אור ברסלב
חברותא על סנהדרין פרק שביעי - ארבע מיתות › דף נה:

חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - ארבע מיתות · דף נה:

דף נה.

מדייקת הגמרא: מאי לאו, (תחילת העמוד) מדסיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.

כלומר, כיון שבסיפא הוזכר טעם הכולל בתוכו תקלה וקלון, אם כן, הטעם שהוזכר ברישא "לפי שבאה לאדם תקלה על ידה", מיותר, ובודאי בא ללמדנו, שאף במקום שיש תקלה בלא קלון חייבת מיתה.

והיכי דמי? באיזה מקרה יש תקלה בלא קלון?

כגון, עובד כוכבים, הבא על הבהמה! ומוכח שאף במקרה זה יהרגו את הבהמה.

דוחה הגמרא: לא מסתבר להעמיד את הרישא בעובד כוכבים הבא על הבהמה, ואת הסיפא בישראל.

אלא, אמנם הסיפא עוסקת במקרה שיש תקלה וקלון, אך הרישא, שנאמר בה "תקלה" לא באה להשמיענו שחייבת מיתה אף בלא קלון, אלא הא קא משמע לן, דאפילו קלון בלא תקלה, נמי מיחייבי.

והיכי דמי? באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה? כגון: ישראל הבא על הבהמה בשוגג, הסבור מותר (37) לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.

וכמו דבעי [שהסתפק] רב המנונא.

דבעי רב המנונא, ישראל הבא על הבהמה בשוגג, מהו? האם הורגים את הבהמה?

וצדדי הספק: האם תקלה וקלון בעינן, והכא קלון איכא, תקלה ליכא, כדלעיל.

או דילמא, קלון כשלעצמו מחייב מיתה, אף על פי שאין תקלה?

אמר רב יוסף: תא שמע, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא: "אשה בת שלש שנים ויום אחד, קים להו לרבנן שאין בתוליה חוזרים, ומאז היא ראויה לביאה.

ולכן, אם רצה אביה (38) לקדשה בביאה, מתקדשת בביאה.

ואם נישאת, ומת בעלה בלא בנים, והרי היא זקוקה ליבום, ובא עליה יבם, קנאה בביאה זו. ואם רצה לגרשה, צריך לתת לה גט (39).

וכן, אם קיבל אביה קידושין בשבילה, חייבין עליה משום אשת איש. (40) ואם בא עליה בימי נידותה, מטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. (41)

ואם ניסת על ידי אביה לכהן, הרי היא כאשתו לכל דבר, ואוכלת בתרומה (42).

ואם בא עליה אחד מן הפסולים, כגון עובד כוכבים, חלל, נתין, או ממזר, פסלה מן הכהונה (43).

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה, והיא, שאינה בת עונשים, פטורה".

מדייקת הגמרא: משמע בברייתא, שאם בא עליה אחד מכל העריות, ואפילו בהמה, מתחייב מיתה.

והא הכא, דקלון איכא, אך תקלה ליכא, שהרי אין בה דעת, והרי היא בכלל שוגג, ובכל זאת קתני "מומתין על ידה". מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.

דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה, כיון דמזידה היא (44), תקלה נמי איכא,

ואף על פי שהקטנה אינה נהרגת, משום שרחמנא הוא דחס עלה,

מכל מקום, רק עלה דידה חס, אך על הבהמה הרובעת לא חס.

אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.

אמר רבא: תא שמע, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא: "אדם בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, הבא על יבמתו, קנאה בביאה זו.

והרי היא כאשתו לכל דבר, ואינו יכול לגרשה אלא על ידי גט. אך כיון שאין לו דעת לכתוב גט אינו נותן גט עד שיגדיל.

ואם בא על הנדה, מטמא כבועל נדה, לטמא משכב תחתון כעליון. ולא רק כנוגע בעלמא, הטמא טומאת ערב.

ואם היה אחד מן הפסולים, ובא על אשה, פוסל אותה בביאה זו.

ומכל מקום, אם היה כהן, ובא על אשה לשם קידושין, אינו מאכילה בתרומה. כיון שאין קנינו קנין עד שיגדל. ואינה נקראת "קנין כספו".

ואם רבע בהמה, פוסל את הבהמה מעל גבי המזבח. כדין בהמה הנרבעת (45).

ואם היו שני עדים שנרבעה, נסקלת על ידו.

ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, מומתים על ידו".

מבואר בברייתא, שאם רבע בהמה, הבהמה נסקלת על ידו.

מדייקת הגמרא: והא הכא, דקלון איכא, אך תקלה ליכא, שהרי אין לו דעת, והרי הוא בכלל שוגג, ובכל זאת קתני "נסקלת על ידו". מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.

דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה, כיון דמזיד הוא, תקלה נמי איכא,

ואף על פי שהוא אינו נהרג, משום שרחמנא הוא דחס עלויה,

מכל מקום, רק עלה דידיה חס, אך על הבהמה הנרבעת לא חס.

אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.

ראיה נוספת: תא שמע, שנינו בסיפא דמשנתנו: "דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".

והנה, טעם זה, כולל בתוכו גם תקלה וגם קלון. "ויאמרו" זהו קלון. ו"שנסקל", היינו תקלה, שנהרג אדם על ידה.

מדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא מסתבר להעמיד את כל המשנה בישראל, ולדייק, מדסיפא תקלה וקלון, רישא קלון בלא תקלה, [כדחיית הגמרא לעיל].

והיכי דמי? באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה?

כגון: ישראל הבא על הבהמה בשוגג, הסבור מותר לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.

דוחה הגמרא: לא! אין להביא מכאן ראיה לפשוט את ספיקו של רב המנונא.

כיון שאפשר גם לדייק איפכא: מדסיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.

והיכי דמי? עובד כוכבים הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה מרב ששת [כדברי הגמרא לעיל, כשרצתה לפשוט את ספיקו של רב ששת].

וכיון שאין ראיה מהמשנה לכאן או לכאן, אי אפשר לפשוט את ספיקותיהם של רב ששת או רב המנונא.:

מתניתין:

לעיל [נג' א'], שנינו בין הנסקלים, את המגדף. המשנה שלפנינו תבאר באיזה אופן המגדף חייב, וכיצד דנים אותו.

המגדף, אינו חייב סקילה, עד שיפרש השם. עד שיוציא מפיו את השם (46) ו"יברך" [כינוי במקום יקלל]. ובאופן שיבואר בגמרא.

ברם, אם שמע את השם יוצא מפי אחר ו"ברכו", פטור.

תוכן העניינים

חברותא על סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה