבות כדמי איסור. דכיון דאורחיה לאקופי [כיון שדרכו למכור לו בהקפה] ויודע בבירור שישלם לו אחר זמן, סמכה דעתו, ומיד כשנתן להם את הפירות קני ליה דינר גביה בכל מקום שהוא.
אבל בני ביתו של רב ינאי, שלוו פירות בשביעית, מהעניים על מנת לשלמם בשמינית, אין העניים בטוחים כל כך בפרעון, ולא סמכה דעתם לקנות את הפרעון בכל מקום שהוא. ולכן אין התשלום נחשב כחליפי איסור.
מקשה הגמרא: לפי דבריך, רק אם שלח את פועליו לאכול אצל חנוני הרגיל אצלו, חושש משום שביעית וכו', אבל חנוני שאין מקיפו, מאי? וכי מותר לו לשולחם לאכול ללא חשש?!
אי הכי, אדתני "צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה", כלומר, אם כן, מדוע התנא צריך לחדש מקרה חדש כדי להתיר לבעל הבית לשלוח את פועליו, ולהעמיד כשאמר "צאו ואכלו בדינר זה",
ליפלוג וליתני בדידה, התנא יכול לחלק באותו מקרה, ולומר, "במה דברים אמורים בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה, אבל חנוני שאין מקיפו מותר"?
ועוד קשה, וכי לחנוני שאין מקיפו, מי לא [האם אינו] משתעבד?!
והא אמר רבא, האומר לחבירו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך תמורת אותו מנה", ונתן, קנה הנותן את כל נכסיו, מדין ערב. דהינו, כשם שערב מתחייב לשלם למלוה, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו, (44) אף כאן, המוכר מתחייב בכל נכסיו, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו.
ולפי זה, גם אם אמר לפועליו "צאו ואכלו ואני פורע", הרי כאילו אמר לחנוני "תן פירות אלו לפועלי, ואתחייב אני מנה לך", וקנה המוכר את המנה מיד מדין ערב. (45) ושוב חזרה קושיתנו למקומה, מדוע הפירות ששילמו בני רב ינאי לעניים בשנה השמינית, לא נחשבים כחליפי פירות שביעית?
אלא אמר רבא, אכן, לא שנא אם אמר לחנוני המקיפו, ולא שנא לחנוני שאין מקיפו, אף על גב דמיד משעבד ליה נכסיו לשלם חובו, מדין ערב, כנ"ל, מכל מקום כיון דלא מייחד שיעבודיה [שלא יחד לו מעות לכך], כשמשלם לו לאחר מכן, התשלום לא נחשב כחליפי שביעית, ולא מיתסר. (46)
אלא הכא, ב"אומר לפועליו צאו ואיכלו ואני פורע", אמאי חושש משום שביעית, והא לא מייחד שיעבודיה הכא [הרי לא יחד לחנוני מעות בפרעונו]?
אמר רב פפא, כגון שהקדים בעל הבית, ושילם לו [לחנוני] דינר קודם ששלח את פועליו אצלו.
נמצא שכעת אוכלים משל בעל הבית, ואיסור השביעית מתיחס אליו. (47)
אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא [אמרתי את תרוצו של רב פפא לרב זביד], אמר לי, אי הכי, אם כדבריו, שמדובר באופן שבעל הבית שילם מראש לחנוני, וכעת עליו לחשב מהי יתרת הזכות שנותרה לו אצל החנוני, אדתני [מדוע שנינו] "צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע", הלא כבר פרע מראש, ואם כן, "צאו ואכלו צאו ושתו ואני מחשב", מיבעי ליה [היה לתנא לומר]?
אמר לו רב כהנא: אכן, תני, [יש לגרוס בבריתא] "צאו ואני מחשב" כדבריך.
באופן נוסף אפשר לבאר את דברי התוספתא הנ"ל:
רב אשי אמר, כגון שנטל בעל הבית מיד החנוני את פירות האיסור, ונתן לפועליו ביד. ולכן חושש משום שביעית, וכו', כיון שהוא עצמו מאכילם איסור בידים, ולא משום דמי שביעית. (48)
אמר ליה רב יימר לרב אשי, אי הכי, אדתני [מדוע שנינו] "צאו ואכלו צאו ושתו", משמע, שאינו אוכל עמהם, והלא אם פירוש הברייתא כדבריך, "טלו ואכלו טלו ושתו" מיבעי ליה [היה לתנא לומר] ?!
אמר ליה רב אשי: אכן, תני, [יש לגרוס בבריתא] "טלו ואכלו טלו ושתו" כדבריך. (49) הגמרא חוזרת לעסוק בדין שכר יין נסך:
יתיב [ישב] רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו [וישב רבי חייא בר אמי אצלם], (50) ויתבי וקא מיבעיא להו [והסתפקו]:
שכרו לשבור חביות יין נסך, ולאבדם מן העולם, מהו? האם שכרו אסור? (51) וצדדי הספק: מי אמרינן כיון דהפועל רוצה בקיומו של היין, כדי שיוכל לבא ולשברו, וליטול שכרו, אסור. (52)
או דלמא, כל פעולה שאדם עושה כדי למעוטי תיפלה (53) [למעט מציאות של איסור בעולם], שפיר דמי.
אמר רב נחמן: ישבור ותבא עליו ברכה. דהיינו, שכרו מותר.
לימא [לכאורה, דברי הברייתא דלהלן] מסייעים ליה:
דף סד.
שהרי שנינו: "אין עודרין [חופרים] עם העובד כוכבים בכלאים, (54) (תחילת העמוד) אבל עוקרין עמו זרעי כלאים, כדי להשליכם לאיבוד, כדי למעוטי את התיפלה".
ואף על פי שהפועל רוצה בקיום הכלאים, שלא יעקרו מאליהם, אלא יעקרם הוא, כדי שיטול עליהם שכר, בכל זאת מותר, כדי למעט את התיפלה.
סברוה, סברו בני הישיבה לומר, הא דאמרינן "אבל עוקרין עמו", מני, רבי עקיבא היא.
כלומר, אפילו לדעת רבי עקיבא, דאמר, "המקיים בכלאים לוקה", כדלהלן, בכל זאת מותר לקיים על מנת לעקור ולמעט את התיפלה.
והיכן נשנו דברי רבי עקיבא:
דתניא בברייתא: "המנכש, והמחפה [אחר הזריעה, חופה עליהם עפר], בכלאים, אף על פי שלא זרעם, כיון שרוצה בפעולה זו להצמיח פירות כלאים, לוקה.
רבי עקיבא אומר, אף המקיים פירות כלאים, (55) לוקה.
מבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי עקיבא שאסר אף קיום כלאים בלא זריעה?
אמר קרא (ויקרא יט' יט') "שדך לא תזרע כלאים".
אין לי איסור אלא על ה"זורע", איסור על ה"מקיים" מנין?
תלמוד לומר: "לא כלאים".
כלומר, נאמר בפרשת כלאים "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", ודרשינן את המילה "שדך" גם לפניה וגם לאחריה, כאילו נכתב "כלאים שדך לא", (56) ומשמעו, שבא הכתוב להזהיר שלא ימצאו כלאים בשדה. (57)
מכל מקום משמע, גם לדעת רבי עקיבא שאסור לקיים כלאים, היינו דוקא כשרוצה בקיומם ממש, ואילו בא למעוטי תיפלה, שרי.
דוחה הגמרא: לא.
הא דאמרינן "אין עודרין עם העכו"ם בכלאים, אבל עוקרין עמו", מני? רבנן היא. הסוברים שאין איסור קיום בכלאים. ולכן מותר לעקור עם הגוי כלאים. וממילא אין להוכיח מכאן שמותר לשבור עם הגוי יין נסך.
מקשה הגמרא: אי כדעת רבנן, מאי איריא "עוקרין", אפילו קיומי נמי שפיר דמי?
כלומר, מדוע הברייתא חידשה לנו רק שמותר לעקור כלאים, הרי לשיטת רבנן מותר אף לקיימם?
מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כגון דקא עביד בחנם [שעקר את הכלאים בחנם].
ור' יהודה היא, דאמר "ליתן להם מתנת חנם אסור". והתחדש בברייתא, דמכל מקום למעט את התיפלה מותר אף בחנם. (58)
מסיקה הגמרא: מכל מקום מדברי רבי יהודה, נשמע לרבי עקיבא. ונוכיח, שגם במקום שיש איסור לקיים, אם מקיים על מנת לעקור ולמעט את התיפלה, מותר.
וכך ההוכחה: לאו [האם לא] אמר ר' יהודה "אסור ליתן להם מתנת חנם", אבל בכל זאת, אם עובדו כדי למעוטי תיפלה, שפיר דמי?!
אם כן, לדעת רבי עקיבא נמי, אף על גב דאמר רבי עקיבא "המקיים בכלאים לוקה", אם מקיים על מנת למעוטי תיפלה, שפיר דמי. (59)
והוא הדין ליין נסך, מותר לעבוד עם הגוי לשבור כדי יין נסך, ושכר הפעולה מותר בהנאה.
ומסקינן: תו לא מידי. אין להסתפק יותר בדין זה.
הדור יתבי וקמבעיא להו [עוד ישבו והסתפקו]: דמי עבודת כוכבים, הנמצאים ביד עובד כוכבים, כגון שמכר עבודת כוכבים שלו, מהו? האם מותר ליהנות מהם?
וצדדי הספק: מי [האם] עבודת כוכבים תופסת דמיה ביד עובד כוכבים, או לא?
אמר להו רב נחמן: מסתברא, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, מותרין. (60) וראיה לדבר: מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה, [עובדי כוכבים שבאו להתגייר לפני רבה בר אבוה], אמר להו: זילו זבינו כל מה דאית לכו, ותו איתגיירו [לכו, תמכרו את כל האלילים שברשותכם, ואזי תבואו להתגייר].
מאי טעמא?
ודאי משום דקסבר, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין. (61) ולכן, אם ימכרו את אליליהם קודם שיתגיירו, יוכלו להנות מדמיהם אחר הגירות. (62)