חברותא על סוכה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - סוכה · דף כ:
שהן טמאות טומאת מדרס הואיל והן מיוחדות לשכיבה ולא לתשמיש אחר.
ולא נחלקו על מחצלות של טבריא, שהן טהורות מטומאת מדרס הואיל וקשות הן ואין דרך לשכב עליהן.
על מה נחלקו? - על מחצלות של שאר מקומות.
מר סבר, כיון דליכא דיתיב עלייהו, כלומר, כיון שרוב בני אדם אינם רגילים ליחד מחצלות אלו לשכיבה, לפיכך כדמחצלות של טבריא דמיין. ומר סבר, כיון דמקרי ויתבי עלייהו, יש מיעוט אנשים שיושבים עליהן, כמחצלות דאושא דמיין העשויות לשכיבה.
אמר מר: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא.
ומקשה הגמרא: והרי התניא, שנינו בברייתא שהובאה לעיל: וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, הסובר שמחצלת של קנים וחילת אינה מקבלת טומאה ומסככין בה, לפי שאין דרך לשכב עליה. ואם כן מוכח, שמחצלת שאינה מיועדת לשכיבה אף שמקצת אנשים שוכבים עליה אין היא ככלי לקבל טומאה.
ומתרצת הגמרא: לא קשיא:
הא דאמר רבי דוסא כל החוצלות טמאין טמא מת, מדובר במחצלת דאית ליה גדנפא. שיש לה שפה סביב גבוהה מעט ועשויה כבית קיבול העשוי לקבל פירות, ולפיכך דינה ככלי גמור לקבל טומאה.
והא דאמר רבי דוסא מחצלת מסככין בה, מדובר בדלית ליה גדנפא, ולפיכך אינה חשובה כלי לקבל טומאה אלא אם כן עשויה ממש לשכיבה, שאז נחשבת היא ככלי גם לענין טומאת מת.
מקשה הגמרא: מיתיבי לרבי שמעון בן לקיש, המפרש שחוצלות היינו מחצלות, ממה ששנינו: חוצלות של שעם [מין קנים], ושל גמי ושל שק [שערות עיזים], ושל ספירא [שערות סוס שמספרין מצוארו וזנבו], מטמא טמא מת, דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרים: אף מדרס.
בשלמא למאן דאמר שחוצלות היינו מרזובלי, ילקוטי הרועים העשויים ככלי קיבול, ובזמן שאין הרועים שוכבים עליהם הם משמשים ככלי קיבול ממש, לפיכך חוצלות של שעם ושל גמי מטמאין טומאת מת, כי אף על פי שהם אינם ארוגים יפה, ויש בהם רווח בין קנה לקנה, מכל מקום, חזו לכינתא דפירי, ראויים הם לקבלת פירות גדולים.
וכמו כן מובן, שמחצלת של שק ושל ספירא טמאין טומאת מת הואיל וחזו לגולקי וצני. ראויים הם לשמש כשקים לקטניות ופירות דקים.
אלא למאן דאמר חוצלות היינו מחצלות ממש, (383) אם כן, בשלמא מחצלות של שק ושל ספירא, חזו לפרסי [ראויים הם לפורסן כוילון כנגד הפתח], שכן במסכת ביצה דף יד ב מבואר, שוילון נידון ככלי לקבל טומאה ואינו נחשב כחלק מקירות הבית, (384) וכמו כן ראויים הם לשמש כנפוותא [נפות לנפות בהן את הקמח].
אלא מחצלות של שעם ושל גמי, למאי חזו? (385) ומתרצת הגמרא: חזו לנזיאתא. ראויות הן לכסות את הגיגית שעושים בה את השיכר.
איכא דאמרי [יש להקשות להיפך]: בשלמא למאן דאמר חוצלות היינו מחצלות ממש,
של שעם ושל גמי - חזו לנזיאתא. של שק ושל ספירא - חזו לפרסי ונפוותא.
אלא למאן דאמר מאי חוצלות, מרזובלי, בשלמא של שק ושל ספירא - חזו לגולקי וצני. אלא של שעם ושל גמי, למאי חזו?
ומתרצת הגמרא: חזו לכינתא דפירי.
תניא: אמר רבי חנניה: כשירדתי לגולה [לבבל] מצאתי זקן אחד, ואמר לי: מסככין בבודיא [מחצלת], כיון שסתמה לסיכוך ולא לשכיבה ואין היא חשובה כלי לקבל טומאה. וכשבאתי אצל רבי יהושע אחי אבא הודה לדבריו.
אמר רב חסדא: והוא דלית ליה לאותה מחצלת גדנפא, שאם יש לה שפה סביב, הרי היא כשאר כלים העשויים לתת בתוכן פירות וכדומה, שמטמאין במת.
אמר עולא: הני בודיתא [מחצלות] דבני מחוזא, אלמלא קיר [גדנפא] שלהן - מסככין בהו.
תניא נמי הכי: מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר - אין מסככין בהן.
הדרן עלך פרק סוכה