אור ברסלב
חברותא על סנהדרין פרק תשיעי - הנשרפין › דף פ:

חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ

פרק תשיעי - הנשרפין · דף פ:

דף פ.

אלא למאן דאמר: "זה וזה גורם, מותר", מאי איכא למימר, וכי למה ייאסר הולד שנוצר מאביו המותר בהנאה ומאמו האסורה בהנאה.

אלא אמר רבינא, כך תשנה את הברייתא:

אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה, הרי ולדה מותר, וכמבואר לעיל.

ואם עד שלא נגמר דינה עיברה, ומשנגמר דינה ילדה, הרי ולדה אסור, ומשום ד"עובר ירך אמו הוא", וכשנגמר הדין על אמו נאסר אף הוא עמה. (1)

שנינו במשנה: כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה; הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר נידונין בסקילה:

שואלת הגמרא: האם שמע מינה ממשנתנו: (2) מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל, היינו: מי שהתרו בו שיתחייב מיתה חמורה, מועילה אותה התראה, גם אם אנו באים לחייב אותו מיתה קלה, ומשום דמיתה קלה בכלל חמורה -

שאם לא כן, איך נחייבנו את המיתה הקלה שלא התרו אותו עליה, וייפטר לגמרי?

אמר רבי ירמיה: לא תשמע ממשנתנו דין זה, כי הכא במאי עסקינן: כגון שהתרו בו סתם ולא פירשו את המיתה - ואל תאמר: אין זו התראה, כי לא הזכירו את שם המיתה, כי:

והאי תנא הוא, משנתנו כדעת תנא קמא שבברייתא הבאה, דתניא:

ושאר חייבי מיתות שבתורה - לבד ממגדף - אין ממיתין אותן אלא בעדה [סנהדרין] ועדים, והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין, ואין צריך לפרט באיזו מיתה.

רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. (3) ומפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם:

תנא קמא יליף ממקושש, שבהכרח לא התרו בו באיזה מיתה הוא נהרג, שהרי לא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג עד שלא פירש להם הקב"ה לאחר מעשה, וכמובא לעיל עח ב.

ורבי יהודה אומר: כיון שהתראה נלמדת ממאמר הכתוב "יומת המת", ומינה ילפינן: "שיתיר עצמו למיתה", אם כן משמע שיתיר עצמו לאותה מיתה, ובהכרח שמקושש הוראת שעה היתה להורגו, ואף על פי שלא התרו בו במיתה מסויימת.

שנינו במשנה: הנסקלין שנתערבו בנשרפין, רבי שמעון אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה, וחכמים אומרים נידונין בשריפה שהסקילה חמורה: מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה [כאשר למד רב יחזקאל משנה זו עם רמי בנו, כך היה שונה אותה]:

הנשרפין בנסקלין [דמשמע: רובן חייבן סקילה היו], רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה.

אמר ליה רב יהודה בנו של רב יחזקאל לאביו:

אבא לא תיתנייה הכי [אל תשנה לו בלשון זו], כי באופן זה מאי איריא דשריפה חמורה, איך נקט רבי שמעון את הטעם משום שאי אתה יכול למושכו למיתה חמורה כשריפה, והרי תיפוק ליה דרובה נסקלין נינהו, כלומר: אפילו אם לא היתה השריפה חמורה אלא שוה לסקילה, הרי בסקילה היו דנים אותם, כיון שרובם נסקלין. (4)

אמר ליה רב יחזקאל לבנו רב יהודה: אלא היכי אתנייה [וכי איך אשנה לו]!?

שמא תאמר, כך אשנה לו: הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר ידונו בסקילה, כי אף על פי שרובן נשרפין, מכל מקום אי אפשר לחייבם בשריפה כיון שהשריפה חמורה - (5)

אי הכי אימא סיפא [הרי אף באופן זה תיקשי על הסיפא כקושייתך על הרישא, לפי מה שאני הייתי שונה], שהרי שנינו בסיפא: וחכמים אומרים ידונו - הנסקלין שנתערבו בנשרפין - בשריפה, שהסקילה חמורה, והרי תיפוק ליה, דאפילו אם היתה הסקילה שוה לשריפה היו נשרפין, דרובה נשרפין נינהו!?

ומשנינן: אסיפא לא קשיא, כי מה שאמרו חכמים "שהסקילה חמורה" לא באו בזה ליתן טעם לחייבם בשריפה, אלא בלאו הכי יש לחייבם בשריפה, שהרי רובם חייבי שריפה נינהו; ומה שאמרו חכמים "שהסקילה חמורה", התם רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון [כלומר: לחלוק על רבי שמעון באו]:

לדידך דאמרת: שריפה חמורה, ולפיכך אין אתה מחייבם שריפה כרוב החייבים שביניהם, לא כן הדבר, אלא סקילה חמורה.

כששמע שמואל את סגנון דבריו של רב יהודה לאביו, אמר ליה שמואל לרב יהודה:

שיננא [מחודד בתלמוד]! (6)

תוכן העניינים

חברותא על סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה