חברותא על סוכה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - סוכה
מצות סוכה נאמרה בתורה פעמיים:
בפרשת אמור [ויקרא כג מב] -
"בסוכות תשבו שבעת ימים.
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות.
למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם".
ובפרשת ראה [דברים טז יג] -
"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באספך מגרנך ומיקבך".
דף ב.
מתניתין:
המשנה הראשונה פותחת בביאור שלושה ענינים עיקריים בהלכות סוכה.
האחד: דיני גובהה של הסוכה, מהו השיעור הגבוה ביותר, ומהו השיעור הנמוך ביותר.
השני: מנין דפנות הסוכה.
והשלישי: דין הסכך, שתהא צילתו מרובה מחמתו.
א. תחילה מביאה המשנה מחלוקת תנאים מהו השיעור הגבוה ביותר בסוכה:
סוכה (1) שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, שהסכך שלה גבוה יותר מעשרים אמה מעל קרקעיתה, פסולה. והגמרא מביאה כמה טעמים חלוקים לפסול זה.
ורבי יהודה מכשיר.
וממשיכה המשנה לבאר, מהו השיעור הנמוך ביותר, שבפחות ממנו פסולה הסוכה: וסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים, שאין אדם יכול לדור בה אלא בקושי רב, ולפיכך נחשבת היא "לדירה סרוחה", שאינה ראויה לקיום מצוות סוכה. (2)
ב. וסוכה שאין לה לפחות שלוש דפנות,
ג. וסוכה שחמתה מרובה מצילתה, פסולה.
וטעם הפסול בסוכה שחמתה מרובה מצילתה, לפי שהסוכה קרויה על שם הסכך, ואם הסכך הוא כה מועט עד שהוא מיצל על מיעוט הסוכה בלבד, נחשב הדבר כאילו אין הסוכה מסוככת כלל, שהרי צל זה בטל ברוב, ולכן סוכה שכזאת אינה קרויה סוכה. (3) (4) וגם אם היה הסכך והאויר למעלה שווה בשווה, אלא שלמטה, על קרקע הסוכה, יש יותר שמש מצל, הסוכה פסולה, היות והצל למטה בטל ברוב החמה, [ראה להלן כב ב].
גמרא:
הגמרא דנה בשאלה מדוע נקט התנא במשנתנו לשון "פסול" בבואו לבאר את דין גובה הסוכה ["סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה"], ולא נקט לשון של תקנה, שסוכה כזאת יש למעט את גובהה עד שתהא נמוכה מעשרים אמה כדי להכשירה, כמו שנקט התנא בתחילת מסכת עירובין לשון שכזאת, לגבי קורה הגבוהה למעלה מעשרים אמה בפתח המבוי, (5) ששם לא אמר התנא שהיא "פסולה" לתקן בה את המבוי, אלא אמר להיפך, שאפשר להכשירה על ידי שינמיך את הקורה למטה מעשרים אמה:
תנן התם, בתחילת מסכת עירובין [ב א]: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, שהיתה הקורה מונחת בגובה המבוי מעל עשרים אמה, אין להוציא מרשות היחיד לתוכו, ואין לטלטל בו, אלא אם כן ימעט, ינמיך את הקורה או יגביה את הקרקע שתחתיה, עד שתהא הקורה מונחת בגובה למטה מעשרים אמה. (6)
רבי יהודה אומר: אינו צריך להנמיכה. לפי שאפילו כשהקורה נמצאת למעלה מעשרים אמה, יכולים להבחין בקורה, והיא מהווה היכר לבני המבוי שלא יבואו להוציא חפץ ממנו לרשות הרבים. [או משום שלדעתו אין תקנת הקורה משום היכר, אלא משום שנחשבת היא כמחיצה, ולפיכך אף שהקורה גבוהה מעשרים אמה, היא מועילה כמחיצה].
ועתה דנה הגמרא: מאי שנא גבי סוכה, דתני, ששנה בה התנא במשנתנו לשון פסול, "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה", ולא פירש התנא שיש אפשרות להכשירה, על ידי הנמכת הסכך לגובה של עד עשרים אמה.
ומאי שנא גבי מבוי, דתני תקנתא, ששנה התנא במשנה שיכולים להנמיך את הקורה שבפתחו כדי להתיר לטלטל בתוכו בשבת?!
ומבארת הגמרא: חלוק דין סוכה ממבוי. כי שיעור עשרים אמה בגובהה של סוכה, הוא דין דאורייתא, וכבר קודם שנשנית משנה זו נאמרה הלכה זו בסיני. לכן תני בה לשון "פסולה", שלא נעשתה הסוכה כפי ההלכה מסיני, השנויה זה מכבר. (7)
אבל מבוי, שכל דינו אינו אלא מדרבנן, תני בו תקנתא.
והסיבה לכך היא, לפי שהמקור לכך ששיעור גובה המבוי עשרים אמה ולא יותר הוא משנה זו עצמה, ואינו דין תורה משכבר הימים, ואין דרך המשנה לומר "פסול" אלא בדבר שפסולו ידוע עוד קודם שנשנית המשנה. (8) ועוד יש לחלק בין סוכה למבוי:
ואי בעית אימא, אף אם בדאורייתא נמי תני בלשון "תקנתא" בכל מקום שאפשר, מיהו, לגבי סוכה, דנפישי מילתיה, רבים הם דיניה, ואי אפשר לפרט בכל פסול ופסול מהי תקנתו, לכן פסיק ותני, נקט התנא בפסקנות לשון "פסול" כדי שלא להאריך בדבריו ולפרט את התקנה לכל פסול ופסול. אבל מבוי, דלא נפישי מיליה, אין דיניו מרובים באותה משנה, תני בו לשון "תק נתא".
דנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין למדנו שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה?
ומביאה הגמרא את דבריהם של שלושה אמוראים, שנתנו שלשה טעמים שונים לפסול סוכה גבוהה:
א. אמר רבה: דאמר קרא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". ומניחה הגמרא עתה, שמפסוק זה למדים שצריך היושב בסוכה לראות ולדעת שהוא יושב תחת צל הסוכה.
[שהרי אם היתה כוונת הכתוב לומר, כי ידעו הדורות הבאים שהקדוש ברוך הוא הושיב את בני ישראל בסוכות של ענני כבוד, די היה לו לכתוב "בסוכות תשבו שבעת ימים, כי בסוכות הושבתי", ומדוע הוסיף הכתוב "למען ידעו דורותיכם"? אלא מוכח, שבא הכתוב ללמדנו שהיושב בסוכה צריך לדעת כי הוא יושב בה].
ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה עד עשרים אמה, אדם יודע שהוא דר בסוכה, שהרי עינו מבחינה בסכך.
אבל אם היה הסכך גבוה למעלה מעשרים אמה, אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה בסכך עינא. והתורה אמרה "למען ידעו דורותיכם" - עשה סוכה שישיבתה ניכרת לך, דהיינו, סוכה שאינה גבוהה עשרים אמה. (9)
ב. רבי זירא אמר, למדנו דין זה מהכא, דכתיב [ישעיה ד ו] "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב", ומשמע, שאינו קרוי סכך אלא אם הוא עשוי לצל [וכמו שנתבאר לעיל, ש"על שם הסכך קרויה סוכה", ולכן תכלית הסכך שהיא עשיית צל היא המגדירה את מהות הסוכה].
ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה עד עשרים אמה, אדם יושב בצל סוכה. כלומר, בצל הסכך.
אבל אם היה הסכך מונח למעלה מעשרים אמה, אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות. היות והשמש באה מעט מן הצד, הרי מצלות מחיצות הסוכה מעט בתוך הסוכה, וכאשר מחיצותיה של הסוכה גבוהות מעשרים אמה, הן מצלות מן הצד על כל שטח הסוכה, ולא מצל כלל הסכך שלמעלה. (10)
ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי, אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים - בין שני צוקים גבוהים, שאין שם שמש כלל מחמת צילם של הצוקים, הכי נמי דלא הוי סוכה העשויה שם כשרה, כיון שיושב הוא בצל הצוקים ולא בצל סוכה?!
ומתרצת הגמרא: אמר ליה רבי זירא: התם, בעשתרות קרניים, דל עשתרות קרנים, הרי אם תסלק את ההרים, איכא צל סוכה, יש צל מחמת הסכך, ורק מחמת הצוקים שלצידה היא אינה מצלה בפועל. ולפיכך הסוכה כשרה.
אבל הכא, בסוכה הגבוהה מעשרים אמה, דל דפנות, אם נוריד את מחיצותיה, ליכא צל סוכה. שהרי השמש באה מן הצד מעט, וכיון שהסכך גבוה מעשרים אמה, נכנסת השמש מן הצד ומכסה את כל שטח הסוכה. (11)
ג. ורבא אמר, דין זה, שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה, למדנו מהכא: כתיב [ויקרא כג מב] "בסוכות תשבו שבעת ימים", ומשמע שכך אמרה תורה: כל שבעת הימים - צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. ולמדנו מפסוק זה, שתהיה הסוכה דירת עראי ולא קבע כבית, ולכן צריך שמחיצותיה יהיו קלות. (12)
עד גובה עשרים אמה, אדם עושה דירתו דירת עראי. אבל אם הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה, אין אדם עושה דירתו דירת עראי, לפי שאם יעשנה עראי, תיפול מיד מחמת גובהה וכובדה, (13) אלא עושה אותה דירת קבע. ולגבי מצות סוכה, נצטווינו לשבת בדירת עראי דוקא.
ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי לרבא: אלא מעתה, אפילו סוכה שהיא נמוכה למטה מעשרים אמה, אם עשה את סוכתו במחיצות של ברזל קבועות וחזקות, וסיכך על גבן כראוי, הכי נמי דלא הוי סוכה מחמת שבנין קבע הוא ולא עראי?!
ומתרצת הגמרא: אמר ליה, הכי קאמינא לך, כך היתה כוונתי לומר: עד כ' אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי, אם כן, אף כי עביד ליה דירת קבע, במחיצות של ברזל וכדומה, נמי נפיק, יוצא הוא ידי חובתו.
כי על כרחך לא הקפידה תורה שתהיה הסוכה עראי ממש, שהרי אי אפשר לצמצם ולעשותה ראויה לעמוד שבעה ימים בדיוק, לא פחות ולא יותר, אלא ודאי דין "עראי" נאמר על שיעור הסוכה, שתהיה ראויה להיות עראי.
אבל למעלה מכ' אמה, דאדם עושה דירתו דירת קבע, מחשש שאם יעשנה עראי תיפול, אפילו כי עביד לה עראי, אף אם יעשנה עראי, נמי לא נפיק, כיון שאינה ראויה לכך.
כללו של דבר: אין חיוב לשבת בסוכה עראית בדוקא, אלא שיעור הסוכה הוא כל שאילו היתה עראי היתה עומדת. (14)
דף ב:
ועתה מבארת הגמרא במה נחלקו שלושת האמוראים לעיל:
א. כולהו [רבי זירא ורבא], כרבה, שלמד מן הפסוק "למען ידעו דורותיכם", ופירש שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה, משום שלא שלטא בה עינא, לא אמרי, לפי שלדעתם הכתוב "למען ידעו דורותיכם" אינו בא ללמדנו שצריך היושב בתוכה לדעת שבסוכה הוא יושב, אלא ההוא קרא, "ידיעה" לדורות הבאים היא. שעל ידי קיום מצות סוכה ידעו הדורות הבאים את ענין היקף ענני הכבוד שנעשה לבני ישראל בצאתם ממצרים. (15)
ומוסיפה הגמרא ומבארת: כרבי זירא, המבאר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה, משום שלמעלה מעשרים אדם יושב בצל הדפנות, ולא בצל הסכך, נמי לא אמרי [רבה ורבא], היות ולדעתם, ההוא [הפסוק "וסוכה תהיה לצל יומם"], לימות המשיח הוא דכתיב. פסוק זה נאמר לגבי אותה הסוכה שהקדוש ברוך הוא עושה לצדיקים לעתיד לבא, אבל סוכת החג אין תכליתה לצל דוקא.
ורבי זירא משיב על כך: אם כן, שפסוק זה נאמר רק לימות המשיח, לימא קרא "וחופה תהיה לצל יומם", ש"חופה" היא לשון חיפוי וכיסוי. ומאי ו"סוכה" תהיה לצל יומם, שמלשון זה משמעו, שכוונת הכתוב לסוכת החג? אלא ודאי, שמעת מינה מפסוק זה, תרתי, שני דברים יש ללמוד מכאן, האחד למצות הסוכה, שאין שם סוכה אלא על סוכה העשויה לצל, והשני לאותה סוכה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בימות המשיח. וממילא כוונת הפסוק היא, שסוכת הצדיקים לעתיד לבא קרויה סוכה ולא חופה, משום שהיא עשויה לצל. וכמו כן סוכת החג מהותה צל, ולכן היא קרויה סוכה. (16)
ועתה ממשיכה הגמרא ומבארת מדוע לא פירשו רבה ורבי זירא כרבא:
כרבא, שפירש את הטעם שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שיש לעשותה עראי, וסוכה הגבוהה מעשרים אי אפשר לעשותה עראי, נמי לא אמרי [רבה ורבי זירא], משום קושיא דאביי, שאם כן, העושה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן לא יצא ידי חובתו. ותירוצו של רבא לעיל, שאין צריך לעשותה עראי ממש, אלא בשיעור הראוי לעשות עראי, לא נתקבל על ידם. לפי שלפירוש זה חלוק דין הסכך מן הדפנות, שהרי הסכך צריך להעשות עראי ממש, ואילו הדפנות רק בשיעור הראוי להעשות עראי.
ועתה מבארת הגמרא מימרות שאמרו אמוראים בשם רב, לפי דרכם של האמוראים לעיל:
א. כמאן אזלא הא דאמר רבי יאשיה אמר רב: מחלוקת חכמים ורבי יהודה במשנתנו האם סוכה הגבוהה מעשרים אמה כשירה או פסולה, היא דוקא בשאין דפנות הסוכה מגיעות לסכך, אלא הדפנות נמוכות, והסכך מונח למעלה על גבי יתדות. אבל אם דפנות הסוכה מגיעות לסכך, אפילו היתה הסוכה למעלה מעשרים אמה, מודים הכל שהיא כשירה.
כמאן אזלא? בהכרח כרבה, דאמר שטעם הפסול בסוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא משום דלא שלטה בה עינא, ואינו יודע שיושב בצל סוכה. וכיון דדפנות מגיעות לסכך, אפילו היתה גבוהה מעשרים אמה משלט שלטה בה עינא, לפי שמבטו של אדם נמשך עד סוף הכותל. (17) (18)
ב. כמאן אזלא הא דאמר רב הונא אמר רב: מחלוקת חכמים ורבי יהודה בסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה במשנתנו, היא דוקא בשאין בה בשטחה של הסוכה, אלא ארבע אמות על ארבע אמות. אבל יש בה שטח יותר מארבע אמות על ארבע אמות, וכגון ששטחה חמש אמות על חמש אמות, אפילו אם היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה מודים הכל שהיא כשירה. (19)
כמאן? - כרבי זירא, דאמר שטעם הפסול בסוכה הגבוהה מעשרים, משום צל הוא, שכאשר גבוה הסכך עשרים אמה נכנסת השמש מהצדדים ומכסה את כל שטח הסוכה. והניחה הגמרא, שזה דוקא אם שטחה של הסוכה הוא ארבע אמות על ארבע אמות, אבל אם היתה רחבה יותר, כשרה. והטעם, כיון דרויחא הסוכה יותר מארבע אמות, איכא צל סוכה. שהרי שיעור הצל של הסכך הוא יחסי בין רוחב הסוכה ובין גובה הסכך, וככל שהסכך רחב יותר, אין השמש מן הצד מכסה את כל השטח תחתיו, אלא אם כן הוא גבוה יותר.
ג. כמאן אזלא הא דאמר רב חנן בר רבה אמר רב: מחלוקת חכמים ורבי יהודה במשנתנו, היא בסוכה שאינה מחזקת בשטחה אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו,
והיא סוכה ששטחה שבעה טפחים על שבעה טפחים. [לפי שמקום ישיבת אדם ששה טפחים, ויש להוסיף טפח אחד למקום שולחנו], וטעמם של חכמים הפוסלים סוכה זו, לפי שדומה היא ללול של תרנגולין, שהיא גבוהה וצרה, ואינה ראויה למגורי אדם.
אבל אם הסוכה מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושולחנו, אפילו היתה גבוהה למעלה מעשרים מודים הכל שהיא כשרה.
כמאן אזלא? - לכאורה, דלא כחד מהאמוראים שהסבירו את המשנה.
שהרי כרבה, המבאר את טעם הפסול משום דלא שלטה בה עינא, ודאי אין הדין כן, שהרי אפילו אם הסוכה רחבה יותר מעשרים אמה, עדיין לא שלטה בה עינא.
וכרבי זירא, הפוסל סוכה גבוהה מחמת שיושב הוא בצל הדפנות ולא בצל הסכך, גם אין לפרש מימרא זו, היות וגם בשיעור מועט כזה עדיין הוא יושב בצל דפנות.
ולרבא, שטעם הפסול הוא משום שאי אפשר לעשותה עראי, ודאי אף בשיעור זה אי אפשר לעשותה עראי.
ועתה דנה הגמרא במה נחלקו רבי יאשיה, רב הונא ורב חנן: בשלמא המימרא הראשונה דרבי יאשיה בשם רב, המחלקת בין סוכה שדפנותיה מגיעות לסכך, לסוכה שאין דפנותיה מגיעות לסכך, ודאי פליגא, חלוק הוא רבי יאשיה בביאור דברי רב אדרב הונא, המבאר שלא נחלקו חכמים ורבי יהודה אלא בסוכה שאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, ואדרב חנן בר רבה, שאמר, מחלוקת בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו רובו ושולחנו. לפי דאינהו, קא יהבי שיעורא במשכא, בשטחה של הסוכה, שהרי פירשו שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא בשטח מסויים, אבל בסוכה רחבה יותר, מודים הכל שאפילו היתה גבוהה מעשרים כשרה.
ואילו איהו [רבי יאשיה], לא קא יהיב שיעורא במשכא, ברוחב הסוכה, אלא סבר שבכל מקרה, אם היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה פסולה, בין גדולה ובין קטנה, ונחלקו רק כאשר אין המחיצות מגיעות לסכך.
אלא בשתי המימרות הבאות של רב הונא ורב חנן בר רבה, המחלקים בין אם רחבה הסוכה ובין אם לאו, ולדעת רב הונא כשרה דוקא אם רחבה ארבע אמות, ולרב חנן כשירה אפילו אם היתה רחבה שבעה טפחים, יש להסתפק האם נחלקו בביאור דברי רב.
שהרי יתכן שלא נחלקו כלל בביאור דברי רב, אלא כך שמעו ממנו: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא בסוכה שרוחבה כשיעור הכשר סוכה בצמצום, אבל אם יש בה יותר משיעור הכשר סוכה, לא נחלקו רבי יהודה וחכמים.
ומעתה נימא בשיעור הכשר סוכה - השטח הנצרך בסוכה קמיפלגי רב הונא ורב חנן בר רבה.
דמר, רב הונא סבר, שיעור הכשר סוכה בארבע אמות הוא, אבל סוכה ששטחה קטן מארבע אמות פסולה.
ומר, רב חנן סבר, שיעור הכשר סוכה הוא בכדי שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו. וסוכה שאינה רחבה כל כך פסולה.
וממילא לא נחלקו בביאור דברי רב, אלא כל אחד מפרש את רב כפי שיטתו, אלא שהדבר תלוי מהו שיעור הכשר סוכה שבה נחלקו רבי יהודה וחכמים.
ודוחה הגמרא: לא בכך נחלקו, אלא דכולי עלמא, בין רב הונא ובין רב חנן סוברים כי שיעור הכשר סוכה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו. והיינו, סוכה ששטחה שבעה טפחים על שבעה טפחים.
והכא, בהא קמיפלגי: דמר, רב חנן סבר, שלדעת רב, במחזקת ראשו ורובו וראשו פליגי חכמים ורבי יהודה. אבל במחזקת יותר מראשו ורובו ושולחנו לדברי הכל כשירה.
ומר, רב הונא סבר, שלא נחלקו חכמים ורבי יהודה רק בסוכה קטנה שכל רוחבה אינו אלא שבעה טפחים, אלא מראשו ורובו ושולחנו עד ד' אמות פליגי. ולדעת חכמים, כל סוכה שאין ברוחבה ארבע אמות על ארבע אמות, אם היא גבוהה מעשרים אמה פסולה. אבל אם שטחה של הסוכה הוא יותר מד' אמות, דברי הכל כשירה.
עתה מקשה הגמרא לאותם אמוראים המפרשים את המשנה:
מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. ורבי יהודה מכשיר אפילו היתה הסוכה גבוהה עד ארבעים וחמישים אמה או יותר.
אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר. ומוכיח מכאן רבי יהודה כשיטתו, שסוכה הגבוהה מעשרים אמה כשרה.
אמרו לו חכמים: וכי משם יש ראיה?! והרי לא שתקו לה חכמים משום שסברו כי סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה כשרה, אלא משום שאשה היתה, ופטורה מן הסוכה.
אמר להן רבי יהודה לחכמים: היאך יתכן לפרש כך? והלא שבעה בנים הוו לה, שחייבים הם בסוכה, ואף הם ישבו עמה, ואם כדבריכם שהיתה סוכתה פסולה, מדוע לא אמרו לה דבר?!
ועוד, הרי כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים?!
וקודם שמפרשת הגמרא את קושיתה מהברייתא, היא מבארת את סוף דברי רבי יהודה שם: למה לי לרבי יהודה למיתני "ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים", הרי לא היתה ההוכחה ממעשיה של הילני, אלא משתיקתם של חכמים?!
ומבארת הגמרא: הכי קאמר להו רבי יהודה לחכמים: כי שמא תאמרו, בנים קטנים היו לה להילני המלכה, וקטנים פטורים מן הסוכה, ולכן לא אמרו לה חכמים דבר,
כך לא יתכן לפרש! כיון דשבעה בנים הוו לה להילני, אי אפשר דלא הוי בהו בן חד שאינו צריך לאמו [והיינו, שכאשר ניעור משנתו, אינו קורא אמא אמא]. וקטן שאינו צריך לאמו חייבים לחנכו במצות סוכה, ומדוע לא אמרו לה דבר? אלא מוכח שסוכה הגבוהה מעשרים אמה, כשירה. (20) (21) וממשיך רבי יהודה ואומר: וכי תימרו, שמא תאמרו כי אין להוכיח דין זה מכאן, לפי שקטן שאינו צריך לאמו רק מדרבנן הוא דמחייב במצוות, מדין חינוך, כדי להרגילו בקיומם, ואילו איהי [הילני המלכה] במצוות דרבנן לא משגחה, היא לא הקפידה על קיום מצוות דרבנן,
תא שמע, לכן אני אומר: ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. הרי שהקפידה גם במצוות דרבנן. [עד כאן ביאור דברי הברייתא].
עתה מפרשת הגמרא את קושיתה מן הברייתא על דברי האמוראים לעיל:
בשלמא למאן דאמר [רבי יאשיה אמר רב], בשאין דפנות מגעות לסכך היא מחלוקת חכמים ורבי יהודה, אתי שפיר מה שנחלקו בברייתא לגבי סוכתה של הילני המלכה, שכן דרכה של מלכה לישב בסוכה שאין דפנות מגיעות לסכך,
דף ג.
משום אוירא, כדי שיהיה האויר שולט בה מפני החום, ואפשר שאכן כך היה.
אלא למאן דאמר [רב הונא ורב חנן אמר רב], בסוכה קטנה מחלוקת רבי יהודה וחכמים, כלומר, בסוכה שאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, או שבעה טפחים על שבעה טפחים, אבל בסוכה גדולה מודים הכל שאפילו היתה גבוהה מעשרים אמה כשרה, היאך יתכן לפרש שנחלקו לגבי סוכתה של הילני? וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה? הרי נערותיה ומשרתיה יושבים עמה, וכיצד הוכיח מכאן רבי יהודה כשיטתו שסוכה הגבוהה מעשרים אמה כשרה?!
ומתרצת הגמרא: אמר רבה בר רב אדא: אכן ודאי היתה סוכתה גדולה מאוד, ומיהו לא נצרכא אלא לסוכה העשויה קטוניות קטוניות. דהיינו, סוכה העשויה חדרים חדרים, ואין בכל חדר וחדר יותר משבעה טפחים על שבעה טפחים, ולפיכך הביא רבי יהודה ראיה מסוכה זו לשיטתו, משום שכל קיטון נמדד בפני עצמו, וכזו היתה סוכתה של הילני. (22) ומקשה הגמרא: וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות?!
ומתרצת הגמרא: אמר רב אשי, לא נצרכא אלא לקיטוניות שבה. כלומר, ודאי היו בסוכתה גם אולמות גדולים, אלא שנחלקו חכמים ורבי יהודה מה דינם של הקיטוניות שהיו באותו סוכה. [שכן היה דרכם לעשות בסוכה גדולה קיטונית קטנה לצניעות].
רבנן סברי: קיטוניות אלו פסולות הן, ולכן ודאי, בניה בסוכה מעליא הוו יתבי - באולמות הגדולים שבה, ואיהי הילני המלכה יתבה בקיטוניות שבה, הפסולות למצות סוכה, משום צניעותא, ומשום הכי לא אמרי לה דבר, שהרי אשה היא ופטורה מן הסוכה. (23)
ורבי יהודה סבר, בניה - גבה הוו יתבי, (24) בקיטוניות, ואפילו הכי לא אמרי לה חכמים דבר. והוכיח מזה רבי יהודה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה, כשרה, אפילו אם שטחה אינו אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים.
ועתה מסכמת הגמרא מהן מידות הסוכה מעיקר הדין:
אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה: הסוכה צריכה שתהא מחזקת בשטחה, כדי ראשו של אדם ורובו - רוב גופו, ושולחנו - שהם שבעה טפחים על שבעה טפחים. (25)
אמר ליה רבי אבא, כמאן אמרת דינך, האם כבית שמאי?
בדף כח א שנינו, "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. אמרו להן בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית הלל וזקני בית שמאי לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר? אמרו להם בית שמאי [לא כך היה המעשה, אלא] אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך".
ומבואר, שלדעת בית שמאי, אם לא היה השולחן, בשעה שישב בסוכה לא יצא ידי חובתו. ולבית הלל יצא ידי חובתו אף אם היה שולחנו בבית.
והרי הסיבה לכך ששיעור שטח הסוכה הוא שבעה טפחים, משום ששישה טפחים הן מקומו של אדם, וטפח נוסף נצרך לשולחנו. ואם כן לדעת בית הלל לא צריך לרוחב הסוכה אלא שישה טפחים. נמצא, רב שמואל בר יצחק המצריך שבעה טפחים לרוחב הסוכה, כשיטת בית שמאי.
אמר ליה רב שמואל בר יצחק: אלא כמאן?! אכן ודאי דעתי כבית שמאי.
איכא דאמרי, כך היה הדבר:
אמר רבי אבא: דאמר לך דין זה מני? אמר ליה רב שמואל בר יצחק: בית שמאי היא, ולא תזוז מינה!
עתה סברה הגמרא, שנחלקו בית שמאי ובית הלל האם שיעור סוכה קטנה הוא שישה טפחים או שבעה.
ומקשה הגמרא: מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה שאינה רחבה אלא ז' טפחים ולא יותר פליגי,
דלמא בסוכה גדולה פליגי, וכגון דיתיב אפומא דמטולתא שמא נחלקו אף בסוכה גדולה מאוד, אלא שיושב בפתחה, ושולחנו בתוך הבית.
דבית שמאי סברי: הגם שהסוכה עצמה כשירה, אם ישב כך לא יצא ידי חובתו, משום שגזרינן שמא ימשך תוך כדי אכילתו אחר שולחנו, ויאכל בביתו. ובית הלל המתירים לשבת כך, סברי, לא גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו.
ודיקא נמי - ובאמת כך משמע בלשון המשנה, דקתני: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.
ואם איתא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה, האם צריך שתהא מחזקת כדי ראשו רובו ושולחנו, ואם אינה מחזקת אלא ראשו ורובו פסולה, או די בכך שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו, הרי כך מיבעי ליה לתנא לשנות במשנה, ומדוע שנה כיצד היא צורת ישיבתו של הנמצא בתוכה, אלא ודאי לא נחלקו בשיעור הסוכה, אלא בסוכה גדולה נחלקו, וכשיושב סמוך לפתחה.
ומקשה הגמרא: וכי בשיעור בסוכה קטנה לא פליגי בית שמאי ובית הלל?!
והתניא: סוכה המחזקת כדי ראשו רובו ושולחנו, כשירה.
רבי אומר: אינה כשרה, עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות. (26)
ותניא אידך: רבי אומר: כל סוכה שאין בה בשטחה ארבע אמות על ארבע אמות, פסולה.
וחכמים אומרים: אפילו אינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו, כשירה.
ומקשה הגמרא: בדברי חכמים נתפרש שצריך שתהא הסוכה מחזקת כדי ראשו ורובו, ואילו שולחנו לא קתני [בתניא אידך], אם כן קשיין שתי הברייתות אהדדי,
שהרי מדברי חכמים בברייתא הראשונה משמע, ששיעור רוחב הסוכה הוא ז' טפחים, כדי ראשו רובו ושולחנו, ואילו מהברייתא השניה משמע, שצריך רק שיעור ראשו ורובו - שהן ו' טפחים?!
אלא לאו, שמע מינה, הפירוש הנכון הוא: הא [ברייתא ראשונה], בית שמאי היא, המצריכים שיוכל להכניס שולחנו לתוכה, והא [ברייתא שניה], בית הלל היא, שלא הצריכו אלא כדי ראשו ורובו, ומבואר שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה.
ואמר מר זוטרא: מתניתין [להלן דף כח א] נמי דיקא, שנחלקו בשיעור סוכה קטנה. מדקתני: בית שמאי "פוסלין" ובית הלל "מכשירין".
ואם איתא שנחלקו בסוכה גדולה דוקא, בית שמאי אומרים לא יצא ידי חובתו, ובית הלל אומרים יצא ידי חובתו מיבעי ליה לתנא לומר, ולא יתכן לשנות לשון פסול והכשר, שהרי הסוכה עצמה ודאי כשרה?!
ומקשה הגמרא: ואלא, אם נחלקו בסוכה קטנה, קשיא לשון המשנה: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית" - מלשון זו מדוייק, שבסוכה גדולה נחלקו, וכפי שנתבאר?!
ומפרשינן: לעולם, בתרתי פליגי בית שמאי ובית הלל.
פליגי בשיעור סוכה קטנה, ופליגי נמי בסוכה גדולה - האם חשו חכמים שמא ימשך אחר שולחנו. (27) וחסורא מיחסרא, והכי קתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי אומרים לא יצא, ובית הלל אומרים יצא. [וזוהי המחלוקת בסוכה גדולה].
וסוכה שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד [שהן שישה טפחים], בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. דנה הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן:
בית שאין בו שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה, (28) משום דכתיב [דברים יא כ]: "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכל שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קרוי "בית", שכן שיעור בית הראוי לדיורין הוא ארבע אמות. (29) ופטור מן מצות עשיית מעקה. (30)
ואינו מטמא בנגעים [נגעי בתים], דכתיב [ויקרא יד לה] "ובא אשר לו הבית", וזה אינו קרוי בית.
ואינו נחלט בבתי ערי חומה, דכתיב [ויקרא כה כט] "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו] חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו".
וזה אינו קרוי בית, ולפיכך אינו נחלט לקונה אותו, אלא פודהו לעולם כדין מוכר קרקע.
ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה שנאמר, "מי האיש אשר בנה בית חדש ילך וישוב לביתו". וזה אינו קרוי בית.
ואין מערבין בו עירובי חצירות. מדין תורה, אין להוציא בשבת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. ותקנו חכמים, שלא להוציא חפץ אפילו מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, ואפילו לא מהבית אל חצר משותפת של כמה דיירי בתים, אלא אם כן יערבו יחד את כל הרשויות ויעשום רשות אחת.
ודבר זה נעשה על ידי שיאספו מכל בית מעט פת, ויתנום באחד הבתים, שאז נחשב הדבר כאילו דרים כולם באותו הבית, והחצר המשתופת נחשבת כחצר של כל דיירי הבית ההוא. ובית שאין בו ארבע אמות, אינו צריך לתת פת להשתתף בשיתוף חצרות, לפי שאינו קרוי בית.
ואין משתתפין בו שיתופי מבואות.
תיקנו חכמים שכל בני החצירות הפתוחות למבוי סתום [שהוא סימטא המובילה אל רשות הרבים, והסימטא מוקפת משלשת צידיה בחצירות ובבתים, ורק ראשה, מצד הרביעי פתוח לרשות הרבים], שיהיו חייבים כל בני המבוי להשתתף בפת ולהניחה באחת החצירות כדי שיוכלו לטלטל במבוי ומן החצירות למבוי.
ואם בית זה שאין בו ארבע על ארבע היה פתוח לחצר הפתוחה למבוי, הוא אינו צריך להשתתף בפת כדי להתיר להוציא ממנו דבר בשבת למבוי.
ואין מניחין בו את עירוב החצר לאחר שגבו אותו מדרי החצר, כיון שאינו ראוי לדירה.
דף ג:
ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות.
אסור לצאת בשבת מן העיר חוץ לתחום שבת, דהיינו, יותר מאלפים אמה לכל רוח, ומרחק זה נמדד מהבית האחרון שבקצה העיר.
ובמסכת עירובין מבואר: בית שנמצא בריחוק שבעים אמה ושיריים [מעט יותר מחצי אמה] מהעיר, נחשב כחלק מהעיר, ומודדין אלפיים אמה ממנו והלאה. אבל אם הוא רחוק יותר, אינו מצטרף עמה, ומודדין תחום שבת מהעיר עצמה.
וכן שתי עיירות המרוחקות קמ"א אמה זו מזו, אם יהיה בית באמצע הדרך ביניהם, יחשבו שתי העיירות כעיר אחת על ידי צירוף בית זה, ונפא מינה לאדם הלן באחת מהן, שאם רוצה לצאת בשבת מן העיר, מונה אלפיים אמה מחוץ לגבולות שתיהן לכל רוח.
אך אם היה שטח הבית פחות מארבע אמות, אין הוא חשוב לצרפן, ונחשבות העיירות כשתי עיירות נפרדות זו מזו. (31)
ואין האחין והשותפין חולקים בו, אינם יכולים לכוף זה את זה לחולקו, כיון שאין בו כדי חלוקה.
ומוכח מהברייתא, כי בית שאין בו ד' אמות אינו נחשב בית.
עתה שבה הגמרא לדון כדעת מי היא אותה ברייתא:
לימא כדעת רבי היא, הסובר, סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה סוכה, ולא כדעת רבנן המכשירים סוכה ששיעורה שבעה טפחים על שבעה טפחים, ומשמע שבשיעור זה קרויה דירה.
דוחה הגמרא: אפילו תימא ברייתא זו דברי רבנן היא, אין לדמות ברייתא זו לסוגיא דידן.
כי עד כאן לא קאמרי רבנן הכא, ששיעור סוכה הוא בשבעה טפחים בלבד, אלא לענין סוכה, דדירת עראי היא, ודירת עראי שיעורה מועט ודי בז' טפחים.
אבל לגבי בית, דדירת קבע הוא, אפילו רבנן מודו, דאי אית ביה ד' אמות על ד' אמות דיירי ביה אינשי. ואי לא, לא דיירי ביה אינשי, ואינו נחשב בית.
אמר מר, שנינו לעיל: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואין מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא? משום דלשון "בית" כתיב בהו בכולהו, וכל בית שאינו רחב ארבע אמות על ארבע אמות אינו בית.
עוד שנינו בברייתא: ואין מערבין בו, ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו ערוב.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא אין משתתפין בו?
משום דלא חזי לדירה, שאינו ראוי לדיורין. וערובי חצרות יש לתת בדירה דוקא, משום שיסוד דין עירוב הוא, שרואין כאילו כל דרי החצר דרים בבית שבו נמצא העירוב, ונחשבת החצר כולה כחצרו של אותו בית. לכן צריך דוקא בית הראוי לדיורין. (32)
ומדייקת הגמרא: משמע, שדוקא ערובי חצרות אין מניחין בו. אבל שיתוף מבואות [להתיר להוציא מהחצר למבוי ולטלטל בתוך המבוי], מניחין בו.
מאי טעמא?
היות ועל אף דאינו בית, אבל לא גרע מחצר שבמבוי, שמניחין בה שיתופי מבואות. כלומר, דוקא בערובי חצרות, יש להניח את העירוב במקום הראוי לדיורין, לפי שיש לצרף את כל דרי הבתים כאילו הם דרים בבית אחד, אבל שיתופי מבואות ענינו צירוף החצרות שמסביב למבוי, לכן אפשר להניחו בחצר, ולא צריך דירה דוקא.