אור ברסלב
חברותא על סוכה פרק רביעי - לולב וערבה

חברותא על סוכה· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - לולב וערבה

פרק שלישי - לולב הגזול

מתניתין:

א. מצות נטילת לולב במקדש, שנוהגת במקדש, מן התורה, בכל שבעת הימים של חג הסוכות.

וכן מצות ערבה שנוהגת במקדש בשבעת הימים הללו [ויתבאר בגמרא מהו גדרה של הנטילה הזאת, אם היא תקנה של נביאים או רק מנהג שהנהיגו, והאם הכונה היא שנוטלים הכהנים ערבה בידיהם ומקיפים בהליכה ברגליהם את המזבח, או שזוקפים ערבות ומטים את גובהן מסביב למזבח] -

פעמים שאין הלולב והערבה "דוחים" את השבת, ואז מקיימים את מצותם רק במשך ששה ימים, מתוך שבעת ימי חג הסוכות.

ופעמים שהם "דוחים" את השבת. ואז, הם נוהגים שבעה ימים. דהיינו, בכל ימי חג הסוכות.

ויתבאר במשנה בהמשך אימתי הם "דוחים" את השבת, ואימתי לא.

ב. מצות אמירת ההלל במלואו, ללא דילוג.

וכן מצות השמחה באכילת בשר שלמים.

נוהגות בכל שמונה הימים, כולל יום שמיני עצרת.

ג. מצות ישיבת סוכה,

וכן מצות ניסוך המים על גבי המזבח -

נוהגות במשך כל שבעה הימים של חג הסוכות, אך לא בשמיני עצרת.

ד. החליל, שמחללים בו, וכן שאר כלי נגינה, שמנגנים בהם ב"שמחת בית השואבה", שהיו עושים אותה לכבוד שאיבת ניסוך המים, לא היה דוחה שבת או יום טוב.

ולכן, כאשר היום טוב הראשון חל באחד מימות החול של השבוע, היו מחללים בו רק במשך חמשה ימים, היות ואין לחלל בו, לא ביום טוב הראשון ולא בשבת חול המועד.

ואילו כאשר יום טוב הראשון היה חל בשבת, היו מחללים בו במשך ששה ימים, מפני שנשארו ששה ימי חול.

ועתה מבארת המשנה כיצד נוהגים הכללים הללו:

זה ששנינו: לולב נוהג שבעה ימים - כיצד?

יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת - נוטלים לולב במקדש במשך שבעה ימים.

לפי שמצות נטילת לולב במקדש ביום טוב ראשון "דוחה" את השבת [וה"דחיה" היא בכך שלא גזרו בו חכמים שלא ליטלו, אך אין היא דחיה ממשית של איסור שבת, שהרי אין בנטילת הלולב כל מלאכה, ואילו העברתו ברשות הרבים אכן לא הותרה].

ואם חל יום טוב ראשון בשאר כל הימים, נוטלים את הלולב ששה ימים בלבד, לפי שגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת חול המועד אפילו במקדש.

וזה ששנינו: מצות ערבה שבעה ימים - כיצד?

יום השביעי של ערבה [הנקרא כיום "הושענא רבה"], שחל להיות בשבת - נוהגת במקדש מצות ערבה כל שבעה ימים, ולא גזרו בה חכמים שלא לקיימה בשבת מחשש שמא יעבירנה ברשות הרבים, היות ומצות ערבה שבמקדש ביום השביעי דוחה את השבת.

ואם חל יום השביעי בשאר כל הימים - נוהגת מצות ערבה רק ששה ימים, כי שבת חול המועד אינה נדחית מפני מצות ערבה.

וטעם החילוק בין מצות ערבה ביום השביעי שדוחה שבת לבין מצות ערבה בשאר הימים שאינה דוחה שבת, יבואר בגמרא.

ועתה מוסיפה ומבארת המשנה:

מצות לולב, שנוהגת במקדש אפילו בשבת, כאשר חל יום טוב הראשון בשבת - כיצד היו נוהגים בטלטול הלולב?

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - מוליכין כל האנשים את לולביהן מערב שבת להר הבית, לפי שאסור לטלטל את הלולב בשבת ברשות הרבים, והחזנין השמשים מקבלין מהן את לולביהם, וסודרין אותן על גבי איצטבא.

ואילו הזקנים היו מניחין את הלולבים שלהן בל שכה.

ובית הדין היו מלמדין אותם, את כולם, לומר:

כל מי שמגיע לולבי לידו - הרי הוא לו במת נה.

ותקנו זאת שמא יחליפו לולביהם, וצריך לומר כן כדי שיצאו בו ידי חובה, ולא יהיה הלולב פסול מצד גזול או שאול.

למחר, היו משכימין ובאין למקדש. והחזנין היו זורקין אותם [את הלולבים] לפניהם. והן מחטפין או הלולבים, והיו מכין איש את חבירו בשעת החטיפה.

וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה -

התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל את הלולב בשבת בביתו, ולא במקדש.

גמרא:

מתבאר במשנה כי לפני התקנה של בית דין שיטול כל אחד את הלולב בביתו, היו נוטלים את הלולב במקדש בשבת רק בשבת שחל בו יום טוב ראשון אך לא בשבת חול המועד סוכות.

והוינן בה: אמאי לא דוחה מצות לולב במקדש, שהיא מן התורה כל שבעה, גם את שבת חול המועד? והרי טלטול הלולב כטלטול עצים בעלמא הוא נחשב, ואם כן, לידחי שבת, ומה טעם ראו חכמים לגזור ולבטל את המצוה!?

אמר רבה: גזרה שמא יטלנו ללולב בשבת בידו, וילך ברשות הרבים אצל מי שהוא בקי בנענוע הלולב או בברכת הלולב, כדי ללמוד ממנו את סדר הנענועים או הברכות,

דף מג.

ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ואותו חשש היינו טעמא לגזירה דשופר.

והיינו נמי טעמא לגזירה דמגילה.

שמנעו חכמים את קיום מצותם בשבת, מחמת החשש שיבואו לטלטלם ברשות הרבים, כדי לילך אצל בקי ללמוד.

ופרכינן: אי הכי, שיש לחוש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, אם כן, יום ראשון של חג שחל בשבת, נמי ניחוש לכך, ונגזור שלא ליטול בו לולב במקדש.

ומשנינן: ביום טוב ראשון שחל בשבת אין לחשוש שיבואו לטלטל את הלולב ברשות הרבים, כי הא תקינו ליה רבנן שיטלנו רק בביתו, ולא יטלנו במקדש. ומכח הגזירה הזאת יזכרו שלא לטלטלו ברשות הרבים.

ופרכינן: התינח אחר תקנה, שפיר אין לגזור ביום טוב ראשון שחל בשבת, היות וזכור הוא שלא להוציאו, מכח התקנה שנוטלו בביתו ולא במקדש.

אבל קודם שתיקנו בית דין תקנה זאת שיטלנו בביתו ולא במקדש - מאי איכא למימר? מדוע התירו ליטול במקדש ולא חששו שמא יטלטלנו ברשות הרבים, כמו שחששו בשבת חול המועד.

וכיון שנדחה חילוק זה, מחלקת הגמרא חילוק אחר:

אלא, יום טוב ראשון, שמצות נטילת לולב חשובה בו, היות דאיתיה שיש בו מצות לולב מן התורה גם בגבולין, מחוץ למקדש, לפיכך לא גזרו ביה רבנן שלא ליטלו בשבת [ובתחילה לא גזרו לא במקדש ולא בגבולין].

אבל הנך, שאר הימים, דליתנהו, שאין בהם חיוב נטילת לולב מן התורה בגבולין אלא רק במקדש - הרי כיון שהם פחות חשובים מהיום הראשון, גזרו בהו רבנן שלא ליטול לולב בשבת במקדש, מחמת החשש שמא יטלנו בידו, וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ופרכינן: אי הכי, שבתחילה לא גזרו חכמים על נטילת לולב במקדש ביום טוב ראשון שחל בשבת משום חשיבותו של הלולב באותו יום, כיון שניטל בו גם בגבולין מן התורה.

אם כן, האידנא, בזמן הזה - נמי לא נגזור שלא ליטלו ביום טוב ראשון שחל בשבת, מחמת חשיבותו. שהרי ביום הראשון לולב ניטל מן התורה אפילו בגבולין.

ומשנינן: אנן, אנו, המצויים בבבל - לא ידעינן בקיבועא דירחא, שאין אנו יודעים בודאות מתי הוא היום הראשון, כי יתכן שעיברו בית הדין בארץ ישראל את חודש אלול, ואז חל היום הראשון של יום טוב רק למחר, ואין נוהגת בשבת זו מצות לולב.

וכיון שאינו בודאי היום טוב הראשון, לכן גזרו חכמים על בני בבל שלא ליטול לולב בשבת, מחמת החשש שמא יעבירנו ברשות הרבים.

ופרכינן: אם כן, אינהו, בני ארץ ישראל, דידעי בקיבועא דירחא, וידוע להם שאכן נוהגת מצות לולב מן התורה באותו יום אפילו בגבולין - לידחו לשבת, שיטלו בה לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת אף בזמן הזה. שהרי בשבת שנוהגת בה מצות לולב מן התורה בגבולין לא גזרו בה חכמים שלא ליטול.

ומשנינן: אין הכי נמי! יש להם לבני ארץ ישראל ליטול לולב בשבת הזו גם בזמן הזה.

אכן למסקנה, יתבאר לקמן בגמרא [מד א] שגם בארץ ישראל אין נוטלים לולב בשבת אלא בזמן שהיה הבית קיים.

ומביאה הגמרא ראיה שכך אמנם נוהגים בני ארץ ישראל הלכה למעשה.

דתנן חדא, במשנתנו: ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית.

ותנן אידך, בפרק הקודם [מא ב]: יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין מערב שבת את לולביהן לבית הכנסת.

וכדי שלא תהיה סתירה בין שתי הברייתות, עלינו לתרץ שיש לחלק בין זמן המקדש לזמן שלאחריו. שבזמן המקדש היו מוליכין את לולביהם בערב שבת למקדש. ואילו לאחר שנחרב, מוליכין בערב שבת את לולביהם לבית הכנסת.

שמע מינה: כאן - בזמן שבית המקדש קיים, מוליכין לולביהם למקדש.

כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים, מוליכין לולביהם לבית הכנסת.

ומסקינן: אכן שמע מינה שבני ארץ ישראל נוטלים לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת גם לאחר שנחרב בית המקדש, ולא גזרו עליהם חכמים שלא יטלום.

והוינן בה: ולולב, דאיתיה מן התורה ביום טוב הראשון אפילו בגבולין - מנא לן?

ומשנינן: מהא דתניא: כתיב בפרשת אמור [ויקרא כג] "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל".

ודורשת הברייתא את לשון הכתוב:

"ולקחתם" - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד.

"לכם" - משלכם. להוציא את השאול ואת הגזול.

"ביום" - יתורא הוא. שהרי יכול הכתוב לומר "בראשון" גרידא, ובא היתור ללמד שבכל יום שהוא יטלו לולב, ואפילו בשבת.

"ראשון" - משמע אפילו בגבולין, שהרי לא אמר הכתוב שהמצוה היא במקדש.

"הראשון" - מלמד המיעוט של ה"א הידיעה, לומר שלא בכל שבת התיר הכתוב [מהריבוי של "ביום"], אלא רק ביום טוב ראשון. ומכאן למדנו שלולב אינו דוחה אלא יום טוב הראשון [שחל בשבת] בלבד.

ומבארת הגמרא את הברייתא: אמר מר: "ביום" - ואפילו בשבת.

מכדי, הרי נטילת לולב אין בה כל עשיית מלאכה, אלא טלטול ענץ עץ בעלמא הוא. וכי איצטריך קרא למישרי להתיר טלטול של ענף בשבת?

אמר רבא: לא נצרכא לא הוצרך הכתוב להתיר אלא למכשירי לולב, כגון לקצוץ אותו מן המחובר, שהוא מלאכה מן התורה. ואליבא דהאי תנא:

דתניא: לולב וכל מכשיריו - דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי אליעזר להתיר עשיית מלאכות בשבת אפילו כשאינן מגוף המצוה אלא הן רק בגדר "הכנה" עבור קיום מצות לולב?

אמר קרא "ביום", ומילה זאת מיותרת היא [שהיה יכול הכתוב לומר "בראשון" גרידא]. ומהיתור הזה מרבה רבי אליעזר שמכשירי לולב נעשים בכל יום, ואפילו בשבת.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם של חכמים ורבי אליעזר:

ורבנן, החולקים על רבי אליעזר - האי יתורא של "ביום", מאי עבדי ליה?

מיבעי ליה צריך יתור זה להשמיענו שנטילת לוב היא רק ביום, ולא בלילה.

ורבי אליעזר, הדורש מ"ביום" להתיר מכשירי לולב, זה שנטילת לולב היא רק ביום ולא בלילה - מנא ליה? נפקא ליה מסיפא דקרא. הוא לומד זאת מסיומו של הכתוב, העוסק בנטילת לולב במקדש, דכתיב בו "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".

וכך היא משמעות הכתוב: ימים ולא לילות!

ורבנן, אי אם נלמד מהתם, מה"ימים" שבפסוק הזה, הוה אמינא איפכא: לילף, הייתי אומר שנטילת לולב מצותה היא גם בלילה, לפי שיש לדון את זמן נטילת לולב בגזירה שוה של "ימים ימים" מישיבת סוכה, שגם בה נאמר אותו לשון: "בסוכות תשבו שבעת ימים".

ולכן הייתי אומר: מה להלן במצות ישיבת סוכה, משמעות ה"ימים" היא ימים ואפילו לילות.

אף כאן, בנטילת לולב נמי, הייתי אומר: ימים, ואפילו לילות.

ועדיין יש להסביר:

וזה שמצות ישיבת סוכה גופה נוהגת גם בלילות - מנלן? והרי הכתוב אומר "בסוכות תשבו שבעת ימים", ובפשוטו הוא ימים ולא לילות.

ומביאה הגמרא ברייתא המבארת את המקור לחיוב סוכה גם בלילה.

דתנו רבנן: כתיב [ויקרא כג] "בסכות תשבו שבעת ימים".

וכך יש לדרוש את משמעות ה"ימים" שבפסוק: "ימים" - ואפילו לילות!

שמא תאמר: מנין אתה אומר ש"ימים" משמעותם "ימים ואפילו לילות"?

או אינו, ואולי אין כונת הפסוק אלא לומר להיפך - "ימים ולא לילות"!?

והרי דין הוא, שיש ללמוד ב"בנין אב", שאכן תהא מצות סוכה נוהגת רק בימים ולא בלילות. שהרי:

נאמר כאן בסוכה "ימים", ונאמר בלולב "ימים".

מה להלן, בלולב, ימים ולא לילות, שנאמר "ביום הראשון".

אף כאן, בסוכה, ימים ולא לילות.

תשובתך: או כלך [אולי תפנה ותלך] לדרך זו, המלמדת שמצות סוכה נוהגת גם בלילות:

נאמר כאן בסוכה "שבעת ימים", ונאמר בישיבת אהרן ובניו במקדש בימי המלואים "שבעת ימים".

מה להלן, בימי המילואים, ישבו אהרן ובניו במקדש שבעת ימים ואפילו לילות - אף כאן, בסוכה, יש לישב בה שבעת ימים, ואפילו לילות.

והראיה שיש לדמות את ישיבת סוכה לימי המילואים ולא לדמות אותה ללולב, כי נראה למי דומה מצות סוכה, האם ללולב או לימי המילואים.

הרי דנין סוכה, שהיא דבר שמצותו נוהגת במשך כל היום כולו, מימי המילואים, שמצות הישיבה של אהרון ובניו במשכן במשך ימי המילואים היא דבר שמצותו במשך כל היום.

ואל יוכיח לולב לסוכה, היות ולולב הוא דבר שמצותו שעה אחת, בשעת נטילה בלבד, פעם אחת ביום, ואילו סוכה מצותה נמשכת במשך כל היום.

שמא תאמר, הרי מצד שני יש לומר:

או כלך לדרך זו: דנין סוכה שהיא דבר שמצותו נוהג לדורות, מלולב שגם הוא דבר שמצותו לדורות.

ואל יוכיחו שבעת ימי המלואים, שאין הם נוהגין לדורות!?

תשובתך: תלמוד לומר בלימוד של גזירה שוה בין סוכה ובין שבעת ימי המילואים [ולא בלימוד של "בנין אב"]:

דף מג:

"תשבו תשבו" - לגזירה שוה.

נאמר כאן בסוכה "בסוכות תשבו שבעת ימים"

ונאמר במלואים: [ויקרא ח] "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים".

מה להלן, במילואים, ימים ואפילו לילות.

אף כאן, בסוכה, ימים ואפילו לילות.

שנינו במשנה: ערבה שנוהגת שבעה - כיצד? יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת, נוהגת אז מצות ערבה שבעה ימים, ואפילו בשבת.

והוינן בה: ערבה ביום השביעי של חג שחל בשבת - מאי טעמא דחיא שבת!? מדוע לא גזרו בה חכמים שלא לקיימה מחשש שמא יעבירנה ברשות הרבים!?

והרי מצותה אינה חשובה, היות והיא אינה נוהגת מן התורה בגבולין, ואם כן, הרי היא כמו לולב בשאר ימות החג, שגזרו בו במקדש שלא ליטלו בשבת, היות שאינו נוהג אז בגבולין מן התורה, ואין מצותו חשובה.

אמר תירץ רבי יוחנן: לא גזרו בערבה שלא ליטלה בשבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה במקדש.

כי בכך שלא גזרו בה יהיה לה פרסום שהיא מן התורה, למרות שאינה מפורשת בתורה.

ופרכינן: אי הכי, שכדי לפרסם דבר שאינו מפורש בתורה לא גזרו בו, כדי להודיע שהוא מן התורה.

לולב במקדש בשאר הימים, נמי, כיון שאינו מפורש בתורה, שהרי אפשר לבאר את הכתוב "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" בשמחה גרידא, לידחי שבת, ולא יגזרו בו חכמים, כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה!?

ומשנינן: לולב תיקנו חכמים שלא ליטלו גזרה משום דרבה, כמבואר לעיל בתחילת הפרק, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ופרכינן: אי הכי, ערבה נמי נגזור עליה שלא ליטלה בשבת אפילו ביום השביעי, שמא יעבירנה ברשות הרבים.

ומשנינן: ערבה - שלוחי בית דין מייתי לה, מביאים אותה למקדש מערב שבת, לפי שאין היא מצוה לכל אדם אלא לכהנים בלבד, ואין חשש שהכהנים יחללו שבת

אבל לולב - לכל הוא מסור, שהכל מצווים בו, ויש חשש שיבואו לטלטלו ברשות הרבים בשבת.

ופרכינן: אי הכי, שאין לחשוש שהכהנים יוציאו את הערבה לרשות הרבים - כל יומא של חול המועד שחל בשבת [ולא רק היום השביעי], נמי לידחי הערבה לשבת, ומדוע רק אם חל היום השביעי בשבת דוחה הערבה את השבת!?

ומשנינן: היות ואם נתיר את הערבה בכל יום מימי החג שחל בשבת, לעומת הלולב שאינו דוחה אלא את השבת ביום טוב הראשון - אתי יבואו האנשים לפקפוקי לזלזל במצות לולב, לפי שהוא אינו דוחה שבת אלא רק ביום אחד בלבד, ויאמרו האנשים שאין מצות לולב חשובה.

ופרכינן: ולידחי ערבה ביום טוב ראשון של חג שחל בשבת, שאז אין את החשש שיבואו לזלזל בלולב, שהרי ביום טוב ראשון דוחה גם הלולב את השבת!?

ומשנינן: הרי מה שלא גזרו בערבה שלא ליטלה בשבת ביום השביעי הוא רק כדי לפרסמה שהיא מן התורה. אבל ביום הראשון שחל בשבת לא מוכחא מלתא לפרסם הדבר שהיא מן התורה.

כי אמרי אינשי: לולב הוא דקא דחי.

שיתלו האנשים לומר שלא גזרו על הערבה לאוסרה בטלטול היות שהתירו בו את טילטול הלולב, ולא משום שהערבה היא מן התורה.

ופרכינן: כיון שההיתר של הערבה בשביעי הוא רק כדי לפרסמה שהיא מן התורה, במה עדיף הפרסום ביום השביעי מהפרסום בשאר הימים? ולידחי ערבה לשבת באחד מהנך, משאר ימי החג שחל בשבת!?

ומשנינן: כיון דקא מפקת לה מראשון, היות והוצאנו את מצות הערבה מהיום הראשון כיון שלא יהיה בו פרסום - אוקמה העמדנו את מצות הערבה והפרסום אשביעי, ביום השביעי, שהוא "יום מסוים" [כמו ראשון או אחרון].

ופרכינן: אי הכי, שדוחה הערבה את השבת, ולא גזרו עליה כדי לפרסמה שהיא מן התורה - האידנא, משחרב המקדש, נמי לידחי מצות הערבה בשביעי את השבת. כי גם בימינו היא "מנהג נביאים" בגבולין, ויש לקיימה גם בשבת כדי לפרסם שהיא מן התורה במקדש.

ויביאוה שלוחי בית דין ויחבטו בה, כמו שנהגו במקדש, שהרי לא מצינו בשום מקום שגזרו על נטילת ערבה ביום השביעי.

ומשנינן: אנן - לא ידעינן בקיבועא דירחא. ומספק לא נדחה שבת.

ופרכינן: אינהו, בני ארץ ישראל, דידעו בקיבועא דירחא שהיה גם אחרי החורבן - לידחי נטילת ערבה ביום השביעי את השבת!?

כי אתא, כאשר הגיע בר הדיא מארץ ישראל לבבל תירץ ואמר: לעולם לא איקלע, לא אירע שיחול יום השביעי של חג הסוכות בשבת. כיון שאם היה צריך לחול בשבת, היו מעברים בית הדין את חודש אלול שלפניו, כדי שלא יפול יום השביעי של חג הסוכות בשבת, על מנת שיוכלו לקיים בו מצות ערבה.

כי אתא רבין וכל נחותי [אנשי הסיעה שירדו מארץ ישראל לבבל] אמרי אחרת: אמנם אירע שאיקלע יום השביעי בשבת, ולא דחי שבת.

ואלא קשיא, וחוזרת הקושיא: אמאי לא דחי ערבה לשבת!?

אמר רב יוסף: מאן לימא לן דמצות ערבה במקדש היתה בנטילה, עד שנרצה לומר שנטילת ערבה עתה, שהיא זכר למקדש, תדחה שבת לפרסם את מצות ערבה שהיא מן התורה במקדש?

דלמא בזקיפה ליד המזבח היתה מצותה, ואילו לנו אין עתה מצוה שכזאת כי אין לנו מזבח!

איתיביה אביי לרב יוסף ממשנתנו ששנינו בה: לולב וערבה ששה ושבעה.

ומדייק אביי: מאי לאו, הרי פשטות לשון משנתנו מורה, שמצות הערבה היא כמצות לולב.

מה לולב בנטילה - אף ערבה בנטילה, ולא בזקיפה סביב המזבח. ותחזור הקושיה מדוע אין נוהגים בה עתה בני ארץ ישראל גם בשבת.

ומתרץ רב יוסף לאביי בלשון תמיהה: מידי אריא!? האם מוכרח הדבר שכך מורה לשון המשנה!?

והרי לשון המשנה אינו מחייב לדמות מצות ערבה לנטילת לולב. אלא אפשר לומר:

הא לולב - כדאיתיה בנטילה.

והא ערבה - כדאיתיה בזקיפה.

עוד איתיביה אביי לרב יוסף מהמשנה [בדף מה א]: בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום שבע פעמים.

ומדייק אביי: מאי לאו - היו מקיפים הכהנים את המזבח בהליכתם סביבו בערבה בידיהם.

ומוכח שמצותה במקדש בנטילה ולא בזקיפה.

ומתרץ רב יוסף: לא בערבה היו מקיפים, אלא היו מקיפים את המזבח בהליכה בלולב שבידיהם. ואילו את הערבה הם היו זוקפים תחילה, ולכן אין אנו נוהגים בה זכר למקדש לפי שאין לנו אפשרות לקיים זכר זה.

ופרכינן: והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בערבה היו מקיפין! וכיצד אתה אומר שהקיפו בלולב!?

אמר ליה רב יוסף לאביי: הוא, רבה בר רבוה אכן אמר לך שבערבה היו מקיפים, ואילו אנא [רב יוסף] אמינא: בלולב היו מקיפם לאחר זקיפת הערבה.

אתמר: רבי אלעזר אומר: בלולב היו מקיפים את המזבח.

רב שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: בערבה היו מקיפים אותו.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בע רבה.

אמר ליה רבא לרב יצחק, בריה דרבה בר בר חנה: בר אוריא! תא בוא ואימא לך ואומר לך מלתא מעליתא דברי תורה משובחים דהוה אמר אבוך שאמר אביך:

הא דתנן לקמן [מה א]: "כל היום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים".

תוכן העניינים

חברותא על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה