חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - הנשרפין
הקדמה
עונש מיתה בשריפה, הוא בשני ענינים:
האחד, אדם הבא על אשה ובתה.
והשני, בת כהן ארוסה או נשואה, שזינתה תחת בעלה.
בפרשת "אחרי מות" אמרה תורה את איסורי העריות, ובכללן איסור "אשה ובתה", וכך אמר הכתוב [ויקרא יח יז]:
"ערות אשה ובתה - לא תגלה".
והוסיף הכתוב, ואמר:
"את בת בנה ואת בת בתה - לא תקח לגלות ערותה. שארה הנה, זמה היא".
האיסור לגלות ערוות "אשה ובתה", הוא האיסור לבוא על בת אשתו [אפילו אינה בתו], והוא גם האיסור לבוא על חמותו. שהרי "בת אשתו" ו"חמותו", שתיהן נכללות בהגדרה של "אשה ובתה". (1)
ואילו את עונש השריפה על העבירה הזאת, אמרה התורה להלן, בפרשת קדושים [ויקרא כ].
"ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה - זמה היא!
באש ישרפו - אותו ואתהן".
עונש השריפה נאמר בתורה במפורש רק לגבי חמותו, אלא שלמדו ממנו חכמים בגזירה שוה גם לגבי בת אשתו, וכן לעוד שבע עריות האסורות מצד הקורבה של "אשה ובתה".
מתניתין:
ואלו הן הנשרפין:
הבא על אשה ובתה.
הגמרא מביאה מחלוקת של אביי ורבא במה מדברת המשנה.
לפי רבא, יש לגרוס "הבא על אשה שנשא את בתה", והיינו הבא על חמותו.
ואילו אביי מעמיד את גירסת המשנה כמו שהיא. ולפיו, מדברת המשנה במי שבא על אם חמותו ["אשה"], וכן מי שבא על חמותו ["בתה"], שלגביהן שתיהן אמר הכתוב במפורש ["ישרפו אותו ואתהן"] שהבא על כל אחת מהן דינו בשריפה.
וכן חייבת שריפה בת כהן שזנתה. (2)
ועתה חוזרת המשנה להלכה הראשונה, של חיוב שריפה למי שבא על "אשה, ובתה", ומבארת אותה: לפי הגירסא במשנתנו, מסביר אביי [בגמרא] את דברי המשנה כך: (3)
יש בכלל הנשרפים על עבירת האיסור של הבא על "אשה ובתה", דהיינו אם חמותו וחמותו [המפורשות בתורה, שהבא על כל אחת מהן דינו בשריפה], גם נשרפים נוספים, הנכללים גם הם באיסור "אשה ובתה". וזאת, על אף שלא נאמר במפורש בתורה שדינם בשריפה. ואלו הם: (4)
א. הבא על בתו, שאינה מאשתו, אלא היא בת אנוסתו. (5)
ב. וכן הבא על בת בתו, ועל בת בנו, דהיינו, הבא על נכדותיו שהיו לו מאנוסתו.
ג. וכן הבא על בת אשתו, בין שהיא בתו, (6) ובין שהיא בת שיש לאשתו מאדם אחר [שהיא בת חורגת].
ד. וכן הבא על בת בתה, וכן הבא על בת בנה.
ה. וכן הבא על חמותו, וכן הבא על אם חמותו.
ז. וכן הבא על אם חמיו. והגמרא תבאר את הקטע הזה.
גמרא:
שנינו במשנה: הבא על אשה ובתה.
מדייקת עתה הגמרא מלשון המשנה, שבהכרח, מה שאמר התנא "אשה ובתה", כוונתו היא לשתי נשים, שהבא על כל אחת ואחת מהן חייב שריפה. ושתי הנשים הללו הן "אם חמותו", ו"חמותו". ולפי זה, אין אשתו של האדם נכללת בלשון התנא "אשה ובתה".
ודיוק זה בנוי על שלשה דברים:
האחד, על כך שבהמשך המשנה אומר התנא, שכל שאר הנשים הנזכרות במשנה נכללות ב"אשה ובתה". ומזה משמע, שיש "אשה ובתה" הנאמרות במפורש בתורה לחיוב שריפה, והיינו אם חמותו וחמותו, ומהן נלמדות שאר הנשים הנזכרות. ולכן אי אפשר לומר ש"אשה ובתה" היא אשתו ובת אשתו, שהרי לגבי בת אשתו לא נאמר בתורה במפורש חיוב שריפה. ובהכרח, שכונת התנא לחמותו, שנאמר בה שריפה במפורש.
השני, על כך שלא יתכן לומר כי "אשה ובתה" הכונה היא לאשתו ולחמותו, כי אם כן, היה התנא צריך לומר "הבא על אשה ואמה".
והשלישי, על כך שלא יתכן לומר כי "אשה ובתה" היא למי שבא על חמותו ועל אשתו, כי אם כן היה התנא צריך לומר: הבא על אשה שנשא את בתה, ולא לומר "הבא על אשה ובתה", שהרי על ביאת אשתו [בת חמותו] הוא לא חייב כלום.
אלא שבהכרח, כך אמר התנא: הבא על "אשה" שהיא אם חמותו, או הבא על "בתה" שהיא חמותו, על כל אחת ואחת מהן הוא חייב שריפה.
"הבא על אשה, שנשא בתה", דהיינו, הבא על חמותו, לא קתני.
אלא הכי קתני: "הבא על אשה ובתה".
והרי מכלל הלשון הזה למד דתרוייהו לאיסורא. דהיינו, משמעות הלשון הזאת אומרת, שכל אחת משתי הנשים הללו אסורות עליו. ולא מדובר בחמותו שהיא אשה אחת בלבד האסורה, אלא בשתי נשים אסורות, שעל כל אחת משתיהן הוא חייב שריפה.
ומאן נינהו, מי הן שתי הנשים האסורות, כל אחת ואחת באיסור "אשה ובתה" שנאמר בתורה במפורש שחייבים עליהן שריפה?
בהכרח, שהן חמותו, ואם חמותו. שהרי רק בהן אמר הכתוב במפורש שחייבים עליהן שריפה, בעוד שכל שאר הנשים שבמשנה לא נאמר חיוב שריפה במפורש, אלא הוא נלמד מחמותו ואם חמותו.
וקתני "יש בכלל אשה ובתה", מהן נלמד לכל שאר הנשים השנויות במשנה, שחייבים עליהן שריפה.
ומכלל זה אתה למד, דתרוייהו, שתי הנשים הללו, חמותו ואם חמותו, הן כתיבי בהדיא, נאמרו בכתוב במפורש, ואילו הנך, שאר הנשים הנכרות במשנה, חיוב השריפה עליהן מדרשא אתיא, נלמד מגזירה שוה.
ומעתה, דנה הגמרא:
הניחא לאביי, דאמר להלן לגבי מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, "משמעות דורשין", כיצד לדרוש את הכתוב "אתהן", איכא בינייהו. שהוא סובר כי לדברי הכל אם חמותו חיובה הוא בשריפה, אלא שרבי עקיבא סובר שאם חמותו נאמרה במפורש בדברי הכתוב ["אתהן"], ואילו רבי ישמעאל סובר שהיא לא נאמרה בכתוב, אלא היא נלמדת מדרשה [וכפי שיבואר להלן], לפיו שפיר ניתן לומר כי מתניתין מני, משנתנו בשיטת מי אמורה? - רבי עקיבא היא.
אלא לרבא, דאמר להלן כי לדברי הכל לא נאמרה אם חמותו במפורש בתורה, ורק דין חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אך ורק בשאלה אם ממשיך חיוב המיתה בשריפה בחמותו גם לאחר מיתת אשתו של חמותו, או שלאחר מיתת אשתו אין חיוב מיתה בחמותו, אלא היא אסורה עליו מעתה רק באיסור בעלמא. אם כן, שלדברי הכל אין חיוב שריפה של אם חמותו מפורש בתורה, מתניתין, שמוכח ממנה שחיוב שריפה באם חמותו מפורש בתורה - מני!? כשיטת מי היא אמורה!?
אמר לך רבא, אכן אין שיטה שכזאת, ולכן יש לשנות את המשנה באופן אחר: תני: הבא על אשה שנשא בתה. והיינו הבא על חמותו, שרק בה בלבד נאמר דין שריפה במפורש.
וממשיכה הגמרא לדון ולבאר:
שנינו בהמשך המשנה, כי יש בכלל "אשה ובתה", דהיינו, שיש נשים שלא נאמר בהן עונש שריפה במפורש, אלא הוא נלמד בגזירה שוה מ"אשה ובתה" האמורות בתורה במפורש, ואלו הן חמותו ואם חמותו ואם חמיו.
ולשון זו, קשה בין לאביי ובין לרבא.
לאביי, הרי "אשה ובתה" הן חמותו ואם חמותו עצמן, המפורשות בתורה, ואי אפשר לומר עליהן שהן "בכלל אשה ובתה".
ולרבא שתיקן את לשון המשנה, ושנה בה "הבא על אשה שנשא את בתה" [דהיינו הבא על חמותו], יקשה, כיצד אמר התנא בהמשך המשנה שחמותו היא בכלל הנשים הנלמדות מ"הבא על אשה שנשא את בתה".
ומבארת הגמרא: לאביי, איידי, אגב דקא בעי למיתנא, כיון שהיה התנא צריך לשנות את אם חמיו, שחיוב שריפה שלה לא נאמר בתורה במפורש, תני נמי בדרך אגב, גם את חמותו ואם חמותו.
ואילו לרבא יש לתרץ ולומר, כי איידי דקא בעי למיתנא "אם חמיו, ואם חמותו" שאינן מפורשות בתורה - תני נמי אגב כך, גם את חמותו.
ועתה דנה הגמרא במקור לחיוב השריפה באותן הנשים שלא נאמר בתורה במפורש שעונשן בשריפה:
מנהני מילי? דתנו רבנן: נאמר בפרשת קדושים [ויקרא כ יד] "איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן".
אין לי חיוב שריפה אלא במי שבא על אשה ואמה.
הבא על בת אשה, ובת בתה ובת בנה, מנין שגם הוא חייב שריפה?
נאמר כאן, בעונש שריפה על חמותו, "זמה".
ונאמר להלן, באזהרת בת אשתו, "ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה, שארה הנה, זמה היא". ולכן יש ללמוד בגזירה שוה של "זמה זמה" שכל איסורי קורבה מחמת בת אשתו דינן בשריפה, כמו חמותו:
מה להלן, באזהרת בת אשתו, בתה ובת בתה ובת בנה נאמרו בפסוק. אף כאן, לגבי עונש השריפה [הנלמד בגזירה שוה של זמה זמה] - בתה, ובת בתה, ובת בנה, כולן בשריפה.
ועתה אומרת הברייתא שלשה דברים סתומים, שתבארם הגמרא:
א. מנין לעשות זכרים כנקבות? -
נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, מה להלן - זכרים כנקבות, אף כאן - זכרים כנקבות.
ב. מנין לעשות למטה כלמעלה? -
נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, מה להלן - למטה כלמעלה, אף כאן - למטה כלמעלה. ג. ומה כאן למעלה כלמטה - אף להלן למעלה כלמטה.
ועתה מבארת הגמרא את שלשת הדברים הסתומים שאמרה הברייתא:
א. אמר מר בברייתא: מנין לעשות זכרים כנקבות.
ודנה הגמרא: מאי, מהו הביאור ב"זכרים כנקבות"?
אילימא, אם נאמר שכונת הברייתא באומרה "זכרים כנקבות", היא לומר, מנין לנו חיוב שריפה על בת בנה ["זכרים"] של אשתו כבת בתה ["נקבות"],
הרי אי אפשר לומר כן! שהרי חיובי השריפה על בת בנה ועל בת בתה - בהדי הדדי קאתיאן! שניהם נלמדים כאחד, מכך ששניהם נכללים בפסוק יחד עם בת אשתו, שנאמר בו זמה, ולמדים את העונש בגזירה שוה של "זמה זמה" מחמותו.
אלא, שמא תאמר, שכונת התנא לומר, מנין לנו המקור לעונש שריפה על אם חמיו ["זכרים"] כאם חמותו ["נקבות"].
הרי גם זה לא ניתן לומר! כי השתא, הרי עתה, עדיין חיוב השריפה של אם חמותו לא קמה לן, דין זה עדיין לא "קם" לו לתנא שהוא מפורש בתורה, כי משמע מתחילת דבריו, שהפסוק "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה", מדבר כפשוטו, במי שלוקח אשה, ואחר כך לוקח את אמה של אשתו [חמותו], ואין לנו מקור מפורש לאם חמותו. (7) ואם כן, היתכן לומר כי אם חמיו מיהדר עלה!? הרי לא יתכן שעוד לפני שיודע התנא את המקור לשריפת אם חמותו, הוא מחזר לדעת מהו המקור לשריפת אם חמיו כמו אם חמותו!
דף עה:
אמר אביי, הכי קאמר התנא באומרו "זכרים כנקבות": מנין לעשות שאר [קירבה של בתו] הבא ממנו [דהיינו, בת בנו ובת בתו שאינם מאשתו, אלא מאנוסתו], כשאר [כקירבה של בת] הבא ממנה [מאשתו, דהיינו, בת בנה של אשתו ובת בתה של אשתו, כשאינם ממנו אלא רק מאשתו], ולחייבם שריפה כמו שחייבנו שריפה בשאר הבא ממנה, שלמדנוהו בגזירה שוה? - נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, וכו'. (8)
ותמהה הגמרא: והא בשאר דידיה, בפסוק האוסר את קירבת בתו מאנוסתו ואת בת בנה ואת בת בתה, לא כתיבא ביה זמה!
אמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא "הנה הנה", תחילה אנו למדים בגזירה שוה של "הנה הנה". כי בפסוק המדבר בשאר הבא ממנו [בתו מאנוסתו ובת בנה ובת בתה], נאמר כי "ערותך הנה". ובפסוק המדבר בשאר הבא ממנה, נאמר "שארה הנה". והרי זה כאילו נאמר גם בשאר הבא ממנו "זמה". ומעתה, שגם בשאר הבא ממנו נאמרה "זמה", שוב אתיא גזירה שוה של "זמה זמה", ללמד מחמותו חיוב בשריפה.
ועתה באה הגמרא להסביר את הדבר השני הסתום שבברייתא:
ב. אמר מר: מנין לעשות למטה כלמעלה.
ודנה הגמרא: מאי "למטה כלמעלה"?
אילימא, אם נאמר שכונת התנא היא לומר, מנין לנו חיוב שריפה על בת בנה ובת בתה כבתה, והיינו, מנין שהדורות התחתונים ב"שאר בתו" [בת בנה ובת בתה] דינם בשריפה, כלמעלה, כדין בתו, הקודמת בקרבתה אליו, והיא נחשבת "עליונה" בסדר הקירבה אליו.
אי אפשר לומר כן, שהרי כולן בהדי הדדי קאתיין! כולן נלמדות באותה גזירה שוה אחת מחמותו, כי כולן נכללות באותו פסוק, שכתוב בו "זמה".
אלא, שמא תאמר, שכונת התנא לומר מנין לנו חיוב שריפה על אם חמיו ואם חמותו כחמותו.
הרי לא יתכן לומר כן! כי האי, האם זה נקרא למטה כלמעלה? והרי סדר הדורות הוא מלמעלה, ויורד כלפי מטה. ואם כן, אם השאלה היא מנין שאם חמיו ואם חמותו הן בשריפה כחמותו, הרי למעלה כלמטה, הואי!
ומתרצת הגמרא: אכן אי אפשר לומר כך, אלא עלינו לשנות את הברייתא באופן הפוך, ולכן תני, יש לשנות את הברייתא כך: מנין לעשות למעלה [אם חמיו ואם חמותו] כלמטה [כחמותו]?
אך תמהה הגמרא: אי הכי, מה הוא הלימוד שאמר על כך התנא בברייתא: נאמר כאן זמה, ונאמר להלן זמה!?
ומה השתא, אינהי לא כתיבא, הן עצמן לא נכתבו בפסוק, ואין לך עדיין מקור לא לאזהרה ולא לעונש עליהן. זמה דידהו, כתיבא!? אם הן עצמן לא כתובות בתורה, כיצד אפשר לומר שנכתבה בהן "זמה"!?
אמר אביי, הכי קאמר התנא בברייתא:
מנין לעשות לאסור שלשה דורות למעלה מאשתו, דהיינו, אם חמיו ואם חמותו, הנחשבים כדור שלישי למעלה מאשתו, כשלשה דורות למטה מאשתו, כמו בת בנה ובת בתה של אשתו, שהן דור שלישי למטה מאשתו, שבהן נאמרו גם אזהרה וגם עונש שריפה? -
נאמר למטה, בבת אשתו, "זמה" ["שארה הנה זמה היא"] ונאמר למעלה, בחמותו, "כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא". מה למטה, בבת אשתו, יש אזהרה ועונש שריפה שלשה דורות למטה. אף למעלה, בחמותו, יש עונש שריפה שלשה דורות, למעלה.
אך כל הלימוד הזה הוא ביחס לעונש שריפה ולא ביחס לעצם האזהרה, כי "זמה" הכתובה למעלה בחמותו נאמרה רק ביחס לעונש שריפה אך לא לענין האזהרה.
ולכן, ממשיכה הברייתא ואומרת את הדין הסתום השלישי, ועתה מבארת אותו הגמרא:
ג. ומה בעונש, עשה למטה, את בתה ואת בת בנה ואת בת בתה, שיהיו בעונש שריפה, כלמעלה, כדין חמותו שהיא בשריפה. אף באזהרה נמי, עשה למעלה, את חמותו ואת אם חמותו ואת אם חמיו כלמטה, שיהיו מוזהרים על כולן. (9)
רב אשי אמר: לעולם אין לך להפוך את לשון הברייתא [בחלק השני], אלא יש לשנותה כדקתני: מה להלן למטה כלמעלה, אף כאן למטה כלמעלה.
ומה שהקשינו, הרי אם חמיו ואם חמותו, אם תרצה לעשותן כחמותו, הרי זה מלמעלה למטה, לפי שכך הוא סדר הדורות, ואין זה למטה כלמעלה, יש לומר:
ומאי "למטה" - למטה באיסור. שאם חמותו ואם חמיו נחשבות בדרגה פחותה של חומרת האיסור, לפי שהן יותר רחוקות ממנו מאשר חמותו, ולכן למדנו שבכל זאת חמור דינם של "למטה" כמו חמותו שהיא "למעלה" בדרגת האיסור.
ואת המשך הברייתא מפרש עולא כאביי.
עד כאן מבארת הגמרא את לשון הברייתא הסתום, ומכאן היא ממשיכה לדון בעקבות דברי הברייתא.
אי, שמא תאמר, כיון שאמרה הברייתא שיש לדמות את שאר הבא ממנו לשאר הבא ממנה, אם כן, לפי זה גם נאמר: מה היא, לגבי איסור קורבה מצד אשתו, אם אמה אסורה, אף הוא, לגבי איסור קורבה מצדו, אם אמו אסורה!
אמר אביי: אמר קרא "אמך היא". המילה "היא" באה למעט, ולומר, כי רק משום אמו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אם אמו.
רבא אמר: אין צורך למיעוט של "אמך היא", אלא אפשר לתרץ שאי אפשר ללמוד את איסור של אם אמו בגזירה שוה מאם אמה, כי בין למאן דאמר דון מינה ומינה, שכאשר לומדים בגזירה שוה דבר אחד מהשני, לומדים אותו לכל דיניו מהדבר המלמד, ואין דנים בו את דינו של הראשון כלל, ולפי מאן דאמר זה לכאורה יש ללמוד שעל אם אמו חייבים שריפה כמו על אם אמה, ובין למאן דאמר דון מינה, ואוקי באתרה, שרק לומדים את עיקר הדין מהדבר המלמד, אך עדיין יש להעמיד את הראשון כדינו, ולפיו רק את איסור האזהרה לאם אמו אפשר ללמוד מאם אמה, ולא את חיוב השריפה - לא אתיא! אין אפשרות ללמוד בגזירה שוה.
שהרי למאן דאמר דון מינה ומינה, יש לנו לדון בגזירה שוה את דין אם אמו מאם אמה, הן לאזהרה והן לשריפה, כך:
דון מינה, מה היא, אשתו, אם אמה אסורה - אף הוא נמי, אם אמו אסורה.
ומינה - מה היא בשריפה, אף הוא נמי בשריפה על אם אמו.
ולימוד זה יש לפרוך: למאן דאמר מיתת שריפה חמורה מסקילה, איכא למיפרך שלוש פירכות:
א. מה ל"היא", - שכן אמה בשריפה, תאמר ב"הוא" - שאמו בסקילה. ואי אפשר ללמוד דבר קל מדבר חמור.
ב. ועוד יש לפרוך: היתכן שתהא אמו בסקילה, ואילו אם אמו תהיה בשריפה, החמורה מהסקילה!?
ג. ועוד, כיון שאומרים "דון מינה ומינה", הרי יש לנו ללמוד כך: מה היא, לא חלקת בה בין אמה לאם אמה לעונש, ובשתיהן יש חיוב שוה, בשריפה. אף הוא נמי, לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו, ובשתיהן יהיה חיוב שוה, בסקילה.
ולמאן דאמר סקילה חמורה, ולפיו שתי הפירכות הראשונות אינן קיימות, בכל זאת, האי קושיא, מכח הקושיה השלישית, לא נידונה, לא יתכן ללמוד אם אמו מאם אמה.
ואילו למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה, הרי בהכרח שיהיה הלימוד לאזהרה בלבד, כך:
דון מינה: מה היא, אם אמה אסורה - אף הוא נמי, אם אמו אסורה,
ואוקי באתרה: התם, באם אמה, הוא דבשריפה. אבל הכא, באם אמו, בסקילה, כדאשכחן באמו [והיינו, "אוקי באתרה"].
ומסביר רבא שלפי הלימוד הזה יש לפרוך כך:
למאן דאמר שריפה חמורה מסקילה, איכא למיפרך שתי פירכות:
דף עו.
הפירכא ראשונה היא על עצם הלימוד, אפילו על האזהרה:
מה להיא, לשאר אשתו [אם אמו] שיש בה חומרה, שכן אמה בשרפה, ולכן דין הוא שיש להחמיר בה, ולאוסרה. תאמר בהוא, בשארו, שהקילה בו התורה, שאמו בסקילה! ולכן אי אפשר ללמוד שתהא אם אמו אסורה.
ועוד יש לנו לפרוך פירכא שניה: כיון שאוקי באתרה, הרי יש לנו לומר: הוא כהיא.
מה היא - לא חלקתה בה בין בתה לאם אמה, וחייבת שריפה בשתיהן. אף הוא - לא תחלוק בו בין בתו שחיובה בשריפה, לאם אמו, ותחייב גם בה שריפה.
והרי דבר זה לא יתכן, כי אי אפשר לחייב על אם אמו שריפה בעוד שעל אמו חייב סקילה, שהרי שריפה חמורה מסקילה!
ולמאן דאמר סקילה חמורה משריפה, ולפיו לא קיימת הפירכא הראשונה, מהאי קושיא השניה לא נידונה, אין אפשרות ללמוד אם אמו מאם אמה.
ועתה ממשיכה הגמרא לדון בעקבות דברי הברייתא, מדוע לא נאמר כשם שהשוינו את הזכרים כנקיבות, כך גם נשוה את "שאר" הנקבות ל"שאר הזכרים", ויהא שאר אשתו אסור עליו כשארו הוא:
אי מה הוא, כלתו אסורה. אף היא, כלתה [אפילו אינה אשת בנו, אלא היא אשת בנה, הנקראת "אשת חורגו"], תהא אסורה.
אמר אביי: אמר קרא בכלה, "אשת בנך היא". המילה "היא" באה למעט ולומר: רק משום אשת בנך אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת בנה.
רבא אמר אין צורך במיעוט הכתוב, אלא בין למאן דאמר דון מינה ומינה, בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה - לא אתיא.
שהרי למאן דאמר דון מינה ומינה צריך להיות הלימוד כך:
דון מינה: מה הוא, כלתו אסורה - אף היא נמי, כלתה אסורה.
ומינה: מה הוא, כלתו בסקילה - אף היא נמי, כלתה בסקילה.
ומעתה, למאן דאמר סקילה חמורה - איכא למיפרך שתי פירכות:
האחת, על עצם הדין לאסור כלת אשתו:
מה להוא, ששארו חמור, שכן אמו בסקילה. תאמר בהיא, ששארה קל, שאמה בשרפה הקלה משריפה, ואין ללמוד לאסור את השאר הקל מהשאר החמור.
ועוד פירכא, על לימוד עונש הסקילה: וכי יתכן שתהא בתה בשרפה הקלה, וכלתה בסקילה החמורה!?
ודוחה הגמרא את הפירכא הזאת: הוא בעצמו יוכיח, דבתו, הקרובה לו יותר מכלתו, דינה בשרפה הקלה, ואילו כלתו, הרחוקה מבתו, חייבת בסקילה החמורה!
אלא, כך היא הפירכא השניה, שאינך יכול לדון מינה ומינה לגבי העונש, ולחייב סקילה על כלת אשתו, כי: מה הוא, לא חלקת בו בין אמו לכלתו, לחייב בשתיהן סקילה. אף היא - לא תחלוק בה בין אמה לכלתה. לא יתכן לחייב שריפה על אמה של אשתו, ועל כלתה סקילה.
ולמאן דאמר שרפה חמורה, שלפיו לא קיימת הפירכא הראשונה על עצם האיסור, מהאי קושיא השניה לא נידונין אפילו לא לאוסרה. כי היות ואין אפשרות לדון מינה ומינה לחייבה סקילה, בטל מעתה כל הלימוד, ואי אפשר ללמוד אפילו לענין לאוסרה בלבד.
וממשיך רבא ומבאר:
ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה, הרי צריך להיות הלימוד כך:
דון מינה: מה הוא, כלתו אסורה - אף היא כלתה אסורה.
ואוקי באתרה: התם בכלתו, הוא דבסקילה. אבל הכא, בכלת אשתו, בשרפה, כדאשכחן באמה, דהיינו, אוקי באתרה, שיהא דין כלת אשתו כדין אמה של אשתו [בשריפה], כמו שדין כלתו היא כאמו [בסקילה].
ומעתה, למאן דאמר סקילה חמורה - איכא למיפרך שתי פירכות:
האחת, על עצם האיסור: מה להוא, ששארו חמור, שכן אמו בסקילה החמורה, תאמר בהיא - שאמה בשרפה הקלה.
ועוד, יש לפרוך על לימוד העונש, מצד "אוקי באתרה":
מנין לך לומר שמצד "אוקי באתרה" יש להשוות את מיתת כלת אשתו למיתת אם אשתו בדומה להשוואת דין כלתו לדין אמו.
ומדוע לא נאמר להיפך, שמצד "אוקי באתרה" יש לחלק בין מיתת הכלה למיתת האם, ונאמר כך:
מה הוא, חלקת בו בין בתו, שחייב עליה שריפה, לכלתו, שחייב עליה סקילה.
אף היא, תחלוק בה בין בתה שחייב עליה שריפה, לכלתה שיהיו חייבים עליה סקילה חמורה ולא שריפה קלה. (10)
ולמאן דאמר נמי שרפה חמורה, שלפיו לא קיימת הפירכא הראשונה, מהאי קושיא השניה, לא נידונין.
וממשיכה הגמרא לדון: בתו מאנוסתו, מנין שחייב עליה עונש שריפה? לפי שהפסוק באנוסה מדבר רק על בת בנו ועל בת בתו, ולא על בתו עצמה.
ומבארת הגמרא: האמר, הרי אמר אביי: קל וחומר, על בת בתו ענוש, על בתו לא כל שכן! (11)
ותמהה הגמרא: וכי עונשין מן הדין?
והרי כלל הוא בידינו שאין עונשים מן הדין, דהיינו, מלימוד של קל וחומר. וכמו שמצינו לגבי אחותו, שאסרה התורה והענישה במפורש אחיו מן האב ולא מן האם, ואסרה במפורש אחיו מן האם ולא מן האב, אך לא אסרה ולא הענישה במפורש אחיו שהוא אח בין מהאב ובין מהאם, ואי אפשר ללמוד את דינו בקל וחומר מהם, כי אין עונשים מן הדין.
ומתרצת הגמרא: לגבי הלימוד לבתו, אין זה לימוד של קל וחומר, אלא רק גלויי מילתא בעלמא הוא.
והיינו, כל מה שבת בנו או בת בתו אסורים, הוא מכח קרבת הבת, שהרי הן מתייחסות אל אבי אמן באמצעות אמן, שהיא הבת שלו, ולכן אין צורך בלימוד של קל וחומר לגבי הבת.
אבל אחותו מן האב ומן האם, היא אינה אסורה מכח הקירבה של אחות מן האב או אחות מן האם, אלא איסורה הוא איסור עצמי, מחמת היותה אחותו מן האב ומן האם, ואין איסור זה מפורש בתורה, ולכן אי אפשר לענוש בו מקל וחומר.
ואילו רבא אמר לתרץ: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: בתו מאנוסתו אתיא תחילה בגזירה שוה של "הנה - הנה", והיינו, לפי שנאמר בשארו "הנה" ונאמר גם בשאר אשתו "הנה", וכמו שבשאר אשתו, בתה היא כבת בתה, אף בשארו, בתו מאנוסתו היא כבת בתו, ומעתה נתרבתה בתו מאנוסתו לשריפה כבת בתו, כי אתיא בגזירה שוה של "זמה - זמה" לעונש שריפה.
תני אבוה דרבי אבין: לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו שחייבים עליה שריפה במפורש מן התורה, לכן הוצרך הכתוב לומר [ויקרא כא] "ובת איש כהן", ולא היה יכול לומר "בת כהן" בלבד.
והיינו, שכונת הכתוב בהוסיפו את המילה "איש", היא ללמד, שאם בת איש מאנוסתו [והיינו בת איש שאינה בת אשתו] מזנה עם אביה, דינה בשריפה.
ותמהה הגמרא, אם כן, נאמר: אי מה בת כהן נשואה המזנה עם אדם אחר, רק היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, אף בתו מאנוסתו, המזנה עם אביה, רק היא בשרפה, ואין בועלה [אביה] בשרפה!?
אמר אביי: אמר קרא [שם] "את אביה היא מחללת" - מי שמחללת את אביה, דינה בשריפה, ואין בועלה בשריפה, יצתה זו, בתו, המזנה עם אביה, שאביה מחללה.