חברותא על סוטה· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - ארוסה
מתניתין:
המשנה לפנינו מבארת מי הן הנשים שאינן שותות, אלא הן יוצאות מתחת בעליהן, ואת דיני כתובתן.
א. נשים שאינן נשואות:
ארוסה, אשה שהתקדשה לבעלה אך עדיין לא נכנסה לחופה, שקינא לה ארוסה, וכן שומרת יבם, אשה שמת בעלה בלא בנים וממתינה ליבום על ידי היבם, אחי בעלה המת, שקינא לה יבמה שלא תיסתר עם אדם מסויים, ונסתרו לאחר הקינוי, לא שותות כמו שמפרש בהמשך, אך הן נאסרות על בעליהן, ולכן הן לא נוטלות כתובה בצאתן מבעליהן, כי הן גרמו לעצמן להיאסר על בעליהן ע"י הסתירה שלהן. (1)
והטעם שאינן שותות, לפי שנאמר "זאת תורת הקנאות, אשר תשטה אשה תחת אישה", משמע שמדובר באשה שיושבת בתורת נשואה תחת בעלה, ובא הכתוב למעט ולומר שאין שותה את המים אלא "אשה שהיא תחת אישה", פרט לארוסה ושומרת יבם, שעדיין לא נישאו לבעליהן.
ב. נשים שאסורות על בעליהן בנישואין:
דף כד.
אלמנה (2) הנשואה לכהן גדול, גרושה וחלוצה הנשואה לכהן הדיוט, ממזרת (תחילת העמוד) ונתינה, מבנות הגבעונים, שגזר עליהם דוד שלא יבאו בקהל ישראל, הנשואה לישראל, וכן בת ישראל הנשואה לממזר ולנתין.
כל אלו לא שותות, לפי שלא נאמרה פרשת סוטה אלא באשה שראויה לקיימה, שנאמר "כי תשטה אשתו", משמע שראויה לאישות, (3) ולא נוטלות כתובה, מן הטעם האמור לעיל, לפי שהיא גרמה לעצמה להיאסר על בעלה. (4)
ג. נשים האסורות על בעליהן מחמת שזינו תחתם:
ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה:
האומרת "טמאה אני", שמודה שזינתה תחת בעלה. ושבאו לה עדים שהיא טמאה.
וכן האומרת "איני שותה", שמסרבת לשתות את המים המרים, ואסורה על בעלה מחמת הקינוי והסתירה, שמא זינתה.
כל אלו, אינן שותות אלא נאסרות על בעליהן. ולא נוטלות כתובה, כאמור לעיל, לפי שהן גרמו על עצמן להיאסר.
ד. נשים שהבעל מעכב את השקאתן:
אמר בעלה: איני משקה! והיינו, שהאשה מסכימה לשתות אך בעלה מסרב להשקותה.
וכן אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, שבעלה בא עליה בדרך לבית המקדש להשקותה לאחר הקינוי והסתירה, שבכגון זה שוב אין המים בודקין אותה, אך היא אסורה על בעלה.
כל אלו, נוטלות כתובה, לפי שבעליהן גרמו להם שלא ישתו, ולא שותות.
ה. סוטות שהיו ראויות לשתות, אך לא הספיקו בעליהן להשקותן:
מתו בעליהן עד שלא שתו, שלא הספיקו בעליהן להשקותן:
בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה, שהרי לא התברר שהן טמאות. ולא שותות שנאמר בפרשת סוטה "והביא האיש את אשתו", ומשמע שרק בעלה יכול להשקותה. (5)
ובית הלל אומרים: או שותות, או לא נוטלות כתובתן! כלומר, כיון שאינן שותות, אין להן כתובה.
ו. נשים שאסורות להנשא מדרבנן:
הנושא את מעוברת חבירו, שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה כשהיא מעוברת, או שנשא את מניקת חבירו, שנתאלמנה או נתגרשה כשהיא מניקה את תינוקה, שאסרו עליהן חכמים להינשא עד מלאת לתינוק שנתיים ימים, וקינא לה בעלה ונסתרה, הרי אלו לא שותות, שהרי אשה זו אינה ראויה לקיימה, (6) ולאנוטלותכתובה, לפי שהן גרמו על עצמן להיאסר, דברי רבי מאיר. (7)
וחכמים אומרים: סוטה זו דינה כסוטה רגילה, שהרי יכול הוא להפרישה ממנו, ולהחזירה לאחר זמן, כעבור שנתיים מהלידה. ולכן היא נקראת אשה שראויה לקיימה. (8) [ואילו רבי מאיר סובר, שהנושא מעוברת ומניקת חבירו חייב לגרשה].
ז. נשים שאינן יכולות להוליד:
איילונית, אשה עקרה שאינה יכולה ללדת מטבעה, וזקינה שחדלה מלדת, ושאינה ראויה לילד כיון ששתתה משקה שגרם לה לעיקור, כל אלו אסור לקיימן מי שאין לו עדיין בנים ולא קיים מצות פריה ורביה, ולכן לא נוטלות כתובה ולא שותות.
רבי אליעזר אומר: יכול הוא לישא אשה אחרת, ולפרות ולרבות הימנה, ויהא מותר לקיים את אלו. ולכן הן נחשבות כראויות לאישות, ודינן כסוטות רגילות. (9)
ח. ושאר כל הנשים שקינא להן בעליהן ונסתרו,
או שותות, או לא נוטלות כתובה. כלומר אם אינן רוצות לשתות, הן מפסידות כתובתן כאמור לעיל.
ט. אשת כהן שקינא לה בעלה, ונסתרה,
שותה, ומותרת לבעלה אם נמצאה טהורה. והגמרא תפרש מה באה המשנה להשמיענו.
י. אשת סריס שותה. ובגמרא יתפרש החידוש בזה.
על ידי כל עריות מקנין, אם קינא לה בעלה שלא תסתר עם אחד מקרוביה האסורים עליה משום עריות, נחשב הדבר לקינוי ונאסרת עליו אם תסתר עמהם עד שתשתה.
חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש, כלומר בהמה, שאם קינא לה שלא תסתר עם קטן או עם בהמה, אינו נחשב קינויו לקינוי, שנאמר "ושכב איש אותה".
ואלו שבית דין מקנין להן. אשה שנוהגת בפריצות ובעלה אינו יכול לקנאות לה מהסיבות דלהלן, הרי בית דין מקנא להן, שמתרה בהן שלא יסתרו עם איש אחר:
מי שנתחרש בעלה שנעשה חרש, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין.
לא להשקותה אמרו, קינוי זה של בית דין אינו מועיל כדי להשקותה, כי רק הבעל יכול להשקותה, אלא הוא נועד לפוסלה מכתובתה, שאם תסתר, תאסר על בעלה, ותפסיד כתובתה.
רבי יוסי אומר: אף להשקותה מועיל הקינוי של בית דין.
כיצד? -
לכשיצא בעלה מבית האסורין, ישקנה על סמך הקינוי של בית דין.
[ואילו חכמים סוברים שהבעל אינו יכול להשקותה אלא כאשר הוא קינא לה בעצמו שנאמר "וקנא - והביא"].
גמרא:
שנינו בתחילת המשנה, ארוסה ושומרת יבם לא שותות:
והוינן בה: מישתא הוא דלא שתייא. הא קנוי, מקני לה. שעל אף שאינה שותה, בכל זאת היא נאסרת על ארוסה ועל יבמה בגלל הקינוי שלו, שהרי שנינו שאינה נוטלת כתובתה.
מנא הני מילי לחלק בין הנושאים?
ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב בפרשת סוטה "דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם". ודרשינן מהיתור "ואמרת", לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי. (10) ומתניתין דקתני שגם שומרת יבם אינה שותה, מני? - רבי יונתן היא!
דתניא: נאמר "ואת כי שטית תחת אישך", ודרשינן, פרט לארוסה שאינה שותה, שהרי אינה עדיין תחת אישה.
יכול שאני מוציא אף שומרת יבם מכלל שתיה?
תלמוד לומר "איש איש כי תשטה אשתו". ודרשינן מכפל ה"איש" לרבות שומרת יבם, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: "תחת אישך", פרט לשומרת יבם.
אוציא את שומרת יבם ולא אוציא את הארוסה?
תלמוד לומר "אשר תשטה אשה תחת אישה", ודרשינן פרט לארוסה, שאף היא אינה שותה. (11)
ומפרשת הגמרא את פלוגתתם:
מר, רבי יונתן שדורש מהפסוק הראשון למעט שומרת יבם, ומהשני למעט ארוסה, אלימא ליה ארוסה, שהיא נחשבת יותר כאשתו מאשר שומרת יבם, משום דקידושי דידיה, שהוא בעצמו קידש אותה, וסוקלין על ידו, שאם זינתה תחתיו חייבת סקילה, מה שאין כן שומרת יבם, שהוא לא קידשה אלא אחיו, ואינה נסקלת אם זינתה תחתיו. ולכן, אילו היה רק מיעוט אחד הייתי דורשו רק לשומרת יבם ולא לארוסה.
ומר, רבי יאשיה שממעט רק ארוסה, אלימא ליה שומרת יבם, משום דלא מיחסרא מסירה לחופה, שעל ידי ביאה בלבד היא נקנית ליבם להיות כאשתו לכל דבר, אפילו יבוא עליה ביאת זנות ולא ביאה לשם קידושין, ולכן היא נחשבת כבר עתה כאשתו יותר מאשר ארוסתו, שרק ע"י חופה היא תיחשב כנשואה.
והוינן בה: ורבי יונתן, האי "איש איש", מאי עביד ליה?
ומשנינן: מיבעי ליה, לרבות אשת חרש,
דף כד:
ואשת שוטה, ואשת (תחילת העמוד) שעמום, שלקה בתמהון לב, שבית דין מקנאים להן כיון שבעליהן אינם יכולים לקנאות להן.
והוינן בה: רבי יאשיה, האי "תחת אישה", מאי עביד ליה?
ומשנינן: מיבעי ליה כדי להקיש איש לאשה ואשה לאיש לגבי דינים שונים בהלכות סוטה, כפי שנתבאר בברייתא בסוף הפרק. (12)
והוינן בה: אלא טעמא דכתיבי הני קראי, שהובאו לעיל למעט ארוסה, הא לאו הכי, הוה אמינא שארוסה שתיא?! והרי זה לא יתכן, כי, והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אתא, ואייתי מתניתא בידיה, ובה שנינו: נאמר "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך", ומשמע דוקא מי שקדמה שכיבת בעל לבועל בודקים אותה המים, ולא במקרה שקדמה שכיבת בועל לבעל, שבאופן כזה אינה שותה.
ואם כן, למה צריך קרא למעט ארוסה, שהרי אצלה לא קדמה שכיבת הבעל לבועל?
ומתרצינן: אמר רמי בר חמא: משכחת לה, יתכן אופן שבו אנו צריכים פסוק מיוחד למעט ארוסה, כגון שבא עליה ארוס בבית אביה ביאת זנות שלא לשם חופה, שעדיין היא נשארה ארוסה, ואחר כך בא עליה הבועל, ונמצא שקדמה שכיבת הבעל לבועל, ורק בגלל הפסוקים דלעיל אנו ממעטים ארוסה זו מדין שתיה. (13) והוינן בה: אם כן, דכוותה, בדומה לזה, גבי שומרת יבם, שאף היא נתמעטה לעיל מהכתוב שאינה שותה, וגם בה יקשה הרי לא קדמה שכיבת בעל לבועל, בעל כרחך צריכין אנו להעמיד כגון שבא עליה יבם בבית חמיה לאחר מיתת אחיו ביאת זנות, ורק אחר כך בא עליה הבועל.
ואם כן, תיקשי: וכי הא, לאשה שכזאת, "שומרת יבם" קרית לה!?
הרי כיון שבא עליה היבם, אשתו מעלייתא היא, למרות שבא עליה לשם ביאת זנות, ולמה נמעטנה משתיה?
דהאמר רב, במסכת יבמות, על המשנה שהבא על יבמתו בזנות קנאה: קנה לכל! שהיא נחשבת לנשואה לו לכל דבר בביאה זו. (14) ומתרצינן: לעולם מדובר בבא עליה בבית חמיה, וכשמואל, דאמר לא קנה היבם בביאת זנות את יבמתו לכל דבר אלא רק לדברים האמורים בפרשה של יבום, דהיינו, שיקום היבם על שם אחיו בנחלתו ליורשו, ולענין שיכול לגרשה בגט בלבד ואינה צריכה עוד חליצה ממנו, אבל לשאר דברים, כגון ליורשה מדין אשתו, או אם הוא כהן שיוכל להאכילה בתרומה, או ליטמא לה אם מתה, היא לא נחשבת עדיין כנשואה, ולכן היא נקראת עדיין "שומרת יבם", ובא הפסוק למעטה שאינה שותה. (15)
ומקשינן: אי הכי, לימא רב דאמר כרבי יאשיה, שסובר שומרת יבם שותה, וזה לא יתכן אלא כגון שבא עליה יבם בבית חמיה [שאחרת לא קדמה שכיבת בעל לבועל], ובגלל שקנה אותה לכל דבר ונחשבת כאשתו גמורה לכן היא שותה.
ושמואל דאמר כרבי יונתן, שממעט שומרת יבם משתיה הואיל ולא קנאה לכל דבר, והיא עדיין שומרת יבם?
ומתרצינן: אמר לך רב: אנא דאמרי, אפילו לרבי יונתן, (16) כי אף על פי שהיא אשתו גמורה, בכל זאת מיעט אותה הכתוב משתיה. (17) ואדרבה, מרבי יונתן יש ראיה לדברי. מדאיצטריך קרא למעוטה, מכלל דאשתו מעלייתא היא! (18)
דף כה.
ושמואל אמר: אנא דאמרי, אפילו לרבי יאשיה. שאף על פי שאינה אשתו לגמרי, בא הכתוב וריבה אותה לשתיה. ואדרבה, ראיה לדברי, מדאיצטריך קרא לרבויה, מכלל זה אתה למד, דלאו אשתו היא כלל! (19)
איבעיא להו: עוברת על דת, אשה שאינה נוהגת בצניעות, וכגון שיוצאת לרחוב בשיער גלוי וכדומה, והדין שבעלה מגרשה בלי לתת לה כתובה, האם צריכה היא התראה כדי להפסידה כתובתה, שרק אחר שהתרו בה ולא חזרה מדרכה היא מפסידה כתובה, או אינה צריכה התראה, אלא גם ללא התראה היא מפסידה כתובתה?
ומבארת הגמרא את צידי הספק:
מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא, לא בעיא התראה.
או דלמא, תיבעי התראה, דאי הדרה בה, תיהדר בה. יתכן ותחזור בה, ואז אינה מפסידה כתובתה.
תא שמע ראיה מהא דתנן במתניתין: ארוסה ושומרת יבם, לא שותות ולא נוטלות כתובה.
ויש לנו לדייק: מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי, מקני לה. שהארוס והיבם יכולים לקנאות ולהזהיר אותה שלא תסתר עם אחרים, אף על פי שהקינוי לא יביא אותה בסוף לידי שתיה אם תאבור על הקינוי.
ולמאי לגבי מה מועיל הקינוי הזה?
לאו, להפסידה כתובתה, שאם תסתר תפסיד הכתובה. (20)
והרי אשה זו שמסתתרת עם אנשים אחרים, עוברת על דת היא, (21) ובכל זאת לולי הקינוי וההתראה, לא היתה מפסידה כתובתה.
שמע מינה שעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה. (22) אמר אביי: לא! הקינוי אינו בא אלא לאוסרה עליו (23) אם תסתר, אבל להפסידה כתובתה אינה צריכה התראה. (24)
רב פפא אמר: הקינוי בא כדי להשקותה כשהיא נשואה, שאם תסתר לאחר הנישואין, תשתה על סמך הקינוי שנעשה בעודה ארוסה.
כדתניא: אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה.
אמר רבא: תא שמע לפשוט הבעיה אם צריכה התראה או לא:
תנן במתניתין: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ונתין, לא שותות ולא נוטלות כתובה.
ודייקינן: מישתא הוא דלא שתיא. הא קנויי, מקני להו.
ולמאי מועיל הקינוי? אי לאוסרן עליו? - הא אסירן וקיימן, הרי אסורות הן עליו עתה גם לולי הקינוי?
אלא לאו, כדי להפסידן כתובתן! הרי שבשביל להפסיד כתובה צריך התראה.
אמר רב יהודה מדיסקרתא: לא! הקינוי אינו בא להפסידה כתובתה, אלא לאוסרה לבועל כבעל, שאם תסתר עם האיש ההוא, תיאסר להינשא לבועל [לאיש שנסתרה עמו] אף לאחר שימות בעלה או יגרשנה. (25) דתנן: כשם שאסורה הסוטה לבעל, כך אסורה לבועל.
אמר רבי חנינא מסורא: תא שמע מהא דתנן במתניתין:
ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה.
שמע מינה: עוברת על דת בעי התראה כדי להפסידה כתובתה, שהרי להדיא תנן שהקינוי בא לפוסלה מכתובתה.
ומסקינן: שמע מינה!
והוינן בה: וכולהו האמוראים דלעיל, שביקשו לפשוט את האיבעיא ממשנתנו, מאי טעמא לא אמרי מהא, מדוע לא הוכיחו מכאן?
ומשנינן: דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל, אינה מפחדת ממנו מאחר שנתחרש או נשתטה או שנמצא בבית האסורין, ואין זו פריצות כל כך גדולה אם עוברת על דת, ולכן היא צריכה התראה. אבל אשה רגילה, שבעלה עמה, ועוברת על דת, יש בה פריצות גדולה, ויתכן שאינה צריכה התראה להפסידה כתובתה. (26)
איבעיא להו: אשה שהיא עוברת על דת, ורצה הבעל לקיימה, שאינו חפץ לגרשה, האם מקיימה או אינו מקיימה?
וצידי הספק הם:
מי אמרינן רק בקפידא דבעל תלא רחמנא, כמו שכתוב "וקנא את אשתו", והא, ובעל זה, לא קפיד, וכיון שאינו מקפיד מותר לו לקיימה.
או דלמא, כיון דקפיד, קפיד! כיון שהדרך הוא שהבעל מקפיד על כך, הרי זה נחשב בעל כרחו לקפידא, ואסור לו לקיימה?
תא שמע ראיה מהא דתנן במתניתין:
ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין.
ואי אמרת שאם רצה הבעל לקיימה, מקיימה, תקשי: וכי עבדי בית דין מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל!?
הרי שמא הוא רוצה לקיימה על אף שהיא עוברת על דת ומסתתרת עם אנשים, ואילו עכשיו, על ידי הקינוי של הבית דין היא נאסרת עליו אם תסתר, ואיך אנו נעשים שלוחו של הבעל בדבר שאינו חפץ בו? והרי אין חבין לאדם שלא בפניו! (27)
אלא ודאי, אסור לו לקיימה, ובלאו הכי היא נאסרת עליו. (28)
ודחינן: לעולם הבעל מותר לקיימה אם רצה, אלא סתמא דמילתא, כיון דעוברת על דת היא, מינח ניחא ליה לבעלה להוציאה, ואין זה חוב בשבילו.
איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו, שנתן לה רשות להתייחד עם אותו שקנא לה, האם קינויו מחול, וגם אם נסתרה אינה נאסרת עליו, כיון שבמחילה הוא עקר את הקינוי. או אינו מחול? (29)
וצידי הספק הם:
מי אמרינן, בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו.
או דלמא, כיון דקני ליה מעיקרא, לא מצי מחיל ליה?
תא שמע מהא דתנן במתניתין: ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין.
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, תקשי: וכי עבדינן מידי דאתי בעל, כשייצא מבית האסורים, ומחיל ליה!? הרי יש כאן זילות בית דין, שהבעל יבטל את הקינוי שלהם! אלא ודאי אינו יכול למחול על קינויו. (30)
ודחינן: לעולם יכול הבעל למחול ולבטל הקינוי, אלא סתמא דמילתא, אדם מסכים על דעת בית דין, ולא יבא למחול, אבל אם רצה למחול הרי זה מחול.
תא שמע מהא דתנן במשנה בפרק ראשון: ומוסרין לו בית דין שבעירו של הבעל שני תלמידי חכמים, כדי שילוו אותו בדרך לירושלים לבית דין הגדול, שמא יבא עליה הבעל בדרך, והרי היא אסורה עליו.
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, מה החשש? לחליה לקינויה, ימחול הבעל את קינויו, ולבעול שהרי הדבר מותר לו? (31)
אלא ודאי אינו יכול למחול על קינויו.
ודחינן: אדרבה, משם יש ראיה שיכול למחול על קינויו! שהרי מאי שנא תלמידי חכמים, למה צריך לשלוח עמו תלמידי חכמים דוקא? משום דגמירי, שהם יודעים הדין דאי בעי הבעל למיבעל, אמרי לה: אחליה מחול לקינוייך, ובעלה.
תא שמע: דאמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים:
א. בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול.
ב. וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו על שהמרה את פיהם, מוחלין לו, ואינו נענש בחנק.
ג. ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו, מוחלין לו ואינו נסקל.
וכשבאתי אצל חבירי בדרום, על שנים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי שיכולין בית דין למחול לו, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
שמע מינה: בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול. (32)
ומסקינן: שמע מינה!
פליגי בה רב אחא ורבינא:
חד אמר: רק אם מחל הבעל קודם סתירה, מחול, אבל אם מחל לאחר סתירה, אינו מחול, שהרי כבר נאסרה עליו.
וחד אמר: אפילו לאחר סתירה, נמי, מחול. (33) ומסקנת הגמרא: ומסתברא כמאן דאמר אינו מחול.
ממאי? - מדקא מהדרי רבנן לרבי יוסי, מתשובתם של רבנן לרבי יוסי אנו למדין זאת.
דתניא: רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה שלא יבא עליה בדרך, ואין צורך למסור לו שני תלמידי חכמים, מקל וחומר:
ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה ואין צורך לשמור עליו.
סוטה, שהיא רק בלאו על בעלה, לא כל שכן שאינו צריך שמירה.
אמרו לו חכמים: לא! אם אמרת בנדה שאינו צריך שמירה, הטעם הוא שכן יש לה היתר לאחר שתטבול, הלכך אין יצרו תוקפו. תאמר בסוטה, שאין לה היתר אם תימצא טמאה, ויש יותר חשש שמא יצרו יגבר עליו.
ואי אמרת שגם לאחר סתירה מחול לה, אם כן משכחת לה גם בסוטה דיש לה היתר, דאי בעי, מחיל ליה לקינויה, ובעיל? (34)
אלא, שמע מינה, שלאחר סתירה אינו מחול.
ולכן, כשהבעל מוליכה לירושלים לאחר סתירה שוב אין לה היתר.
ומסקינן: שמע מינה!
שנינו במשנה: מתו בעליהן עד שלא שתו, ב"ש אומרים נוטלות כתובה שלא שותות. וב"ה אומרים או שותות או נוטלות כתובה.
והוינן בה: במאי קמיפלגי ב"ש וב"ה?
ומשנינן: בית שמאי סברי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי. מלוה שיש לו שטר חוב על הלוה, ושעבד לו הלוה נכסיו, הרי בעל השטר נחשב כמוחזק בנכסים אלו יותר מהלוה. וכאן האשה היא בעלת שטר הכתובה, והרי היא מוחזקת בנכסים המשועבדים לכתובה, ויורשי הבעל הם התובעים, והמוציא מחבירו עליו הראיה, לפיכך עליהם להביא ראיה שזינתה בסתירה זו, וכל עוד שלא הביאו ראיה נוטלת האשה כתובתה. (35)
דף כה:
ובית הלל סברי: שטר העומד לגבות, לאו כגבוי דמי.
ונמצא שאין האשה מוחזקת בנכסי הכתובה אלא היא התובעת מן היורשים, ועליה להביא ראיה שלא זינתה, ועד אז אינה גובה כתובתה, לפי שאין ספק מוציא ודאי. (35*)
שנינו במשנה: מעוברת חבירו, איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד, לא נוטלות כתובה ולא שותות.
רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אחרת ולפרות ולרבות הימנה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק בעקרה שנעקרה על ידי מכה, וזקינה, שבהן כל הטעם של חכמים שאינה שותה משום שאסור לנושאם מי שאין לו בנים, והרי הן בגדר אשה שאינה ראויה לקיימה, ועל זה חולק רבי אליעזר, שיכול לקיימה על ידי שישא אשה אחרת.
אבל איילונית, דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובתה לפי שיש בה טעם נוסף למעטה, שנאמר"ונקתה, ונזרעה זרע". ודרשינן, רק מי שדרכה להזריע שותה, יצאה זו האיילונית שאין דרכה להזריע, שאינה בת הריון, ולכן אינה שותה (36) [אבל עקרה וזקינה, שהיו ראויות מלכתחילה לילד, נחשבות הן בנות הריון, אבל איילונית, מבטן אמה לקויה היא].
מיתיבי מהא תניא: המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו, אם עד שלא כנסה נסתרה, לא שותה ולא נוטלת כתובתה.
דף כו.
מעוברת חבירו ומינקת חבירו, לא שותות ולא נוטלות כתובה, דברי רבי מאיר.
שהיה רבי מאיר אומר: לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו, ואם נשא, יוציא ולא יחזיר עולמית, שכך קנסוהו חכמים לפי שעבר על האיסור, ונמצא שאינו ראוי לקיימה, ולפיכך אינה שותה.
וחכמים אומרים: יוציא, וכשיגיע זמנו לכנוס, כשימלאו שנתיים לתינוק, יכנוס, ולכן היא שותה, שהרי ראויה היא לקיימה.
והרובא, בחור [שיכול להוליד] שנשא עקרה וזקינה, ואין לו אשה אחרת או בנים מעיקרא, מלפני כן, לא שותה ולא נוטלת כתובה.
רבי אליעזר אומר: שותה, שהרי יכול הוא לישא אחרת ולפרות ולרבות הימנה.
אבל המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו, ורק משכנסה [לאחר שכנסה] נסתרה, או שותה או לא נוטלת כתובתה. כלומר דינה כסוטה רגילה, ששותה, הואיל והסתירה היתה לאחר הנישואין, ואם אינה רוצה לשתות תפסיד כתובתה.
מעוברת ומינקת עצמו, שהיתה אשתו מעוברת מינקת וקינא לה, ונסתרה, או שותה או לא נוטלת כתובתה. שזאת שותה אפילו בעודה מעוברת ולא ממתינים עד שתלד, ואף על פי שהולד עלול למות אם היא טמאה. (37)
הרובא בחור שנשא עקרה וזקינה, ויש לו אשה או בנים, או שותה או לא נוטלת כתובה, שהרי מותר לו לקיימה.
אשת ממזר, כלומר אשה שראויה לינשא לממזר, כגון ממזרת או גיורת, הנשואה לממזר, ואשת נתין נתינה הנשואה לנתין, ואשת גר ועבד משוחרר, ולהלן יתפרש מה החידוש בכל אלה, ואיילונית שיש לבעלה אשה או בנים, (38) או שותה או לא נוטלת כתובה.
ומסקינן לקושיא: קתני מיהא איילונית, ששותה באופן שיש לבעלה אשה או בנים!