חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - הנשרפין · דף פב:
וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר להם בלשון המשתמעת לשני פנים, ובתמיהה: "היכן מצינו ששבטו של לוי [הוא שבטו של פנחס] גדול משל שמעון!?"
וכיון ששמעו כן, אמרו שבטו של שמעון - שהבינו כאילו היה אומר להם: אף אני אעשה כמוכם, כי אטו שבטי גדול פרוש וטהור יותר משבטכם - לאלה אשר על הפתח:
"הניחו לו ליכנס לקובה, כי אף הוא לעשות צרכיו [תשמיש] נכנס; וודאי שהתירו פרושין את הדבר, שהרי אף פנחס עושה כמותנו". (1)
אמר רבי יוחנן:
ששה נסים נעשו לו לפנחס באותה שעה:
אחד: שהיה לו לזמרי לפרוש מן הגויה קודם שיהרגנו פנחס ולא פירש.
ואחד: שהיה לו לזמרי לדבר ולזעוק לבני שבטו שיבואו לסייעו, ולא דיבר.
ואחד: שכוון פנחס בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, וכשראו כולם אותם כשהם דבוקים זה בזו על הרומח בידו של פנחס, ידעו כולם שניתן רשות לקנאי לפגוע בו, ולא יאמרו: שנאה היתה בלבו עליו.
ואחד: שלא נשמטו מן הרומח ונפרדו זה מזו לאחר הדקירה, וכדי שיראו כולם אותם דבוקים זה בזו.
ואחד: שבא מלאך והגביה את המשקוף, כדי שלא יצטרך פנחס כשיצא מן הקובה להשפיל את הרומח שהיו תקועים בו, כי אז היו נופלים מן הרומח.
ואחד: שבא מלאך והשחית בעם, ונטרדו בני שבטו של זמרי, ולא הרגוהו. (2) בא פנחס וחבטן [כלומר: השליכם מן הרומח בכח] לפני המקום, אמר לפניו: "רבונו של עולם! וכי על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל"!? שנאמר "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף".
והיינו דכתיב בתהלים קו "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. ויכעיסו במעלליהם, ותפרץ בם מגפה. ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה".
ואמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות [ריב] (3) עם קונו.
ביקשו מלאכי השרת לדוחפו לפנחס על שעשה ריב עם קונו. (4)
אמר להן הקב"ה למלאכי השרת: הניחו לו! קנאי בן קנאי הוא, משבט לוי הוא ואף אביו קינא במעשה שכם דינה, (5) משיב חימה בן משיב חימה הוא, נכדו של אהרן הוא, שנתן את הקטורת כשיצא הקצף במעשה קורח. (6)
התחילו שבטים מבזין אותו: "ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו [יתרו, שהיה כהן מדין] (7) עגלים לעבודת כוכבים, והוא הרג נשיא שבט מישראל".
בא הכתוב וייחסו לאהרן כנגד מה שייחסוהו ליתרו, כמו שנאמר אחר מעשה זמרי:
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום לפנחס, שנאמר [שם] "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".
וראויה כפרה זו שעשה פנחס שתהא מכפרת והולכת לעולם. (8)
אמר רב נחמן אמר רב:
מאי דכתיב "זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום [האל"ף בפת"ח, והקו"ף בשורוק] עמו"?
ארבע מאות ועשרים וארבע - כמנין "זרזיר" - בעילות בעל אותו רשע אותו היום -
והמתין לו פנחס מלהורגו עד שתשש כחו של זמרי מרוב בעילות, שנאמר "מתנים - או תיש [המתין עד שתש כחו] ":
והוא פנחס אינו יודע שאינו צריך להמתין, ומשום שהקדוש ברוך הוא ששמו "מלך אלקום" (9) עמו. (10)
ובמתניתא תנא [בברייתא שנינו] לפרש את הכתוב באופן אחר: ששים בעילות בעל, עד שנעשה כביצה המוזרת [והיינו "זרזיר"] מחמת רוב בעילות שבעל, ותשש כחו, [והיינו "תיש"] ולא היתה שכבת זרעו מתבשלת. (11)
והיא כזבי היתה מלאה משכבת זרעו כערוגה מלאה מים.
אמר רב כהנא: ומקום מושבה של כזבי גדול היה כמידת בית סאה, כלומר: היתה רחבה ביותר, והיתה תופסת בישיבתה בית סאה. (12)
תני רב יוסף: קבר שלה [פתיחת רחמה] אמה. (13)
אמר רב ששת:
לא "כזבי בת צור" היה שמה של המדינית, אלא "שוילנאי בת צור" שמה.
ולמה נקרא שמה "כזבי"?
משום שכיזבה באביה, שהוא אמר לה "אל תשמעי אלא לגדול שבהם", ואילו היא נשמעה לזה.
דבר אחר: לכך נקרא שמה "כזבי", שאמרה לאביה "כוס [לשון שחיטה] בי עם זה", כלומר: על ידי זה תגרום להם שיישחטו.
והיינו דאמרי אינשי, כלומר: ועל שם "שוילנאי" הזונה, רגילים לומר האנשים על כל זונה "בין קני לאורבני [בין הקנים והערבות הדקות הגדלים בין האגמים] שוילנאי מאי בעיא [מה מעשיה של הזונה שם]!?", אם לא שהולכת שם לשם זנות.
וכן אומרים: "בהדי קלפי דקני שוילנאי מאי בעיא, גפתה לאמה [מה מעשיה של הזונה בין קליפות הקנים, אם לא לשם זנות, ומנאפת היא את אמה, שקוראים אותה "זונה בת זונה"]. (14)
אמר רבי יוחנן:
חמשה שמות יש לו לזמרי:
א. זמרי; ב. ובן סלוא; ג. ושאול; ד. ובן הכנענית וכמאמר הכתוב אצל בני שמעון: [בראשית מו י] "ושאול בן הכנענית" ; ושלומיאל בן צורי שדי, וכמאמר הכתוב [במדבר א ד] "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא... לשמעון שלומיאל בן צורישדי".
ולכך נקרא זמרי: על שם שנעשה כביצה המוזרת, כמבואר לעיל.
ונקרא בן סלוא: על שהסליא [כמו - איכה א - "בני ציון היקרים המסולאים בפז", שהיו מעריכים אותם בפז] עוונות של (15) משפחתו, כלומר: כשהיו מספרים על משפחתו היו מיחסים ניאוף לכל המשפחה.
ונקרא שאול: על שהשאיל עצמו לדבר עבירה. (16)
ונקרא בן הכנענית: על שעשה מעשה כנען שאמר להם אביהם "אהבו את הזימה".
ומה שמו? "שלומיאל בן צורי שדי" שמו.
שנינו במשנה: כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין:
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: כהן ששימש בטומאה, האם חייב הוא מיתה בידי שמים, או אין חייב מיתה בידי שמים?
אמר ליה רב ששת לרב אחא בר הונא:
תניתוה במשנתנו: כהן ששימש בטומאה: אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ופוצעין את מוחו בגיזרין -
ואי סלקא דעתך מחייב הוא מיתה בידי שמים, לישבקיה דליקטול ביד שמים [יניחוהו לנפשו, עד שיימות בידי שמים]!?
דוחה הגמרא ראיה זו, כי אדרבה הסברא היא בהיפוך:
אלא מאי אינו חייב מיתה בידי שמים, מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה [וכי יש מי שהקב"ה פטרו ממיתה, ואילו אנחנו ממיתים אותו], אלא ודאי: אף טמא ששימש חייב הוא מיתה בידי שמים, ולכן אנו יכולים להורגו.
ומקשינן עלה: ולא!? וכי אין מי שאינו מחוייב מיתה מן התורה, והורגים אנו אותו!?
והתנן לעיל פא ב: מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה, הרי דרחמנא פטריה, ומכל מקום אנן קטלינן ליה.
ומשנינן: האמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש [בגמרא שם]: במלקות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא [שהאדם בר מיתת כרת הוא]. (17)
ואכתי מקשינן: והא גונב את הקסוה שקנאים פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?
ומשנינן: האמר רב יהודה: בכלי שרת עסקינן, ורמיזא בתורה במאמר הכתוב "לא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו". (18)
ואכתי מקשינן: והא המקלל את הקוסם שקנאין פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?
ומשנינן: הא תני רב יוסף: בכגון שאומר "יכה קוסם את קוסמו", דמיחזי כמברך את השם. (19)
ואכתי מקשינן: והא בועל את הגויה שקנאים פוגעים בו, אף על גב דרחמנא פטריה.
ומשנינן: הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה [הרי הקרוהו לרב כהנא בחלום, את הפסוק "יכרת ה'... " המורה על חיוב כרת מדברי קבלה], ואדכריה רב לגמריה [ובעקבות כך נזכר רב שכך למד מרבותיו], וכמבואר לעיל בעמוד א.
איתיביה לרב ששת שאמר: טמא ששימש אינו חייב מיתה בידי שמים, ממה ששנינו במשנה בזבחים קיב ב גבי דין שחוטי חוץ:
היוצק את השמן על המנחה [כדכתיב "ויצקת עליה שמן"], והבולל את המנחה בשמנה [כדכתיב "סולת בלולה בשמן מצה תהיה"], והפותת את המנחה האפויה לפתיתים [דכתיב "פתות אותה פתים"], המולח אותה [דכתיב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח"], המניף את המנחה, המגיש את המנחה לקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן, והמסדר את השולחן בלחם הפנים, המטיב את הנרות, והקומץ את המנחה, והמקבל דמים מן הקרבנות -
אם עשה אחת מכל עבודות האלו בחוץ [מחוץ לעזרה] הרי הוא פטור מכרת -
ומשום שלא חייבה תורה על העושה עבודות בחוץ, אלא כשעושה עבודה שאין נצרך לעשות אחריה עבודה נוספת ["עבודה תמה"], כגון הקטרה על המזבח; אבל העושה עבודה שלאחריה יש צורך בעבודה נוספת, כגון קמיצה שלאחריה צריך להקטיר, אין זו עבודה שחייבים עליה; וכל אלו עבודות שיש אחריהן עבודה הן, ולכן הוא פטור. (20)
ואין חייבין עליהן, לפי שהן עבודות שיש אחריהן עבודה אחרת: