אור ברסלב
חברותא על סוכה פרק שני - הישן תחת המטה

חברותא על סוכה· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - הישן תחת המטה

פרק ראשון - סוכה

מתניתין:

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, הואיל ואוהל מפסיק בינו לבין הסוכה ונמצא שאינו יושב בסוכה [רש"י וריטב"א (3)].

אמר רבי יהודה: נוהגין היינו, שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר, ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.

אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה בסוכה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה כנשים הואיל ומצות עשה שהזמן גרמא היא, לפיכך ישן הוא תחת המטה. (4)

ולפי דרכינו למדנו, כלומר: אף על פי שלא אמר לנו לשם לימוד, אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא, למדנו על פי דרך בדיחותו: שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

גמרא:

שנינו במשנה: הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו:

ומקשינן: והא סתם מטה ליכא עשרה טפחים תחתיה, ואמאי אסור לישון תחתיה (5)?!

תרגמא שמואל למשנתנו: במטה גבוהה עשרה.

תנן התם לגבי אוהל המביא את הטומאה:

אחד חור שחררוהו מים, כגון שהיתה שפה גבוהה על הנהר, והמים נכנסים ועושים נקב ארוך -

או חור שחררוהו שרצים [כגון חולדות ותנשמת] -

או שאכלתו מלחת, הארץ מליחה ומתבקעת מאליה -

וכן מדבך של אבנים אבנים גדולות ערוכות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על שני אבנים המופרדות זו מזו, ונעשה שם חלל -

וכן סואר של קורות, קורות ערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין, ויש שם הרבה נקבים ביניהם -

אם יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה, ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו, הרי זה מאהיל על הטומאה לטמא את הכלים מדין אוהל [ריטב"א].

רבי יהודה אומר: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם המתכוין לעשותו אוהל אינו אהל; אינו מאהיל על הכלים כלל, והרי הטומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע, [ריטב"א].

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי יהודה?

דף כא.

כי יליף בגזירה שוה "אהל" "אהל" ממשכן -

כתיב הכא גבי אהל בטומאת מת: זאת התורה אדם כי ימות ב"אהל" כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים -

וכתיב התם ביריעות העזים שכיסו את המשכן: ויפרוש את ה"אהל" על המשכן -

מה להלן - במשכן - אוהל בידי אדם היה, אף כאן - בטומאת מת - אוהל בידי אדם בעינן.

ומפרשינן: ורבנן החולקים על רבי יהודה, טעמם: משום ד"אהל" "אהל" ריבה, כלומר: אהלים הרבה כתובים בפרשת אוהל בטומאת מת, לרבות אוהל העשוי מאליו.

ומקשינן: וכי אטו סבר רבי יהודה: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל?!

ורמינהו:

שנינו במשנה במסכת פרה: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה האדומה, ומטבילין אותו מיד, והיה שורף את הפרה קודם שהעריב שמשו; והטעם שעשו כן כדי להוציא מליבן של צידוקים שהיו אומרים, דוקא כשהעריב שמשו הרי הוא כשר.

והואיל וטבול יום כשר בפרה, עשו בה חכמים מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה; ותיקנו שכל מעשה הפרה יהיו בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה; והכהן השורף את הפרה הזקיקוהו חכמים לפרישת שבעה ימים קודם שריפתה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, ומזין עליו מאפר פרה אדומה כל שבעה כדי לטהרו.

ועוד תיקנו מטעם זה מעלה יתירה במילוי המים למי חטאת, שיהיו שומרין את ממלאי המים שמירה יתירה ואפילו מטומאת התהום, כלומר: שמא ייטמאו מטומאת קבר שהוא בקרקע, שבוקעת הטומאה ועולה עד לרקיע. (1) ולא היו עושין שימור זה אלא בממלא מי חטאת אבל לא בשורף את הפרה, שהרי אי אפשר לשומרו מקרי, לפי ששריפת הפרה אינה אלא בגדול הרואה קרי, ולקרי שלא בהרגשה לא היו חוששין, וכיון שכן אף מטומאת התהום לא היו משמרין אותו, מה שאין כן למילוי המים היו לוקחים תנוקות עד בני שבעה או שמונה, שאין לחוש בהם שמא ראו קרי [ריטב"א, וראה תוספות].

חצירות היו בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם חלל מפני קבר התהום [ספק קבר] (2), ועל ידי החלל שעל הקבר אין הטומאה בוקעת ומטמאת את היושב על הסלע.

ומביאין נשים עוברות ויולדות שם על גבי הסלע, ומגדלות בניהם שם לפרה.

וכשהיו נצרכים למלאות מים ממעין השילוח כדי לקדש מי חטאת, היו מביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן כדי שלא ייטמאו בקבר התהום, שהדלתות חוצצות בפני הטומאה, וכוסות של אבן שאינם מקבלים טומאה בידיהם, שכל מעשיה של הפרה היו בכלי אבנים וכיוצא בזה שאינם מקבלים טומאה -

הגיעו התינוקות למעין השילוח, ירדו התינוקות לתוך המים, ומילאום לכוסות שבידיהם ממימי השילוח, ועלו התינוקות וישבו להם על הדלתות -

והולכים עד שמגיעים להר הבית, וכשהגיעו להר הבית היו יורדים והולכים ברגליהם, שהר הבית והעזרות חלול היה תחתיהם מפני קבר התהום, ובפתח עזרה היו נוטלין את האפר ונותנין במים שבכוסות [מאירי].

רבי יוסי אומר: לא היו התינוקות יורדים מן השוורים, אלא: ממקומו היה משלשל וממלא, מפני קבר התהום; ואילו חכמים סוברים: "מילוי" בעינן ולא שישלשל בחבל. (3)

ותניא: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסם רחבה, והוא היה האוהל להפסיק מן הטומאה. (4)

ותיקשי לרבי יהודה, הסובר אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל, מדברי עצמו בברייתא זו: והא שוורים, דאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא, וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים!?

כי אתא רב דימי, אמר רבי אלעזר: עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא באוהל הרחב טפח, אבל מודה רבי יהודה בכריסן של שוורים שהוא אוהל הרחב כמלא אגרוף, והוא אגרופו של בן אבטיח שהוא גדול כראש כל אדם. (5)

תניא נמי הכי: ומודה רבי יהודה בשקיפין [סלעים הנופלים ומתפרקים ברוח ויש חור גדול במקום עקירתן] ובנקיקי הסלעים [ביקועי הסלעים], שאף על פי שאינו אוהל העשוי בידי אדם הוי אוהל, הואיל ורחבים הם כמלוא אגרוף.

ותמהינן: והרי דלת דיש בה כמה אגרופין מן הקרקע ועד הדלת [רש"י (6)], וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים. וקא סלקא דעתין, כי לא היו מביאין דלתות מפני שאין דרך אוהל בכך, ואם כן תיקשי כל שכן שוורים [רש"י (7)]?!

אמר אביי: הכי קאמר רבי יהודה: לא הוצרכו להביא דלתות, אלא בשוורים עצמן די; אמנם אף דלתות שפיר דמי.

רבא אמר: לעולם הכי קאמר רבי יהודה: לא היו מביאין דלתות כל עיקר, אלא שאין הטעם כדסלקא דעתין, אלא: שמפני שדעתו של תינוק גסה עליו [מרגיש עצמו בטוח] ביושבו על דלת ואינו ירא ליפול, יש לחוש: שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו, ויטמא (תחילת העמוד) בקבר התהום - ולפיכך היו מביאין שוורים ולא דלתות, כי מתוך שהוא ירא ליפול מהם אינו מוציא ראשו מעבר לרוחב השור, ואינו נטמא.

דף כא:

תניא כוותיה דרבא: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות כל עיקר, מפני שדעתו של תינוק גסה עליו, שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו, ויטמא בקבר התהום; אלא מביאין שוורים המצרים שכריסותיהן רחבות, והתינוקות יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידיהן, הגיעו לשילוח ירדו ומלאום, ועלו וישבו להן על גביהן.

קא סלקא דעתין לפרש טעם רבי יהודה במשנתנו המתיר לישון תחת המיטה בסוכה, שהוא משום שהמיטה אינה אוהל העשוי בידי אדם (1), ולפיכך תמהינן:

והרי מטה דיש בה כמה אגרופים מן החבלים ולקרקע [רש"י], ותנן: רבי יהודה אומר: נוהגים היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים, ומשום שאינו אוהל העשוי בידי אדם; ואמאי, הרי הוכחנו כי אוהל הרחב כמלוא אגרוף, אף כשאינו עשוי בידי אדם הוי אוהל?! (2)

ומשנינן: שאני מטה הואיל ולגבה עשויה לישון על גבה ולא תחתיה ו"מבטל תחתיה מתורת אוהל" [ריטב"א], ולפיכך מותר לישון תחתיה לדעת רבי יהודה. (3)

ותמהינן: והרי שוורים נמי לגבן עשוים, ואמאי הוו אוהל להגין מפני הטומאה?!

כי אתא רבין, אמר רבי אלעזר: שאני שוורים, הואיל ואף על גב שלגבן הן עשויים הרי הם עושים מעשה אוהל מתחתיהם, שהרי הם מגינים על הרועים שמכניסין ראשיהן תחת כריסן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. (4) אי הכי מטה נמי נימא אוהל היא, הואיל ומגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה?!

אלא אמר רבא חילוק אחר בין שוורים למיטה: שאני שוורים הואיל ועשויים להגין על בני מעיין שלהן שידרתה מגינה עליהן, שנאמר: עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים "תסוככני", הרי ש"סכך" הוא; ולפיכך אע"ג שלגבה עשויה, חשוב אוהל. (5)

ואי בעית אימא: שוורים הוי אוהל מעיקר הדין, ואף על גב שלגבן הן עשויין (6), ובמיטה נמי לא מתבטל ממנה שם אוהל מפני שלגבה עשויה; וטעמו של רבי יהודה המתיר לישון בסוכה טעם אחר הוא -

רבי יהודה לטעמיה, דאמר: סוכה דירת קבע בעינן, והוה ליה מטה דירת עראי, וסוכה אהל קבע, ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע "להסיר שם הסוכה מכאן" [לשון רש"י].

ותמהינן: והא רבי שמעון דאמר נמי: סוכה דירת קבע בעינן, ואתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וכמו שאמר במשנתנו: למדנו שהישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו?!

ומבארת הגמרא: בהא פליגי: מר רבי שמעון סבר: אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע; ומר רבי יהודה סבר: לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע.

שנינו במשנה: אמר רבי שמעון מעשה בטבי עבדו וכו':

תניא: אמר רבי שמעון: משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים:

למדנו: שעבדים פטורים מן הסוכה. (7)

ולמדנו: שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

ומקשינן: ולימא רבי שמעון: "מדבריו" של רבן גמליאל למדנו שני דברים?! ומפרשינן: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, אגב שהשמיענו רבי שמעון שני דברים שלמדנו מדברי רבן גמליאל; נקט לשון "שיחה", כדי להשמיענו כי הא דאמר רב אחא בר אדא, ואמרי לה, אמר רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב:

מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שצריך לשומעם שיתנו להן לב, שנאמר: אשרי האיש וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו - דבר קל שבו - לא יבול -

ואילו היה אומר "מדבריו", לא היינו יודעים אלא ש"דברי תורה" שהוא מתכוין ללמד לאחרים הן בלבד צריכים לימוד - ולא "שיחתו".

מתניתין:

הסומך סוכתו בכרעי המטה [רגלי המטה] כלומר: בדופנותיה -

כגון שהיו דופנות המיטה מקיפים אותה משלש רוחות וקרקעית המטה קבועה באותן דפנות; והיה ראשן האחד של הדפנות עומד בארץ וראשן השני עולה למעלה, וסיכך על גבי דפנות המטה - הרי הסוכה כשרה. (8) רבי יהודה אומר: אם עומד הסכך על דפנות המיטה, ונמצא שאינה יכולה הסוכה לעמוד בפני עצמה ללא המיטה, הרי הסוכה פסולה.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה?

פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל:

חד אמר: מפני שאין לה קבע, שהרי הסוכה מיטלטלת על ידי המיטה; ורבי יהודה לשיטתו, הסובר: סוכה דירת קבע בעינן. (9)

וחד אמר: מפני שמעמידה לסכך הסוכה בדבר המקבל טומאה [המיטה כלי היא ומקבלת טומאה]; ואף שלא למדנו אלא לעיקר הסכך שלא יהא מקבל טומאה, מכל מקום הואיל ועיקר הסכך הן מעמידיו, הוי כאילו מסכך בדבר המקבל טומאה [רש"י]. (10)

מאי בינייהו?

איכא בינייהו: כגון שנעץ שפודין של ברזל - כלי המקבל טומאה - וסיכך עליהם: למאן דאמר: לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע; ואילו למאן דאמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה.

אמר אביי: לא שנו אלא סמך הסכך על דפנות המיטה עצמה -

אבל סיכך על גב המטה, העמיד מיטות סביב הסוכה כדפנות, וסיכך באמצען על גבי יתדות, הרי הסוכה כשרה. (11) ומפרשינן: מאי טעמא?

למאן דאמר לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע; למאן דאמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה.

דף כב.

מתניתין:

סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה [מפרש לה בגמרא] - כשרה.

סוכה המעובה כמין בית, שהסכך שלה עב מאד, אף על פי שאין הכוכבים (1) נראין מתוכה, הרי זו כשרה.

גמרא:

ומפרשינן: מאי מדובללת? אמר רב: סוכה ענייה, סכך שלה מעט ויש בה אויר הרבה - אלא שאין שלשה טפחים אויר ביחד (2) - והסוכה צילתה מרובה מחמתה. וזהו ששנינו בהמשך "ושצלתה מרובה מחמתה", שהכל ענין אחד [וכדמפרש הגמרא ואזיל]. (3)

ושמואל אמר: קנה עולה וקנה יורד. שאין קני הסכך שוכבין זה אצל זה, אלא אחד גבוה ואחד נמוך, ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה. ומכל מקום הסוכה כשירה, הואיל ואילו היה הסכך שוכב בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה [ומה ששנינו "ושצלתה מרובה מחמתה", ענין אחר הוא, כדמפרש הגמרא ואזיל].

רב תני חדא, מפרש מה ששנינו "סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה", שהמדובר בסוכה אחת.

ואילו שמואל תני תרתי, מפרשה בשתי סוכות -

רב תני חדא: סוכה מדובללת. כי לדבריו מאי "מדובללת" - מדולדלת, שהיא עניה בסכך, ובכל זאת, כיון שצילתה מרובה מחמתה הרי היא כשרה.

ושמואל תני תרתי: ולדבריו מאי מדובללת? מבולבלת קנה עולה וקנה יורד.

ותרתי קתני: א. סוכה מבולבלת הרי היא כשרה.

ב. וסוכה ענייה שצילתה מרובה מחמתה הרי היא כשרה.

אמר אביי: לא שנו להכשיר סוכה שקנה עולה וקנה יורד בה, אלא שאין בין זה לזה בין קנה לקנה שלשה טפחים, הואיל וכל פחות משלשה כסכך אחד הוא [רש"י] -

אבל יש בין זה לזה שלשה טפחים, הרי היא פסולה (4).

אמר רבא: אפילו יש בין זה לזה שלשה טפחים, נמי, לא אמרן שהיא פסולה: אלא שאין בגגו [בקנה העולה] רוחב טפח, הואיל ואין שם אוהל עליו להחשיבו ולומר בו "חבוט רמי" [השפל והשלך אותו על האויר שתחתיו] -

אבל יש בגגו טפח, הרי הסוכה כשרה, משום דאמרינן על הקנה העולה: חבוט רמי. (5)

אמר רבא: מנא אמינא לה: דכי אית בה טפח אמרינן "חבוט רמי", וכי לית בה טפח לא אמרינן "חבוט רמי"? מהא דתנן:

חידוש יש בטומאת מת שאין בשאר הטומאות, שהיא מטמאת בלא מגע ובלא משא ב"אהל" בלבד.

ושלש צורות שונות יש לטומאת אהל.

א. "אוהל המת", מת הנמצא תחת אהל, הרי הוא מטמא את כל האנשים והכלים הנמצאים תחת אותו אהל בטומאת מת.

ב. אדם או כלי ה"מאהילים" על מת, בעצם נוכחותם מעליו, הרי הם נטמאים בטומאת מת.

ג. מת ש"האהיל" על אדם או כלי, וכגון שהעבירו מת באויר מעל אדם או כלי, מבלי שתהיה חציצה ביניהם, נטמא האדם או הכלי בטומאת מת.

בית הבנוי שתי קומות, הנקראים "בית ועליה", ונמצא המת בקומה התחתונה, הנקראת "בית", לא נטמאים האנשים והכלים בעליה, למרות שהם נמצאים מעל המת, לפי שאינם חשובים כמאהילים עליו, היות ויש חציצה ביניהם, וכפי שיבואר.

בין הבית והעליה היתה חציצה כפולה, העשויה מתקרת הבית ומרצפת העליה.

תקרת הבית היתה עשויה מקורות ארוכות, ומעליהן שכבו [לרוחבן של הקורות] נסרים קצרים, שהיו ממלאים את הרווח שבין הקורות.

מעל אותם נסרים היו יוצקים ריצפה העשויה טיט, והנקראת "מעזיבה".

הקורה שבגג הבית [כאשר היא מאהילה על המת], אם היא רחבה לפחות טפח, הרי היא נחשבת כ"אוהל" ביחס לאדם או כלי שתחתיה. כמו כן היא חשובה כדי לחצוץ בפני הנמצאים מעליה מטומאת המת, שלא תבקע כלפי מעלה, ותטמאם. וכן שלא ייחשבו הנמצאים מעליה כמי שמאהילים על המת.

וכך שנינו במסכת אהלות: בית שלא היתה מעליו תקרה, אלא היו בו רק קורות הבית [קורות המיועדות להחזיק את תקרת הבית], וכן אם היו בתקרת העליה רק קורות העליה [קורות המיועדות להחזיק את תקרת העליה], והיו רחבות כל אחת מהן טפח [כשיעור אוהל], ולא היו נסרים בין הקורות, ושאין עליהם בין הקורות מעזיבה ריצפה, (6) אלא רק הקורות לבדן.

והן מכוונות, קורות הבית וקורות העליה שוכבות בדיוק זו מעל זו, ונמצא שאין הבית והעליה מקורים בתקרה אלא רק המקום שתחת הקורות עצמן נחשב כמקום שיש לו "אהל", ולכן:

א. אם היתה טומאה תחת אחת מהן תחת אחת מהקורות של הבית, הרי כל אדם או כלי הנמצא תחתיה של אותה קורה - טמא, כי הקורה נעשית לאוהל ולהביא על כל הנמצא תחתיה את הטומאה של המת.

אבל אם היו האדם או הכלי על גביה של הקורה, והמת תחתיה, הרי היא חוצצת בפני הטומאה שתחתיה, הן לגבי זה שאין האדם או הכלי שמעל לקורה נחשבים כמאהילים על המת, והן לגבי זה שאין הטומאה של המת שמתחת לקורה בוקעת ועולה, ולכן הם טהורים.

ב. וכן אם היה המת מונח מעל קורת הבית, בין הקורה התחתונה, שהיא מעל הבית, לבין הקורה העליונה [קורת העליה], הרי אדם או כלי הנמצא ביניהן [בין הקורה התחתונה לעליונה] טמא, כי הקורה העליונה נעשית אוהל למת המצוי מעל הקורה התחתונה.

אבל אם היו כלים תחת התחתונה, הרי התחתונה חוצצת בפניהם; וכן אם היו כלים על העליונה, הרי העליונה חוצצת בפניהם. (7)

ג. אם היה המת על גבי הקורה העליונה, ולא היה דבר מעליו, הרי אדם או כלי שיעבור מלמעלה, כנגדה של הטומאה, עד לרקיע - הרי הוא טמא. שאם האהילו על גבי הטומאה הרי הם טמאים, הואיל ואין חציצה ביניהם. (8)

אבל מה שנמצא תחת העליונה או התחתונה אינו טמא, שהרי יש חציצה בפני הטומאה.

ואם היו העליונות כבין התחתונות, שהיו העליונות שוכבות כנגד האויר שבין התחתונות, כך שאילו היו שוכבות למטה עם התחתונות הן היו ממלאות את כל האויר שביניהן, הרי נמצא שהשטח של הבית למטה מקורה כולו, בצירוף הקורות התחתונות והעליונות. ולכן:

א. אם היתה טומאה תחת אחת מהן (9), הרי אדם או כלי הנמצא תחת כולן של הקורות [בין תחת התחתונות ובין תחת העליונות] טמא. מפני שאומרים "חבוט רמי", השלך העליונות לבין התחתונות, (10) וכל הבית נחשב כמקורה, ונעשה אוהל אחד.

ב. אם היתה טומאה על גביהן של כל אחת ואחת מהקורות, כנגדן עד לרקיע טמא.

ותני עלה בברייתא לפרש את כל המשנה:

במה דברים אמורים שנחשב כל הבית והעליה מקורים בתקרה אחת, בצירוף כל הקורות, בזמן שיש בהן, בקורות התחתונות והעליונות רוחב טפח, שהוא שיעור אוהל להביא או לחצוץ בפני הטומאה -

ואף ביניהן של הקורות התחתונות יש אויר "פותח טפח", ונמצאו הקורות העליונות - הממלאות את הרוחב שכנגד אותו אויר - רחבות טפח [שהרי: "היו העליונות כבין התחתונות"], ולפיכך אומרים בהן "חבוט רמי" -

אבל אין ביניהן של התחתונות פותח טפח, ונמצאו העליונות פחותות מטפח, (11) אין הקורות מצטרפות לתקרה אחת, אלא כל קורה היא אהל למת ולאדם או כלי המצויים תחתיה בלבד.

ולכן, אם היתה טומאה תחת אחת מהן, תחתיה בלבד הוא שטמא, אבל ביניהן בין הקורות התחתונות, ועל גביהן (12) טהור.

ומסיים רבא את הוכחת מהמשנה: אלמא, כי אית ביה טפח אמרינן "חבוט רמי", וכי לית ביה טפח, לא אמרינן "חבוט רמי".

ומשקינן: שמע מינה.

יתיב רב כהנא וקאמר להא שמעתא דרבא:

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: וכי אטו כל היכא דלית ביה טפח לא אמרינן "חבוט רמי"?! (13)

והא תניא: קורה של מבוי [הבאה להתיר טלטול במבוי בשבת] היוצאה מכותל זה שבצידו של פתח המבוי, ואינה נוגעת בכותל זה, שמצידו השני של פתח המבוי

-

וכן שתי קורות, אחת יוצאה מכותל זה של המבוי ואחת יוצאה כנגדה מכותל זה שבצדו השני של פתח המבוי ואינן נוגעות זו בזו:

אם היה המרחק - בין הקורה והכותל או בין הקורות זו לזו - פחות משלשה טפחים, אינו צריך להביא קורה אחרת, לפי שאומרים "לבוד".

אבל אם היה המרחק - בין הקורה והכותל או בין הקורות זו לזו - שלשה טפחים, צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל - הסובר בכל מקום: פחות מארבעה טפחים אומרים "לבוד" - אומר:

דף כב:

אם היה המרחק פחות מארבעה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת.

ואם היה המרחק ארבעה טפחים צריך להביא קורה אחרת.

שיעור רוחב קורה הוא כדי שתוכל הקורה "לקבל" [לשאת על גבה] אריח, והיא חצי לבינה של שלשה על שלשה טפחים. ודיה לקורה שהיא ברוחב טפח כדי לקבל אריח לרחבו, ועודף של אצבע משני צדיה.

וכן שתי קורות המתאימות השוכבות זו בצד זו כמו תאומים, כאשר לא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח, ואף לא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח:

אם מקבלות אריח לרחבו שהוא טפח, (1) אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים, (2) אין צריך להביא קורה אחרת; ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת. (3)

היו הקורות אחת למעלה ואחת למטה אחת גבוהה ואחת נמוכה, ובין שתיהן כדי לקבל אריח זו אצל זו, אלא שהאחת מעמידיה גבוהים משל חברתה [רש"י עירובין] - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אומרים "חבוט רמי", ולפיכך:

רואין העליונה כאילו היא למטה ליד הקורה התחתונה, ואת [כלומר: או את] התחתונה - כאילו היא למעלה ליד הקורה העליונה. (4)

ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה, שהקורה כשהיא למעלה מעשרים אמה היא פסולה, [כמבואר במשנה בתחילת עירובין] -

ולא תהא התחתונה למטה מעשרה טפחים, שהקורה כשהיא למטה מעשרה טפחים היא פסולה, שאין מחיצה בפחות מעשרה טפחים [רש"י]. (5) הרי למדנו: הא אם היו זה וזה [העליונה והתחתונה] בתוך עשרים אמה, אפילו העליונה סמוכה לשפת עשרים אמה והתחתונה סמוכה לשפת עשרה טפחים, אמרינן "חבוט רמי" ואף על גב דלית ביה רוחב טפח.

אמר ליה: תריץ ואימא הכי:

א. "רואין" שאמרו אינו מטעם "חבוט רמי" אלא מטעם "לבוד", וכגון שהיו קרובים זה לזה פחות משלשה טפחים.

ב. מה שאמרו "ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים ותחתונה למטה מעשרה", אין הכוונה שדי בקיומם של תנאים אלו, אלא בשני אופנים מיירי, והכי קאמר:

א. ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה אלא בתוך עשרים, והתחתונה סמוכה לה בפחות משלשה - ב. אי נמי: בלבד שלא שלא תהא תחתונה למטה מעשרה טפחים אלא למעלה מעשרה טפחים, ועליונה סמוכה לה בפחות משלשה.

אבל אם היה ביניהן שלשה טפחים שאי אתה יכול לומר "לבוד", כיון דלית ביה טפח, לא אמרינן "חבוט רמי".

שנינו במשנה: ושצילתה מרובה מחמתה כשרה:

ומקשינן: מדשנינו ושצילתה "מרובה" מחמתה כשירה הסוכה, הרי משמע, הא כי הדדי [כאשר שוין הן הצל והחמה], הסוכה פסולה.

והא תנן באידך פירקין [בפרק הקודם]: ושחמתה "מרובה" מצילתה, פסולה, ומשמע להיפוך: הא כי הדדי הרי היא כשרה?! ומשנינן: קרני השמש החודרים דרך אויר בסכך שלמעלה, עושים יותר חמה למטה מאשר גודל החור שדרכו חדרו; ושתי המשניות אינן מדברות על אותו ענין, אלא האחת מדברת על הסכך והאויר, והאחת מדברת על הצל והחמה.

וממילא לא קשיא סתירת המשניות:

כי כאן - במשנתנו, "ושצילתה מרובה מחמתה כשרה" - מדובר מלמעלה בסכך. שאם הסכך יותר מן האויר הרי היא כשרה. הא אם היו הסכך והאויר שוין אינה כשירה, שהרי למטה החמה מרובה על הצל.

כאן - במשנה בפרק הקודם: ושחמתה מרובה מצלתה פסולה - מדובר מלמטה בקרקעית הסוכה שם ניכרים החמה והצל, שיש יותר חמה מצל. הא אם היו החמה והצל שוין הרי הסוכה כשרה, שהרי הסכך עצמו עודף על האויר. (6)

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כזוזא [מטבע קטנה של זוז] אויר מלעיל בגובה (7), הרי היא עושה חמה כגודל איסתירא [מטבע גדולה של סלע] מלתחת בקרקעית.

שנינו במשנה: המעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה: תנו רבנן: המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה.

ואם אין כוכבי חמה [זהרורי חמה] נראין מתוכה: בית שמאי פוסלין; ובית הלל מכשירין.

מתניתין:

העושה סוכתו בראש העגלה אף על גב שמיטלטלת היא ולא קבועה.

או בראש הספינה מקום גבוה של ספינה, אף על גב שהוא גבוה מאד והרוח שולטת שם ועוקרת את הסוכה. (8)

הסוכה כשרה, היות ודירת עראי היא הסוכה.

ועולין לה, מותר לעלות אליה ביום טוב. (9)

אבל אם עשה סוכתו בראש האילן, תיקן מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וסכך -

תוכן העניינים

חברותא על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה