אור ברסלב
חברותא על סוטה פרק חמישי - כשם שהמים

חברותא על סוטה· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - כשם שהמים

פרק רביעי - ארוסה

מתניתין:

כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו, את הבועל, שאם היא איננה טהורה גם הוא ימות כדרך שתמות הסוטה, בצביית בטן ובנפילת ירך, שנאמר "ובאו, ובאו".

"ובאו בה המים המאררים למרים", ומייתור האות וי"ו למדים אנו שגם הבועל יענש בביאת המים אל הסוטה, כמותה.

כשם שאסורה הסוטה לבעל, כשלא שתתה, (1) כך אסורה לבועל, לאיש שנתייחדה עמו, שאסורה לינשא לו לעולם, אף לאחר מיתת בעלה או גירושיה ממנו.

שנאמר "נטמאה" "ונטמאה", ומייתור הוי"ו דרשינן לאוסרה גם על הבועל, דברי רבי עקיבא.

אמר רבי יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב, כרבי עקיבא, מייתור הוי"ו.

רבי אומר: לא דרשינן אות וי"ו יתירה, אלא דרשינן משני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה" "ונטמאה" - אחד לבעל ואחד לבועל [וכן דרשא דלעיל אינה מייתור הוי"ו אלא מפסוק אחר, כמבואר בגמרא].

בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, לאחר שהעבירו את רבן גמליאל מהנשיאות, ונתנו רשות לכל ליכנס לבית המדרש [שהיה רבן גמליאל אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, וכשהעבירוהו מכהונתו רבתה תורה בו ביום, ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא נתפרשה. ואף הדרשה ד"נטמאה ונטמאה" דרש רבי עקיבא בו ביום] דרש רבי עקיבא "וכלי חרש אשר יפול מהן [מהשרצים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא". והשרץ הוא אב הטומאה, והכלי חרש שנפל לתוכו השרץ נעשה ראשון לטומאה, והאוכל שבתוך הכלי חרש נטמא ממנו, ונעשה שני לטומאה.

ומדייק רבי עקיבא: אינו אומר הכתוב "כל אשר בתוכו "טמא", אלא "יטמא", ודרשינן כאילו כתוב יטמא [בשוו"א תחת היוד] לטמא אחרים, שהאוכל שבכלי חרש מטמא אחרים.

לימד כאן הכתוב על ככר [נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש], שהוא שני לטומאה, שמטמא את השלישי. כלומר, שמטמא ככר נוסף בנגיעתו ועושהו שלישי ואפילו בחולין, שהרי הכתוב מדבר סתם.

אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי! שהיית אומר: עתיד דור אחר בעתיד לטהר ככר שלישי בתרומה, שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא, אלא שאנו דורשין זאת מקל וחומר. והדור העתיד יפרוך את הקל וחומר כפי שיתבאר בגמרא. (2)

והלא רבי עקיבא, תלמידך, מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא", ואפילו בחולין וכל שכן בתרומה!

בו ביום דרש רבי עקיבא גם בפרשת ערי הלויים, שנאמר בתורה שבני ישראל יתנו להם מנחלתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם. מקרא אחד אומר "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", וסוף הפסוק "זה יהיה להם מגרשי הערים". ואילו מקרא אחר אמר "ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב".

אי אפשר לומר במדות המגרשים "אלף אמה" לפי שכבר נאמר "אלפים אמה".

ומאידך, אי אפשר לומר "אלפים אמה", לפי שכבר נאמר "אלף אמה".

הא כיצד יתקיימו שני המקראות הללו?

"אלף אמה" - יתנו להם כדי שישמש להם מגרש, מקום פנוי מבתים ונטיעות, העשוי לנוי העיר, להיות לה לאויר.

ו"אלפים אמה" לא נאמרו כדי לתתן ללויים, אלא לענין תחום השבת, לומר שמותר לצאת בשבת מהעיר רק עד מרחק אלפים אמה ולא יותר, שלדעת רבי עקיבא איסור תחומין הוא מן התורה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כך יתיישבו שני המקראות הללו:

"אלף אמה" - מגרש פנוי לגמרי. ואילו "אלפים אמה", האלף הנוספים, יהיו שדות וכרמים. (3) ואילו תחום שבת לא הוזכר בכתוב, ואינו אלא מדרבנן.

בו ביום דרש רבי עקיבא "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמר ".

שאין תלמוד לומר "לאמר", שאינו דומה "לאמר" זה לשאר "לאמר" שבתורה, שמשמעו שהקב"ה אמר למשה כדי שיחזור ויאמר לישראל, אבל כאן אין לפרש כן.

ומה תלמוד לומר כאן "לאמר"?

מלמד שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה, על כל דבר ודבר. שמשה אמר "אשירה לה'", והם עונים אחריו "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן עונין אחריו "אשירה לה'", וכך בכל השירה היו עונין אחריו "אשירה לה'", כקוראין את ההלל, כשאחד מוציא את הרבים ידי חובתן בהלל הוא קורא והציבור עונין אחריו על כל קטע - "הללויה", לכך נאמר "לאמר".

רבי נחמיה אומר: כקורין את שמע. משה פתח בשירה, ושרתה רוח הקודש על כולם, וכוונו יחד את השירה ככתבה, ואמרו כולם ביחד כדרך שנוהגין בפורס על שמע לפני הציבור, ולא כקורין את ההלל.

בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה. משום שאהב את הקב"ה, שנאמר באיוב "הן יקטלני, לו אייחל".

ועדיין הדבר שקול, אין הכרעה מכאן אם עבד מאהבה או מיראה שכן יש להסתפק במשמעות המלה "לו" אם היא בוי"ו, שמשמעות הדבר אף אם יקטלני, לו אני מצפה. או באל"ף, דהיינו איני מצפה.

שאמר איוב הלא הוא הורגני ולא אצפה לו עוד, שיש לפעמים לא באל"ף שמשמעותו כמו לו בוי"ו כמו "בכל צרתם לא צר"? (4)

תלמוד לומר "עד אגוע, לא אסור תומתי ממני", מלמד הכתוב שמאהבה עשה איוב! אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שחשש מעונש שיבא עליו, שנאמר "איש תם וישר, ירא אלהים, וסר מרע".

והלא יהושע, תלמיד תלמידך, שהיה תלמידו של רבי עקיבא שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, (5) למד שמאהבה עשה!

גמרא:

והוינן בה: הא דקתני במתניתין שהמים בודקין אותו, למאן מי הוא שבודקין אותו המים?

אילימא לבעל? בעל מאי עביד מה חטא שיבדקו אותו המים?

דף כח.

וכי תימא, (תחילת העמוד) דאי אית ביה עון, אם עבר עבירה, שבא על אשתו לאחר שנסתרה אחר הקינוי ונאסרה עליו, בדקי ליה מיא וגם הוא ימות.

לא יתכן לומר כן, דהא כי אית ביה עון בדידיה, מי בדקי לה מיא לדידה? וכי כשהבעל חטא אין המים בודקין כלל את אשתו וממילא גם לא אותו?

והא תניא: "ונקה האיש מעון, והאשה ההיא תשא את עונה". ודרשינן, רק בזמן שהאיש מנוקה מעון, אז המים בודקין את אשתו. אבל אם אין האיש מנוקה מעון, לפי שבא עליה לאחר שנסתרה, אין המים בודקין את אשתו!

ואלא שמא תאמר לבועל, שהמים בודקין אותו?

תיקשי, ליתני במתניתין בפירוש, כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין את הבועל, כדקתני סיפא "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל", ולא קאמר "כך אסורה לו"?

ומתרצינן: לעולם "אותו" היינו לבועל. ולא קשיא מהסיפא, משום ורישא איידי דתנא "אותה", תני נמי "אותו".

ואילו סיפא איידי דתנא "בעל", תנא נמי "בועל".

שנינו במשנה: שנאמר ובאו ובאו.

איבעיא להו: "באו ובאו" קאמר, מהיתור של האות וי"ו בתיבת "ובאו" אנו דורשים שהמים בודקין אותו.

או "ובאו ובאו" קאמר, מעצם הכפילות של תיבת "ובאו" בפרשה אנו דורשין כן?

תא שמע מהא דתנן במתניתין: כשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל. שנאמר "נטמאה", "ונטמאה". הרי שרבי עקיבא דורש מהאות וי"ו יתירה, ואם כן גם בדרשא ד"באו ובאו" יש לפרש כן.

ועדיין בדרשה זו עצמה ד"נטמאה ונטמאה" תיבעי, האם "נטמאה נטמאה" קאמר, מכפל תיבת נטמאה שבפרשה דרשינן, או "נטמאה ונטמאה" קאמר, מהאות וי"ו היתירה בתיבת ונטמאה?

תא שמע: מדקתני סיפא דמתניתין, רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה ונטמאה", אחד לבעל ואחד לבועל, הרי שרבי דורש מכפל התיבות.

מכלל זה אתה למד, דרבי עקיבא, החולק על רבי, ווי קדריש!

ומבארת הגמרא את הדרשות לרבי עקיבא ולרבי:

הלכך, לרבי עקיבא, שיתא קראי כתיבי. שלשה "ובאו" כתובים בפרשה, ובכל אחד הוי"ו יתירה, וביחד ששה.

חד לצואה דידה שהקב"ה גוזר על האשה שיבאו בה המים למרים.

וחד לצואה דידיה, הוי"ו נדרש שגם על הבועל נגזר כן.

חד לעשייה דידה, שהודיע הכתוב את ישראל ומבטיח להם שהמים יבדקו את הסוטות.

וחד לעשייה דידיה, שגם על הבועל הובטח שיבדקו אותו המים.

חד לידיעה דידה, שהכהן מודיע לאשה שעל אף שבנוסח הקללה נאמר קודם "ירכך נופלת" ואח"כ "בטנך צבה", בכל זאת היא לוקה כדרך ביאת המים, קודם בבטנה, ואח"כ בירכה.

והכל, כדי שלא להוציא לעז על המים, שמא יאמרו שהמים לא פעלו כסדר שנתקללה וממילא לא הם גרמו לעונש.

וחד לידיעה דידיה, שגם הבועל ילקה קודם בבטן ואח"כ בירך.

ורבי סבר תלתא קראי בלבד כתיבי.

ואת האות הוי"ו יתירה לא דריש.

חד לצואה, וחד לעשייה, וחד לידיעה. וכולם נאמרו על האשה בלבד.

והוינן בה: ורבי "כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו" מנא ליה?

ומשנינן: נפקא ליה מדתניא, נאמר "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך", ודרשינן, דהיינו בטנו ויריכו של בועל.

אתה אומר בטנו ויריכו של בועל. או אינו אלא בטנה ויריכה של נבעלת?

כשהוא אומר להלן "וצבתה בטנה ונפלה יריכה", הרי בטנה ויריכה של נבעלת כבר אמור.

ומה אני מקיים "לצבות בטן ולנפיל ירך"

- בטנו ויריכו של בועל!

הרי שגם את הבועל בודקין המים. (6)

והוינן בה: ואידך רבי עקיבא מדוע אינו דורש מכאן את בדיקת הבועל ע"י המים? ומשנינן: ההוא קרא ד"לצבות בטן ולנפיל ירך" בא ללמד דמודע לה כהן לאשה דבטן ילקה ברישא, והדר אח"כ ירך, למרות שבקללה כתוב סדר הפוך, כדי שלא להוציא לעז על המים המרים.

והוינן בה: ואידך רבי תקשי ליה דהא קרא דלצבות בטן אינו מיותר?

ומשנינן: אמר לך רבי: אם כן דלצבות בטן לא בא אלא ללמד על הודעת כהן, לכתוב קרא בטנה ויריכה, מאי בטן וירך? שמע מינה לבועל, ללמד שגם הוא נבדק ע"י המים.

ומקשינן לרבי: ואימא כולי להכא הוא דאתא, שכל המקרא אינו בא אלא ללמד על בדיקת הבועל ומנא לן ללמד גם על הודעת כהן?

ומתרצינן: אם כן, שרק לבועל הוא מלמד, לכתוב בטנו ויריכו, מאי בטן וירך דמשמע סתם בין לבועל בין לנבעלת?

שמע מינה תרתי: ללמד גם על הודעת כהן.

שנינו במשנה: אמר רבי יהושע כך היה דורש זכריה בן הקצב.

תנו רבנן: שלש פעמים האמורין בפרשה "והיתה אם נטמאה", "וקנא את אשתו והיא נטמאה", "אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה ".

למה נאמר שלש פעמים?

אחד לבעל, ואחד לבועל, ואחד לתרומה.

שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלת מאכילת תרומה ע"י הסתירה, דברי רבי עקיבא.

אמר רבי ישמעאל: מאחר שלמדנו שהיא נפסלת מתרומה, קל וחומר שנפסלת מלינשא לכהן, ואין אנו צריכין להביא מקרא לכך.

ומה גרושה, בת כהן שנישאה לישראל ונתגרשה, ואין לה זרע ממנו, שמותרת לתרומה חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה, ובכל זאת אסורה לכהונה לינשא לכהן.

זו, הסוטה שנסתרה, שאסורה בתרומה, אינו דין שאסורה לכהונה. (7) [הגמרא שואלת לקמן שהרי רבי עקיבא לא דיבר כלל מפסול כהונה, ומה אמר לו רבי ישמעאל שאין צריך קרא לזה].

וממשיכה הברייתא לפרש המקראות בפרשת סוטה: מה תלמוד לומר "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא לא נטמאה"?

אם ברור לבעלה שנטמאה, למה שותה?

ואם ברור לו שלא נטמאה, למה משקה אותה?

מגיד לך הכתוב, שעל הספק היא אסורה!

וביאור הכתוב הוא: אשה זו, שספק לו אם נטמאה אם לאו, ישקנה, כדי לברר את הספק. ואם אינו משקה אותה, הרי היא אסורה לו מספק. (8)

מכאן אתה דן קל וחומר לשרץ, כשיש ספק אם הוא נגע בטהרות, ספק לא נגע, שעלינו להחזיק את הטהרות בטומאה, מספק.

ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד, ואונס כרצון, שאם זינתה בשוגג, כגון שחשבה על פלוני שהוא בעלה, או שנאנסה, אינה נאסרת על בעלה, ובכל זאת עשה בה ספק כודאי.

שרץ, שעשה בו שוגג כמזיד, ואונס כרצון, שגם אם נגעו טהרות בשוגג או באונס בשרץ הם נטמאים, אינו דין שיעשה בו ספק (תחילת העמוד) כודאי. (9)

דף כח:

וממקום שבאת, הואיל ולא למדנו דין השרץ אלא מסוטה, הרי אנו חוזרין ודנין שרק באופן שהסוטה טמאה מספק, טמאים גם הטהרות מספק.

מה כמו שבסוטה, מדובר בה ברשות היחיד, שהוא מקום הראוי לסתירה, אף שרץ, רק ברשות היחיד ספיקו טמא, אבל אם אירע ספק טומאה ברה"ר, הרי הוא טהור. (10)

ומה סוטה הוא דבר שיש בו דעת לישאל, שאפשר לשאול את האשה אם נטמאת או לא, אף שרץ דוקא דבר שיש בו דעת לישאל, שהנידון הוא לגבי אדם, שספק אם נגע בשרץ או לגבי טהרות שעסק בהם אדם בשעה שנולד הספק אם נגעו בשרץ, שאפשר לשאול את האדם אם נגע או לא, ואם הוא אומר שאינו יודע, הרי הם טמאים מספק.

ומכאן אמרו: דבר שיש בו דעת לישאל והוא עומד ברשות היחיד, ספיקו טמא.

אבל אם הוא ברשות הרבים, ספיקו טהור.

ושאין בו דעת לישאל, כגון שרץ מת שהועבר ליד הטהרות, וספק אם נגע בהם או לא, שאי אפשר לשאול את הטהרות אם נגעו בו או לא, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, ספיקו טהור.

והוינן בה: ורבי ישמעאל, שאמר לרבי עקיבא בברייתא שאין צריך מקרא לפסול את הסוטה שנסתרה מכהונה, אלא אנו יודעים זאת מקל וחומר, תיקשי:

אמר רבי עקיבא תרומה, שהוא דורש מ"ונטמאה" לפוסלה מתרומה, ולא דיבר בכלל מכהונה, ומהדר ליה איהו, רבי ישמעאל, כהונה!?

ותו קשיא: לרבי עקיבא, כהונה מנא ליה שהיא נאסרת לינשא לכהן?

ואי אפשר לומר שהוא אכן מתיר לכהונה, שהרי קל וחומר הוא מתרומה שאסורה.

וגם אין לומר שהוא באמת אוסר בגלל הקל וחומר, דהיינו רבי ישמעאל?

וכי תימא סבר רבי עקיבא כהונה לא צריכא קרא לאסור,

דף כט.

שהרי הסוטה שנסתרה עשה בה הכתוב ספק זונה כזונה, שנאסרת על בעלה כאילו זינתה בודאי, וכיון שהיא בחזקת זונה, ממילא אסורה לכהן דכתיב "אשה זונה לא יקחו"?

אי הכי, תרומה נמי לא תיבעי קרא (11) לאוסרה באכילת תרומה, שהרי עשה בה ספק זונה כזונה וזונה אסורה בתרומה? (12)

ומתרצינן: אלא, לרבי עקיבא, ארבעה קראי כתיבי. שני "נטמאה", ואחד "ונטמאה" עם וי"ו, ורבי עקיבא דורש וי"ו יתירה, וביחד הם ארבעה.

חד לבעל, וחד לבועל, וחד לכהונה, וחד לתרומה.

ורבי ישמעאל סבר תלתא קראי בלבד כתיבי, שהוא אינו דורש וי"ו יתירה:

חד לבעל, וחד לבועל, וחד לתרומה. ואילו אאיסורה לכהונה אתיא בקל וחומר מתרומה.

והוינן בה: ורבי ישמעאל, ממאי דאיצטריך קרא לתרומה? מנין לו שהפסוק השלישי בא לענין תרומה ואילו כהונה אתיא בקל וחומר ונמצא שכולם בכלל האיסור?

דלמא כי איצטריך קרא, לכהונה. שהרי בפסוק לא כתוב בפירוש תרומה, ומסתבר יותר שהפסוק השלישי בא לדרוש כהונה, שהוא יותר חמור מתרומה, ואילו תרומה שריא, מותרת היא באכילתה?

ומשנינן: אמר לך רבי ישמעאל: מסתברא שהמקרא השלישי הוא דומיא כעין שני המקראות האחרים, שלמדנו מהם איסור דבעל ובועל, מה בעל ובועל נאסרים מחיים של הבעל, שהאיסור על הבועל יתכן גם בחיי הבעל כגון לאחר גירושין, אף איסור תרומה נמי שייך מחיים של הבעל.

לאפוקי איסורה לכהונה, דאינו אלא לאחר מיתה. כי בחיי הבעל אין צורך לאוסרה לכהן שהרי אם יגרשנה בעלה, הרי היא אסורה ממילא לכהן מצד גרושה, וכל הצורך לאוסרה לכהן הוא רק אם תתאלמן מבעלה.

ומקשינן: ורבי עקיבא, למה לו מקרא רביעי לרבות כהונה? הרי אפשר ללומדו בקל וחומר מתרומה?

ומשנינן: "דומיא דבעל ובועל" לית ליה.

שכל מקרא נדרש בפני עצמו, ואינו צריך להיות דומה למקראות האחרים, ואילו היו רק שלשה מקראות, היה דורש מהשלישי את איסור הכהונה, שהוא יותר חמור, ולכן צריך מקרא רביעי לתרומה.

ואי נמי, אית ליה לרבי עקיבא "דומיא דבעל ובועל", והמקרא השלישי אכן נדרש לענין תרומה. מכל מקום כתבה התורה וי"ו יתירה לכהונה, על אף שאפשר ללומדו מקל וחומר, היות ומילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא!

אמר רב גידל אמר רב: דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל, כלומר הכלל הזה שאנו אומרים שרק דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא, לא מסוטה הוא נלמד, אלא מהאי קרא נפקא:

דכתיב "והבשר אשר יגע בכל טמא, לא יאכל".

ויש לנו לדייק כי רק בשר שהוא ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא בשר שהוא ספק טמא וספק טהור, יאכל.

אימא סיפא דקרא "והבשר, כל טהור יאכל בשר". ומשמע שרק ודאי טהור הוא דיאכל בשר (13).

הא איש אשר הוא ספק טמא וספק טהור, לא יאכל! (14)

אלא לאו, שמע מינה: כאן, שהספק הוא באדם שיש בו דעת לישאל אם הוא נטמא או לא, הדין הוא שספיקו טמא.

כאן, שהספק הוא בבשר שאין בו דעת לישאל, הדין הוא שספיקו טהור.

ואיצטריך דרב גידל אמר רב, ואיצטריך למיגמר מסוטה את גדרי הספיקות בטומאה.

דאי מדרב בלבד, הוה אמינא בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טמא, לכן איצטריך למיגמר מסוטה שרק ברשות היחיד ספיקו טמא.

ואי הוה ילפינן רק מסוטה בלבד, הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע, שרק כאשר גם המטמא וגם הנטמא יש בהם דעת לישאל הוי ספיקו טמא, וכמו סוטה שגם לה וגם לבועל המטמא יש דעת לישאל.

לכן צריכא דרב גידל אמר רב ללמדנו, שדי אם הנטמא בלבד יש בו דעת לישאל ואין צורך שיהא גם במטמא דעת לישאל. (15)

שנינו במשנה: בו ביום דרש רבי עקיבא "וכל כלי חרש", מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא.

והוינן בה: ומאחר דאין לו מקרא מן התורה למה הוא טמא? כי משמע שהדור האחר עתיד לטהרו, אבל רבן יוחנן בן זכאי עצמו סבור שהשלישי טמא בתרומה.

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב: אמנם מן התורה אין לו טומאה, אבל מדין קל וחומר יש לו טומאה.

ומה טבול יום, אדם או כלים טמאים שטבלו ועדיין לא שקעה החמה עליהם, שמותר בחולין, שאינו מטמא את החולין, (16) ובכל זאת פוסל הוא בתרומה ע"י נגיעתו בה. (17)

ככר שני, שפסול בחולין, (18) אינו דין שיעשה את כל הנוגע בו לשלישי לטומאה בתרומה, ויפסלנו. (19)

ומקשינן: איכא למיפרך על הקל וחומר: מה לטבול יום, דין הוא שיפסול את התרומה שכן בהיותו טמא הוא היה אב הטומאה, כגון שהיה טמא מת או זב או מצורע, מה שאין כן שני לטומאה, מעולם לא היה אב הטומאה?

דף כט:

ומשנינן: תיתי, נלמד הקל וחומר (תחילת העמוד) מטבול יום דשרץ, אדם או כלי שנגעו בשרץ, וטבלו, שגם בטומאתם הם היו רק ראשון לטומאה.

ועדיין יש לפרוך הקל וחומר: מה לטבול יום דשרץ, שכן יש במינו אב הטומאה, שהאדם והכלים יש באפשרותם להיעשות אב הטומאה, כגון אם היו נוגעים במת. מה שאין כן מאכל, שלעולם אינו נעשה אב הטומאה אף אם נגע במת? (20)

ומשנינן: כלי חרש יוכיח, שגם הוא אינו נעשה אב הטומאה לעולם, ובכל זאת הוא פוסל את התרומה כאשר הוא ראשון לטומאה [טבול יום לא שייך בכלי חרש שאין לו טהרה במקוה אלא שבירה], ומכאן שאין הדבר תלוי באפשרות היותו אב הטומאה, ואם כן דין הוא, שגם ככר שני יפסול את התרומה. (21)

ופרכינן: מה לכלי חרש, שכן מטמא מאוירו, אפילו לא נגעה הטומאה בכלי עצמו אלא היתה תלויה באויר בתוך הכלי נטמא הכלי [וכן טהרות שהיו תלויין באויר כלי חרש טמא נטמאים], מה שאין כן ככר שני, שאינו מטמא אלא בנגיעה?

ומשנינן: טבול יום בשאר כלים, שאינן מטמאים מאוירם, יוכיח שפוסל את התרומה, והוא הדין לככר שני.

וחוזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה.

כלומר מאחר והחומרא הנוהגת בטבול יום אינה נוהגת בכלי חרש, והחומרא הנוהגת בכלי חרש אינה נוהגת בטבול יום, הרי שאין לתלות את סיבת פסול התרומה באחד משתי החומרות הללו.

הצד השוה שבהן, שמותרין בחולין (22) [רש"י גורס שמטמאין. טבול יום נקרא "טמא" שנאמר "ובא השמש וטהר", משמע שעד אז הוא טמא, ובכלי חרש כתיב "תנור וכירים יותץ טמאים הם לכם"], ופוסלין בתרומה.

כל שכן ככר שני, שחמור מטבול יום, שפסול אף בחולין, דפוסל בתרומה.

ואילו דור אחר, שמטהר את השלישי בתרומה, פריך: מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד חמור, לכל אחד מהם יש חומרא מסוימת, טבול יום יש במינו אב הטומאה, וכלי חרש מטמא מאוירו, מה שאין כן ככר שני, שאין בו שום צד חומרא. (23)

ואילו רבן יוחנן בן זכאי: צד חמור לא פריך! הוא סובר שאין זו פירכא הואיל ואין ביניהם חומרא משותפת, ולכן הוא לומד מהצד השוה שככר שני פוסל בתרומה.

תניא: אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שפסול? ודין קל וחומר הוא.

מה מחוסר כפורים, טמא שטבל וכבר העריב שמשו, אלא שעדיין לא הביא קרבנותיו, כגון זב וזבה, יולדת ומצורע, שמותר בתרומה, ואף על פי כן הוא פסול בקודש, פוסל את הקדשים במגעו.

שלישי לטומאה, שהוא פסול בתרומה, כמו שאמרנו לעיל מקל וחומר, אינו דין הוא שיעשה רביעי בקודש, ויפסלנו.

אלא שהיה מקום לומר בזה "דיו לבא מן הדין להיות כנידון", וכיון שמשלישי בתרומה הוא למד, לא יהא הקודש חמור ממנה, ולא ינהוג בו אלא שלישי בלבד כמו בתרומה.

אך אין לומר כאן "דיו", משום שאם נאמר כן, יתבטל הקל וחומר לגמרי, שהרי לפסול את השלישי בקודש אין צריך ללמוד קל וחומר ממחוסר כפורים, שהרי מאותו קל וחומר שלמדנו שלישי בתרומה אפשר גם ללמוד לגבי קודש.

ולא זו בלבד, אלא ולמדנו שלישי לקודש מן התורה, שהדבר אפילו מפורש בתורה כדלקמן, וכל היכא דמיפריך קל וחומר לא אמרינן "דיו", ואנו למדין ממנו אפילו יותר מן הנידון.

אם כן, בהכרח שהרביעי בקודש פסול מקל וחומר.

והא דאמרן שלישי לקודש מן התורה, מנלן? דכתיב בבשר שלמים "והבשר אשר יגע בכל טמא, לא יאכל". ומדכתיב "בכל טמא", מי לא עסקינן נמי בבשר קודש דנגע בשני לטומאה ונעשה שלישי?

והרי אף השני נקרא "טמא", שנאמר בכלי שנטמא בשרץ "כל אשר בתוכו יטמא", והכלי הוא ראשון ומה שבתוכו נעשה שני לטומאה, והוא נקרא "טמא".

ואמר רחמנא "לא יאכל"! הרי להדיא שבשר קודש שהוא שלישי נפסל מאכילה.

ורביעי בקודש פסול מקל וחומר, כדאמרן לעיל.

אמר רבי יוחנן: טעם בריבי, טעמו של רבי יוסי, שהוא חכם וגדול הדור, איני יודע מה הוא!

שהרי קל וחומר זה שהוא לומד ממנו לפסול רביעי בקודש, תשובתו פרכתו בצדו!

תוכן העניינים

חברותא על סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה