חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - נגמר הדין
דף מב:
מתניתין:
נגמר הדין, ונפסק על הנידון חיוב סקילה, מוציאין אותו מבית דין כדי לסוקלו. (1)
בית הסקילה היה חוץ לבית דין, רחוק ממנו קצת. (2) שנאמר [ויקרא כד יד] "הוצא את המקלל". משמע שאין סוקלין במקום מושב הבית דין, אלא מחוצה לו [שהמקלל עונשו בסקילה].
ובשעה שהיו מוליכים את הנידון לסקילה, היה אדם אחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו ואוחז במטפחת שמשמשת לסימן וסוס רחוק ממנו, אדם אחר שהיה רוכב על סוס עמד הכן בקרבת מקום לבית הסקילה, רחוק מזה שעומד על פתח בית הדין, כדי שיהא רואהו במרחק כזה שיוכל עדיין לראות אותו כשיסמן לו במטפחת.
ואם אומר אחד מהדיינים בבית הדין: יש לי ללמד עליו זכות על הנידון לסקילה ולבטל את גזר דינו. היה הלה זה שעומד על פתח בית הדין מניף בסודרין מרים את המטפחת לסמן לאותו שרוכב על הסוס, והסוס רץ אחר המוליכים את הנידון לבית הסקילה ומעמידן, עד שידונו הבית דין בדבריו של אותו דיין אם הם נכונים שיש לזכות את הנידון. (3)
ואפילו אם הנידון הוא עצמו אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו לבית הדין שיעיינו שוב בדינו.
ואפילו הוא אומר כך ארבע וחמש פעמים מחזירים אותו שוב ושוב לבית הדין.
ובלבד שרואים כי אכן יש ממש בדבריו, שיש מקום לזכותו.
גמרא:
דנה הגמרא: וכי בית הסקילה רק חוץ לבית דין הוה, ותו לא? וכי לא היה יותר רחוק?!
והא תניא: בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות כלומר שהיה חוץ לירושלים לגמרי [שהעזרה בבית המקדש היא מחנה שכינה, והר הבית הוא מחנה לויה, וירושלים כולה היא מחנה ישראל, ובית הסקילה היה חוץ לכל השלש מחנות דהיינו חוץ לירושלים]? (4) ומתרצת הגמרא: אין! כדקאמרת שבאמת בית הסקילה היה חוץ לירושלים והא דקתני הכי מה שהמשנה אומרת שהיה חוץ לבית דין נפקא מינה: דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות שאפילו אם בית דין יקבע את מקום מושבו מחוץ לירושלים, גם אז עבדינן את בית הסקילה חוץ לבית דין רחוק מהם. (5)
והטעם, כי היכי דלא מיתחזי בית דין רוצחין כדי שלא יראה הבית דין כמקום של איבוד נפשות, שגנאי הוא לבית דין שהם הורגין נפשות. (6)
אי נמי שלכן היו מרחיקים את בית הסקילה מהבית דין כי היכי דתיהוי ליה הצלה שמא בינתיים עד שיגיעו לבית הסקילה, ימצא מי מהדיינים איזה זכות לזה שנידון לסקילה, ויחזירו אותו לבית דין, ויזכו אותו, וינצל מהסקילה. (7) ודנה הגמרא: מנהני מילי מנין לנו שבית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות?
ומתרצת הגמרא: דתנו רבנן: נאמר "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" וביאורו שיוציאוהו חוץ לשלש מחנות.
אתה אומר שמוציאין אותו חוץ לשלש מחנות, או אינו מוציאו אלא חוץ למחנה אחת בלבד? (8) הרי אנו דורשין גזירה שוה נאמר כאן "מחוץ למחנה", ונאמר בפרים הנשרפין בפרשת ויקרא בפר העלם דבר של ציבור ובפר כהן משיח, שהן חטאות שאינן נאכלות אלא כל בשרן נשרף "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו".
מה להלן חוץ לשלש מחנות, אף כאן חוץ לשלש מחנות. (9)
ודנה הגמרא: והתם מנלן, בפרים הנשרפין עצמן מנין לנו ששורפין אותן חוץ לשלש מחנות?
ומתרצת הגמרא: דתנו רבנן: נאמר בשריפת פר כהן משיח "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה". וביאורו, שיוציאו את הפר חוץ לשלש מחנות.
אתה אומר: חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת בלבד?
כשהוא אומר בפרשה שלאחר מכן "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה" בשריפת פר העדה [פר העלם דבר של ציבור].
שאין תלמוד לומר שלא היה צריך לומר כלל ששריפתו של פר העדה הוא מחוץ למחנה שהרי כבר נאמר באותו פסוק עצמו "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" דהיינו כמו פר כהן משיח שנאמר קודם לכן, ושם כבר נאמר שהוא נשרף מחוץ למחנה.
ולמה נאמר כאן שוב?
אלא כדי ליתן לו מחנה שניה להוסיף לו עוד מחנה, דהיינו שצריך לשורפו מחוץ לשתי מחנות.
וממילא גם פר כהן משיח נשרף שם, שהרי שניהם נשרפין באותו מקום.
וכשהוא אומר "אל מחוץ למחנה" בהוצאת הדשן של המזבח בתחילת פרשת צו, שנאמר "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה".
שאין תלמוד לומר שהוא מיותר שהרי כבר נאמר בפר כהן משיח "על שפך הדשן ישרף" ששריפת הפר תהיה במקום שפיכת הדשן, וכיון שפר כהן משיח נשרף מחוץ למחנה, אם כן ידענו שגם הוצאת הדשן היא לשם?
אלא לכן נכתב שוב, כדי ליתן לו מחנה שלישית שהוצאת הדשן היא חוץ לשלש מחנות.
ואם כן, גם שריפת פר כהן משיח ופר העלם דבר היא חוץ לשלש מחנות, שהרי כולם באותו מקום. (10) ומקשה הגמרא: ולילף מדוע לא נלמד מקלל בגזירה שוה משחוטי חוץ שגם שם נאמר "או אשר ישחט מחוץ למחנה". (11)
מה להלן חוץ למחנה אחת בלבד שהרי כתוב שם "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" משמע ששחטו חוץ לעזרה בלבד אף כאן יוציאו את המקלל חוץ למחנה אחת בלבד?
ומתרצת הגמרא: מסתברא שמפרים הנשרפין הוה ליה למילף.
שכן המקלל דומה לפרים הנשרפין בכמה דברים:
א. הוצא בשניהם נאמר לשון של "הוצאה", ואילו בשחוטי חוץ לא נאמר לשון "הוצאה".
ב. ובשניהם נאמר "אל מחוץ למחנה" ואילו בשחוטי חוץ נאמר רק "מחוץ למחנה".
ג. ובשניהם היציאה אל מחוץ למחנה הוא מכשיר שהכשר מצותן הוא בכך שישרפו הפרים ויתלה המקלל מחוץ למחנה, (12) ואילו בשחוטי חוץ היציאה מחוץ למחנה היא עבירה ולא הכשר מצוה.
ד. ומכפר שבשניהם היציאה מחוץ למחנה מכפרת, התליה מכפרת על המקלל, ושריפת הפרים מכפרת על העבירות שעליהם באים הפרים, ואילו שחיטת חוץ של קרבן אינה כפרה אלא חטא.
ומקשה הגמרא: אדרבה משחוטי חוץ הוה ליה למילף את המקלל?
שכן המקלל דומה לשחוטי חוץ בכך:
א. אדם שגם במקלל וגם בשחוטי חוץ היציאה אל מחוץ למחנה נאמרה על האדם, שמוציאים את האדם המקלל מחוץ למחנה, והאדם מוזהר מלשחוט חוץ למחנה. (13) ואילו בפרים הנשרפים ההוצאה מחוץ למחנה נאמרה על הפרים ולא על האדם המוציא אותם, שהרי כתוב "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה" ולא כתוב שהאדם יצא אל מחוץ למחנה עם הפרים.
ב. חוטא שניהם חוטאים, המקלל והשוחט בחוץ. ואילו השורף את הפר אינו חוטא.
ג. בנשמה בשניהם היציאה אל מחוץ למחנה יש בה נטילת נשמה, המקלל נהרג שם, והשוחט בחוץ הורג את הבהמה. (14) ואילו בפרים הנשרפים כבר שחוטים ועומדים הם לפני יציאתם אל מחוץ למחנה.
ד. שבשניהם היציאה אל מחוץ למחנה אינה יכולה להביא לידי פיגול מה שאין כן בפרים הנשרפים אם הוא יחשוב בשעת שחיטתם שהוא שוחט על מנת להקטיר את אימוריהם מחוץ למחנה הרי זה פיגול. (15) ומתרצת הגמרא: מכל מקום מכשיר ממכשיר עדיף ליה מקלל ופרים הנשרפים, בשניהם המחוץ למחנה האמור בהם כך הוא חובתם והכשר מצותם שיעשו שם, ולכן ראוי שילמדו זה מזה, מה שאין כן שחוטי חוץ שהשחיטה מחוץ למחנה היא שלא כדת וכמצוה.
רב פפא אמר: מכאן אנו למדים שבית הסקילה היה מחוץ לשלש מחנות, שהרי משה היכא הוה יתיב היכן משה נמצא?
במחנה לויה! שהרי היה לוי.
ואמר ליה רחמנא למשה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" משמע חוץ למחנה לויה שהיה שם משה.
ולאחר מכן נאמר "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה" ומיתור הכתוב אנו דורשים שיוציאוהו חוץ למחנה ישראל. (16)
ומקשה הגמרא: הפסוק הזה אינו מיותר. שהרי האי קרא מיבעי ליה לעשייה, ללמדנו שבני ישראל עשו כפי שנצטוו והוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה?
דף מג.
ומתרצת הגמרא: עשייה בהדיא כתיבא (תחילת העמוד) שנאמר בפירוש באותו פסוק "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה", וזה כולל את הכל, ומדוע היה צריך לכתוב בנפרד "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה"?
אלא ודאי כדי לדרוש ממנו שהוציאו אותו אל מחוץ לעוד מחנה דהיינו חוץ לשלש מחנות.
ומקשה הגמרא: אלא מעתה ש"ויוציאו את המקלל" הוא מיותר, אם כן, "וירגמו אותו אבן" שנאמר אף הוא באותו פסוק, מאי עבדי ליה? שגם הוא מיותר, שהכל נכלל כבר ב"ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה", שנצטוו להוציאו ולהורגו?
ומתרצת הגמרא: ההוא מיבעי ליה הפסוק הזה בא לדרשה אחרת, לכדתניא: "וירגמו אותו אבן".
"אותו" - משמע כמות שהוא, שרוגמים אותו ערום ולא בכסותו! (17)
"אבן" - שאם מת באבן אחת, יצא!
ואצטריך למיכתב "אבן" כאן במקלל, ואצטריך למיכתב "אבנים" בפרשת מקושש שנאמר "וירגמו אותו באבנים".
דאי כתיב רחמנא "אבן" בלבד, הוה אמינא, היכא דלא מת בחדא שאם הוא לא מת מאבן אחת לא ניתי אחריתי ומיקטליה לא יביאו אבן נוספת כדי להורגו. (18)
לכן כתב רחמנא "אבנים", ללמד שאם לא מת מאבן אחת, יביאו עוד אבן כדי להורגו.
ואי כתב רחמנא "אבנים" בלבד הוה אמינא, מעיקרא נייתי תרתי שמלכתחילה צריך לרוגמו בשתי אבנים.
הלכך כתב רחמנא "אבן" שמלכתחילה רוגמים אותו רק באבן אחת, ואם לא מת ממנה, ירגמו אותו באבן נוספת.
ודנה הגמרא: והא האי תנא של הברייתא דלעיל "נאמר" קאמר הוא למד מגזירה שוה את הדין של הוצאת המקלל מחוץ לשלש מחנות, ואיך יכול רב פפא לחלוק על התנא ולומר שהוא נלמד מעצם הפסוק? ומתרצת הגמרא: אילו לא נאמר, קאמר התנא.
והכי קאמר: אילו לא נאמר קרא גם אם לא היינו יכולים ללמוד ממשמעות הכתוב עצמו שצריך להוציא את המקלל חוץ לשלש מחנות הייתי אומר שכך הוא הדין מגזירה שוה מפרים הנשרפין, עכשיו שנאמר קרא, גזירה שוה לא צריך. (19)
רב אשי אמר: מכאן אנו למדין שבית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות, שהרי משה היכא הוה יתיב? במחנה לויה! ואמר ליה רחמנא: "הוצא את המקלל" ומזה לבד משמע שיוציאו ממקומו של משה דהיינו חוץ למחנה לויה.
והוסיף הקדוש ברוך הוא ואמר "אל מחוץ למחנה", ללמד שיוציאו חוץ למחנה ישראל.
והפסוק "ויוציאו את המקלל" בא לעשייה, לומר שבני ישראל עשו כפי שנצטוו.
ומקשה הגמרא: עשייה, בהדיא כתיב בהו "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה"! ומדוע צריך לכתוב שהוציאו את המקלל מחוץ למחנה?
ומתרצת הגמרא: ההוא הפסוק של "ובני ישראל עשו", מיבעי ליה לסמיכה ולדחייה. (20) שבני ישראל עשו גם סמיכה ודחייה, היות ואינו מפורש בפסוק שעשו זאת, לפי שנאמר רק "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן". לכן סיים הכתוב, שעשו כאשר צוה ה' את משה, שנצטוו באותה פרשה על הסמיכה, כמו שנאמר "וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו", וגם נצטוו לדחות את הנסקל ולהפילו מגובה שתי קומות של בית הסקילה, כפי שהגמרא דורשת לקמן [מה א] ממתן תורה, שנאמר "לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה". (21) אמרו ליה רבנן לרב אשי: לדידך, שאתה דורש "הוצא" בנפרד ו"אל מחוץ למחנה" בנפרד, אם כן, כל הני "הוציא" דכתיבי בפרים הנשרפים שנאמר בהם "והוציא את הפר" מאי דרשת בהו שהרי מ"אל מחוץ למחנה" בלבד אנו דורשים שצריך להוציאם חוץ לשלש מחנות?
ומסקינן: קשיא!
שנינו במשנה: אחד עומד על פתח בית הסקילה והסודרין בידו.
אמר רב הונא: פשיטא לי: אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה בו הנסקל [כלומר גם זה וגם זה], ואחד סייף [החרב] שנהרג בו מי שנתחייב בהריגה, ואחד סודר שנחנק בו מי שנתחייב חניקה, כולן באין משל ציבור. (22)
מאי טעמא?
משום דבמדידיה לא אמרינן ליה: זיל וליתיה וליקטול נפשיה! שאי אפשר לומר לאדם שהוא יביא לעצמו דבר שעל ידו יהרגוהו.
אך בעי רב הונא: סודר שמניפין בו, וסוס שרץ ומעמידן, משל מי הוא מי צריך להביא אותם?
האם נאמר, כיון דהצלה דידיה, שהסודר והסוס נועדו להצילו ממיתה, לכן מדידיה הוא הוא צריך להביאם. או דילמא, כיון דבי דינא מחייבין למעבד בה הצלה הואיל והבית דין חייבים לדאוג לו לאפשרות של הצלה, לכן מדידהו הם צריכים להביאם משלהם? (23)
ותו: הא דאמר רב חייא בר רב אשי אמר רב חסדא: היוצא ליהרג במיתת בית דין משקין אותו קורט [גרגיר] של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו, שישתכר ולא ירגיש כל כך את צער המיתה, שנאמר [משלי לא ו] "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש".
ותניא: נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן את הקורט של לבונה והיין.
ומסתפק רב הונא, אם לא התנדבו נשים יקרות, משל מי הוא בא, האם משלו או משל ציבור?
ופושטת הגמרא: הא ודאי מסתברא שמשל ציבור הוא בא, כיון דכתיב "תנו", משמע מדידהו, שאחרים צריכים ליתן לו. (24)
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: אמר אחד מן התלמידים שיושבים לפני הדיינים, לאחר שנגמר הדין לחיוב: יש לי ללמד עליו זכות! ולא הספיק לומר מהו אותו זכות, ונשתתק, נעשה אלם, (25) מהו? האם סותרים את הדין, שמא אם היה אומר את טעם הזכות היו כולם מודים לדבריו, או לא?
מנפח רב ששת בידיה, הניף את ידו בתנועת ביטול כלפי רב אחא בר הונא, כלומר, מה שאתה שואל, רוח הוא, שאם נחשוש בנשתתק, אם כן, אפילו אחד בסוף העולם נמי, בכל הנידונים ליהרג, נחשוש שמא יש אחד בסוף העולם שיודע לו איזה זכות?
ודוחה הגמרא את תמיהת רב ששת, שאין זה דומה.
כי התם, לא קאמר, אותו אחד שבסוף העולם, עדיין לא אמר כלום, ולמה נחשוש שמא הוא יודע לו איזה זכות, אבל הכא, קאמר אותו תלמיד כבר אמר שיש לו ללמד עליו זכות, ולכן יש להסתפק, מאי, האם יש לחשוש שמא אכן הצדק את או לאו?
תא שמע לפשוט האיבעיא, מהא דאמר רבי יוסי בר חנינא: אחד מן התלמידים שזיכה, שאמר את דבר הזכות והוציא את טעמו לאור, ומת, רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו, ומצרפים את דעתו למנין המזכים והמחייבים.
ומדייקת הגמרא: זיכה, אין. דוקא בגלל שהוא אמר גם את טעם הזכות לכן מתחשבים בדעתו. אבל לא זיכה, אלא אמר שיש לו זכות בלי לנמק, ונשתתק, לא. אין חוששין לו. (26) ונפשטה האיבעיא.
ודוחה הגמרא את הראיה: אמנם זיכה פשיטא לי שחוששין לדעתו, כדברי רבי יוסי בר חנינא, אך אמר בלבד עדיין תיבעי לך, שמא גם אז יאמר רבי יוסי בר חנינא שחוששין לדעתו, ומה שנקט "זיכה", לאו דוקא הוא, אלא משום שבדרך כלל מי שהתחיל לומר שיש לו ללמד זכות אומר מיד את טעמו וראיותיו.
שנינו במשנה: אפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ארבע וחמש פעמים ובלבד שיש ממש בדבריו.
ודנה הגמרא: וכי אפילו בפעם הראשונה והשניה שהוא אומר שיש לו זכות על עצמו, גם אין מחזירים אותו אלא אם כן רואים שיש ממש בדבריו?
והתניא: פעם ראשונה ושניה, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו.
מכאן ואילך, רק אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו, אבל אם אין ממש בדבריו אין מחזירין אותו? ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: תרגומה יש לפרש גם את המשנה כך: רק מפעם שניה ואילך צריך שיהא ממש בדבריו.
ודנה הגמרא: מנא ידעי? מנין יודעים אותם שהוליכו את הנידון לסקילה, אם יש ממש בדבריו אם לא, שהרי הם אינם תלמידי חכמים?
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: דמסרינן ליה זוגא דרבנן, שהולכים עמו שני תלמידי חכמים כדי לבודקו אי איכא ממש בדבריו, אין, אז יחזירו אותו, ואי לא, לא יחזירו אותו.
וזאת רק מפעם שניה ואילך, שלפני כן הרי אין בודקין אותו אם יש ממש בדבריו.
ולכן שואלת הגמרא: ולימסר ליה מעיקרא, מדוע לא ילכו עמו שני התלמידי חכמים כבר מהפעם הראשונה, ואם יראו שאין ממש בדבריו, גם אז לא יחזירוהו?
ומתרצת הגמרא: אגב דבעית, לא מצי אמר כל מה דאית ליה. שמא בפעמים הראשונות, בגלל הפחד לא יצליח להיזכר מכל טענותיו, ולכן מחזירים אותו גם אם אין ממש בדבריו, כי אולי בינתיים תתיישב דעתו ויזכר בטענותיו.
מתניתין:
החזירוהו לבית דין ומצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו שלא מצאו לו זכות, יצא ליסקל.
וכרוז יוצא לפניו בדרכו לבית הסקילה, ומכריז: איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית! ופלוני ופלוני עדיו!
ומסיים הכרוז: כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו! ואם אמר שיש לו עליו זכות מחזירים אותו לבית הדין כמבואר במשנה הקודמת.
גמרא:
אמר אביי: וצריך למימר הכרוז צריך גם לומר, שעבר עבירה פלונית ביום פלוני, ובשעה פלונית, ובמקום פלוני.
והטעם, דלמא איכא דידעי, ואתו ומזים להו שמא על ידי כן יבאו להזים את עדיו.
שנינו במשנה: וכרוז יוצא לפניו.
והוינן בה: לפניו, אין, וכי רק בדרכו לבית הסקילה יוצא הכרוז, אבל מעיקרא, לא. האם לפני כן לא? והרי כבר ארבעים יום קודם יוצא הכרוז? (27)
והתניא: בערב הפסח תלאוהו לישו. והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום: ישו יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל! וכל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו! ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב פסח?
ומתרצת הגמרא: אמר עולא: ותסברא: וכי ישו בר הפוכי זכות הוא וכי מלמדין עליו זכות בכלל? והרי מסית הוא, ורחמנא אמר "לא תחמול ולא תכסה עליו"?!
אלא על כרחך אתה צריך לומר שאני ישו שקרוב למלכות היה ולא נעשה הכרוז כדין אלא מאימת המלכות, ולעולם אין מוציאין את הכרוז אלא בדרך לבית הסקילה.
תנו רבנן: חמשה תלמידים היו לו לישו: מתאי. נקאי. נצר. ובוני. ותודה.
וכולם נידונו בבית דין לסקילה בדומה לישו רבם.
אתיוהו למתאי כשהעמידוהו לדין אמר: מתאי יהרג? ! והכתיב [תהלים מב ג] "מתי אבוא ואראה פני אלהים"?
אמרו לו: אין! מתאי יהרג! דכתיב [שם מא ו] "מתי ימות ואבד שמו".
אתיוהו לנקאי, אמר: נקאי יהרג? ! והכתיב [שמות כג ז] "ונקי וצדיק אל תהרוג"?
אמרו לו: אין! נקאי יהרג! דכתיב [תהלים י ח] "במסתרים יהרג נקי" [שראוי הוא "נקי" ליהרג משום שהוא רוצח והרג במסתרים. וכל התשובות הללו תשובות בעלמא הן, מפני שקרובים למלכות היו, והיו צריכים להשיב על דברי ההבל שלהם. רש"י].
אתיוהו לנצר, אמר: נצר יהרג? ! והכתיב [ישעיה יא א] "ונצר משרשיו יפרה"?
אמרו לו: אין! נצר יהרג! דכתיב [שם יד יט] "ואתה השלכת מקרבך כנצר נתעב".
אתיוהו לבוני, אמר: בוני יהרג? ! והכתיב [שמות ד כב] "בני בכורי ישראל"?
אמרו לו: אין! בוני יהרג! דכתיב [שם כג] "הנה אנכי הורג את בנך בכורך".
אתיוהו לתודה, אמר: תודה יהרג? ! והכתיב [תהלים ק א] "מזמור לתודה"?
אמרו לו: אין! תודה יהרג! דכתיב [שם נ כג] "זובח תודה יכבדנני" [מי שיהרוג את "תודה" יכבדנני].
דף מג:
אמר רבי יהושע בן לוי: כל הזובח את יצרו שלאחד שיצרו הסיתו לחטוא הוא הורגו ושב בתשובה ומתודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. (28)
דכתיב "זובח תודה יכבדנני" [משני הנוני"ם אנו דורשים: שני כיבודים].
ואמר רבי יהושע בן לוי: בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בלבד בידו. הקריב מנחה, שכר מנחה בלבד בידו.
אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקרבנות כולן!
שנאמר [תהלים נא יט] "זבחי אלהים רוח נשברה" ["זבחי" משמע לשון רבים]. (29)
ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר [שם] "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה" שאין דרכך לבזותו.
מתניתין:
היה היוצא להיסקל רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, (30) אומרים לו: התודה! על עבירה זו וכן על שאר חטאיך שכן דרך כל המומתין (31) מתודין.
שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא! שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע [יהושע ז יט]: "בני שים נא כבוד לה' אלקי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי".
ומנין שכיפר לו וידויו?
שנאמר [שם כה] "ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה" ודרשינן: רק ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא משום שעל ידי וידויו נתכפר לו עונו. (32)
ואם הנידון להיסקל אינו יודע להתוודות שאינו זוכר את שאר חטאיו (33) אומרים לו: אמור סתם "תהא מיתתי כפרה על כל עונותי". (34)
רבי יהודה אומר: אם היה יודע שהוא מזומם שהעידו בו שקר ולא חטא בעבירה זו שנתחייב עליה מיתה אומר "תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, חוץ מעון זה".
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אם כן, שאנו מתירים לו לומר כן יהו כל אדם אומר כן ואפילו זה שחטא כדי לנקות את עצמו בעיני הבריות, ונמצא מוציא לעז על העדים והדיינים?!
ולכן אין להתיר לשום אדם לומר כן.
גמרא:
תנו רבנן: נאמר "בני שים נא כבוד לה' אלקי ישראל ותן לו תודה" אין נא אלא לשון בקשה.
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע במעשה דעכן [שם יא] "חטא ישראל" שמעלו בחרם יריחו.
אמר יהושע לפניו: רבונו של עולם מי חטא?
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: וכי דילטור [מלשין] אני!
לך הפל גורלות! כדי לדעת מי מעל בחרם.
הלך יהושע והפיל גורלות, ונפל הגורל על עכן.
אמר לו עכן ליהושע: יהושע! בגורל אתה בא עלי להורגני בלי עדים!? (35)
אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם ואף על פי כן אם אני מפיל עליכם גורל בין שניכם, בהכרח שעל אחד מכם הוא נופל! [כלומר שכך גם במקרה יצא עלי הגורל מבין כל עם ישראל].
אמר לו יהושע: בבקשה ממך! [ולכן אמר לו לשון "נא"] אל תוציא לעז על הגורלות לפי שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל שנאמר [במדבר כו נה] "אך בגורל יחלק את הארץ" ולכן תן תודה! (36)
אמר רבינא: שחודי שחדיה במילי יהושע שיחד את עכן בשוחד דברים כדי שיודה, שהערים עליו ואמר לו כלום נבקש ממך אלא הודאה בלבד תן לו תודה והיפטר והוא הבין שיפטר בכך ולא יהרגוהו. (37)
מיד "ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי". (38)
אמר רב אסי אמר רבי חנינא: המקרא הזה מלמד שמעל עכן בשלשה חכמים.
שנים בימי משה כשבא עליהם הכנעני מלך ערד, שנאמר שם "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה והחרמתי את עריהם" שאסרו על עצמם בהנאה את שללם, וכך עשו גם בעיירות אחרות שנלחמו אתם, ולא נכתב בתורה.
ואחד בימי יהושע.
שנאמר "אנכי חטאתי [במעל הזה], וכזאת וכזאת עשיתי" משמע עוד שנים.
רבי יוחנן אמר משום רבי אלעזר ברבי שמעון: בחמשה חרמים מעל עכן.
ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע.
שנאמר "אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי". [עיין בהערה (39)].
והוינן בה: ועד השתא מאי טעמא לא איענוש מדוע לא נענשו ישראל על מעילתו של עכן בימי משה כפי שנענשו בימי יהושע?
ומתרצת הגמרא: אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: לפי שלא ענש הקדוש ברוך הוא את הצדיקים על העבירות הנסתרות של עוברי העבירה עד שעברו ישראל את הירדן ושמעו וקיבלו עליהם את הברכות ואת הקללות בהר גריזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה להיענש אפילו על עבירות הנסתרות של אחרים. (40) ועד אז לא נענשו רק על העבירת הגלויות של אחרים.
ולכן נענשו רק על המעילה שבימי יהושע שהיתה לאחר שכבר עברו את הירדן.
ועצם הדבר שיש עונש על עבירות הנסתרות שביד אחרים, כתנאי, הוא שנוי במחלוקת תנאים:
דתניא: נאמר [דברים כט כח] "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".
למה נקוד על "לנו ולבנינו" ועל עי"ן שב"עד" [בספר תורה יש שם נקודה על כל אות]?
מלמד, כי מה שלא ענש על הנסתרות, היה רק עד שעברו ישראל את הירדן. ומאז ואילך נענשו גם על הנסתרות. (41)