אור ברסלב
חברותא על סוכה פרק חמישי - החליל

חברותא על סוכה· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - החליל

פרק רביעי - לולב וערבה

מתניתין:

החליל פעמים שמחללים בו חמשה ימים בחג הסוכות, ופעמים ששה ימים.

וזהו החליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב, כיון שהחילול שמחללים בו אינו מכלל עבודה אלא הוא לשמחת בית השואבה, שאינה שירה על הקרבן.

ולכן, אם חל יום טוב הראשון ביום חול, מחללים בו רק חמשה ימים, כי אין מחללים בו לא ביום טוב ולא בשבת חול המועד.

ואם חל יום טוב בשבת, מחללים בו ששה ימים.

דף נ:

גמרא:

איתמר, רב יהודה ורב עינא נחלקו בגירסת המשנה, בענין שמחת בית השואבה:

חד תני: שמחת בית השואבה.

וחד תני: שמחת בית החשובה.

אמר מר זוטרא: מאן דתני "שואבה" לא משתבש, וגם מאן דתני "חשובה" לא משתבש.

מאן דתני "שואבה" לא משתבש - דכתיב [ישעיהו יב] "ושאבתם מים בששון". ועל שם שאיבת המים נקראת השמחה.

ומאן דתני "חשובה" לא משתבש - דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה על ידי יצירת השיתין מתחת למקום המזבח עוד מששת ימי בראשית כדי לקבל את הנסכין.

תנו רבנן: החליל דוחה את השבת, דברי רבי יוסי בר יהודה.

וחכמים אומרים: אף את יום טוב אינו דוחה.

אמר רב יוסף: כל המחלוקת היא רק בשיר של קרבן, שהיו מחללים הלויים בחליל בשעת ניסוך היין של קרבן ציבור.

דרבי יוסי סבר: עיקר מצות שירה של הלויים על הקרבן היא בצירוף נגינת כלי. ולכן הנגינה בחליל על הקרבן בכלל עבודה של הקרבן היא נחשבת. ולכן היא דוחה את השבת כמו שעבודת קרבן ציבור דוחה את השבת.

ואילו רבנן סברי: עיקר שירה היא בפה, ואילו הנגינה בכלי המצטרפת אליה לאו בכלל עבודה היא. ולכן היא אינה דוחה את השבת.

אבל שיר של שואבה - דברי הכל שמחה היא ואינה עבודה, ולכן הנגינה בכלי בשעת שמחת בית השואבה אינה דוחה את השבת.

אמר רב יוסף: מנא אמינא מהיכן יודע אני דבהא פליגי רבנן ורבי יוסי בר יהודה אם עיקר שירה הוא בצירוף נגינה בכלי?

מהא דתניא: כלי שרת שעשאן של עץ - רבי פוסל, ורבי יוסי בר יהודה מכשיר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי:

מאן דמכשיר סבר שעיקר שירה הוא בכלי, ולכן ילפינן מאבובא דמשה, מהאבוב [החליל] של משה רבנו, שהיה עשוי עץ, והיה במקדש מאז ימיו של משה רבנו. וכשם שראוי להשתמש בחליל העץ לעבודת השירה במקדש, כך גם מותר להשתמש במקדש בכלי שרת העשויים עץ.

ומאן דפסיל, סבר שעיקר שירה הוא בפה. ולכן לא ילפינן מאבובא דמשה, לפי שהוא אינו משמש ככלי לעבודה במקדש.

ודוחה הא את ראייתו של רב יוסף: לא בכך נחלקו.

אלא לעולם יש לומר דכולי עלמא סוברים שעיקר שירה בכלי.

והכא בשאלה אם דנין דבר שאפשר לעשותו אחרת, מדבר שאי אפשר לעשותו אחרת, קמיפלגי.

מאן דמכשיר סבר: "דנין אפשר משאי אפשר". ועל אף שאת האבוב של משה אי אפשר לעשותו ממתכת אלא רק מעץ, בכל זאת יש לנו ללמוד ממנו שגם כלי שרת יכולים להיות עשויים מעץ.

ומאן דפסיל סבר: "לא דנין אפשר משאי אפשר". ולכן אין ללמוד ממנו לכלי שרת, היות ואת כלי השרת אפשר לעשות ממתכת.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי דעיקר שירה היא בפה, ולכן אין ללמוד מהאבוב של משה לכלי שרת.

וגם אם תאמר שעיקר שירה הוא בכלי, בכל זאת אי אפשר ללמוד מהאבוב של משה, היות וכולי עלמא סוברים שאין דנין אפשר משאי אפשר.

והכא - במילף בלימוד של עשיית המנורה מזהב, האם לומדים אותו במידה של "כללי ופרטי", או במידה של "רבויי ומיעוטי", קא מיפלגי.

כאשר רבי דריש לעשיית המנורה מזהב במידה של כללי ופרטי, ואילו רבי יוסי בר יהודה דריש זאת במידה של "ריבויי ומיעוטי".

הלימוד של כלל ופרט שונה מהלימוד של ריבוי ומיעוט בנקודה אחת, וממנה יוצא חילוק נוסף, בין כלל ופרט וכלל, לבין ריבוי מיעוט וריבוי.

המידה של "כלל ופרט" אומרת שהפרט בא לפרש ולהגדיר את הכלל, שאין ה"כלל" כולל שום דבר אחר, אפילו לא דבר הדומה לפרט, מלבד הפרט המסויים המופיע בכתוב.

ואילו המידה של "ריבוי ומיעוט" אומרת שהמיעוט בא רק לשלול ולומר שאין הריבוי מרבה כל דבר, אבל אין זה אומר שהמיעוט שולל את הריבוי לי, ובניגוד למידת "כלל ופרט", אין המיעוט ממעט דברים הדומים לו, אלא רק את עצמו בלבד, ואילו הדברים הדומים לו יכולים להשאר בכלל הריבוי.

ומכאן נגזר שבמידת "כלל ופרט וכלל" בא הכלל הנוסף להוסיף ולכלול רק את הדברים הדומים לפרט, שאילולי הכלל שאחר הפרט, הם היו מתמעטים מכח המידה של "כלל ופרט", ובכח הכלל הנוסף מתרבים גם הדברים הדומים לפרט, אבל אין בכוחו של הכלל הנוסף להתפשט ולכלול כל דבר.

אבל במידה של "ריבוי ומיעוט וריבוי" אין צורך לריבוי הנוסף לרבות את הדברים הדומים למיעוט, שהרי הם לא התמעטו מכח המיעוט, ולכן הוא בא לרבות כל דבר.

והמיעוט אינו בא אלא למעט דבר אחד בלבד.

רבי דריש כללי ופרטי:

דכתיב [שמות כה] "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תעשה המנורה".

"ועשית מנורת" - כלל,

"זהב טהור" - פרט,

"מקשה תעשה המנורה" - חזר וכלל.

והכלל הוא: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט.

מה הפרט מפורש - של מתכת, אף כל של מתכת כשר לעשיית המנורה, ולא של עץ.

רבי יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי:

"ועשית מנורת" - ריבה.

"זהב טהור" - מיעט.

"מקשה תעשה המנורה" - חזר וריבה.

והכלל הוא: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל.

מאי רבי - רבי כל מילי,

מאי מיעט - מיעט של חרס. אמר רב פפא:

דף נא.

ומבארת הגמרא: עיקר שירה, אם הוא בפה או בכלי - כתנאי. מחלוקת תנאים הוא.

דתנן במסכת ערכין: המנגנים, אוחזי כלי השיר, בשעת השירה על הקרבן - עבדי כהנים היו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ישראלים, מאנשי משפחת "בית הפגרים" ומאנשי משפחת "בית צפריא" [כך היו קרויים] הם שהיו אוחזים בכלי השיר.

ואותן משפחות מאמאום [שם מקום] היו.

והיו משפחות ישראליות מיוחסות, ללא פגם של ממזרות או חללות, ומפני יחוסם היו משיאין את בנותיהם [או אלמנותיהם] לכהונה.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותם אוחזי כלי השיר - לוים היו. ורק הם ראויים לשירה בכלי, ולא ישראלים.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי רבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס:

דמאן דאמר [רבי מאיר] עבדים היו, קסבר שעיקר שירה הוא בפה, והלויים שוררו בפה, והעבדים נגנו בכלי.

ומאן דאמר [רבי חנינא בן אנטיגנוס] לוים היו, קסבר שעיקר שירה הוא בכלי.

ודוחה הגמרא את דברי רב פפא, האומר שעיקר שירה אם היא בפה או בכלי, מחלוקת תנאים היא.

ותסברא שבכך נחלקו רבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס? והרי אם כך, לדבריך, רבי יוסי, שאמר ישראלים מיוחסים היו - מאי קסבר!?

אי קסבר עיקר שירה בפה - אפילו עבדים נמי.

אי קסבר עיקר שירה בכלי, לוים - אין [כן], ישראלים - לא!

ובהכרח, שלא נחלקו בכך התנאים.

אלא, דכולי עלמא עיקר שירה בפה. וכולם כשרים לשירה בכלי, ואפילו עבדים.

ובהא קא מיפלגי התנאים במשנה במסכת ערכין:

דמר סבר: הכי הוה מעשה, ומר סבר: הכי הוה מעשה. שהחילוק בין שלשת התנאים הוא רק בסיפור המעשה, מי היו המנגנים בכלי, ולא בהלכה מי ראוי לנגן.

ומבארת הגמרא:

למאי נפקא מינה מי היו אותם האנשים, אם אין זה נוגע לדין שירה?

ל"מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר" - קא מיפלגי.

האם מי שעומד במקדש על הדוכן עם הלויים, ומנגן בכלי, ראוי להחשיבו כישראל מיוחס, שאינו צריך בדיקה כדי להשיאו למיוחסת, וכן האם ראוי לתת לו מעשר ראשון בתורת לוי.

מאן דאמר עבדים היו, קסבר שאין מעלין מדוכן ליוחסין, ולא למעשר. שהרי אפילו עבדים ניגנו שם.

ומאן דאמר ישראל היו, קסבר שמעלין מדוכן רק ליוחסין, היות והקפידו שלא להעמיד שם ישראלים שאינם מיוחסים, אבל לא למעשר, שהרי גם ישראלים היו מנגנים שם.

ומאן דאמר לוים היו, קסבר: מעלין מדוכן, בין ליוחסין בין למעשר.

ועתה מביאה הגמרא דעה נוספת בביאור המחלוקת בברייתא [בעמוד הקודם] אם החליל דוחה את השבת או לא:

ורבי ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת אם החליל דוחה את השבת היא רק בשיר של שואבה ששרו כל הלילה על המעלות, שאינו עבודת הקרבן אלא רק כדי להרבות את השמחה.

דרבי יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה של שואבה נמי דוחה את השבת. היות והנגינה בחליל אינה מלאכה מן התורה אלא רק איסור שבות מדרבנן, והוא נדחה מפני מצות השמחה.

ורבנן סברי: "שמחה יתירה" אינה דוחה את השבת, אפילו לא איסור שבות מדרבנן.

אבל בשיר של קרבן, שעיקרו בכלי - דברי הכל עבודה היא, ודוחה את השבת.

מיתיבי לרב יוסף, שאמר לעיל [בעמוד הקודם]: מודה רבי יוסי ברבי יהודה לחכמים ששיר של שואבה, שהוא משום שמחה, אינו דוחה את השבת, מברייתא מפורשת.

דתניא: שיר של שואבה דוחה אפילו את השבת - דברי רבי יוסי בר יהודה.

וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה.

ומסקינן: תיובתא דרב יוסף, תיובתא.

והוינן בה: לימא בשיר של שואבה בלבד הוא דפליגי רבנן ורבי יוסי ברבי יהודה.

אבל בשיר של קרבן, שהוא עבודה - דברי הכל דוחה את השבת.

ואם כן, לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף - בתרתי!

שמברייתא זאת תהיה פירכא לשני דברים של רב יוסף.

שהרי הוא גם אמר שהמחלוקת של רבנן ורבי יוסי היא בשיר של קרבן, ואילו מהברייתא משמע שכולם מודים בשיר של קרבן שהוא עבודה, ודוחה שבת. שהרי לא נחלקו אלא בשמחה של שואבה.

אמר לך רב יוסף: פליגי בשיר של שואבה, והוא הדין שנחלקו לענין שיר של קרבן אם הוא דוחה שבת.

והאי דקמיפלגי בשיר של שואבה - הוא להודיעך כחו דרבי יוסי בר יהודה, דאפילו שיר דשואבה, שאינו עבודה, אלא רק לשמחה, נמי דחי שבת.

ועתה מדייקת ממשנתנו כנגד דברי רב יוסף:

והא קתני במשנתנו: זהו חליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

ויש לנו לדייק: זהו, חליל של בית השואבה, הוא דאינו דוחה שבת ויום טוב.

אבל חליל דקרבן - דוחה שבת ויום טוב לפי שהוא בכלל עבודה של הקרבן.

ועתה עלינו לדון: משנתנו - מני? לפי מי היא שנויה?

אי נימא רבי יוסי בר יהודה הוא.

לא יתכן לומר כן, כי האמר: שיר של שואבה נמי דוחה.

אלא, לאו - רבנן הוא.

ותיובתא דרב יוסף בתרתי!

ומסקינן: תיובתא.

ועתה מבארת הגמרא את עיקר המחלוקת אם שירה היא בפה או בכלי:

מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי?

לפי שכך מוכח מהא דכתיב בדברי הימים ב [פרק כט]:

"ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח. ובעת החל העולה, החל שיר ה' והחצוצרות, ועל ידי כלי דויד מלך ישראל".

ומוכח שכלי דוד נקראים שיר.

ומהחצוצרות אין ראיה, שהם לא היו לצורך השירה אלא למצות התקיעות, שהיו תוקעים על קרבנות התמידים והמוספים.

מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בפה?

משום דכתיב בדברי הימים ב [פרק ה] "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד". ולא מוזכר בפסוק זה כלי נגינה.

[וכאמור, אין החצוצרות המוזכרות כאן משמשות לשיר, אלא למצות תקיעה על תמידין ומוספין].

ופרכינן: ואידך [הסובר שעיקר שירה בפה] נמי, הא כתיב "ויאמר חזקיהו להעלות העולה למזבח. ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות, ועל ידי כלי דוד מלך ישראל"!?

ומשנינן: הכי קאמר הכתוב: "החל שיר ה'"

- בפה. לפי שהשירה בפה היא עיקר המצוה.

"ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" - לבסומי להנעים ולהשביח קלא, את קול השירה בפה.

ופרכינן: ואידך [הסובר שעיקר שירה בכלי] נמי, הא כתיב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים", ולא הוזכר בו כלל כלי שירה!?

ומשנינן: הכי קאמר: משוררים דומיא דמח צצרים.

מה "מחצצרים" תוקעים בכלי - אף "משוררים" מנגנים בכלי.

מתניתין:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו!

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו הכהנים והלויים מעזרת ישראל, שהיא גבוהה, לעזרת נשים, הנמוכה ממנה.

והיו מתקנין שם "תיקון גדול", שיבואר בגמרא.

מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם של כל אחת מהמנורות.

וארבעה סולמות היו לכל אחד ואחד מארבעת הספלים שבראש המנורות.

והיו מטפסים ועולים על הסולמות ארבעה ילדים בחורים מפירחי כהונה, בחור אחד לכל סולם, ובידיהם היו כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהן היו מטילין את השמן מהכדים לכל ספל וספל.

מבלאי מכנסי כהנים, ומהמייניהן, מאבנטיהם - מהן היו מפקיעין קורעים חתיכות אריג, כדי לעשות מהן פתילות.

ובהן, בפתילות אלו, היו מדליקין את השמן שבספלים אשר בראש המנורות.

ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

דף נא:

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם (תחילת העמוד) באבוקות של אור שבידיהן, שהיו זורקים בזה אחר זה מספר אבוקות, ומקבלים אותן בידיהם ולוזרים ומקבלים חלילה.

ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות שיתבארו בגמרא.

והלוים היו מנגנים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכל שיר בלא מספר.

והיו עומדים הלויים המנגנים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים.

וחמש עשרה מעלות אלו הן כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר, ואומרים שירה.

ועמדו שני כהנים בשער העליון, שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן.

בשעה שקרא הגבר [התרנגול] - תקעו והריעו ותקעו, והיה זה סימן שיש ללכת ולמלאות מים ממעין השילוח, כדי לנסך את המים בבוקר, עם תמיד של שחרית. והחלו שני הכהנים התוקעים בחצוצרות לרדת מהשער העליון, בחמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים.

הגיעו הכהנים למעלה עשירית, ושוב תקעו והריעו ותקעו.

הגיעו לעזרה [עזרת נשים] בסוף המדרגות - תקעו והריעו ותקעו.

וכך היו תוקעין והולכין [דהיינו, מאריכין בתקיעות האחרונות] עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח עזרת הנשים. והיו יודים מהכוון המערבי לכוון המזרחי, בשיפולי הר הבית.

הגיעו לשער היוצא ממזרח עזרת נשים, והוא היה מכוון נגד שער ניקנור, בצד מערב, שם הכניסה לעזרה.

הפכו פניהן ממזרח למערב, ואמרו:

אבותינו שהיו במקום הזה, הכעיסוך, בכך שהיו אחוריהם מופנים אל כיוון ההיכל, ואילו פניהם היו מופנים קדמה, ומשתחוים קדמה לשמש.

ואילו אנו - ליה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין כופלים ואומרין "אנו ליה, וליה עינינו".

גמרא:

תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו.

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה - לא ראה כרך נחמד מעולם.

מי שלא ראה בית המקדש בבנינו - לא ראה בנין מפואר מעולם,

והוינן בה: מאי היא? באיזה בנין של המקדש מדובר?

אמר אביי ואיתימא רב חסדא: זה בנין הורדוס.

במאי בניה? באילו אבנים בנאו?

אמר רבה: באבני שישא שיש ירוק, ומרמרא, שיש לבן.

איכא דאמרי: באבני שישא כוחלא שיש צבוע כחול, ומרמרא.

אפיק הבליט החוצה בבניה של הכותל שפה, שורה של אבנים, ועייל וכנס שפה, שכנס פנימה את השורה תחתיה. ועשה מרווחים אלו בין השורות כי היכי דלקבל סידא. שיחזיק הכותל את הסיד שנמרח עליו.

סבר למשעיין בדהבא, לצפותם לכותלי הבית, ולהחליקם, בזהב.

אמרו ליה רבנן: שבקיה, עזוב את הכתלים והשאיארם כמו שהם, דהכי שפיר טפי, דמיתחזי כאדותא דימא, שהם נראים כגלי הים.

תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון בנין פאר של בית הכנסת של אלכסנדריא של מצרים - לא ראה בכבודן של ישראל.

אמרו: כמין בסילקי פלטרין גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, מחיצה של תא לפנים למחיצה של תא, שהיו שם שורות של תאים מכובדים, ופעמים שהיו שם ששים רבוא איש, כיוצאי מצרים.

תוכן העניינים

חברותא על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה