אור ברסלב
חברותא על סנהדרין פרק אחד עשר - חלק

חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ

פרק אחד עשר - חלק

פרק עשירי - אלו הן הנחנקין

הקדמה

כתב הרמב"ם (1): "וכל אלו הדברים [ענייני מלחמת גוג ומגוג וימות המשיח] וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו - עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו.

ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים [להלן בפרקנו (2)] תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו".

מכל מקום, היות והפרק שלפנינו עוסק [בין היתר] ברבים מן העניינים שיארעו באחרית הימים, על כן מהראוי להקדים ולהביא בתמצית את עיקרי מאורעות אחרית הימים המוזכרים בפרקנו, או השייכים למוזכר בפרקנו.

ואלו הם:

א. מלחמת גוג ומגוג [וביאת אליהו הנביא].

ב. ביאת המשיח. ג. תחית המתים, חורבן העולם, ועולם הבא.

א. מלחמת גוג ומגוג.

כתב הרמב"ם (3): "קודם מלחמת גוג ומגוג, יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'". ואינו בא וכו' אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים.

ויש מן החכמים שאומרים, שקודם ביאת המשיח יבא אליהו".

כתוב בספר יחזקאל [פרק לח]: "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל נאם ה' אלקים תעלה חמתי באפי: ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל: ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וגו': ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תפול".

עיקרה של מלחמה זו הוא, שיבוא מלך ששמו "גוג" [ושמה של ממלכתו הוא "מגוג"], ויקבץ את כל הממלכות לעלות למלחמה על ירושלים.

אותו חיל יצליח בסופו של דבר לכבוש את ירושלים, כפי שנאמר בזכריה [יד, ב]: "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה, ונלכדה העיר ונשסו הבתים וגו'".

לאחר מכן ילחם בהם ה' מהשמים, כפי שנאמר בספר יחזקאל [לח, כב]: "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו".

ואף הגוים עצמם יהרגו איש את רעהו, כפי שנאמר [יחזקאל לח, כא]: "חרב איש באחיו תהיה".

הרמב"ם (4) כתב, שמלחמה זו תהיה בתחילת ימות המשיח. אבל במדרש רבה איתא, שהמלחמה תהיה קודם ביאת המשיח.

ב. ביאת המשיח

בתחילה יבוא משיח בן יוסף, והוא יהרג בזמן מלחמת גוג ומגוג (5).

אחריו יבוא משיח בן דוד (6).

המשיח יחזיר מלכות בית דוד ליושנה. יבנה את בית המקדש, ויקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו קודם חורבן הבית. דהיינו, מקריבין קרבנות, עושין שמיטין ויובלות, וכיוצא בזה.

ישנם סימנים המוכיחים על האדם שהוא המשיח, כפי שכתב הרמב"ם [פי"א מהל' מלכים]: "הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו' וילחם מלחמות ה' וכו'. אבל אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי".

כמו כן מובא בפרקנו, שהמשיח יהיה "מורח ודאין". שיוכל לדון ולהכריע את הדין על פי הריח.

ג. ימות המשיח.

אמר שמואל (7): אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד. והיינו, שלא יהיה בימות המשיח שינוי מהנהגת העולם בדרך הטבע.

אבל, העולם ישוב למצבו קודם חטא אדם הראשון. ולכן, למרות שאמרנו שלא יהיה חדש תחת השמש בימות המשיח, בכל זאת מצאנו בחז"ל דברים מופלאים שיהיו באותם ימים. כגון:

"ונתנה הארץ יבולה", לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון, ביום שנזרעה, בו ביום עשתה פירות.

עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות.

עתידה ארץ ישראל שתוציא פת אפויה וכתונת פסים. ועוד כגון אלו.

ובנבואת ישעיה נאמר: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" (8).

יש אומרים (9), שבאותם ימים יקומו משה ואהרן לתחיה, להורות לעם את הדרך ילכו בה, ואז יתנו לאהרן תרומות. ויש אומרים (10) שעמם יקומו גם הצדיקים שציפו לגאולה.

התועלת באותם ימים היא, שיהיו ישראל פנויים לעסוק בתורה וחכמתה, כדי שיזכו לחיי עולם הבא (11).

בפרק שלפנינו (12) מובאות מספר דעות, כמה זמן ימשכו ימות המשיח. יש אומרים ארבעים שנה, ויש אומרים שבעים שנה, ועוד ועוד דעות.

ג. תחית המתים, חורבן העולם באלף השביעי, ועולם הבא.

כבר הבאנו לעיל, שיש אומרים שתהיה תחיה אחת בתחילת ימות המשיח, בה יקומו משה ואהרן וצדיקי ישראל.

לאחר מכן, תהיה תחיה כללית, לכל ישראל שיזכו לה (13). ומטרתה של אותה תחיה היא, לתת גמול לגוף עם הנשמה יחדיו, כפי שהיו קודם מיתתם, על הטוב שעשו בעולם הזה (14).

וכתב הר"ן (15), שזמנה של תחית המתים הוא לאחר שיכלו ימי המשיח. כלומר, לפי השיטה [שהובאה לעיל] שימות המשיח ימשכו ארבעים שנה, הרי שתחית המתים תהיה לאחר ארבעים שנה מזמן ביאת המשיח. וכן כיוצא בזה.

נחלקו הראשונים בענין תחית המתים, האם אותו מצב שיהיה בתחית המתים, שהנשמה נמצאת בתוך הגוף, ימשך לנצח (16), וזהו בעצם עולם הבא.

או, שאחר כך תפרד הנשמה מהגוף אל עולם הנשמות, ותקבל שם שכרה. וזהו עולם הבא. ועל אותו זמן אמרו חז"ל: צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה (17).

בגמרא בהמשך הפרק (18) מובא: "אמר רב קטינא, שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב. שנאמר: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ובפשטות הכוונה היא על הזמן שבין ימות המשיח לעולם הבא, כפי שיתבאר שם.

בביאור אותו חורבן, ישנן מספר שיטות:

יש אומרים (19), שהעולם יחרב עד שיהיה במצב של קודם הבריאה, תוהו ובוהו.

ויש אומרים (20), שאין הכוונה כלל על חורבן העולם, אלא שיחרב ויתבטל היצר הרע.

ויש אומרים (21), שאין הכוונה לאלף אחר מלבד ששת אלפי שנות העולם הזה. אלא אחד מאותם אלפים, דהיינו האלף השישי, יהיו בו פורעניות וצרות רבות.

ומצאנו עוד שיטה (22), שאכן יחרב העולם, אבל לא יהיה זה באלף השביעי, אלא באלף החמישים, שהוא יובל. ועד אז, בכל אלף שביעי יחרב העולם שביעית החורבן, עד שבשנת החמישים יחזור העולם לתוהו ובוהו, כפי שהיה קודם הבריאה.

מתניתין:

כל עם ישראל (23) יש (24) להם חלק (25) לעולם הבא (26) (27) . שנאמר: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ (28) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". והיינו, עמך כולם, אף החוטאים, לאחר שקיבלו את עונשם, והומתו בד' מיתות - צדיקים הם, וירשו עולם הבא (29).

ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא (30):

א. האומר שאין תחיית המתים מן התורה [כלומר, שאומר שאין רמז לתחיית המתים מן התורה, אף שהוא מודה שאכן תהיה תחיית המתים] (31).

ב. והאומר שאין תורה מן השמים.

ג. ואפיקורוס [בגמרא יתפרש מיהו אפיקורוס (32)].

רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים [בגמרא יתפרש מהם ספרים חיצונים], אין לו חלק לעולם הבא.

וכן הלוחש על המכה ואומר: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך", אין לו חלק לעולם הבא (33).

אבא שאול אומר: אף ההוגה את שם השם באותיותיו. שאסור להגות את השם כפי שהוא כתוב, אלא צריך לאמרו בלשון אדנות (34).

שלשה מלכים שמלכו בישראל, וכן ארבעה הדיוטות שהיו בישראל - אין להן חלק לעולם הבא.

ואלו הם אותם שלשה מלכים:

ירבעם,

אחאב,

ומנשה.

רבי יהודה חולק על תנא קמא ואומר: מנשה - יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר: "ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלקים".

אמרו לו: למלכותו אמנם השיבו הקדוש ברוך הוא, שכך היא משמעות הכתוב: "וישיבהו ירושלם למלכותו". אבל - ולא לחיי העולם הבא השיבו.

ואלו הם ארבעה ההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא:

בלעם,

ודואג,

ואחיתופל, וגחזי.

ובגמרא יתבאר מנין לנו שאותם מלכים והדיוטות אין להם חלק לעולם הבא.

גמרא:

והוינן בה: וכל כך למה? כלומר, מה חמור כל כך בזה שאומר שאין תחיית המתים מן התורה, עד שעונשו הוא שלא יחיה לעתיד? (35)

ואמרינן: תנא [כך שנינו בברייתא]: הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, ולא יבוא לחיי עולם הבא. שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא - מדה כנגד מדהה הן (36) (37).

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה הן?

שנאמר בזמן שצר מלך ארם על שומרון, והיה רעב גדול בארץ: "ויאמר אלישע שמעו דבר ה' וגו' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון". דהיינו, שתחת שעד עתה היה יוקר גדול בארץ, עד שהיה נמכר ראש חמור בשמונים כסף, יהיה שבע גדול, שתימכר סאה סולת בשקל.

וכתיב: "ויען השליש אשר למלך נשען על ידו [דהיינו, השליש שהמלך נשען על ידו] את איש האלהים, ויאמר: הנה ה' עושה ארבות בשמים, היהיה הדבר הזה?!"

דהיינו, שאמר השליש לנביא בלעג: אפילו אם יעשה ה' ארובות בשמים, ויוריד דרכן חיטים ושעורים על הארץ, האם יתכן שיהיה כדבר הזה!

והשיבו הנביא: "ויאמר: הנך ראה בעיניך - ומשם לא תאכל". דהיינו, אתה תראה שאכן יהיה הזול הזה, אבל לא תאכל משם, כי תמות מיד.

דף צ:

וכתיב: "ויהי לו כן, וירמסו אתו העם בשער וימת".

הרי שנהג בו ה' מדה כנגד מדה. שבדבר שכפר בו - בו עצמו נידון. שלא אכל משם, ונרמס ברגלי הבאים לקנות.

מקשה הגמרא: ודילמא קללת אלישע גרמה ליה שימות, שהרי קיללו אלישע: "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל"? דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה ומתקיימת! (38)

מתרצת הגמרא: אם כן, אם אכן קללת אלישע גרמה לו, לכתוב קרא: "וירמסוהו וימת", ודי בכך.

מאי האי דכתיב "וירמסוהו בשער"?

משמע - על עסקי שער. דהיינו, שער היוקר והזול של התבואה. שאמר אלישע שהתבואה תהיה זולה כל כך, עד שתמכר סאה סולת בשקל, וסאתיים שעורים בשקל. והשליש כפר בדבר, ואמר שלא יתכן כדבר הזה.

ועתה דנה הגמרא בעיקר דברי משנתנו, שהכופר בכך שיש רמז לתחיית המתים מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא.

מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר בענין תרומת מעשר, שצריך הלוי לתת לכהן מעשר מן המעשר שקיבל מישראל: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן".

ויש לתמוה, היאך יתנו הלויים מעשר לאהרן, וכי אהרן לעולם קיים? (39) והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה, שהרי הוא מת במדבר! (40)

אלא, מלמד הכתוב שעתיד אהרן לחיות לעולם הבא, ואז יהיו ישראל [והלויים] נותנין לו תרומה.

מכאן הוכחה לתחיית המתים מן התורה.

דבי רבי ישמעאל תנא: לא לכך נדרש מקרא זה. אלא מהמילה "לאהרן" אנו דורשים, שאף הכהנים שיבואו אחריו, שתינתן להם תרומה לאחר שיכנסו לארץ, צריכים להיות דווקא כאהרן.

ובמה הם צריכים להיות דומים לאהרן?

מה אהרן - חבר הוא, ולא עם הארץ, אף בניו, זרע הכהנים שיבוא אחריו, דווקא כשהם חברים נותנין להם תרומה. אבל לכהן עם הארץ - אין נותנין תרומה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ?

שנאמר: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים, למען יחזקו בתורת ה'." משמע, כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת [חלק. דהיינו, תרומה]. ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת (41).

אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ, כאילו נותנה לפני ארי.

מה ארי הנוטל בהמה מן העדר, ספק הוא דורס (42) את הבהמה ואוכל מיד, קודם שתסריח, ספק אינו דורס ואוכל מיד, אלא טורפה והורגה כדי למלא תאוותו, ויאכלנה לאחר מכן, כשתסריח כבר (43),

אף כהן עם הארץ, כשאנו נותנין בידו תרומה, ספק אוכלה בטהרה, ספק אוכלה בטומאה. שאינו מקפיד לאכלה דווקא בטהרה.

רבי יוחנן אמר: אף גורם לו, לאותו כהן עם הארץ, מיתה. שנאמר: "ומתו בו כי יחללהו", שהאוכל תרומה בטומאה ומחללה - חייב כרת. והרי יש חשש שאותו כהן יאכל את התרומה בטומאה, ויחללנה, ויתחייב מיתה!

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה [מטעין על הכהן הרבה עוונות]. שנאמר: "והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם", ותרגם אונקלוס: "במיכלהון בסואבא ית קודשיהון" [באכלם בטומאה את קדשיהם].

תניא, רבי סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר: "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען".

"לתת לכם את ארץ כנען" לא נאמר, אלא "לתת להם". משמע שהבטיח הקדוש ברוך הוא לתת לאבותינו אברהם יצחק ויעקב את הארץ.

ויש לתמוה, וכי להם ניתנה הארץ? הלא לבניהם ניתנה!

אלא, מלמד שעתידין אבותינו לחיות, ועתיד הקדוש ברוך הוא לתת להם את הארץ. מכאן ראיה לתחיית המתים מן התורה (44).

[צד"ק ג"ם גש"ם ק"ם סימן] (45).

שאלו מינין (46) את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים?

אמר להם ראיות לכך מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו המינים את ראיותיו. שלא נתיישבו על ליבם.

הביא להם ראיה מן התורה, דכתיב: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם". דהיינו, הנה אתה שוכב מת, והנה אתה קם לאחר מכן, שתחיה לעתיד לבוא. מוכח שתהיה תחיית המתים, ויקום משה לעתיד לבוא!

אמרו לו המינים: ודילמא המילה "וקם" משתייכת להמשך הפסוק, ולא לתחילתו.

וכך נקרא המקרא: "וקם העם הזה וזנה וגו'"! (47)

הביא להם ראיה מן הנביאים, דכתיב בנבואת ישעיה: "יחיו מתיך [יחיו מתים שבארץ ישראל], נבלתי יקומון [אפילו נפלים יחיו], הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך, וארץ רפאים תפיל" (48).

אמרו לו, ודילמא נבואה זו מדברת במתים שהחיה יחזקאל, שנתנבא הנביא ישעיה, שהיה לפניו, שיחיה יחזקאל מתים בעתיד. ועדיין אין לנו ראיה לתחיית המתים שתהיה לעתיד לבוא!

הביא להם ראיה מן הכתובים, דכתיב: "וחכך כיין הטוב (49) הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים". דהיינו, שנעות ומתנודדות שפתי ישני עפר. מוכח שיחיו המתים לעתיד!

אמרו לו המינים: ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא (50) [שמא רק מרחשים שפתותיהם], ובתוך הקבר, אבל אינם חיין ויוצאין לאויר העולם, וכדברי רבי יוחנן דלהלן:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר (51) (52) . שנאמר: "דובב שפתי ישנים". וכך דחו אותם מינים את ראיותיו, עד שאמר להם ראיה ממקרא זה: "ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם". "לתת לכם" לא נאמר, אלא "להם"! מיכן ראיה לתחיית המתים מן התורה [כפי שנתבאר לעיל] (53).

ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום". המילה "היום" - יתירה היא, שהרי היה יכול לכתוב "חיים כלכם" ודי. ומהייתור אנו דורשים שכך אמר להם משה לישראל: מה היום - כולכם חיים וקיימין, אף לעולם הבא - כולכם תהיו קיימין, שתעמדו כולכם בתחיית המתים.

שאלו רומיים (54) את רבי יהושע בן חנניה:

א. מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים?

ב. ומנין שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות?

אמר להו: תרווייהו, שני הדברים, נלמדים מן המקרא הזה: שנאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה".

שמראשו של המקרא: "הנך שוכב עם אבתיך וקם" - ראיה לתחיית המתים.

ומסוף המקרא: "העם הזה וזנה וגו'", שהודיענו הכתוב שעתיד העם לזנות אחר אלהים אחרים, ראיה שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות.

שאלוהו אותם רומיים: מנין לך שכך נקרא המקרא: "הנך שוכב עם אבותיך וקם", וראיה מכאן לתחיית המתים, ודילמא המילה "וקם" משתייכת להמשך הפסוק, וקוראים כך: "וקם העם הזה וזנה"?

אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו [החזיקו לפחות תשובת חצי שאלתכם בידכם], שהרי אף לדבריכם, יש ראיה מהמקרא דהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות (55).

איתמר נמי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות?

שנאמר: "הנך שכב עם אבתיך וקם וגו'".

תניא, אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה דלהלן זייפתי ספרי כותים (56), שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה.

אמרתי להן: זייפתם תורתכם (57) - ולא העליתם בידכם כלום! כלומר, כזב אתם אומרים, ואין בדבריכם כלום.

שאתם אומרים שאין תחיית המתים מן התורה?

הרי הוא אומר בענין העובד עבודה זרה: "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". "הכרת תכרת" - היינו בעולם הזה, שאותה נפש תכרת מחיי עולם הזה.

אם כן, מה שנאמר "עונה בה" - לאימת [למתי, על איזה זמן מדובר]? לאו [האם לא] לעולם הבא? מוכח שתהיה תחיית המתים!

אמר ליה רב פפא לאביי: למה היה צריך רבי אליעזר להביא ראייתו מסוף הפסוק? ולימא להו תרוייהו, עולם הזה ועולם הבא, מכפילות המילים: "הכרת תכרת", דהיינו, "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא!

אמר לו אביי: אינהו הוו אמרי ליה [הם היו אומרים לו] שאין ראיה מכפל הלשון, כי דברה תורה כלשון בני אדם.

ועתה מביאה הגמרא שנחלקו תנאים בדבר, היאך דורשים מקרא זה.

כתנאי: "הכרת תכרת", "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא. דברי רבי עקי בא.

אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר כרת בענין העובד עבודה זרה בפסוק אחר: "את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא וגו'"!

ולדבריך, שדורשים עולם הזה ועולם הבא מ"הכרת תכרת", על איזה כרת מדבר הפסוק "ונכרתה הנפש ההיא"? וכי שלשה עולמים יש? (58) אלא כך נדרשים המקראות: "ונכרתה" - בעולם הזה. "הכרת" - לעולם הבא. וכפילות הלשון "הכרת תכרת" אינה לדרשה, אלא, דברה תורה כלשון בני אדם.

ורבי עקיבא, שדרש עולם הזה ועולם הבא מ"הכרת תכרת", סובר שהמקרא "את ה' הוא מגדף ונכרתה" אינו מדבר בעובד עבודה זרה, אלא במברך את ה' (59).

והוינן בה: בין רבי ישמעאל, ובין רבי עקיבא, "עונה בה" - מאי עבדי ביה, מה הם דורשים ממקרא זה?

ומבארינן: מקרא זה נדרש לכדתניא: יכול אפילו עשה תשובה יהא בכרת, תלמוד לומר "עונה בה". לא אמרתי שיהא בכרת - אלא בזמן שעונה בה. אבל אם עשה תשובה, נפטר מן הכרת.

שאלה קליאופטרא מלכתא [המלכה (60)] את רבי מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי [יודעת אני שהמתים יחיו], דכתיב: "ויציצו מעיר כעשב הארץ" [והיינו, שעתידין ישראל שיציצו ויפרחו מהעיר ירושלים (61). כדאמרינן במסכת כתובות [קיא א], שהקדוש ברוך הוא עושה מחילות לצדיקים, והולכין ועולין בירושלים].

אלא, דבר זה איני יודעת, כשהן עומדין בתחיית המתים, עומדין ערומין, או בלבושיהן עומדין? (62)

אמר לה: דבר זה נלמד בקל וחומר מחיטה. ומה חיטה שנקברה [נזרעה] ערומה (63), דהיינו, שנזרע הגרעין לבדו, בלי כל כיסוי, יוצאה בכמה לבושין, שהגרעינים מכוסים בכמה כיסויים,

צדיקים שנקברים בלבושיהן - על אחת כמה וכמה שיצאו בלבושיהן.

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי [אומרים אתם שהמתים יחיו], הא הוו עפרא [הרי לאחר שמתים נעשים עפר], ועפרא מי קא חיי [וכי עפר יכול לחיות]? (64)

דף צא.

אמרה ליה ברתיה [אמרה לו בתו של הקיסר לרבן גמליאל]: שבקיה, ואנא מהדרנא ליה [הניחנו, ואני אענה לו].

וכך אמרה לאביה [בדרך משל אמרה לו]: שני יוצרים של כלים יש בעירנו. אחד יוצר את הכלים מן המים, ואחד יוצר אותם מן הטיט. איזה מהן משובח יותר?

אמר לה: זה שיוצר מן המים מעולה יותר, שהרי הדרך היא ליצור מטיט, ולא ממים.

אמרה לו: והרי הקדוש ברוך הוא מן המים צר, שהאדם נוצר מטיפה סרוחה שהיא כמים, מן הטיט לא כל שכן שהוא יכול לצור ולהחיות?

דבי רבי ישמעאל תנא, כך השיבה בתו של הקיסר לאביה: קל וחומר מכלי זכוכית. מה כלי זכוכית, שעמלן ברוח בשר ודם [שיצירתן על ידי נשיפת אדם, שנופח בשפופרת ומנפח את הזכוכית, ועל ידי כך יוצרן (65)], אם נשברו - יש להן תקנה על ידי שמתיכן ועושה מהן שוב זכוכית (66),

בשר ודם, שברוחו של הקדוש ברוך הוא נעשה - על אחת כמה וכמה שיש לו תקנה, ואפשר לחזור ולהחיותו! (67)

אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי: אמריתו דשכבי חיי, והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי?

אמר ליה: אמשול לך משל. למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר.

ואף שקשה לבנות במקום כזה, שהרי לצורך הבניה צריך מים ועפר, בכל זאת הלכו העבדים ובנו אותו [שטרחו והביאו מים ועפר ממקום אחר].

לימים נפלו אותן פלטרין.

אמר להם המלך: חזרו ובנו אותו במקום אחר, שיש בו עפר ומים.

אמרו לו: אין אנו יכולין לבנותו.

כעס עליהם המלך ואמר להן: במקום שאין מים ועפר, שטורח גדול לבנות שם - בניתם, עכשיו (68) שיש מים ועפר - על אחת כמה וכמה שאתם יכולים לבנות!

כך הקדוש ברוך הוא, אם ברא את האדם מטיפה קטנה שאין בה ממש, כל שכן שיכול לבראותו מן העפר (69) (70).

ואם אי אתה מאמין שהקדוש ברוך הוא יוצר מן העפר, צא לבקעה, וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה [שיש במין זה סוג אחד שאינו נוצר על ידי תולדה, אלא נוצר מן האדמה], שהתחיל היום להברא ולצאת מן העפר, למחר השריץ - ונעשה כלו בשר, ומהלך כשהוא חי.

שמא תאמר שכשם שאותו עכבר נברא מן העפר לזמן מרובה, דהיינו, לאחר שבוע או שבועיים, כך אין הקדוש ברוך הוא מחייה את המתים מיד מן העפר!

תוכן העניינים

חברותא על סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה