אור ברסלב
חברותא על סנהדרין פרק אחד עשר - חלק › דף קט:

חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ

פרק אחד עשר - חלק · דף קט:

דף קט.

אמר להו לבעלי השוורים: (תחילת העמוד) דאית ליה תורא - נשקול חד משכא [מי שיש לו שור, יקבל עור אחד], דלית ליה תורא - נשקול תרי משכי [ומי שאין לו שור, יקבל שני עורות].

אמרו ליה: מאי האי?

אמר להו: סוף דינא - כתחילת דינא. מה תחילת דינא, דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה תורי - מרעי תרי יומי,

אף סוף דינא: דאית ליה חד תורא - לשקול חד, דלית ליה תורא - לשקול תרי.

עוד תקנה היתה בסדום: דעבר במברא [מי שעובר את הנהר על ידי המעבורת] - ניתיב חד זוזא [נותן לבעל המעבורת זוז אחד]. דלא עבר במברא - ניתיב תרי [ומי שלא עבר במעבורת, אלא הגיע בדרך אחרת - נותן שני זוזים (900)].

דהוה ליה דרא דלבני [מי שהיה מגבל לבנים, והיתה סדורה לפניו שורה של לבנים] - אתי כל חד וחד שקיל חדא [בא כל אחד ואחד מאנשי העיר, ונטל לבנה אחת]. אמר ליה כל אחד מהם לבעל השורה: וכי מה החסרתי אותך? אנא חדא דשקלי [אני נטלתי רק לבנה אחת (901)]!

דהוה שדי תומי או שמכי [מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומין או בצלים ליבשן], אתו כל חד וחד שקיל חדא [בא כל אחד ונטל אחד], אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

ארבע דייני היו בסדום, ואלו שמותם: שקראי, ושקרוראי, זייפי [זייפן], ומצלי דינא [מעוות דין].

דמחי ליה לאיתתא דחבריה, ומפלא ליה [מי שהכה את אשת חבירו, והפילה ולדה], אמרי ליה [אומרים לו לבעל האשה]: יהבה ניהליה דניעברה ניהליך [תן למכה את אשתך, עד שתתעבר ממנו עבורך (902)].

דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה [מי שחתך אוזן חמורו של חבירו], אמרו ליה לבעל החמור: הבה ניהליה עד דקדחא [תן לו את החמור עד שיצמיח אוזן חדשה], כי אין זה ראוי שיחזיר לך את החמור כשאינו שלם.

דפדע ליה לחבריה [מי שפצע את חבירו], אמרי ליה למוכה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא [תן למכה שכר, שהרי הקיז לך דם].

דעבר במברא - יהיב ארבעה זוזי. ואילו דעבר במיא [מי שעבר במים, ולא השתמש במעבורת] - יהיב תמני [שמונה] זוזי (903).

זימנא חדא אתא ההוא כובס, אילקע להתם [פעם אחת בא כובס, ונקלע לשם, למקום שעוברים את המים במעבורת]. אמרו ליה: הב [תן] ארבע זוזי.

אמר להו: אנא במיא עברי [אני עברתי במים].

אמרו ליה: אם כן - הב תמניא, דעברת במיא.

לא יהיב [לא נתן להם]. פדיוהו [פצעוהו].

אתא לקמיה דדיינא [בא אותו כובס לפני הדיין שבסדום], לקבול על כך שפצעוהו.

אמר ליה הדיין לכובס: הב ליה אגרא, דשקיל לך דמא [תן לו שכר על כך שהקיז לך דם], ועוד תמניא זוזי - על כך דעברת במיא. אליעזר עבד אברהם איתרמי התם [נקרה בדרכו לשם]. פדיוהי [פצעוהו] אנשי סדום.

אתא לקמיה דיינא.

אמר ליה הדיין לאליעזר: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא!

שקל גללא [נטל אליעזר מקל (904)], ופדיוהי איהו לדיינא [ופצע הוא את הדיין].

אמר לו הדיין: מאי האי? מה זה שפצעתני?

אמר ליה אליעזר: אגרא דנפק לי מנך [השכר שמגיע לי ממך] על כך שהקזתי לך דם - הב ניהליה להאי [תן אותו לבעל דיני, שפצעני]. וזוזי דידי - כדקיימי קיימי [והכסף שלי ישאר במקומו].

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין [היתה להם לאנשי סדום מיטה, שהיו מלינים עליה אורחים].

כי מאריך [כאשר היה האורח ארוך יותר מהמיטה] - גייזי ליה [היו חותכים אותו, כדי להתאימו לאורך המיטה].

כי [כאשר] היה האורח גוץ - מתחין ליה [היו מותחים אותו, כדי שיתאים לאורך המיטה, עד שהיו אבריו מתפרקין] (905).

אליעזר עבד אברהם אקלע להתם. אמרו ליה: קום גני אפוריא [בוא ולון על המיטה].

הבין אליעזר את כוונתם, ולכם אמר להון: נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא - לא גנינא אפוריא [נדר נדרתי מיום שמתה אמי, שלא אשן על מיטה].

כי הוה מתרמי להו עניא [כאשר היה נקלע עני לסדום], יהבו ליה כל חד וחד דינרא [נתנו לו כל אחד ואחד דינר], וכתיב שמיה עליה [ושם הנותן היה כתוב על המטבע], וריפתא לא הוו ממטי ליה [ופת לא היו נותנים לו, לעני], כדי שימות ברעב.

כי הוה מית [כאשר היה אותו עני מת ברעב], אתי כל חד וחד, שקיל דידיה [בא כל אחד ואחד מבני סדום, מזהה את מטבעו על פי השם שהיה כתוב עליה, ונוטלה].

הכי אתני בינייהו [כך התנו ביניהם] אנשי סדום: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא [כל מי שמזמין אורח לסעודת שמחה] - לשלח גלימא [יטלו ממנו את בגדו].

פעם אחת הוי האי הילולא [היתה שם שמחה], אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא [ולא נתנו לו פת].

כי בעי למסעד [כשרצו להתחיל לסעוד], אתא אליעזר, ויתיב לסיפא דכולהו [בא אליעזר, והתיישב בסוף הקרואים].

אמרו ליה: מאן אזמנך להכא [מי הזמינך לכאן]?

אמר ליה לההוא דיתיב [אמר אליעזר לזה שישב לצידו]: אתה זמנתן [הזמנתני].

אמר אותו אדם שישב לצידו בליבו: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה [שמא ישמעו הציבור את דבריו של אליעזר, שאני הזמנתיו], ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא [ויטלו ממני את בגדי]!

שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה [נטל אותו אדם את בגדו], ורהט לברא [וברח החוצה].

וכן עבד לכולהו [וכך עשה אליעזר לכולם, שאמר על כל אחד מהם שהוא הזמינו], עד דנפקי כולהו [עד שיצאו וברחו כולם], ואכלא איהו לסעודתא [ואכל הוא, אליעזר, את כל הסעודה].

הויא ההיא רביתא [היתה שם נערה] דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא [שהוציאה פת לעני בכד, כשהלכה לשאוב מים, כדי שלא יראו בני העיר].

איגלאי מלתא [נתגלה הדבר] לבני סדום.

שפיוה דובשא [משחו אותה בדבש], ואוקמוה על איגר שורא [והניחוה בראש החומה, שהוא מקום גבוה וגלוי].

אתא זיבורי [באו הדבורים] - ואכלוה.

והיינו דכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה [נערה]. שלשון "כי רבה" משמע - על עסקי ריבה (906).

שנינו במשנתינו: מרגלים אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה". "וימתו" - בעולם הזה. "במגפה" - לעולם הבא (907).

שנינו במשנתנו: עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר: "ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: חיים הם לעולם הבא. שעליהם אמר הכתוב: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל". והיינו, שהקדוש ברוך הוא הורידם לשאול, שבלעתם הארץ, והוא יעלם לעתיד לבוא.

תנו רבנן: עדת קרח - אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה בן בתירא אומר: עדת קרח הרי הן כאבידה המתבקשת [שמחפשים אחריה]. שנאמר: "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי" (908).

שכך אמר דוד על בני קרח: "תעיתי כשה אבד" - הם, בני קרח, תעו כשה אובד. "בקש עבדך" - ואתה ברחמיך הרבים בקש את עבדיך, ותביאם לחיי עולם הבא. "מצותיך לא שכחתי" - שהרי הם קיימו כל מצותיך, כדכתיב: "כי כל העדה כולם קדושים".

כתוב בפסוק: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן".

"ויקח קרח". אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו [שהתחיל בקטטה (909)].

"קרח" - שנעשה קרחה בישראל [שנבלע בארץ עם עדתו (910)].

"בן יצהר" - בן שהרתיח [שהכעיס] עליו את כל העולם כצהרים [וזהו לשון "בן יצהר"] (911).

"בן קהת" - בן שהקהה שיני מולידיו [שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים, ונתקהו שיניהם].

"בן לוי" - בן שנעשה לויה בגיהנם (912).

ומקשינן: למה סיים הפסוק בייחוסו של קרח בלוי? וליחשוב נמי [שיאמר הפסוק גם] "בן יעקב", והיינו - בן שעקב עצמו לגיה נם!

אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב בקש רחמים על עצמו, שלא יוזכר במחלוקתו של קרח. שנאמר: "בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי".

ודורשין כך את המקרא:

"בסדם אל תבא נפשי" - אלו מרגלים [שגם בשמות המרגלים לא מוזכר שהיו מזרעו של יעקב] (913).

"בקהלם אל תחד כבדי" - זה עדת קרח. שביקש יעקב שלא יוזכר עמהם.

על שם מה נקראו דתן ואבירם בשמות אלו?

"דתן" - שעבר על דת אל.

"אבירם" - שאיבר עצמו [חיזק את לבבו. כמו "אבירי לב"] מעשות תשובה (914).

"ואון בן פלת" -

"ואון" - שישב באנינות. שלבסוף, לאחר שמנעה ממנו אשתו להשתתף בעדת קרח, כפי שמובא להלן, עשה תשובה על כך שהיה בתחילה עמהם בעיצה (915).

"בן פלת" - שנעשו לו פלאות, וניצל מעדת קרח (916).

"בן ראובן" - בן שראה והבין שאין עדת קרח נוהגין כשורה, ופירש מהם.

אמר רב: און בן פלת - אשתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה מי יהיה בראש, משה או קורח? אי מר רבה [אם משה יהיה הרב והגדול] - עדיין אנת תלמידא [אתה תשאר תלמיד]. ואי מר רבה [ואם קורח יהיה הגדול] - אנת תלמידא [גם אז אתה תשאר תלמיד]. אם כן, מה לך ולמחלוקת זו?

אמר לה: מאי אעביד [מה אעשה]? הואי בעצה [אני הייתי עם עדת קורח באותה עצה], ואשתבעי לי בהדייהו [ונשבעתי להם שאם יקראוני, אלך עמהם]!

אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו [יודעת אני שכל אנשי העדה קדושים וצנועים הם], ואין הם מסתכלים בערוה. דכתיב: "כי כל העדה כלם קדשים".

אמרה ליה: תוב [שב ואל תעשה דבר], דאנא מצילנא לך [כי אני אציל אותך מהמחלוקת].

אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי [השקתה אותו יין עד שנשתכר (917), והשכיבה אותו בתוך האוהל].

תוכן העניינים

חברותא על סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה