אור ברסלב
חברותא על סנהדרין פרק שביעי - ארבע מיתות

חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - ארבע מיתות

פרק שישי - נגמר הדין

דף מט:

מתניתין:

ארבע (1) סוגי עונשי מיתות נמסרו לבית דין, (2) לדון את החייבים בהן.

וסובר התנא קמא שהמיתה החמורה שבהן היא סקילה, ולאחריה שריפה, ולאחריה הרג. וחנק היא הקלה שבהן.

שלדעתו סקילה חמורה משריפה, ושתיהן חמורות מהרג, ושלשתן חמורות מחנק. ואם נתחייב אדם שתי מיתות, הרי הוא נידון בחמורה (3).

רבי שמעון אומר: אין סדר חומרתן כפי שנקט התנא קמא, אלא החמורה שבהן היא שריפה, ולאחריה סקילה, ולאחריה חנק. והרג היא הקלה שבהן.

שלדעתו שריפה חמורה מסקילה, וחנק חמור מהרג.

זו אופן עשיית מצות הנסקלין כמו שנשנו בפרק הקודם. ובמשניות הבאות, יתבאר אופן עשיית שאר המיתות.

גמרא:

אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא: כל מקום שמצינו במשניות ששנו חכמים סדר של דברים דרך מניין, שסידרו את הדברים והביאו דבר אחרי דבר, אין מוקדם ומאוחר. אין חשיבות לסדר הדברים, לפי שחכמים לא דקדקו להקדים בהבאת הדבר הקודם ולאחר את המאוחר, כי מצינו מקומות שנשנה דבר בסוף המשנה, כאשר צריך להקדימו במעשה, כגון: סדר שמונה בגדים של כהונה גדולה, שהמכנסים קודמות בלבישה, והמשנה לא הקדימה לשנותן כסדר לבישתן (4).

ויש מקומות מסויימים שבהם המשנה סדרה את הדברים כמשפטם לכתחילה, ואם שינה את סדר הדברים, בדיעבד כשר, כגון הדברים המובאים בסדר חליצה.

חוץ משבעה סמנין, האמורים לגבי כתם של דם, שבהם המשנה דקדקה בסדר הדברים.

דתנן: שבעה סמנין (5) מעבירין על הכתם לבודקו אם הוא דם נדה המטמא טהרות שנגע בהן, או שהוא רק צבע והטהרות טהורות: רוק תפל - רוק ריק ונגוב וחסר כל טעם מאכל, דהיינו רוק של אדם שלא טעם כלום כל היום (6), ומי לעיסת גריסין של פול - שלועסים וכוססים אותם ומשפשפים בהם את הבגד, ומי רגלים שהחמיצו והסריחו (7), ונתר - מין אדמה רכה (8) הנקראת נתר ומשפשפים בה את הבגד לניקוי, ובורית - מין עשב שמנקה (9), קמוליא - מין גיר, ואשלג - מין חומר ניקוי הנמצא בנקבי מרגליות העולות מתוך הים (10).

אם כיבס את הבגד בכל שבעת סממנין אלו לפי הסדר שנימנו במשנה, תחילה רוק תפל, אחר כך מי גריסין, ואחר כך מי רגלים וכו' והכתם נעלם, סימן שהיה זה דם, ואם הכתם לא נעלם, סימן שהיה זה צבע ולא דם (11).

וקתני סיפא של המשנה: אם העבירן את הסממנין על הבגד שלא כסידרן - שלא כסדר שנימנו במשנה, או שהעבירן שבעתן כאחד את כל שבעת הסממנין בבת אחת - לא עשה ולא כלום, שאם לא עבר הכתם בכך, עדיין יש להסתפק שמא הוא דם, ומה שלא נעלם בניקוי, הוא משום שאין הגריסין מועילים אלא רק לאחר הכיבוס ברוק, וכן כולם מועילים רק אם מכבסים בהם לפי הסדר שנימנו במשנה.

רב פפא סבא משמיה דרב אמר: אף ארבע מיתות שבמשנתינו המשנה דקדקה בסדרן, מדקא מפליג רבי שמעון והביא את אותן ארבע מיתות בסדר אחר - שמע מינה כי הסדר שנכתבו דוקא קתני, כפי סדר חומרתן, את החמור יותר תחילה, ואם נתחייב אדם שתי מיתות, המיתה שהוקדמה במשנה, קודמת לחברתה.

ואידך רב סחורה, גם כן מודה שהמשנה דקדקה בסדר המיתות לסדרן כפי חומרתן, אלא שרב סחורה בפלוגתא לא קא מיירי, לא רצה להביא דין שיש בו מחלוקת (12).

רב פפא אמר: אף סדר יומא גם סדר עבודת יום הכיפורים, הסדורות במשניות במסכת יומא זו אחר זו, יש לעשותן כפי הסדר שנכתבו בדווקא.

דתנן במסכת יומא [ס א]: כל מעשה יום הכפורים כל העבודות של יום הכיפורים שעובד הכהן הגדול בבגדי לבן האמורים על הסדר שהובאו במשניות לפי סדר מסוים, אם לא עשאן כסידרן, אלא הקדים מעשה לחבירו - לא עשה ולא כלום, וצריך הוא לחזור ולעשותן על פי הסדר.

ואידך והאמורא האחר, שלא הביא משנה זו שצריך לעשותן לפי הסדר דווקא, סובר: ההוא חומרא בעלמא, מה שצריך לעשות שם את העבודות לפי הסדר שנישנו, הוא מצד חומרא בעלמא שהחמירה התורה בעבודת אותו היום, שאם שינה מהסדר - פסול, ואין הפסול מחמת שיש חשיבות לעבודה אחת יותר מהשניה, אלא הפסול הוא מצד חומר היום, שנכתב בסדר עבודות היום לשון "חוקה" שמשמעותו כי יש לעשות כסדר הזה בדווקא, ולכן לא הביא משנה זו יחד עם המשניות האחרות שהסדר שלהם הוא בדווקא מחמת חשיבות הדברים, כגון: ארבע מיתות, שנכתבו כפי סדר חומרתן, וכן: שבע סממנין, נכתבו כפי צורכו וכוחו של כל אחד מהם שגורם לו להקדם לחבירו, מה שאין כן גבי יום הכיפורים, החשיבות בסדר אינו מחמת חומרת העבודות, אלא רק מחמת חומר היום שלא לשנות בו את הסדר.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אף סדר תמיד, צריך לעשותו כפי הסדר שנשנה בדווקא.

דקתני עלה: זהו סדר תמיד, משמע שיש קפידא שיעשה דווקא כפי הסדר שנשנה.

ואידך רב פפא לא הביא משנה זו, כיון שהוא סובר, כי ההוא אותה משנה שכתוב בה שזהו סדר תמיד, אין כוונתה שאם אינו עושה לפי הסדר שנשנה - פסול, אלא הסדר הוא רק למצוה בעלמא, ואם שינה והפך את הסדר - כשר.

ומה שאמר רב סחורה שבכל המשניות שנשנו דברים לפי סדר, אינו בדווקא, חוץ מהמקומות שהובאו לעיל שהם בדווקא, הוא אמר כלל זה כדי לאפוקי [להוציא] ממצות חליצה, שלא נאמר שהסדר שנכתב בו הוא בדווקא.

דתנן ביבמות [קו ב]: סדר מצות חליצה כיצד?

בא הוא היבם ויבמתו לפני בית דין, ובית דין היו נותנין לו עצה טובה ההוגנת לו, כגון אם הוא צעיר והיא זקנה או שהוא זקן והיא צעירה, מייעצים לו לחלוץ ולא לייבם, שנאמר [דברים כה ח]: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו", היינו דברים הראויים לו.

והיא אומרת תחילה: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי" [דברים כה ז].

והוא אומר לה: "לא חפצתי לקחתה" [דברים כה ח].

ובלשון הקדש היו אומרין, בין היבם ובין היבמה צריכים לומר את הפסוקים הללו בלשון הקודש.

ואחר כך: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו וירקה בפניו" [דברים כה ט], וצריך שיהיה רוק הנראה לדיינין, שהדיינים צריכים לראות את הרוק, בשעה שהיבמה מוציאתו מפיה, כי התיבות "לעיני הזקנים" בפסוק מוסבות אף על "וירקה בפניו".

ואחר כך: "וענתה ואמרה, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" [שם ט - י].

עד כאן דברי המשנה שם.

ואמר רב יהודה בגמרא שם: סדר מצות חליצה כך היא: קוראה היבמה את הפסוק "מאן יבמי", וקורא היבם את הפסוק "לא חפצתי לקחתה", חולצת היבמה ורוקקת, וקוראה את הפסוק "ככה יעשה לאיש".

והוינן בה: מאי קא משמע לן? מה חידש לנו בזה רבי יהודה, הרי מתניתין היא!

והגמרא שם תירצה: הא קא משמע לן: כי מצוה הכי, יש מצוה לעשות לפי הסדר הזה, אבל ואי אפיך אם הפך את הסדר - לית לן בה, אין בזה פסול.

מבואר בדברי רבי יהודה שם שהסדר שהובא במשנה גבי חליצה אינו מעכב.

תניא נמי הכי, שהסדר בחליצה אינו מעכב, ששנינו: בין שהקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה - מה שעשה עשוי. (13)

וכן הכלל שאמר רב סחורה שבכל המשניות שנשנו דברים לפי סדר, הסדר אינו בדווקא, חוץ מהמקומות שהובאו לעיל שהם בדווקא, בא גם לאפוקי להוציא מהא, דתנן [יומא עא ב]: כהן גדול משמש כל השנה בשמונה כלים - בגדים, והדיוט משמש בארבעה בגדים: א. בכתונת, ב. במכנסים, ג. במצנפת, ד. ואבנט. וכולם היו עשויים מפשתן לבן.

מוסיף עליהן כהן גדול עוד ארבעה בגדים הנקראים בגדי זהב, והם:

א. חושן ארוג מחמישה מיני חוטים: זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש.

ב. ואפוד ארוג אף הוא מחמישה מיני חוטים כמו החושן, והוא כמין סינר שלובשו על בגדיו מאחוריו חוגרו מלפניו כנגד לבו.

ג. ומעיל העשוי מתכלת בלבד, ועל שוליו פעמוני זהב, כדי שישמע קולו בבואו אל הקודש.

ד. וציץ, כמין טס של זהב, וכתוב עליו "קודש לה'", ונתון היה על מצחו.

ותניא בברייתא: מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים? שלא ילבש בגד אחר קודם למכנסים אלא ילבש ראשונה את המכנסים (14).

שנאמר [ויקרא טז ד]: "ומכנסי בד יהיו על בשרו" משמע שילבשם בעודו ערום, שאין לובשם אלא על בשרו, שאם לא כן למה נכתב "על בשרו" כלל.

רואים, כי אף שהמשנה הקדימה כתונת למכנסיים, מכל מקום בסדר לבישתן יש להקדים את המכנסיים לכתונת, והמשנה לא הקדימה לשנותן כסדר לבישתן.

ומקשינן: ותנא מאי טעמא אקדמיה לכתונת? מדוע התנא הקדים לשנות את כתונת לפני מכנסים, הרי המכנסים קודמים בלבישה?

ומתרצינן: משום דאקדמיה קרא! משום שהכתוב הקדימו (15), שכתוב בפסוק: "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו" (16).

ומקשינן: וקרא מאי טעמא אקדמיה? מדוע הפסוק הקדים את כתונת למכנסים.

ומתרצינן: משום דמכסיא כולה גופיה עדיפא ליה, התורה מעדיפה להביא קודם את הבגד שמכסים בו את כל הגוף, והכתונת מכסה את כל הגוף, מה שאין כן מכנסים אינו מכסה אלא רק את חצי הגוף.

שנינו במשנה, שלדעת תנא קמא, סדר המיתות לפי חומרתן הן, קודם סקילה ולאחריה שריפה כו'.

ומבארינן: סקילה לדעת תנא קמא חמורה משריפה - שכן עונש מיתה בסקילה ניתנה למגדף, המברך את השם [בלשון סגי נהור] שנאמר [ויקרא כד יד]: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה", ולעובד עבודה זרה שהן עבירות חמורות.

מאי חומרא? ומה היא חומרתן של עבירות אלו, עד שאנו אומרים, כי סוג המיתה הניתנת בהן, ודאי היא חמורה משאר סוגי המיתות - שכן בעבירות אלו פושט ידו בעיקר, שחוטא בה' יתברך, ומשום כך עבירות אלו חמורות מאוד, ואם בעבירות חמורות אלו התורה חייבה אותו סקילה, סימן שהיא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, שריפה חמורה מסקילה, שכן שריפה ניתנה לבת כהן שזינתה, ומאי חומרא ומה היא חומרתה של בת כהן שזינתה - שכן מחללת את אביה! [כמו שיתבאר לקמן נב א] שאם היו נוהגים באביה קודש, מעתה נוהגים בו חול, שאומרים עליו: ארור האיש שילד בת זו, ארור האיש שגידל בת זו (17).

אם כן קשה מנין לחכמים שהסקילה חמורה משריפה, מכך שמצינו שניתנה לעבירה חמורה כמו מגדף ועבודה זרה, אולי השריפה חמורה מסקילה שהרי מצינו שניתנה לבת כהן שזינתה שהיא עבירה חמורה (18)?

דף נ.

ומתרצינן: קסברי רבנן, רק בת כהן נשואה שזינתה יוצאה מכלל בת ישראל שזינתה מחנק לשריפה, אבל ולא ארוסה, בת כהן ארוסה שזינתה לא יצאה מכלל בת ישראל ארוסה שזינתה, שדינה בסקילה.

ומדאפקה רחמנא, מכך שהוציא הכתוב לארוסה בת כהן מכלל נשואה בת כהן, שאין דין הארוסה בשריפה אלא בסקילה - שמע מינה סקילה חמורה.

כי הארוסה חמורה מהנשואה, שהארוסה מחללת ומזנה בית אביה, והכתוב החמיר עליה, שהרי נשואה בת ישראל דינה בחנק, שהיא המיתה הקלה מכולן, ואילו ארוסה בת ישראל דינה בסקילה (1).

וכן סקילה חמורה מסייף - שכן מיתת סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה.

ומאי חומרא של עבירות אלו - כדאמרן כמו שאמרנו לעיל, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך.

ואם מצינו בעבירות חמורות אלו שנידון בסקילה, סימן הוא שסקילה היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור מסקילה, שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת. ומאי חומרא, מה היא חומרתה של עיר הנידחת, שכן ממונן של יושבי עיר הנידחת אבד! ששורפים את כל רכושם (2). ואם יושבי עיר הנידחת נידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין לחכמים שהסקילה חמורה מסייף.

אמרת, אמור ליישב: איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח המדיח או כח הנידח? הוי אומר, וודאי כח המדיח חמור יותר. ותניא: מדיחי עיר הנדחת בסקילה, משמע שהסקילה חמורה מסייף, שהרי המדיחים שעברו עבירה חמורה יותר מהנידחים נידונים בסקילה.

וכן סקילה חמורה מחנק - שכן מיתת סקילה ניתן למגדף ולעובד עבודה זרה, ומאי חומרא של עבירות אלו - כדאמרן כמו שאמרנו לעיל, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך.

ואם מצינו שבעבירות חמורות אלו נידון בסקילה, סימן שסקילה היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר חנק חמור מסקילה, שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו. שנאמר בו [שמות כא טו]: "יומת" בלא לפרש איזו מיתה, וכלל בידינו, שכל מקום שלא נתפרש בתורה איזה סוג מיתה, הכוונה לחנק. ומאי חומרא, ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, שכן הוקש כבודן לכבוד המקום! שנאמר גבי אביו ואמו [שמות כ יא]: "כבד את אביך ואת אמך" וגבי הקב"ה כתוב [משלי ג ט]: "כבד את ה' מהונך".

ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה (3). אם כן מנין לחכמים שהסקילה חמורה מחנק.

ומתרצינן: מדאפקיה רחמנא מכך שהוציא הכתוב לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה, והרי ארוסה שזינתה חמורה מנשואה שזינתה, שרעה היא לשמים ולבריות ולעצמה, שפוגמת כבודה וכבוד משפחתה, ויש בה יותר בזיון מאשר בנשואה שכבר נפגמה, ומכך שהתורה הוציאה אותה מכלל חנק שנאמר גבי נשואה [ויקרא כ י]: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת" [וכל מקום שלא נתפרש איזה סוג מיתה, נידונים בחנק], ואף הארוסה היתה בכלל "אשת רעהו" לחיוב חנק, והוציאה הכתוב במפורש לחיוב סקילה, שנאמר [דברים כב כג - כד]: "כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' וסקלתם אתם באבנים" - שמע מינה סקילה חמורה (4).

וכן שריפה חמורה מסייף - שכן מיתת שריפה ניתנה לבת כהן שזינתה. ומאי חומרא של בת כהן שזינתה - שכן מחללת את אביה. וכיון שמצינו בה שנידונת בשריפה, סימן ששריפה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור משריפה שכן סייף ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא ומה היא חומרתה של עיר הנידחת, שכן ממונן של יושבי עיר הנידחת אבד! ששורפים את כל רכושם. ואם אנשי עיר הנידחת נידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין לחכמים שהשריפה חמורה מסייף.

ומתרצינן: שריפה הוקשה לסקילה, שנאמר "אביה" בסקילה, גבי נערה המאורסה שזנתה [דברים כב כא]: "והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה" ונאמר "אביה" בשריפה, גבי בת כהן שזינתה [דברים כא ט]: "את אביה היא מחללת באש תשרף".

מכך אנו מקישים את שריפה לסקילה, מה "אביה" האמור בסקילה - סקילה חמורה מסייף, כמו שביארה הגמרא לעיל שכן עוון המדיח חמור מהנידח, והנידח דינו בסייף ואילו המדיח דינו בסקילה. אף "אביה" האמור בשריפה - שריפה חמורה מסייף.

וכן שריפה חמורה מחנק - שכן מיתת שריפה ניתנה לבת כהן שזינתה. ומאי חומרא של בת כהן שזינתה - כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שכן היא מחללת את אביה. וכיון שמצינו בה שנידונת בשריפה, סימן ששריפה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר חנק חמור משריפה שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא, ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, שכן הוקש כבודן לכבוד המקום! ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהשריפה חמורה מחנק.

ומתרצינן: מדאפקיה רחמנא מכך שהוציא הכתוב לנשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה - שמע מינה שריפה חמורה.

וכן לדעת חכמים סייף חמור מחנק - שכן סייף ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא של עיר הנידחת - שכן ממונם של אנשי עיר הנידחת אבד, ששורפים את כל רכושם. וכיון שמצינו בהם שנידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר חנק חמור מסייף שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא, ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, שכן הוקש כבודן לכבוד המקום! ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה. אם כן מנין שסייף חמור מחנק.

ומתרצינן: אפילו הכי אפילו שמצינו מיתת חנק גבי עוון חמור כמו מכה אביו ואמו, בכל זאת סייף שמצינו גבי עיר הנידחת חמור יותר, כי פושט ידו בעיקר עדיף, עיר הנידחת הם מורדים בה' יתברך, וזה חמור יותר מהחוטא באביו ואמו.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אין חומרתן כפי שנקט תנא קמא, אלא החמורה שבהן היא שריפה, ולאחריה סקילה, ולאחריה חנק, והרג היא הקלה שבהן. שלדעתו שריפה חמורה מסקילה, וחנק חמור מהרג.

לדעת רבי שמעון, מיתת שריפה חמורה מסקילה - שכן מיתת שריפה ניתנה לבת כהן שזינתה. ומאי חומרא ומה חומר העוון של בת כהן שזינתה - שכן היא מחללת את אביה. וכיון שמצינו בה שנידונת בשריפה, סימן ששריפה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סקילה חמורה שכן סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים, ומאי חומרא ומה חומר העוון של המגדף ועובד כוכבים - שכן פושט ידו בעיקר, שמורד בה' יתברך. אם כן מנין לרבי שמעון ששריפה חמורה מסקילה.

רבי שמעון לטעמיה: דאמר ללמוד מהפסוק כי אחת בת כהן ארוסה ואחת בת כהן נשואה יצאה לשריפה. ומדאפקיה רחמנא ומכך שהוציא הכתוב לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ודאי לא הוציאה הכתוב מכלל סקילה לשריפה להקל אלא להחמיר, שמע מינה שריפה חמורה.

וכן שריפה חמורה מחנק - שכן מיתת שריפה ניתנה לבת כהן שזינתה. ומאי חומרא של בת כהן שזינתה - כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שכן היא מחללת את אביה. וכיון שמצינו בה שנידונת בשריפה, סימן ששריפה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר חנק חמור משריפה שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו. ומאי חומרא, ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, שכן הוקש כבודם לכבוד המקום! ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהשריפה חמורה מחנק.

ומתרצינן: מדאפקיה רחמנא מכך שהוציא הכתוב לנשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה - שמע מינה שריפה חמורה. שריפה חמורה מסייף - שכן מיתת שריפה ניתנה לבת כהן שזינתה. ומאי חומרא של בת כהן שזינתה - כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שכן היא מחללת את אביה. וכיון שמצינו בה שנידונת בשריפה, סימן ששריפה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור משריפה שכן סייף ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא ומה היא חומרתה של עיר הנידחת, שכן ממונם של אנשי עיר הנידחת אבד! ששורפים את כל רכושם. ואם אנשי עיר הנידחת נידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהשריפה חמורה מסייף.

אמרת, אמור לתרץ: וכי איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח המדיח או כח הנידח?

דף נ:

הוי אומר: ודאי כח המדיח חמור יותר. ולדעת רבי שמעון [לקמן פט ב] מדיחי עיר הנידחת נידונים בחנק, ואילו הנידחים דינם בסייף, לומדים מכאן שחנק חמור מסייף.

ולפי זה יש לעשות קל וחומר ששריפה חמורה מסייף.

וקל וחומר: ומה חנק שחמור מסייף - שריפה חמורה ממנו, כמו שנתבאר לעיל. אם כן סייף הקל מחנק - לא כל שכן שריפה חמורה ממנו.

סקילה חמורה מחנק - שכן מיתת סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא של עבירות אלו - כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך.

ואם מצינו שבעבירות חמורות אלו נידון בסקילה, סימן שסקילה היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר חנק חמור מסקילה, שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, שכן הוקש שכן הוקש כבודן לכבוד המקום! שנאמר גבי אביו ואמו [שמות כ יא]: "כבד את אביך ואת אמך" וגבי הקב"ה כתוב [משלי ג ט]: "כבד את ה' מהונך". ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהסקילה חמורה מחנק.

ומתרצינן: מדאפקיה רחמנא מכך שהוציא הכתוב לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה והרי ארוסה שזינתה חמורה מנשואה שזינתה, שרעה היא לשמים ולבריות ולעצמה, שפוגמת כבודה וכבוד משפחתה, ויש בה יותר בזיון מאשר בנשואה שכבר נפגמה, ומכך שהתורה הוציאה אותה מכלל חנק שנאמר גבי נשואה [ויקרא כ י]: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת" דהיינו חנק, ואף הארוסה היתה בכלל "אשת רעהו" לחיוב חנק, והוציאה הכתוב במפורש לחיוב סקילה, שנאמר [דברים כב כג - כד]: "כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' וסקלתם אתם באבנים" - שמע מינה סקילה חמורה מחנק.

וכן סקילה חמורה מסייף, שכן מיתת סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה שהן עבירות חמורות, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך, ואם מצינו בעבירות חמורות אלו שנידון בסקילה, סימן שסקילה היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור מסקילה, שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא ומה היא חומרתה של עיר הנידחת, שכן ממונם של יושבי עיר הנידחת אבד! ששורפים את כל רכושם. ואם יושבי עיר הנידחת נידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהסקילה חמורה מסייף.

אמרת, אמור ליישב: וכי איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח המדיח או כח הנידח? הוי אומר: וודאי כח המדיח חמור יותר.

ולדעת רבי שמעון [לקמן פט ב] מדיחי עיר הנידחת נידונים בחנק, ואילו הנידחים דינם בסייף, לומדים מכאן שחנק חמור מסייף. ולפי זה יש לעשות קל וחומר שסקילה חמורה מסייף.

וקל וחומר: ומה חנק שחמור מסייף - סקילה חמורה ממנו, כמו שנתבאר לעיל. אם כן סייף הקל מחנק - לא כל שכן סקילה חמורה ממנו.

לדעת רבי שמעון חנק חמור מסייף - שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שהוקש כבודם לכבוד המקום, ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה.

ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור מחנק, שכן סייף ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא של עיר הנידחת - שכן ממונם של אנשי עיר הנידחת אבד, ששורפים את כל רכושם. וכיון שמצינו בהם שנידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין שחנק חמור מסייף.

אמרת, אמור לתרץ: וכי איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח מדיח או כח הנידח? הוי אומר: ודאי כח המדיח חמור יותר. ותניא בברייתא לקמן [פט ב]: מדיחי עיר הנדחת בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק. ואילו הנידחים דינם בסייף, מכאן יש ללמוד לרבי שמעון שחנק חמור מסייף.

מרגלא בפומיה סדור היה הדבר הזה בפיו דרבי יוחנן (5) שקיבל שמועה זו מרבו:

נערה המאורסה בת כהן שזינתה - לדעת חכמים דינה בסקילה ולא בשריפה, כי לדעתם שריפה קלה מסקילה, ואין להקל בבת כהן שתקבל מיתה קלה יותר מבת ישראל.

רבי שמעון אומר: נידונת בשריפה, כי לדעתו שריפה חמורה מסקילה (6), אם כן אין לשנותה מסתם בת כהן שדינה בשריפה, שהרי הכתוב לא חילק בין בת כהן נשואה שזינתה לבין בת כהן ארוסה שזינתה.

ארוסה בת ישראל, אם זינתה מאביה חייבת שתי מיתות: א. סקילה - משום שהיא ארוסה שזינתה. ב. שריפה - משום שזינתה מאביה.

ובאיזו מיתה נידונת?

לדעת חכמים נידונת בסקילה, כיון שיש לדון אותה במיתה החמורה, ולדעתם סקילה חמורה משריפה.

רבי שמעון אומר: נידונת בשריפה, כיון שלדעתו שריפה חמורה מסקילה.

והוינן בה: מאי קא משמע לן רבי יוחנן במחלוקת זו?

ומבארינן: רבי יוחנן בא להוכיח ממחלוקת רבנן ורבי שמעון, שהמתחייב שתי מיתות נידון בחמורה שבהן, שהרי לרבנן רק בת כהן נשואה יצאה מכלל בת ישראל מחנק לשריפה, ולא ארוסה, כי ארוסה בת ישראל דינה בסקילה, ואין לבטל דין סקילה מפני דין שריפה, ואילו לרבי שמעון: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה, שלדעתו גם ארוסה בת כהן יצאה מכלל בת ישראל מסקילה לשריפה.

וטעמא מאי ומהו טעם מחלוקתם - משום דלרבנן סקילה חמורה לכן בת כהן ארוסה נידונת בסקילה החמורה ולא בשריפה הקלה. ואילו לרבי שמעון שריפה חמורה, לכן נידונת בשריפה החמורה ולא בסקילה הקלה.

נפקא מינה יוצא מזה הלכה, למי שנתחייב שתי מיתות בית דין, נידון בחמורה. שהרי גם כאן יש חיוב של שתי מיתות: א. סקילה - כדין ארוסה. ב. שריפה - כדין בת כהן. ורק משום שההלכה היא שנידון בחמורה, לכן לדעת רבנן ארוסה נידונת בסקילה שהיא המיתה החמורה, ולדעת רבי שמעון נידונת בשריפה שלדעתו יש ללמוד מהכתוב ששריפה היא המיתה החמורה (7).

לעיל בעמוד א' אמרו בגמרא שרבי שמעון לשיטתו שלומד מהפסוק שבין בת כהן ארוסה ובין בת כהן נשואה נידונות בשריפה.

והוינן בה: מאי רבי שמעון היכן מצאנו שרבי שמעון למד כן מהפסוק?

ומבארינן: דתניא בברייתא: רבי שמעון אומר: שני כללות נאמרו בבת כהן, פעמיים נכללה בת כהן בחיוב מיתה, פעם אחת בפסוק גבי נשואה ופעם אחת גבי ארוסה.

גבי נשואה [אשת איש] כתוב: "מות יומת הנואף והנואפת" [ויקרא כ י], דהיינו מיתת חנק, ובת כהן נכללה בו.

וכשהפסוק הוציא ארוסה מכלל נשואה, שארוסה חייבת סקילה, גם כן, בת כהן נכללה בו.

ופרכינן: וכי הפסוק דיבר רק בבת כהן ולא בבת ישראל?

אלא אימא אמור: אף בבת כהן דיבר הכתוב, דהיינו שתי כללות שנאמרו בתורה: א. בארוסה שזינתה שחייבת סקילה. ב. בנשואה שזינתה שחייבת חנק. אף בת כהן היתה בתחילה כלולה במשמעות הפסוק. והוציא הכתוב את בת כהן שאינה נידונת אלא בשריפה, והכתוב לא חילק בין נשואה לארוסה. אם כן יש לומר: שגם נשואה בת כהן שזינתה יצאה מכלל בת ישראל נשואה שזינתה, שאין דינה בחנק אלא בשריפה, וגם ארוסה בת כהן שזינתה יצאה מכלל בת ישראל ארוסה שזינתה, שאין דינה בסקילה אלא בשריפה.

ומכאן יש ללמוד שהשריפה חמורה מסקילה.

כי מה כשהוציא הכתוב נשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה - להחמיר עליה, הוציאה הכתוב, שהרי זה ברור ששריפה חמורה מחנק.

אם כן יש ללמוד מכאן שאף כשהוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה - להחמיר עליה הוציאה הכתוב.

ומכאן לומד רבי שמעון ששריפה חמורה מסקילה.

זוממי נשואה בת כהן - עדים שהעידו על נשואה בת כהן שזינתה והוזמו, הרי הם בכלל זוממי נשואה בת ישראל, שדינם בחנק.

וזוממי ארוסה בת כהן - עדים שהעידו על ארוסה בת כהן שזינתה והוזמו, הרי הם בכלל זוממי ארוסה בת ישראל, שדינם בסקילה.

שלא הוציא הכתוב לחיוב שריפה אלא רק בת כהן לבדה, שכתוב [ויקרא כא ט]: "היא... באש תשרף" למעט - בועלה וזוממיה. שהם נידונים כאילו היתה בת ישראל.

תנו רבנן בברייתא: כתוב בפסוק [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף"

יכול אפילו חללה את השבת תתחייב שריפה - תלמוד לומר "לזנות" - בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.

יכול אפילו בת כהן פנויה שזינתה תתחייב שריפה - לכך אנו דורשים גזירה שוה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן גבי נערה המאורסה "אביה", מה להלן גבי נערה המאורסה - מדובר על זנות עם זיקת הבעל, שהיא כבר מאורסת, אף כאן גבי בת כהן שזינתה - מדובר על זנות עם זיקת הבעל.

ומקשינן: או אינו אומר "אביה" אולי "אביה" לא נאמר לגזירה שוה זו, אלא להוציא את כל האדם? שאם זינתה מאביה תידון בשריפה, אבל אם זינתה משאר כל אדם תידון כשאר בנות ישראל, אם היא נשואה - בחנק, ואם היא ארוסה - בסקילה.

כשהוא אומר בפסוק: "היא מחללת" - משמע שהיא מחללת את אביה, ולא הוא מחלל אותה, הוי אומר על כרחך, שבזינתה עם שאר כל אדם אמור הכתוב.

הא מה אני מקיים במה שכתוב "אביה", אי אפשר לדרוש ממנו שרק אם זינתה מאביה תידון בשריפה שהרי כתוב "היא מחללת".

אלא ודאי נכתב כדי לדרוש ממנו את הגזירה שוה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן גבי נערה המאורסה "אביה", מה להלן - מדובר על זנות עם זיקת הבעל, אף כאן - מדובר על זנות עם זיקת הבעל.

ומקשינן: אם יש גזירה שוה להקיש בת כהן שזינתה לנערה המאורסה, אם כן נקיש ונאמר גם: אי מה להלן מדובר על נערה שהביאה סימני נערות [שתי שערות] ולא הביאה סימני בגרות [במסכת נדה דף מז א נתבאר מה הן סימני בגרות] והיא ארוסה ולא נשואה - אף כאן מדובר על נערה שהביאה סימני נערות ולא הביאה סימני בגרות והיא ארוסה ולא נשואה.

אבל נערה והיא נשואה, או בוגרת והיא ארוסה, או בוגרת והיא נשואה, ואפילו הזקינה מנין שגם הן בכלל בת כהן שזינתה שדינה בשריפה? תלמוד לומר "ובת כהן" - עם וי"ו החיבור לרבות מכל מקום, כל בת כהן שזינתה גם אם היא נשואה או בוגרת הרי היא בכלל בת כהן שזינתה שדינה בשריפה.

דף נא.

כתוב בפסוק: "בת כהן" (תחילת העמוד) אין לי ללמוד מזה, אלא בת כהן שניסת לכהן וזינתה תחתיו, אבל אם ניסת ללוי ולישראל, לכותי (1), לחלל - היינו בן מכהן שנשא גרושה או זונה, שהבן נקרא חלל מן הכהונה שנאמר: "לא יחלל זרעו" [ויקרא כא טו], ודינו לכל שאר הדברים כישראל כשר, אך אשתו נפסלת מן הכהונה, לממזר - היינו מי שנולד מאיסור שיש בו מיתת בית דין, או כרת [חוץ מנדה], ולנתין - היינו אחד מצאצאי הגבעונים מימי יהושע, שנדונו [על ידי דוד] להיות מובדלים מן הקהל, שיהא דינם כממזרים, מניין שאף אותה בת כהן שנישאה להם, הרי היא בכלל בת כהן שדינה בשריפה?

תלמוד לומר "ובת איש כהן" - ה"איש" מיותר לדרוש כי רק האב צריך להיות כהן, אבל הבעל אינו צריך להיות כהן, אלא אף על פי שאינה כהנת, העיקר שהיא בת כהן, כי התורה הקפידה רק שתהיה בת איש כהן ולא שתהיה אשת כהן.

כתוב בפסוק: "את אביה היא מחללת" ודורשים מהמילה "היא" למעט, כי רק "היא" יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת בשריפה ואין בועלה נידון בשריפה. רק "היא" יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת בשריפה ואין זוממיה נידונים בשריפה, אלא נידונים כאילו היתה בת ישראל.

רבי אליעזר אומר: דורשים את הכתוב: "את אביה" למעט, כי רק אם זינתה את אביה בשריפה ואילו אם זינתה את חמיה בסקילה. ולהלן תבאר הגמרא פירוש דרשה זו.

אמר מר: שנינו בברייתא לעיל על הפסוק [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" - יכול אפילו חיללה שבת תתחייב שריפה - לזה נכתב בפסוק "לזנות" - לומר כי רק בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.

ומקשינן: איך היה הוה אמינא כי אם בת כהן חיללה שבת תתחייב שריפה - הרי המחללת שבת בת סקילה היא! אם כן איך היינו חושבים לומר שהתורה תקל בבת כהן יותר משאר בנות ישראל שתידון במיתה קלה.

אמר רבא: הא מני ברייתא זו רבי שמעון היא, דאמר: שריפה חמורה. ולכן סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהני, היות והחמירה התורה בכהנים, דרבי בהו שנתרבו בהם מצות יתירות - משום כך היה סברה לומר כי תידון בשריפה על חילול שבת, אף ששאר בנות ישראל נידונות רק בסקילה (2), לזה קא משמע לן משמיענו הפסוק, כי נידונת בשריפה רק על חילול של זנות ולא על חילול שבת.

ומקשינן: כיצד חשבנו בתחילה כי בת כהן שחיללה שבת נידונת בשריפה, וכי מאי שנא מיניה דידיה? מדוע שהתורה תחמיר בנקיבות יותר מן הכהנים הזכרים (3)?

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: איהו דאישתריא ליה הכהן הזכר שהותר לו מלאכת שבת לגבי עבודה בבית המקדש, לכן יש סברא שלא להחמיר בו במקום שלא הותר לו מלאכת שבת.

מה שאין כן היא הנקבה, כיון דלא אשתריא כיון שלא הותרה מלאכת שבת לגבה בשום אופן (4) - אימא היינו אומרים, כי התורה החמירה בה שתידון בשריפה.

לזה קא משמע לן הפסוק, שאינה נידונת בשריפה על חילול שבת, אלא רק על חילול של זנות.

שנינו בברייתא לעיל: יכול אפילו בת כהן פנויה שזינתה תתחייב שריפה - לכך אנו דורשים גזירה שוה: "אביה" "אביה" מנערה המאורסה.

ומקשינן: איך היינו חושבים לומר כי פנויה שזינתה תתחייב שריפה, הא "לזנות" כתיב בפסוק, ובפנויה אינו זנות, שאין לשון זנות, אלא אם זינתה ויצאה מתחת בעלה לאחרים, כמו שכתוב בהושע [ט א] "כי זנית מעל אלקיך", ש"זונה" מלשון - מורדת ויוצאת וסרה מזה לזה.

ומתרצינן: ברייתא זו סוברת כדרבי אלעזר, דאמר במסכת יבמות [דף סא ב]: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה, ונפסלת מן הכהונה, שאסור לכהן להנשא: לגרושה, חללה וזונה. משמע כי לדעת רבי אלעזר גם בפנויה נחשב זנות (5). לכן צריך את הגזירה שוה "אביה" "אביה" לדרוש מנערה המאורסה, כי הכתוב גבי בת כהן שזינתה אינו מדבר בפנויה.

שנינו בברייתא לעיל: או אינו אומר "אביה" אולי "אביה" לא נאמר לגזירה שוה זו, אלא להוציא את כל האדם? שאם זינתה משאר כל אדם תידון כשאר בנות ישראל, בנשואה בחנק ובארוסה בסקילה.

ומקשינן: אלא מאי ניהו אם הפסוק אינו מדבר שזינתה משאר כל אדם, אם כן, עם מי הפסוק מדבר שזינתה, וכי נעמיד את הפסוק שזינתה מאביה? והרי אם נעמיד כן יקשה מאי איריא מדוע דיבר הכתוב רק על בת כהן, הרי אפילו בת ישראל שזינתה עם אביה נמי נידונת בשריפה?

דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא דורשים גזירה שוה "הנה" "הנה" לחייב את הבא על בתו כמו אם בא על בת בתו, שכתוב גבי הבא על בת בנו ובת בתו [ויקרא יח י]: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה", וכתוב גבי הבא על בת אשתו [שם יז]: "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא", ודורשים מהגזירה שוה: מה באשתו חייב על בתה כעל בת בתה, אף כאן חייב על בתו כעל בת בתו (6).

וכן אתיא דורשים גזירה שוה "זמה" "זמה" לחייב את הבא על בתו בשריפה, שכתוב כאן "זמה היא" וכתוב גבי דין שריפה [ויקרא כ יד] "באש ישרפו וגו' ולא תהיה זמה בתוככם".

אם כן איך היינו חושבים לומר כי הפסוק המחייב בת כהן שזינתה בשריפה, מדבר בזינתה מאביה, הרי כבר למדנו זאת מהגזירה שוה של רבא כי כל הבא על בתו חייב שריפה.

ומתרצינן: לעולם הפסוק המחייב בת כהן שזינתה בשריפה, מדבר בזינתה עם אביה.

תוכן העניינים

חברותא על סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה