אור ברסלב
חברותא על סוכה פרק שלישי - לולב הגזול

חברותא על סוכה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - לולב הגזול

פרק שני - הישן תחת המטה

נאמר בתורה לגבי מצות לולב [ויקרא כג מ]:

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם".

בפרק שלפנינו מתבאר כיצד לומדים מפסוק זה את כל דיני ארבעת המינים, פרטיהם ודקדוקיהם.

מתניתין:

משנתנו דנה בדיני הלולב, ובמשניות הבאות יבוארו דיני שאר המינים [אתרוג הדס וערבה] בפני עצמם, מהם דינים השוים בכל ארבעת המינים, ומהם המיוחדים לכל מין ומין לבדו.

לולב הגזול, וכן לולב היבש, (1) פסול.

וטעם פסול לולב הגזול, משום דכתיב: "ולקחתם לכם", ודרשו חכמים: "לכם" - שיהיה הלולב משלכם, כמבואר להלן בגמרא.

ואילו טעם פסול לולב היבש, הוא משום שאינו נאה, והוא על פי מה שדרשו חכמים מן הפסוק [שמות טו ב] "זה אלי ואנוהו", ["אנוהו" לשון נוי ויופי], שיש להדר ולקיים מצוות ה' באופן היותר נאה ומהודר, ועל כן יש לחזר אחר לולב נאה, שופר נאה וכדומה, ומשום כך פסלו לולב יבש. (2)

וכן לולב של אשירה, לולב של אילן שעובדין אותו עבודה זרה, ולולב של עיר הנדחת, פסול. טעם פסול לולב של עיר הנידחת, הוא משום שהעיר וכל רכושה עומדים לשריפה, שנאמר [דברים יג יז]: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה, ושרפת באש". והרי לולב צריך שיהיה בו שיעור ארבעה טפחים, כמבואר בגמרא להלן [לב ב], ולולב זה כיון שעומד לשריפה, "כתותי מכתת שיעורא". ש, רואין אותו כשרוף וכאילו אין שיעורו קיים.

וכמו כן לולב של אשירה פסול, משום ד"כתותי מכתת שיעורא". ולהלן לא ב יתפרש, שמדובר בעצי אשירה שמצאו בני ישראל בזמן כיבוש הארץ שדינם בשריפה, שנאמר [דברים יב ג]: "ואשריהם תשרפון באש".

לולב שנקטם ראשו, (3) וכן לולב שנפרצו עליו, שנפרדו לגמרי מן השדרה (4) וחזר וחיברם אליה על ידי אגד [כעין מטאטא קש], פסול.

וטעם הדבר, משום שאינם הדר.

אבל אם רק נפרדו עליו, ש, שהעלים מחוברים בתחתיתם לשדרה, אלא שנפרדים ממנה למעלה כמו ענפי אילן [שכן דרך ענפי הדקל בעת גדילתם], הרי הוא כשר.

רבי יהודה אומר: אם נפרדו עלי הלולב בראשם מן השדרה, יאגדנו מלמעלה, כדי שעל ידי אגידתו יהיו עלי הלולב עולין עם השדרה כשאר לולבים.

ציני [דקלים] הר הברזל, לולבים שעליהם מועטים וקטנים, ומרוחקים הרבה זה מזה שאין מגיע ראשו של עלה זה לעיקרו של העלה שעליו, ונמצאת השדרה מגולה בחלקה (5), כשירות.

עד עתה פירשה המשנה איזה לולב כשר לקיום המצוה, עתה מבארת המשנה מהו השיעור הנצרך בלולב:

לולב שיש בו בשדרתו שלשה טפחים כנגד אורכו של הדס, כיון שעליו עולין מן השדרה טפח נוסף שהוא השיעור הנצרך כדי לנענע בו, כשר. להלן לז ב אמרו בגמרא, שצריך לנענע את הלולב לארבע רוחות השמים, כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ונחלקו בגמרא, האם צריך שיצא שדרו של הלולב מן ההדס טפח, או שדי בכך שהעלים עצמם עולים טפח.

גמרא:

קא פסיק התנא במשנה, ושנה דבריו סתמא, ותני: "לולב הגזול והיבש פסול". ומשמע, כי לא שנא ביום טוב ראשון של חג שחיובו מן התורה, כדכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", ולא שנא ביום טוב שני. כלומר, בשאר ימי החג, שחיובו במדינה הוא רק מדרבנן, שתקנו לנוטלו זכר למקדש, כמבואר להלן מא א, (6) בשניהם לולב הגזול והיבש פסול.

ולכאורה, בשלמא לולב היבש, יש להבין שהוא פסול בין ביום הראשון בין בשאר ימי החג, משום ד"הדר" בעינן, וליכא. (7) כלומר, היות ותיקנו חכמים ליטול לולב אף בשאר ימים זכר למקדש, ודאי צריך גם בשאר ימי החג שתתקיים המצוה בהידור.

אלא גזול, בשלמא ביום טוב ראשון של חג, דכתיב "ולקחתם לכם", שמשמעו, משלכם יהא, לכך פסלו לולב גזול, אלא ביום טוב שני, אמאי לא יצא ידי חובתו בלולב גזול, הרי גם במקדש שחיובו כל שבעה מדאורייתא לא נתפרש בפסוק שיהיה הלולב "משלכם", שהרי דין "לכם" נאמר בפסוק לגבי יום הראשון בלבד, ואילו חיוב לולב בשאר ימים נלמד מהמשכו של הפסוק, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים"?!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

דף ל.

אכן אין טעם פסול לולב גזול בשאר ימים משום "לכם", אלא משום דקיום מצות לולב בלולב גזול, הוה ליה מצוה הבאה בעבירה. (8) שנאמר ביחס לקרבן פסול [מלאכי א יג]: "והבאתם גזול ואת הפסח [הצולע] ואת החולה, והבאתם את המנחה, הארצה אותה מידכם"?!

השווה הכתוב את הקרבן הגזול, דומיא דקרבן פסח [הצולע מחמת חסרון ברגלו].

ומשמע, מה קרבן שהוא פסח לית ליה תקנתא לעולם, שהרי זהו מום קבוע, אף קרבן גזול לית ליה תקנתא לעולם, לא שנא לפני יאוש הנגזל [כלומר, שטרם נתיאשו בעליו], ולא שנא לאחר יאוש בעליו, וכגון ששמעו שאמר "ווי לחסרון כיס", אינו ראוי להקרבה לעולם.

ואף שלענין קנין קונה הגזלן את החפץ על ידי יאוש, ושוב אינו חייב להשיב את החפץ עצמו אלא רק את דמיו [למאן דאמר יאוש קני], כמבואר במסכת בבא קמא דף סח א, אפילו הכי לענין קרבן הוא פסול.

ומתמהינן: בשלמא לפני יאוש הרי הוא פסול, משום ד"אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא [ויקרא א ב], ו"מכם", משמעו שיהיה הקרבן משלכם, והאי קרבן לאו דידיה הוא.

אלא לאחר יאוש, הא קנייה כבר הגזלן ביאוש, (9) ואם כן מדוע פסול הוא להקרבה? ! אלא לאו, על כרחנו למדנו, שפסול הוא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שהרי קרבן זה גזול הוא בידו.

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב [ישעיהו סא ח]: "כי ה' אהב משפט, שונא גזל בעולה"?

משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס.

אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים!

אמרו לו עבדיו: והלא כל המכס כולו, שלך הוא, ומה טעם שתתן מכס, הרי אותו ממון יחזור אליך?!

אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס.

אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה', שונא גזל בעולה. כלומר, אני ה', שונא אני את הגזל שבעולות אשר אתם מביאים לי, אף על פי שהכל שלי, שנאמר, "לה' הארץ ומלואה ";

ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל. אתמר נמי, שהטעם לפסול לולב הגזול בשאר ימי החג הוא משום מצוה הבאה בעבירה:

אמר רבי אמי: לולב היבש פסול, מפני שאין "הדר". (10)

"גזול" פסול, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

ומוסיפה הגמרא: מה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, שלולב הגזול פסול גם בשאר ימי החג משום מצוה הבאה בעבירה, לא דברי הכל היא. אלא,

ופליגא אדרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו שלולב הגזול פסול, אלא ביום טוב ראשון. אבל ביום טוב שני, כלומר, בשאר ימי החג, מתוך שיוצא ידי חובתו בלולב שאול, היות ומצות לולב בשאר ימי החג אינה אלא מדרבנן, ולא הצריכו חכמים שיהיה הלולב משלו דוקא, כמבואר לעיל, הוא הדין דיוצא נמי בלולב גזול. ומבואר שלא חש לכך שמצוה הבאה בעבירה היא. (11)

מתיב רב נחמן בר יצחק לרבי יצחק בר נחמני, ממשנתנו ששנינו בה: לולב הגזול והיבש פסול.

ומשמע: הא שאול, כשר.

ויש לעיין, אימת קמיירי מתניתין?

אילימא ביום טוב ראשון של חג, הא כתיב "לכם", ודרשינן: משלכם יהא, והאי לולב השאול לאו דידיה הוא [אינו שלו], ואם כן, מדוע לא הזכירה המשנה שגם לולב שאול פסול לנטילה? אלא לאו הנידון במשנה הוא ביום טוב שני, שחיובו דרבנן, ואדם יוצא בו ידי חובתו בלולב שאול, ואף על פי כן קתני בה שלולב הגזול פסול?!

אמר רבא: לעולם, משנתנו מדברת ביום טוב ראשון של חג, ואין לדקדק מכך שלא הזכירה משנתנו לולב שאול שכשר הוא גם ביום טוב הראשון, אלא אדרבה, אם לולב הגזול פסול כל שכן שאול,

ומשנתנו בדרך "לא מיבעיא קאמר":

כלומר, לא מיבעיא [הא פשיטא] שלולב שאול פסול, משום דלאו דידיה הוא, ודרשינן: "לכם", משלכם יהא. אבל גזול, אימא [סבור הייתי לומר]: סתם גזילה, כיון שיודע הנגזל מגזילתו, שהרי הגזלן נטלה ממנו בכח, ודאי יאוש בעלים הוא, ולכן כדידיה של הגזלן דמי, ויוצא בו ידי חובתו אפילו ביום הראשון שנאמר בו "לכם",

קא משמע לן, שסתם נגזל אינו מתיאש מגזילתו, אלא עדיין מקווה הוא להוציאה מן הגזלן בבית דין ואין הגזלן זוכה בה.

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי [רוכלים הסובבים בעיירות] המוכרים הדסים:

כי זבניתו אסא מנכרי, כשתקנו הדסים מן הנכרים כדי למוכרם לצורך מצות לולב, לא תגזזו אתון בעצמכם את ההדסים משדות הנכרים, אלא לגזזוה אינהו שיגזזוה הנכרים מן הקרקע, ויהבו [ויתנום] לכו [לכם] כאשר הם כבר תלושים.

מאי טעמא?

משום דסתם נכרים גזלני ארעתא מישראל (12) נינהו, ויש לחוש שמא קרקע זו שגדלים בה ההדסים גזולה היא בידם,

דף ל:

והרי קרקע אינה נגזלת. כלומר, אינה נקנית לעולם לגזלן, ואפילו לאחר יאוש נשארת היא בחזקת בעליה הראשונים, [הלכה זו נלמדת מ"פרט וכלל ופרט" כמבואר במסכת בבא קמא קיז ב (13)].

ולפיכך, כיון שכל המחובר לקרקע הרי הוא קרקע, אין ההדסים נחשבים כגזולים עד שיתלשו, נמצא שהתולשן הוא הגוזלן, לכן עדיף שיתלשו הנכרים את ההדסים מן הקרקע שיהיו הם הגזלנים, ומיד בשעה שנתלשו יחול יאוש הבעלים. [שכן כל עוד שלא נתלשו לא מועיל יאוש הבעלים, כיון שהיו ההדסים ברשותם ואין אדם יכול להתיאש מחפץ הנמצא ברשותו (14)].

וסבר רב הונא, שאמנם ביאוש לבד לא קונה הגזלן את החפץ. אבל אם לאחר היאוש יהיה גם שינוי רשות, וכגון שימכור הגזלן את החפץ לאדם אחר, יזכה הקונה בחפץ.

[ומוסיף רש"י, שאפילו אם יאוש לבד קונה, אם יחתכו הם את ההדסים, כיון שנמצאו הם הגזלנים הרי זו מצוה הבאה בעבירה, לכן צריך שאחר הגזילה יהיה גם שינוי רשות].

הלכך, לגזזוה אינהו, הנכרים, וממילא יהיו הם הגוזלים, כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו, וכשתטלו אתם מהם יהיה שינוי הרשות בידייכו. (15)

מקשה הגמרא: מדוע הוצרך רב הונא לעיצה זו כדי שיהיה שינוי רשות אחר היאוש, הרי סוף סוף, אף כי גזזו האוונכרי עצמם, כיון שמוכרים הם אותם לאנשים אחרים, ליהוי יאוש בעלים בידייהו בשעת תלישת ההדסים מן הקרקע, ואחר כך כשנקנה אנו מהם יהיה שינוי הרשות בידן בידינו אנו, ונמצא שהלוקח הדסים מאותם תגרים יוצא בהם ידי חובתו, כיון שלא הוא גזלם וכבר נתיאשו בעליהם מהם קודם שבאו לידו, ואין זו מצוה הבאה בעבירה?!

מתרצת הגמרא: אכן, לא צריכא למילתא דרב הונא, אלא בהושענא דאוונכרי גופייהו. כלומר, באותם הדסים שקונים הם לצורך עצמם לצאת בהן ידי מצות נטילת לולב, שאם יתלשו הם עצמם את ההדסים, נמצאו גזולים בידם, לכן אותם הדסים צריך שיקצצו מן הקרקע על ידי הנכרים, שיהיה יאוש הבעלים ביד הנכרי ושינוי הרשות בידם.

ומקשה הגמרא: מדוע הוצרכה הגמרא לפרש, שאף שקרקע גזולה היא נקנים ההדסים על ידי יאוש ושינוי רשות,

וליקניוה לאותם הדסים בשינוי מעשה, על ידי אגידת שלושת המינים יחד, שהרי שינוי מעשה קונה אפילו ללא יאוש?! (16)

מתרצת הגמרא: קא סבר רב הונא, לולב אין צריך אגד. כלומר, מעיקר הדין אין צריך לאגוד את הלולב, אלא שעושין כן לנוי בעלמא משום "זה אלי ואנוהו", ולכן אף אם אגדו אין זה נחשב שינוי מעשה. (17)

וגם אם תמצי לומר, שאף לרב הונא לולב צריך אגד, לא נחשב האגד כ"שינוי מעשה", לפי ששינוי החוזר לברייתו הוא, שהרי אם יתיר אוגדו הרי הם כבראשונה,

ושינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי. (18)

מקשה הגמרא: ועדיין מדוע הוצרכו ליאוש ושינוי רשות, ליקניוה בשינוי השם! (19) דהרי מעיקרא קודם שנאגד ההדס עם שאר המינים הוה קרו ליה להדס "אסא", והשתא מאחר שנאגד עם שאר המינים (תחילת העמוד) הוו קרו ליה הושענא?!

דף לא.

מתרצת הגמרא: מעיקרא נמי [אף קודם שנאגד] לאסא, הושענא קרו ליה, על שם שרגילים לאגדו כהושענא בחג.

תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים שגוזל את הילוך הרבים, רבי אליעזר פוסל מטעם שיתבאר בסמוך, וחכמים מכשירין.

אמר רב נחמן: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, היא רק בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו של הנגזל הבנויה בקרקעו של נגזל, (20) ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אף כששאלה ממנו. (21) דכתיב, "חג הסוכות תעשה לך", ודרשינן, משלך תהא [ראה לעיל דף כז ב]. ולכן ממה נפשך אינו יוצא ידי חובתו בסוכה זו.

כי אי קרקע נגזלת, שיש תורת גזל בקרקע, כמו בשאר מטלטלין העומדים בחזקת הגזלן על ידי "קניני הגזילה", הרי סוכה גזולה היא, ורבי אליעזר דרש מדכתיב "תעשה לך" למעט סוכה גזולה ושאולה, ואי נמי קרקע אינה נגזלת שלעולם ברשות בעליה היא עומדת, סוף סוף, סוכה שאולה היא, ולדעת רבי אליעזר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו.

[נידון זה יסודו במה שנאמר בתורה (ויקרא ה כא): "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וכו', או מכל אשר ישבע עליו לשקר". ונחלקו בגמרא במסכת בבא קמא דף קיז ב כיצד נדרש פסוק זה: יש שדרש ב"ריבוי ומיעוט וריבוי", דקיימא לן שכוונת הכתוב לרבות הכל, לומר, שדיני גזילה נאמרו בכל סוגי הגזלות מלבד שטרות. ולדבריו גם בגזילת קרקע יש תורת גזל. ויש שדרש את הפסוק ב"כלל ופרט וכלל" דקיימא לן שכוונת הכתוב לרבות כל מה שדומה לפרט - למעט קרקעות עבדים ושטרות].

ואף שרבי אליעזר סבר שם להדיא כי יש תורת גזילה בקרקע, רצתה הגמרא ליישב דבריו בכל ענין, שאף אילו היה סובר קרקע אינה נגזלת מכל מקום אינו יוצא בה ידי חובתו עד שתהיה שלו לגמרי.

ואילו רבנן לטעמייהו אזלי, דנחלקו על שיטת רבי אליעזר ואמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו השאולה לו, ואף נחלקו על רבי אליעזר גבי גזל קרקע וסברו שקרקע אינה נגזלת, וממילא יוצא אדם ידי חובתו בסוכה זו הואיל וסוכה שאולה היא. (22)

אבל אם גזל עצים וסיכך בהן את סוכתו, דברי הכל אין לו לנגזל אלא דמי עצים בלבד, ואילו גוף העצים נקנים לגזלן בשינוי מעשה ושינוי השם והרי היא שלו לגמרי. (23)

או יש לפרש באופן אחר: שמשום תקנת השבים פטרו חכמים את הגזלן מלסתור בנינו ולהשיב את הגוף העצים לבעלים כדי שלא ימנע מלשוב בתשובה. (24)

ומוכיחה הגמרא: ממאי דפליגי רבי אליעזר וחכמים בשתי הלכות אלו - בגזילת קרקע ובפסול סוכה שאולה, שמא נחלקו בגוזל עצים ועשה מהם סוכה, ומחלוקתם היא בדין שינוי מעשה או בתקנת השבים, מדקתני בברייתא: "סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים", ומשמע, שהנידון של סוכה גזולה הוא דומיא דהמסכך ברשות הרבים: מה המסכך ברשות הרבים קרקע לאו דידיה הוא, אף סוכה גזולה נמי מיירי דלאו קרקע דידיה הוא, והיינו שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו העשויה בקרקעו.

ההיא סבתא שגזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וסיככו בהם סוכתו של ריש גלותא, דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה לרב נחמן: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי! צווחה שישיבו לה עצים אלו שגזלו ממנה, ולא אשגח בה רב נחמן.

אמרה ליה ההיא סבתא לרב נחמן: איתתא [אשה] שבת גדולים היא, דהוה ליה לאבוהא דהיינו לאברהם אבינו שהיא מצאצאיו, תלת מאה ותמני סרי עבדי, כדכתיב [בראשית יד יד]: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלוש מאות", צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה?

אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא [קולנית היא זו], ואין לה אלא דמי עצים בלבד. (25) כלומר, אין עבדי ריש גלותא מחוייבים לסתור הסוכה ולהשיב לה את גוף העצים שגזלוה, אלא ישיבו לה את דמיהם בלבד. והטעם הוא, משום "תקנת מריש", שתקנו חכמים לגזלן שגזל מריש [קורה] וקבעו בראש גגו, שאין צריך הגזלן לסתור בנינו ולהשיב את המריש עצמו אלא נותן לנגזל את דמיו משום "תקנת השבים", שאם נכופו להשיב את הקורה שגזלו ימנע מלשוב בתשובה. ועל כן כבר זכו בני ריש גלותא בגוף העצים ויוצאים ידי חובתם בסוכה זו לכולי עלמא.

אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא [קורה שנתנה בראש גגו לצל] דגזולה, עבדי ליה רבנן תקנתא, שיתן הגזלן את דמיה ולא את הקורה עצמה, משום תקנת מריש.

והיינו, שלא נאמר היות וסוכה זו בנין עראי היא ואין זה הפסד מרובה לסותרה, יסתור סוכתו וישיב לו את הקורה עצמה, אלא גם בסוכה נאמרה תקנת מריש, דמשום שנצרכת היא לו לקיום מצותו עשאוה חכמים כבנין של קבע שאינו צריך לסותרו משום תקנת השבים.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן בכך שגם בסוכה נאמרה תקנת השבים, פשיטא הוא, כי מאי שנא מההיא דאמרן לעיל שאם גזל עצים וסיכך בהם סוכתו אין לו אלא דמיהם?!

מבארת הגמרא: מהו דתימא: דוקא בעצים נאמרה תקנה זו היות ושכיחי הן, ומצויין לקנותם בשוק, ויכול הנגזל ליטול דמים שקיבל ולקנות בהם עצים אחרים,

אבל האי כשורא דמטללתא לא שכיחא כל כך לקנותה בשוק בדמים כסתם עצים, ולפיכך סברה הגמרא: אימא לא יחזיר דמים בלבד, אלא מחוייב הוא לסתור סוכתו וליתן לו את הקורה עצמה, קא משמע לן שאפילו בכהאי גוונא מחזיר דמיה בלבד.

והני מילי, כשתובעו הנגזל בגו [בתוך] שבעה ימי החג, שנצרכת לו הסוכה לקיום מצותו. אבל אם תבעו לבתר [לאחר] שבעה, או שמתרצה הנגזל להמתין עד אחר שבעה, (26) הדר הקורה בעיניה כיון שלא יפסיד כלום אם יסתור סוכתו.

ואי חברו הגזלן לאותה קורה בטינא [בטיט], הרי היא כשאר בנין של קבע, ואפילו לאחר שבעה ימי החג נמי יהיב ליה דמי, ואינו מחוייב ליתן לו את הקורה עצמה.

תנא: לולב היבש פסול, ורבי יהודה מכשיר.

אמר רבא: מחלוקת בלולב. דרבנן סברי: מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי [צריך] שיהיה "הדר", שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וכו'", אף לולב הסמוך לו בפסוק בעי שיהיה "הדר". ורבי יהודה סבר, לא מקשינן לולב לאתרוג. כלומר, לו נמסר לנו מפי חכמים שנסמכו אתרוג ולולב בפסוק כדי להקישם זה לזה. [ומעצמו לא דרש סמיכות זו, לפי שמלבד קל וחומר אין אדם דורש מעצמו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן]. אבל באתרוג דברי הכל "הדר" בעינן, שהרי לגבי אתרוג מפורש הדבר בפסוק.

מקשה הגמרא: ובלולב לא בעי רבי יהודה הדר?

והתנן במשנתנו גבי לולב שנפרדו עליו, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. מאי טעמא, לאו, משום דבעי רבי יהודה הדר גם בלולב? (27)

דוחה הגמרא: לא, לעולם לא נאמר דין הדר בלולב, ומה שהצריך רבי יהודה בלולב שנפרדו עליו לאוגדו מלמעלה, היינו כדקתני טעמא בברייתא: רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: נאמר בקרא "כפת תמרים", ולמדו מכאן חכמים כי צריך שיהיה הלולב כפות [לשון אגוד וקשור, כדמצינו במסכת מכות כב ב: כופת שתי ידיו על העמוד], ולפיכך אם היה פרוד יכפתנו.

שבה הגמרא ומקשה: וכי לא בעי רבי יהודה הדר בלולב? והתנן: אין אוגדין את הלולב, כלומר, את שלושת המינים - לולב הדס וערבה אלא במינו, דברי רבי יהודה. מאי טעמא? - לאו, משום דבעי הדר. ואין זה נאה לאוגדו במינים אחרים?

דוחה הגמרא: לא, אין זה טעם הפסול, והראיה דהא אמר רבא: דאפילו בסיב הגדל סביבות הדקל כעין לולבי גפנים, ואפילו בעיקרא דדיקלא דהיינו קליפת הדקל אוגדים אותו, אף שאינם דומים במראיהם ללולב, אוגדים את הלולב, הרי שעיקר הקפידא שיהיה האגד ממין הלולב ולא מחמת מראהו, אם כן ודאי אין טעם הפסול משום הדר. ואלא מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל התם אגד שאינו ממין הלולב,

משום דקא סבר, לולב צריך אגד, לכן גם האגד עצמו הוא חלק מן המצוה, ואי מייתי לאותו אגד ממינא אחרינא אם כן הוה להו חמשה מינין בקיום המצוה ועובר ב"בל תוסיף". [כלומר, למאן דאמר לולב אין צריך אגד אין האגד חלק מגוף המצוה, ולכן אף שהוא ממין אחר אינו עובר ב"בל תוסיף", כיון שאיסור בל תוסיף נאמר רק כאשר בא לקיים המצוה יותר ממה שציותה תורה, כגון חמשה חוטים בציצית. אבל בדברים שאינם מענין המצוה, לא שייך איסור בל תוסיף].

ובאתרוג מי בעי רבי יהודה הדר?

והתניא: ארבעת מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן - כך אין מוסיפין עליהן.

לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש [חבוש] ולא רמון ולא דבר אחר [להלן יתבאר מה חידוש יש בדין זה].

ארבעת המינים אלו אם היו כמושין [שיבשו מעט אבל נותרה בהם מעט לחלוחית], כשרין. אבל יבשין - פסולין. רבי יהודה אומר: אף היבשין כשרים בדיעבד.

דף לא:

ואמר רבי יהודה להוכיח את דבריו: מעשה (תחילת העמוד) בבני כרכין שאינם דרים במקום פרדסים ואין הדקלים מצויים להם, שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן. הרי שסברו שלולב היבש כשר, (28) שהרי ודאי לא היו לולביהם נשמרים בלחלוחיתם שנים כה רבות.

אמרו לו חכמים: משם ראיה? אין שעת הדחק ראיה. כי אפשר שלא עשו כן אלא לזכר בעלמא שלא תשכח תורת לולב מישראל. (29)

קתני מיהת, רבי יהודה אומר: אף יבשין כשרין. מאי לאו אף אאתרוג קאי, ונמצא איפוא שלא הצריך רבי יהודה דין הדר אפילו באתרוג?

דוחה הגמרא: לא, אלולב קאי, שבזה הכשיר רבי יהודה כשאינו הדר. אבל באתרוג מודה רבי יהודה דבעינן הדר כמו שנאמר בתורה.

אמר מר: ארבעת המינים כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן.

מקשה הגמרא: פשיטא, הרי ודאי יש לנו לקיים ציווי התורה כמו שמפורש בה?

מבארת הגמרא: מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, אי מייתי מינא אחרינא ולא יאגדנו עם הלולב לא יעבור בבל תוסיף, הואיל והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה עומד לעצמו וזה עומד לעצמו], קא משמע לן, שאף כשלא אגדם יחד אם נטלם לשם מצוה עובר בבל תוסיף. (30)

אמר מר: אם לא מצא אתרוג, לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר.

וקשה: פשיטא, מה חידוש הוא זה, הרי אתרוג חייבה תורה ולא מין אחר?

מבארת הגמרא: מהו דתימא: כשלא נזדמן לו אתרוג לייתי אפילו שאר מינים כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קא משמע לן שאין לעשות כן, משום דזימנין דנפיק חורבא מיניה, [לעיתים יכול הדבר לבא לידי טעות], דאף כאשר יוכל למצוא אתרוג אתי למסרך ולהביא מינים אלו למצות לולב. (31)

עתה שבה הגמרא לדון, האם מודה רבי יהודה לחכמים באתרוג דבעינן הדר: תא שמע: אתרוג הישן שאבדה לחלוחיתו, פסול לפי שאינו הדר, ורבי יהודה מכשיר. הרי שאף באתרוג חלק רבי יהודה וסבר שאין צריך שיהיה הדר, ומסקינן: אכן תיובתא דרבא [שאמר מחלוקת בלולב אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן] תיובתא. (32)

ומקשה הגמרא: וכי לא בעי רבי יהודה הדר באתרוג?

והא אנן תנן: אתרוג הירוק ככרתי (33) [מין ירק] רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.

וסברה הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל, לאו משום דבעי הדר, ואתרוג זה שנראה כבוסר אינו הדור?

דוחה הגמרא: לא, אין טעמו של רבי יהודה משום הדר, אלא משום דאתרוג הירוק לא גמר פירא, וכל שאינו פרי גמור אינו אתרוג.

מביאה הגמרא ראיה נוספת: תא שמע: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה.

מאי לאו טעמו של רבי יהודה המצריך שיעור כה גדול משום דבעי רבי יהודה הדר באתרוג, וכמו שאמר רבא?

דוחה הגמרא: לא, אף כאן טעמו של רבי יהודה משום דכל עוד לא הגיע לשיעור זה אכתי לא גמר פירא.

תא שמע: ובאתרוג הגדול שיעורו הוא כדי שיאחוז שנים בידו אחת. אבל אתרוג שמחמת גודלו אי אפשר לאחוז שנים כמותו ביד אחת פסול, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אפילו היה האתרוג כה גדול שצריך לאחוז אתרוג אחד בשתי ידיו הרי הוא כשר.

מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל אתרוג גדול הרבה, לאו משום דבעי הדר ואתרוג כה גדול אינו הדור?

דוחה הגמרא: לא, מעיקר הדין מודה רבי יהודה שאפילו היה האתרוג גדול הרבה הרי הוא כשר, אלא כיון דאמר רבה: סדר נטילת לולב הוא שיאחז הלולב ביד ימין והאתרוג בשמאל, זימנין דמחלפי ליה, שיאחז בטעות את הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו, וכדאתי לאפוכינהו [כשיבא להופכם], הרי צריך לאחוז רגע אחד את שניהם בידו אחת, ואם יהיה האתרוג גדול יתר על המידה, יש לחוש שמא יפול מידו ואתי לאיפסולי.

נמצא איפוא למסקנת הגמרא, שלדעת רבי יהודה אף באתרוג לא בעינן הדר.

אם כן מקשה הגמרא: ואלא לרבי יהודה הא [הרי] כתיב בפסוק "פרי עץ הדר"! מבארת הגמרא: סבר רבי יהודה, כי אין כוונת הכתוב להצריך אתרוג הדור למראה, אלא ההוא "הדר" שנאמר בתורה רצונו לומר: איזה הוא הפרי שנצטוונו ליטול, זה הדר באילנו משנה לשנה. כלומר, האתרוג בשונה משאר פירות אינו גדל בשנה אחת, אלא גידולו אורך מספר שנים, ומכאן למדו חכמים שרצון התורה לרמוז לנו שנקח אתרוג דוקא, אף שלא נתפרש הדבר בפסוק להדיא. (34)

שנינו במשנה: לולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול.

ומקשה הגמרא: וכי לולב של אשרה פסול?

והאמר רבא: לולב של עבודה זרה, דהיינו ששימשו בו לעבודה זרה, כגון שכיבדו בו לפניה את הקרקע, (35) או שצורת עבודתו היא על ידי לולב, להעבירו בפניה (36) וכדומה, לא יטול משום שמאוס הוא לגבוה, ואם נטל, כשר! מוכח אם כן, שלולב של עבודה זרה אינו פסול אלא לכתחילה. אבל בדיעבד אם נטלו יצא בו ידי חובתו?! (37)

מבארת הגמרא: הכא במשנה שפסלו לולב של אשירה אפילו דיעבד, באשרה דמשה עסקינן. כלומר, באותן אשירות שמצאו ישראל בזמן כניסתם לארץ, שעליהם נאמר [דברים יב ג]: "ואשריהם תשרפון באש", והרי לולב צריך שיעור [ארבעה טפחים], ושל אשירה אין בו שיעור, דכיון שעומד לשריפה, כתותי מיכתת שיעוריה. כלומר, רואין אותו כאילו נכתת ונידוק עד דק שאין בו שיעור כלל. (38)

ודיקא נמי שאכן פסול זה נאמר דוקא באשירה של משה העומדת לשריפה, מדקתני: לולב של אשירה ושל עיר הנדחת, ומשמע, של אשירה דומיא דעיר הנדחת שדינה בשריפה, שנאמר [דברים יג יז]: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש", שמע מינה.

שנינו במשנה: נקטם ראשו של לולב, פסול.

אמר רב הונא: לא שנו שפסול אלא בנקטם. אבל אם נסדק הלולב, דהיינו שנסדקו ראשי העלים, (39) כשר.

מקשה הגמרא: וכי לולב שנסדק כשר?

והתניא [הרי שנינו בברייתא]: לולב כפוף, שהיה ראשו כפוף כאגמון כלפי מטה, (40)

דף לב.

וכן לולב קווץ, דהיינו, שהיו יוצאין משדרתו כמין קוצים, (41) או שהיה סדוק [וסברה הגמרא עתה, שהיה סדוק בראשי העלים או בשדרה], או עקום שדומה למגל העשוי כחצי גורן, (42) פסול.

וכן לולב חרות, דהיינו קשה [שכן דרך הלולב שעליו נושרים בימות הגשמים ושדרתו מתקשה כעץ (43)], פסול. אבל אם היה רק דומה לחרות, שהתחיל להתקשות אבל לא נעשה עדיין קשה כעץ, כשר.

ומכל מקום, מדברי הברייתא מבואר שלולב הסדוק פסול, שלא כדברי רב הונא?!

אמר רב פפא: מה ששנינו שלולב הסדוק פסול, לא מדובר שנסדקו ראשי עליו או שדרתו, אלא דעביד כהימנק. כלומר, שנעשה הלולב כמו מזלג בעל שתי שיניים. והיינו, שראש השדרה מתפצל לשני ראשים, והיו מחצית העלים לצד זה ומחציתם לצד שכנגדו. (44)

עוד שנינו בברייתא לעיל: היה הלולב עקום דומה למגל - פסול.

אמר רבא: לא אמרן שפסול אלא כאשר נתעקם הלולב לפניו, לצד שכנגד השדרה, מקום נטיית העלים. אבל אם נתעקם לאחריו (45) לצד השדרה, ברייתיההוא. כלומר, כך היא דרך גדילתו מטבע ברייתו, וכשר.

אמר רב נחמן: אם נתעקם הלולב לצדדין, כיון שאין דרכו בכך, כלפניו דמי ופסול. ואיכא דאמרי לה למימרא של רב נחמן להיפך, שאם נתעקם לצדדין, כלאחריו דמי וכשר.

ואמר רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא, שהיו כל עליו יוצאים מצד אחד של השדרה, (46) בעל מום הוא, ופסול.

שנינו במשנה: נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר: אמר רב פפא: מה שנאמר במשנה "נפרצו", היינו, דעביד כי חופיא [שהיה עשוי כמטאטא העשוי לכבד בו את הבית], שנתלשו עליו לגמרי (47) ואגדם יחד עם השדרה.

ואילו מה שאמרו "נפרדו", היינו דאיפרוד אפרודי, שנפרדו ראשי העלים כחריות של דקל, ואינם שוכבים זה על גבי זה במעלה השדרה. אבל בתחתיתם מחוברים הם לשדרה.

בעי רב פפא: נחלקה התיומת, דהיינו, שנחלקו שני העלים האמצעיים היוצאים מראש השדרה ודבוקים יחד (48) [מטעם זה נקראת היא תיומת, שמדובקין הם זה לזה כתאומים], ועל ידי זה נחלקה השדרה עד מקום יציאת העלים שלמטה מהם, מהו [האם נפסל הלולב בכך]?

ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע, דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: אם ניטלה התיומת שנתלשו עלים אלו לגמרי הלולב פסול. וסברה הגמרא: מאי לאו, הוא הדין שנפסול גם אם רק נחלקה?

דוחה הגמרא: לא, ניטלה שאני, דהא חסר ליה שבנטילתה נעשה הלולב חסר ומשום כך הוא פסול. אבל כשהוא שלם ורק נחלקה תיומתו הרי הוא כשר.

איכא דאמרי, אמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: אם נחלקה התיומת, נעשה כמי שניטלה התיומת, דכל שאין התיומת עשויה כדרך גדילתה הרי היא כמי שאינה, ופסול. ולשיטה זו נפשט ספקו של רב פפא, דמוכח מכאן שאם נחלקה התיומת פסול.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: לולב שנפרדו עליו, יאגדנו מלמעלה שלא יהיו עליו יוצאים לצדדים.

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כתיב, "כפות תמרים", ומשמע שצריך שיהיה הלולב כפות [מלשון אגוד - קשור, וכמו שמצינו במסכת מכות דף כב ב לגבי מלקות: כופת את שתי ידיו אל העמוד], ומכאן למד רבי יהודה, כי אם היה הלולב פרוד, יכפתנו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי דכתיב בקרא "כפות תמרים" דלולבא הוא, אימא שהוא חרותא [ענף דקל שגדל על העץ שנתיים או שלוש וכבר נתקשה כעץ, ויוצאים ממנו לולבים רבים שאף הם כבר נתקשו כעץ ונשרו עליהם בימות הגשמים, שזהו שהצריכה תורה לקיום המצוה]?! (49)

מתרצת הגמרא: כך ודאי אי אפשר לפרש, שהרי בעינא שיהיה הלולב כפות, שאם נפרדו עליו יש לכופתו עד שיהיו עליו מונחים זה על זה, ובחרותא ליכא לדין זה, שהרי אותם לולבים היוצאים ממנו קשים הם ואי אפשר לכופתם על גביו.

מוסיפה הגמרא ושואלת: ואימא "כפות תמרים" שאמרה תורה היינו אופתא, שהיא חלק מגזע הדקל ואין שום ענף יוצא מאותה חתיכה לכאן ולכאן, שאין לך "כפות" יותר ממנו?!

מתרצת הגמרא: מזה שהצריכה תורה שיהיה הלולב "כפות", מכלל דאיכא נמי פרוד, שאז מוטל עליך לכופתו, והאי כפות ועומד לעולם, שאין שום ענף יוצא ממנו. (50) אמר ליה: ואימא "כפות תמרים" היינו כופרא, שהוא גם כן כעין חרותא, אלא שהיה על העץ שנה אחת בלבד, ולכן הענפים היוצאים ממנו לא נתקשו עדיין כל צורכם וניתן לכופתם עליו?!

אמר אביי: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" [משלי ג יז] כתיב, (51) ואלו עשויין כקוצים ומסרטים את הידים.

אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא "כפות תמרים" פירושו, תרתי כפי דתמרי

- שתי כפות המחזיקות את התמרים עצמם [שיש לו לדקל כמין ענפים קטנים צפופים כעין כף שבראשם צומחים התמרים]?!

מתרצת הגמרא: "כפת" כתיב, בכתיב חסר, ומשמע כף אחת.

מוסיפה הגמרא ושואלת: ואימא חדא - כף אחת של תמרים?! (52)

תוכן העניינים

חברותא על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה