אור ברסלב
חברותא על סוטה פרק שלישי - היה נוטל

חברותא על סוטה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - היה נוטל

פרק שני - היה מביא

המשנה הבאה מבארת את הנאמר בפרשת סוטה:

"וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים".

ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, שהיתה נתונה בידה קודם להשבעת האשה, כמו שאמר הכתוב -

"והעמיד הכהן את האשה לפני ה', ופרע את ראש האשה, ונתן על כפיה את מנחת הזכרון והניף את המנחה לפני ה'.

והקריב אותה אל המזבח [זו הגשת המנחה אל המזבח כדין כל המנחות, וכפי שנתבאר לעיל יד ב].

וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים.

והשקה את המים. והיתה אם נטמאה, ותמעול מעל באישה - ובאו בה המים המאררים למרים".

מתניתין:

היה הבעל (1) נוטל את מנחתה מתוך הכפיפה המצרית בה היתה נתונה המנחה, כמבואר במשנה בתחילת הפרק הקודם.

ונותנה לתוך כלי שרת כדי לקדשה קדושת הגוף, כשאר כל המנחות המתקדשות קדושת הגוף משעת נתינתם לכלי שרת. (2)

ונותנה לכלי עם המנחה שבו על ידה של האשה כדי להניף את המנחה, וכהן בא (3) ומניח ידו מתחתיה, ומניף את המנחה, כדי לקיים מה שאמרה תורה בפרשת סוטה: "ולקח הכהן - והניף", ובגמרא ילפינן מגזירה שוה, שאף האשה, שהיא הבעלים של המנחה, מניפה.

הניף הכהן עם האשה את המנחה.

והגיש את המנחה אל המזבח בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, שנאמר בפרשת סוטה "והקריב אותה אל המזבח".

קמץ הכהן מן המנחה, שנאמר בפרשת סוטה "וקמץ הכהן".

והקטיר את הקומץ על המזבח, שנאמר בפרשת סוטה "והקטיר המזבחה".

והשאר, הנותרת מן המנחה נאכל לכהנים, שנאמר בסתם מנחה "וזאת תורת המנחה", וממשמע שנאמר "תורת", למדנו לכל המנחות הנקמצות ששייריהן נאכלין.

ונחלקו תנאים בסדר הקרבת המנחה והשקאת האשה:

היה משקה את האשה, ואחר כך מקריב את מנחתה, (4) שהרי נאמר בפרשת סוטה "והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות". הרי שאינו מקריב את המנחה אלא לאחר ההשקאה. (5)

רבי שמעון אומר:

מקריב את מנחתה, ואחר כך היה משקה.

לפי שנאמר "וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים". (6)

ומכל מקום, אם השקה אותה תחילה ואחר כך הקריב את מנחתה, הרי היא כשרה.

גמרא:

שנינו במשנה: וכהן מניח את ידו מתחתיה, ומניף:

אמר ליה רבי אלעזר, לרבי יאשיה דדריה [לרבי יאשיה האמורא, שהיה בן דורו]: (7)

לא תיתב [לא תשב], אלא עמוד אכרעך [על רגליך], (8) עד דמפרשת לה להא מילתא [עד שתפרש לי דבר זה] -

מנין למנחת סוטה שהיא טעונה תנופה?

ותמהה הגמרא על השאלה: וכי יש מקום לשאול מנא לן שהיא טעונה תנופה!?

והרי "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, והניף את המנחה לפני ה'" - כתיב בה במנחת הסוטה!? ומפרשת הגמרא את שאלתו של רבי אלעזר: זה שהתנופה במנחת סוטה צריכה להיעשות אף בבעלים [באשה] - מנין? שהרי בתורה לא נזכר אלא כהן.

אמר לו רבי יאשיה לרבי אלעזר:

אתיא בגזירה שוה "יד יד" מתנופת חזה ושוק ואימורים של שלמים.

כתיב הכא גבי מנחת סוטה: ולקח הכהן "מיד" האשה.

וכתיב התם גבי שלמים: "דבר אל בני ישראל לאמר, המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. ידיו תביאנה את אשי ה' [אלו האימורים הנקטרים על המזבח], את החלב על החזה - יביאנו להניף אותו תנופה לפני ה'".

והרי אנו לומדים בגזירה שוה את דין קרבן שלמים ממנחת סוטה, ואת דין מנחת סוטה מקרבן שלמים:

מה כאן - גבי מנחת סוטה - כהן מניף, אף להלן - גבי שלמים - גם הכהן מניף, ואף שלא נזכרו בפרשה אלא הבעלים.

ומה להלן - גבי שלמים - אף בעלים מניפים, אף כאן - גבי מנחת סוטה - אף בעלים מניפים.

הא כיצד? -

מניח הכהן את ידו תחת ידי הבעלים, ומניף.

שנינו במשנה: א. הניף והגיש קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

ב. היה משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה.

ג. רבי שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה:

ודנה הגמרא בסתירה שלכאורה בדברי תנא קמא:

הא כבר אקרבה למנחה קודם ההשקאה!?

הרי מכך שהזכיר התנא קמא תחילה את כל סדר המנחה, ואחר כך אמר "היה משקה", מוכח שלדעתו ההשקאה נעשית לאחר הקטרת המנחה.

ואם כן האיך אומר התנא קמא בהמשך דבריו: היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה!?

ומשנינן: התנא שהזכיר את מעשה המנחה תחילה, לא נתכוין לומר שזה מה שהיה עושה עכשיו קודם ההשקאה, אלא הכי קאמר התנא דמשנתנו:

סדר מנחות של סוטה כיצד: הניף, והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים -

ובהשקאה גופה, סדר מנחה זה שהיה עושה, מתי היה עושהו, אם קודם השקאה או לאחר השקאה - פליגי בה רבי שמעון ורבנן: דרבנן [תנא קמא] סברי: משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה.

ורבי שמעון סבר: מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה, שנאמר "ואחר ישקה את האשה את המים".

שנינו במשנה: ואם השקה, ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה:

דף יט:

שלש פעמים נזכרת ההשקאה בפרשת סוטה:

בפעם הראשונה קודם הקרבת המנחה:

"וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות".

בפעם השניה אחר הקטרת המנחה:

"וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים".

ופעם נוספת אחר הקטרת המנחה [סמוך לפסוק הקודם]:

"והשקה את המים, והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים".

הברייתא שלפנינו מבארת את שילוש הפסוקים האלו.

שני התנאים של ברייתא זו [רבי עקיבא ורבי שמעון] סבורים, שעיקר הסדר הוא: מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה.

ב. שנינו במשנה לקמן כ א:

אם עד שלא נמחקה המגילה אמרה האשה "טמאה אני" או שאמרה "איני שותה", אין משקין אותה; אבל לאחר שנמחקה המגילה, אם אמרה "טמאה אני" אינה שותה. אבל אם אמרה "איני שותה", משקין אותה בעל כרחה.

הברייתא שלפנינו, מבארת את מקור הדין שלאחר מחיקת המגילה שוב אינה יכולה לומר "איני שותה".

ג. לדעת הסובר שההשקאה היא לאחר הקטרת המנחה, אין למחוק את המגילה אלא לאחר הקטרת המנחה, כי יש לנו לאחר את מחיקת המגילה ככל אשר נוכל, שמא תודה.

תנו רבנן:

"והשקה" שאמרה תורה בפעם הראשונה קודם להקטרת המנחה, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והשקה", בפעם השלישית, לאחר הקטרת המנחה!

והפסוק הראשון מיותר הוא, שהרי בהכרח ההשקאה שנאמרה אחר הקטרת המנחה היא עיקר, כי הכתוב אומר במפורש "והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים"!?

ומפרשת הברייתא שהפסוק הראשון "ומחה - והשקה" הכתוב קודם הקטרה, לא בא לומר שישקנה אחר המחיקה מיד וקודם הקטרה, אלא לומר לך שהמחיקה גורמת לה לשתות, וללמד:

שאם נמחקה המגילה, ואמרה האשה איני שותה, אין שומעין לה, אלא מערערין אותה [פותחין את פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה], ומשקין אותה בעל כרחה, משום שנאמר "והשקה", שמשמע בעל כרחה.

ולכן לימדה אותנו התורה דין זה בפסוק "והשקה" הנאמר קודם הקטרה, שאפילו אם נמחקה המגילה קודם ההקטרה, שוב אינה יכולה לחזור בה, ואין אומרים: הואיל ועשו הכהנים שלא כדין, שמחקוה קודם להקטרה, אין מחיקה זו גורמת לה לשתות. (1)

דברי רבי עקיבא.

רבי שמעון אומר: (2)

זה שאמרה תורה בפעם השניה "ואחר [הקטרת המנחה] ישקה" - מה תלמוד לומר!?

והלא כבר נאמר בפעם השלישית, לאחר ההקטרה, "והשקה", הרי למדנו שהוא משקה אחר ההקטרה, ולמה לי "ואחר ישקה"!?

אלא ללמד, שתהא ההשקאה לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה, שהם: השבעה וקבלה, כתיבה ומחיקה, (3) קמיצה והקטרה. (4)

ומגיד לך הכתוב, ששלשה דברים מעכבין בה [כלומר, (5) קודמין להשקאה], ולכן אין משקים אותה - א. עד שלא קרב הקומץ.

ב. ועד שלא נמחקה מגילה.

ג. ועד שלא תקבל עליה שבועה. (6)

ומבארת הגמרא: רבי שמעון בברייתא לטעמיה במשנתנו, דאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה.

אמר מר: מגיד ששלשה דברים מעכבין בה: עד שלא קרב הקומץ, ועד שלא נמחקה מגילה:

ותמהה הגמרא: וכי למה לנו להשמיענו שאינו משקה את הסוטה אלא לאחר שנמחקה מגילה? והרי פשיטא הוא!

אלא, מאי משקה לה [וכי מה ישקנה] אם לא את מחק המגילה!?

אמר תירץ רב אשי:

לא נצרכה הברייתא להשמיענו אלא לכך שצריך כתב שרישומו עדיין ניכר על המגילה, שדבר זה הוא מעכב. (7)

עוד מקשה הגמרא על מה שאמרו: שלשה דברים מעכבין בה, עד שלא תקבל עליה שבועה:

וכי רק מישתא הוא דלא שתיא [רק ההשקאה מתעכבת עד לאחר קבלת השבועה], הא מיכתב כתבי לה למגילת הסוטה [שאת מחיקתה היא שותה] קודם קבלת השבועה!?

והאמר רבא: מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה - לא עשה ולא כלום! משום שנאמר בתורה "וכתב את האלות האלה", רק לאחר קבלת השבועה.

ומשנינן: אכן כדי נסבה [בחינם שנאה התנא] לעיכוב זה שבהשקאה, כי אפילו את כתיבת המגילה מעכבת קבלת השבועה.

וכאן שבה הגמרא לבאר במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו בסדר ההשקאה, שלתנא קמא הוא משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, ואילו לרבי שמעון הוא מקטיר את מנחתה ואחר כך משקה:

במאי קמיפלגי, באיזה טעם נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו?

ומבארת הגמרא: תלתא קראי כתיבי בהשקאה [שלש פסוקי "השקאה" נאמרו בפרשת סוטה]:

א. "והשקה" קמא [הראשון מבין שני המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה"] שנאמר קודם תחילת מעשה המנחה.

ב. "ואחר [ההקטרה] ישקה".

ג. "והשקה" בתרא [השני מן המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה"], שנאמר אף הוא לאחר הקטרת המנחה.

רבנן [תנא קמא] סברי:

"והשקה" קמא, שנאמר קודם מעשה המנחה, היות והוא כתוב ראשון, לכן הוא זה שבא לגופו, ללמד את סדר הדברים, שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה.

וזה שאמר הכתוב "ואחר ישקה" - לדרשה הוא בא, ולא בא הכתוב לומר שישקנה "אחר ההקטרה", אלא "אחר המחיקה", ומיבעי ליה, ויש בו צורך, להלכה שצריך כתב שרישומו ניכר, שיחזור וימחקנו.

"והשקה" בתרא נמי, אף שנאמר לאחר ההקטרה, לא בא אלא לדרשה, וללמד: שאם נמחקה מגילה, ואומרת "איני שותה" - מערערין אותה, ומשקה אותה בעל כרחה.

ורבי שמעון סבר: אדרבה, זה שאמר הכתוב "ואחר ישקה", הוא זה שבא לגופו, ללמד את סדר הדברים, שמקריב את מנחתה ואחר כך משקה, היות ואמרה תורה במפורש "ואחר ישקה".

ואילו "והשקה" קמא, שנאמר קודם ההקטרה, לדרשה הוא בא, וללמד שבדיעבד אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה.

וזה שאמר הכתוב "והשקה" בתרא, לאחר שהקטיר את המנחה, שמיותר הוא, שהרי כבר אמרה תורה "ואחר ישקה", בא ללמד:

שאם נמחקה מגילה, ואמרה "איני שותה", מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.

ומאחר שנכתב פסוק זה אחר הקטרה, למדנו, שאין המחיקה גורמת לה לשתות אלא כשנעשית כדין לאחר הקטרה. אבל מחיקה שקודם הקטרה, אינה מחייבתה לשתות כיון שעשו שלא כדין. (8)

ומפרשינן טעמא דרבנן, הסוברים שפסוק ראשון הוא זה שבא לגופו ללמד את סדר הדברים [ולא כרבי שמעון הסובר שפסוק זה לא בא ללמד אלא סדר הדברים בדיעבד], כי ב"דיעבד" - לא פתח קרא [אין דרך הכתוב לומר תחילה את הדין בדיעבד].

ומקשה הגמרא על שיטת רבי עקיבא שנזכרה בברייתא שבגמרא לעיל:

וכי סבר רבי עקיבא שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה משקין אותה בעל כרחה, וכמבואר בברייתא לעיל!?

והתניא: רבי יהודה אומר:

כלבוס של ברזל [ברזל משונן בראשו ובתחתיתו] זקוף מטילין לתוך פיה, כדי להחזיקו פתוח, שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כרחה.

אמר רבי עקיבא:

כלום אנו צריכין את השתיה אלא לבודקה אם זינתה, וזו - למה תשתה? והלא בדוקה ועומדת היא! כי כאשר היא אומרת "איני שותה", הרי זה כאילו אמרה "טמאה אני"!?

אלא כך הוא הדין:

עד שלא קרב הקומץ, יכולה היא לחזור בה ולומר: "איני שותה".

ואילו משקרב הקומץ - שוב אינה יכולה לחזור בה.

ואם כן תיקשי: האיך אמרינן לרבי עקיבא, שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה ואמרה "איני שותה", שמערערין אותה, והרי לפי רבי עקיבא אין הדין תלוי כלל במחיקת המגילה, אלא רק בהקרבת הקומץ!? (9)

ותמה התרצן על קושיית המקשן:

וליטעמיך [לפי שיטתך], שברייתא זו אינה משובשת, ויש להקשות ממנה, הרי תיקשי לך היא גופה [יש לך להקשות על הברייתא מיניה וביה]:

היות ולדעת רבי עקיבא כשאמרה "איני שותה" אחר מחיקת המגילה, אין מערערין אותה כי בדוקה ועומדת היא, אם כן למה אמר רבי עקיבא: משקרב הקומץ, אינה יכולה לחזור בה?

והרי עדיין יש לך לומר: והלא בדוקה ועומדת היא! כשם שאנו אומרים אחר מחיקת המגילה!?

אלא בהכרח, שברייתא זו משובשת היא, ואין להקשות ממנה. (10)

ומבארת הגמרא שאין הברייתא משובשת, ולא קשיא הברייתא מיניה וביה; כי:

הא - הסיפא המחלקת בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ, ואינה חוששת לטענת "הלא בדוקה ועומדת היא" - עוסקת בכגון דקהדרא בה מחמת רתיתא [שחזרה בה כשהיא מפוחדת]. (11)

דהיינו, שאנו רואים אותה רותתת ומפחדת מן המים, שאז אין לטעון "הלא בדוקה ועומדת היא" וכוונתה לומר "טמאה אני", אלא אנו אומרים: שמא לא חזרה בה אלא משום שהיא חוששת שמא תמות על אף שהיא טהורה. ואם כן, אין באמירתה "איני שותה" משום הודאה שהיא טמאה. ולכן מערערין אותה [ומפרש לה הגמרא ואזיל, מה טעם החילוק בין לפני הקטרת הקומץ, לאחריה].

והא - הרישא שמבואר בה לדעת רבי עקיבא שאין לערערה משום שכוונתה לומר "טמאה אני" - עסקינן בכגון דקהדרא בה מחמת בריותא [שחזרה בה כשהיא אמיצה ולא מפוחדת].

כי היות שלא ראינו בה שום פחד מן המים, אנו אומרים ודאי טמאה היא, ולכן אינה מפוחדת, כי מלכתחילה היה דעתה לומר "איני שותה". (12) והוא הדין שאם חזרה בה לאחר שקרב הקומץ שאין מערערין אותה, וכדמפרש הגמרא ואזיל.

והכי קאמר רבי עקיבא:

א. כל מחמת בריותא [עומדת על בוריה ואינה מפוחדת] כלל כלל לא שתיא, בין אחר מחיקה, בין משקרב הקומץ, ומשום שכוונתה לומר "טמאה אני", וזו היא הרישא של הברייתא, ולכן נחלק על רבי יהודה. (13)

ב. אם חזרה בה מחמת רתיתא, שיש לפרש כוונתה לחשש מיתה על אף טהרתה, מכל מקום יש חילוק בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ; כי:

עד שלא קרב הקומץ, דאכתי לא אמחוק מגילה, שהרי דינה להימחק אחר ההקטרה, אי נמי אמחוק מגילה [ואפילו נמחקה המגילה] קודם ההקטרה, כיון דשלא כדין עביד כהנים (14) דמחקי [שהיתה המחיקה שלא כדין], מצי הדרא בה [יכולה היא לחזור בה], שהרי זה כאילו לא נמחקה.

אבל אם חזרה בה משקרב הקומץ ומשנמחקה המגילה לאחריה, כיון דבדין עביד כהנים דמחקי, (15) לא מצי הדרא בה.

דף כ.

ומאחר שנתבארה הברייתא, הרי חוזרים אנו לקושייתנו: קשיא דרבי עקיבא אדרבי עקיבא!?

שהרי התם, בברייתא הראשונה, אמר רבי עקיבא שמחיקה מעכבא את האונס [אילוץ האשה לשתות].

כלומר, השקאתה בעל כרחה, תלויה אך ורק במחיקת המגילה, ואפילו אם נמחקה קודם שקרב הקומץ, ושלא כדין, כיון שמחקו, מחקו.

ואילו הכא, בברייתא השניה אמר: קומץ מעכב את האונס.

כלומר, אין די במחיקה לבד כדי להשקותה בעל כרחה, אלא צריך שתהיה הקרבת קומץ ומחיקת מגילה לאחריה, אבל מחיקת מגילה שקודם הקרבת הקומץ, אינה גורמת לאונס.

ומשנינן: תרי תנאי הם ונחלקו אליבא דרבי עקיבא.

יש הסובר שאפילו אם נמחקה מגילה שלא כדין, מערערין אותה, ובלבד שלא תהיה מחמת בריותא, וזו היא הברייתא הראשונה.

ויש הסובר בדעתו, שאף צריך שתימחק המגילה לאחר הקרבת הקומץ.

איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה, לדעתו של רבי עקיבא, הסובר שאם אמרה "איני שותה" מחמת בריותא, אין מערערין אותה, ומשום שזה כאילו אמרה "טמאה אני":

אם אמרה האשה תחילה "איני שותה" מחמת בריותא, ושוב חזרה בה, ואמרה "שותה אני" - מהו? האם נאמר: כיון שאמרה "איני שותה" מחמת בריותא, הרי "טמאה אני" קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה, לא מציא הדרה בה [הואיל והודתה בטומאתה שוב אינה יכולה לחזור בה].

או דילמא, כיון דחזרה בה ואמרה "שותה אני", גליא דעתא, דמחמת ביעתותא, מהפחד שמא ימיתוה המים אף על פי שטהורה היא - הוא דאמרה [גילתה היא את דעתה, שלא מחמת שטמאה היא אמרה "איני שותה", אלא מפחד המים שחששה שיבדקוה אף על פי שטהורה היא].

ומסקינן: תיקו.

אמר אבוה דשמואל:

צריך שיתן דבר מר לתוך המים.

מאי טעמא?

דאמר קרא: "מי המרים", (1) הרי משמע שמרים כבר קודם שנמחקה לתוכם המגילה, ואם מרירותם היא משום המגילה שנמחקה לתוכה ונבדקת על ידיהם, הרי שאין לקרותם "מים מרים" קודם המחיקה. (2)

מתניתין:

א. אם עד שלא נמחקה המגילה והשם הקדוש שבה, אמרה האשה: "איני שותה" [וכל שכן אם אמרה "טמאה אני"] אין משקין אותה.

וכך הוא הדין:

מגילתה - נגנזת, כדי שלא תתבזה. (3)

ומנחתה, אם כבר קדשה בכלי שרת - מתפזרת [נשרפת] על בית הדשן שבעזרה, (4) ששם שורפים את כל פסולי המוקדשים שמקום אכילתן הוא בעזרה, ואף מנחת סוטה קדשי קדשים היא, ואינה נאכלת אלא בעזרה.

ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, שהרי לא נכתבה לשמה. (5) ב. ואם כבר נמחקה המגילה, ואמרה "טמאה אני", אין משקין אותה, כי היות ואמרה "טמאה אני" כבר בדוקה ועומדת היא, ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק. (6)

וכך הוא הדין:

המים - נשפכין. (7) ומנחתה - מתפזרת [נשרפת] (8) על בית הדשן.

ג. אבל אם נמחקה המגילה ושם הקדוש שבה, (9) ולא אמרה "טמאה אני", אלא אמרה "איני שותה", אז הדין הוא: מערערין אותה [פותחין את פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה] (10) ומשקין אותה בעל כרחה. (11)

ועתה מבארת משנתנו את אשר קורה עם האשה על ידי שתיית המים:

אינה מספקת לשתות, (12) עד:

שפניה מוריקות [נעשות ירוקות, כלומר: צהובות], ועיניה בולטות, והיא מתמלאת גידין, הגידין שבלחייה נופחין ונראית כמליאה גידין, וגם בשרה נעשה שיטה שיטה של נפיחה, וכמין שרביטין מזורקין בה.

והם, העומדים שם, אומרים: (13)

תוכן העניינים

חברותא על סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה