חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - הכותים אין להם
מתניתין:
הגויים אין להם נזירות. (6)
אבל נשים ועבדים של ישראל יש להן נזירות.
חומר בנשים שקיבלו עליהן נזירות מבעבדים שקיבלו עליהם נזירות:
שהוא האדון כופה את עבדו, כלומר: יכול למחות על נזירותו, (7) ואינו כופה את אשתו אלא כשהיפר לה בלשון הפרה.
גמרא:
קתני במשנתנו הגויים אין להם נזירות: מנא הני מילי שאין להם נזירות, והרי כתיב [ויקרא כב יח] "איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ודרשו חכמים [לקמן סב א]: "מה תלמוד לומר: "איש איש" לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל", והרי אף הנזירות בכלל הנדרים היא!? (8)
דתנו רבנן: נאמר בפרשת נזיר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'":
ודרשינן: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים.
"ואמרת אליהם" - שהוא מיותר שהרי כבר אמר "דבר אל בני ישראל" - לרבות את העבדים.
ומקשינן: למה לי קרא לרבות את העבדים!? והא אמרינן: (9) כל מצוה שהאשה חייבת בה, עבד חייב בה!?
אמר תירץ רבא:
שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא בפרשת נדרי איסור: "לאסור איסר על נפשו", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו - (10)
והואיל ואין נפשו קנויה לו, אימא גבי נזיר נמי לא יהיה העבד בכלל נזירות, שהרי הנזירות הוקשה לנדרים, שנאמר בפרשת נזיר "לנדור נדר נזיר להזיר" - (11) לפיכך קמשמע לן שהעבדים יש להן נזירות.
אמר מר: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים:
ומקשינן: וכי אטו כל היכא דכתיב "ישראל" - גויים לא!? כלומר: והרי מצד שני אמרה התורה "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" ויש לנו לרבות מלשון "איש" את הגויים!?
והא גבי ערכין, דכתיב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" ; ותניא:
בני ישראל מעריכין את אחרים ואין הגויים מעריכין את אחרים, (12) וגוי שאמר אפילו על ישראל "ערכו עלי" אינו חייב.
יכול לא יהו הגויים נערכין, וישראל שאמר "ערך פלוני גוי עלי" לא יהא חייב!?
תלמוד לומר: "איש" דמשמע: כל מי שהוא קרוי "איש" ואפילו גויים.
ואם כן כך היה לנו לומר אף גבי נזיר: היות ונאמר "בני ישראל" דמשמע ולא גויים, נמעט את הגויים מהבאת קרבן נזירות, והיות ונאמר: "איש" נרבה את הגויים לאיסור יין וטומאה. (13)
ומשנינן: שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא: "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו אב, ויצא גוי שאין לו אב.
ומקשינן: לענין מאי"אין לו אב"!? (14)
אילימא לענין ירושה שאינו יורש את אביו, כי סתם מקום שנאמר בו אב, היינו לענין ירושה!? (15)
והאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: גוי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר: "כי ירושה לעשו - שהיה גוי - נתתי את הר שעיר". (16) אלא כך יש לך ללמוד שגוי אין לו נזירות, כי מאחר שנאמר "לאביו" הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו, יצא גוי שאינו מוזהר על כיבוד אביו. (17)
תמהה הגמרא על לימוד זה:
מי כתיב "כבד אביך" גבי נזיר!? והרי לא נאמר אלא "לאביו", וכיון שגוי יש לו אב לענין ירושה, מנין לך למעט מי שאינו מוזהר על כיבוד אביו!?
אלא כך יש ללמוד שגוי אין לו נזירות, משום דאמר קרא "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו טומאה על ידי שנגע או האהיל על המת -
דף סא:
יצא גוי שאין לו טומאה ממת, ומפרש לה ואזיל.
שואלת הגמרא: מנלן דלית להו לגויים טומאה?
ומפרשינן: דאמר קרא בפרשת טמאי מת וטהרתם במי פרה: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא [במי פרה, ויכנס למקדש] ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל" -
הרי למדנו שאין פרשת טמאים אמורה אלא במי שיש לו קהל, יצא גוי שאין לו קהל, כי קהל גויים לא איקרי "קהל". (1) ומקשינן: ממאי, מנין לך ללמוד מכאן שגוי אין לו טומאה!?
והרי דילמא בכרת הוא דלא מיחייב הגוי היות ונתמעט מ"מתוך הקהל", אבל איטמויי מיטמו [יש להם טומאת מת לגויים]!?
אלא מכאן יש לנו ללמוד שגויים אין להם טומאת מת, כי אמר קרא באותה פרשה: "והזה הטהור [את מי החטאת] על הטמא", הקיש הכתוב את הטמא לטהור כדי ללמד:
כל שיש לו טהרה יש לו טומאה -
וכל שאין לו טהרה כגון גוי - ומשום שנאמר באותה פרשה: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא" - אין לו טומאה.
ודלמא - אף שאמר הכתוב "והזה הטהור על הטמא" - טהרה הוא דלא הויא ליה לגוי, אבל טומאה הויא ליה לגוי, שהרי "והזה הטהור על הטמא" אינו מיותר, שהוא נדרש לענינים אחרים כמבואר ביומא יד א!? (2)
ומשנינן: הרי אמר קרא באותה פרשה: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא", שלא היה לו לומר אלא "ואיש אשר לא יתחטא", ולכך הוסיף הכתוב ואמר "יטמא" כדי ללמד, מי שיש לו חיטוי במי חטאת יש לו טומאה, יצא גוי שאין לו חיטוי במי חטאת - שהרי נאמר: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא" - שאין לו טומאה.
כאן שבה הגמרא ללימוד שלמדנו לעיל מ"אביו" שגוי אין לו נזירות משום שאין לו אב לענין ירושה, ודחתה הגמרא לעיל לימוד זה משום שגוי יורש את אביו דבר תורה; ורב אחא בר יעקב בא ליישב את הלימוד מ"אביו":
רב אחא בר יעקב אמר: הא דקשיא לך: הרי גוי יורש את אביו, אינה קושיא, כי משמעות הכתוב היא שיש לו אב לכל עניני ירושה, ואם כן שאני הכא גבי גוי, כיון דאמר קרא לענין ירושת עבדים:
"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", והרי גוי אינו מוריש את עבדו לבנו, שלא נאמרה ירושה אלא בעבדים שיש לאדונם בהם קנין הגוף, אבל גוי אינו קונה עבד אלא למעשה ידיו -
ואם כן יש לך ללמוד: כל שיש לו אב לענין נחלה של עבדים, יש לו טומאה. (3)
וכל שאין לו נחלה של עבדים אין לו טומאה, ונתמעט הגוי שאין לו נחלה.
ומקשינן: אי הכי עבדים נמי לא יהא להם נזירות, שהרי אף הם אינם קונים עבדים אחרים קנין הגוף להוריש אותם לבניהם!? (4)
אלא אמר רבא לבאר את המקור שגוי אינו בכלל נזירות, שהוא באמת משום שנאמר "דבר אל בני ישראל", ודקשיא לך [בעמוד א]: ממה שאמרו גבי ערכין ש"בני ישראל" בא למעט את הגוי לענין אחד, ו"איש" בא לרבות את הגוי לענין אחר, ואף אנו נאמר כן בנזירות, ש"בני ישראל" בא למעטם מקרבן נזירות, ו"איש" בא לרבותם לעיקר נזירות לאוסרם ביין ותגלחת; הא לא קשיא, כי:
בשלמא גבי ערכין כיון שנאמר "בני ישראל", יש לנו לומר שבא הכתוב למעט: בני ישראל מעריכין ואין הגויים מעריכין -
ואילו ריבוי ד"איש" יש לנו לומר שהוא בא ללמד: יכול לא יהו נערכין, לפיכך תלמוד לומר "איש".
אבל הכא גבי נזיר איך נפרש את הריבוי והמיעוט!? שמא תאמר: "בני ישראל" בא למעט: בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן, ואין הגויים נוזרין ומביאין קרבן -
ואילו ריבוי ד"איש" בא לומר: יכול אף לא יהו הגויים נזירין כלל, לפיכך תלמוד לומר "איש"!?
אמרי בני הישיבה שאי אפשר לומר כן, ומשום:
דאי משום קרבן, כלומר: אם באת לומר ש"בני ישראל" בא למעט את הגוי מקרבן נזירות, הרי דין זה לאו מהכא נפקא ליה, אלא מהתם [אין דין זה נלמד מכאן אלא ממקום אחר], כלומר: כבר ידענו למעט את הגוי מקרבן נזירות ממקום אחר, ואין צריך "בני ישראל" כדי למעטו -
דהרי תניא במנחות עג ב, כתיב: "איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ודרשינן: מה תלמוד לומר "איש איש" לרבות את הגויים שנודרין נדרים ונדבות כישראל; "אשר יקריבו לה' לעולה": אין לי אלא עולה וכו', אם כן מה תלמוד לומר: "לעולה", כדי ללמד: פרט לקרבן נזירות שאין הגוי מביא, דברי רבי יוסי הגלילי. (5)
והיות ולא נצרך "בני ישראל" כדי למעט את הגוי מקרבן נזירות, בהכרח שהוא בא למעטם מעיקר נזירות, וזו היא ששנינו במשנתנו: הגויים אין להם נזירות.
ואכתי מקשינן: אימא לדרוש את הכתוב בנזירות כמו בערכין ש"בני ישראל" בא למעט, ו"איש" בא לרבות, וכך נדרוש:
לכך מיעטה התורה "בני ישראל" כדי ללמד: בני ישראל נוזרין נזירות עולם, ואין הגויים נוזרין נזירות עולם -
יכול לא יהו הגויים נזירים כלל ואפילו נזירות לזמן קצוב, לפיכך תלמוד לומר: "איש"!?
אמר תירץ רבי יוחנן: מי כתיב שם "נזיר עולם", (6) עד שנאמר שהכתוב בא למעט את הגויים רק מנזירות עולם!?
ואכתי מקשינן: אימא לכך מיעטה התורה "בני ישראל" כדי ללמד: בני ישראל מדירין בניהם בנזיר כמבואר במשנה לעיל כח ב, ואין הגויים מדירין בניהם בנזיר.
יכול לא יהו הגויים נזירים כלל, לפיכך תלמוד לומר: "איש", ועל דרך שדרשנו בפרשת ערכין!?
ומשנינן: האמר רבי יוחנן "הלכה למשה מסיני היא בנזיר" שהאב מדיר את בנו בנזיר, ואם כן אי אפשר למעט דין זה בגוי מן הכתוב.
(7) ואכתי מקשינן: אימא לכך מיעטה התורה "בני ישראל" כדי ללמד: בני ישראל מגלחין על נזירות אביהן, מביאין מן המעות שהפריש אביהם לקרבנות נזירותו בשביל קרבן נזירות שלהם כשהיו נזירים וכמבואר במשנה לעיל ל א, ואין הגויים מגלחין על נזירות אביהן.
דף סב.
יכול לא יהו הגויים נזירים?
תלמוד לומר "איש"!
ומשנינן: האיתמר: אמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר שהבן מגלח על נזירות אביו, ואי אפשר שיבוא הכתוב למעט את הגוי מדין זה.
אלא בהכרח, בא הכתוב למעט את הגויים שאינם נוזרים נזירות כלל, וזו היא ששנינו במשנתנו: "הגויים אין להם נזירות".
וכאן שבה הגמרא לברייתא שנזכרה לעיל לענין ערכין:
כתיב בפרשת ערכין: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'". ונחלקו תנאים בברייתא בערכין ה ב, מה בא "בני ישראל" למעט, ומה בא "איש" לרבות: בני ישראל מעריכין ואין גויים מעריכין. יכול לא יהו [הגויים] נערכין, תלמוד לומר "איש", דברי רבי מאיר [ושיטתו הובאה בגמרא לעיל].
אמר רבי מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר: [הגוי] נערך ולא מעריך, מפני שריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין, שהרי חרש שוטה וקטן נערך, אבל לא מעריכין.
רבי יהודה אומר: בני ישראל נערכין ואין גויים נערכין, יכול לא יהו [הגויים] מעריכין, תלמוד לומר: "איש".
אמר רבי יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעיט, מפני מה אני אומר: גוי מעריך אבל לא נערך, מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין.
ומקשה הגמרא בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה:
"איש כי יפליא נדר בערכך" האמור בערכין, למה לי!? כלומר: למה לי "איש" לרבות, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה!?
מכדי האיתקש ערכין לנדרים [והרי ערכין הוקשו לנדרים], כדאמר קרא: "איש כי יפליא נדר בערכך" -
והתניא גבי נדרים [נדרי הקדש]: כתיב [ויקרא כב יח] "איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" -
מה תלמוד לומר "איש": (1) לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל.
והיות ונתרבו הגויים לענין נדרים, הרי למדנו מן ההיקש שהוא הדין לענין ערכין דינם שוה לישראל לכל דיניהם; ואף שבהכרח נתמעטו הגויים משום שנאמר "בני ישראל" דמשמע ולא גויים, הרי שהיות ומאידך גיסא השוותה אותם התורה לישראל, יש לנו לצמצם את המיעוט, ולומר: לא מיעטתם התורה לגמרי שלא יהיו מעריכין ומוערכין, אלא מדבר אחד בלבד - שאותו מסתבר יותר למעט - מיעטה, והיינו לרבי מאיר שלא יעריכו, ולרבי יהודה שלא יוערכו, ושוב אין אנו צריכים לרבותם לענין האחר -
ואם כן "איש כי יפליא" האמור בערכין - לרבות את הגויים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה - למה לי!? (2) ומשנינן: אכן אין כוונת הברייתא לומר ש"איש" בא לרבות את הגויים, כי יש ללמוד כן מנדרים, (3) אלא האי "איש" מיבעי ליה לאתויי ישראל "מופלא סמוך לאיש" [קטן בשנתו האחרונה קודם הגדלות, והגיע לעונת נדרים], שאף הוא מעריך.
ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: "מופלא סמוך לאיש" דאורייתא לענין נדרים, שלשיטתו שפיר יש לומר שהכתוב מרבה "מופלא סמוך לאיש" לענין ערכין.
אלא למאן דאמר: "מופלא סמוך לאיש" שנדרו נדר אינו אלא מדרבנן, אם כן "איש כי יפליא", למה לי!?
ומשנינן: לאתויי "מופלא סמוך לאיש" דגוי, שהוא מעריך.
תמהה הגמרא על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר [רבי יהודה]: "בני ישראל נערכין ואין הגויים נערכין, יכול לא יהו הגויים מעריכין, תלמוד לומר: איש" - הרי שפיר יש לומר ש"איש" בא לרבות "מופלא הסמוך לאיש" דגוי, שאף הוא מעריך כמו הגויים הגדולים. (4)
אלא למאן דאמר [רבי מאיר]: "בני ישראל מעריכים ואין הגויים מעריכים, יכול לא יהו נערכים תלמוד לומר: איש", הרי ודאי שאי אפשר לומר ש"איש" בא לרבות "מופלא הסמוך לאיש" דגוי שהוא מעריך, כי הרי אף הגויים הגדולים אינם מעריכים.
שמא תאמר: בא הכתוב לרבות גוי "מופלא הסמוך לאיש" שאף הוא נערך כמו הגויים הגדולים, הרי אף זה אינו, כי:
אפילו תינוק בן חודש בר עירוכי הוא [אף תינוק מבן חודש נערך], וכל שכן "מופלא הסמוך לאיש", ואם כן לשיטת רבי מאיר: "איש כי יפליא" למה לי!?
אמר (5) רב אדא בר אהבה: אכן "איש" אינו נצרך ללמד איזה דין לענין ערכין, ואם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים: (6)
לכך אמר הכתוב "איש כי יפליא" בערכין כדי לאתויי, כלומר: למעוטי (7) נדרי גוי גדול. דאף על גב דגדול הוא, אם אינו יודע להפלות [יודע לשם מי נדר לשם מי הקדיש] לא נודר ולא נודב, ואף שישראל גדול נודר ונודב ואף שאינו יודע להפלות. (8)
וכאן עוברת הגמרא לבאר את הכתוב בפרשת נזירות: (9) אלא "כי יפליא" דכתב רחמנא גבי נזירות למה לי!?
[מכדי האיתקש נזירות לנדרים, "כי יפליא" למה לי]!? (10)
כלומר: כיון שכבר נאמר בפרשת ערכין "כי יפליא", כבר ידענו גם לנזירות שתהיה בהפלאה, וכל מה שנלמד מ"הפלאה" האמורה בערכין יש ללמוד ממנו גם לגבי נזירות, ואם כן למה הוצרכה התורה לחזור ולומר פעם שנית בנזירות "כי יפליא"!?
ומפרשינן: לאתויי, לרבות ידים שאינן מוכיחות [הבא לידור בנזירות ולא אמר משפט מלא ומפורש שהוא נזיר, אלא משפט חלקי, שאינו מוכיח בבירור על קבלת נזירות] שהן ידים, והרי הוא נזיר כאילו אמר את המשפט כולו (11) -
כי מאחר שאמר הכתוב "כי יפליא [יפרש] " בנזירות, דמשמע: מה עיקר נזירות בהפלאה כלומר: בפירוש גמור, אף ידים שנתרבו לקבל בהם נזירות כמו בלשון נזירות גמור (12) צריכים שיהיו בהפלאה ולא ידים שאינן מוכיחות, ואמר עוד: "כי יפליא" בערכין דמשמע נמי למעט ידים שאין מוכיחות, הרי מידה היא בתורה: "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות", ונתרבו ידים שאינן מוכיחות.
דאיתמר: ידים שאינן מוכיחות:
אביי אמר: לא הויין ידים; רבא אמר: הויין ידים.
ואכתי מקשינן: הניחא לרבא הסובר: ידים שאינן מוכיחות הויין ידים.
אלא לאביי - הסובר: ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים - מאי איכא למימר, [מה בא "כי יפליא" לרבות]!?
אלא "כי יפליא" השני האמור בנזירות מיבעי ליה לכדרבי טרפון!
דתניא לעיל [לד ב]:
היו [שנים] מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, אמר אחד: "הריני נזיר שזה פלוני", ואחד אמר "הריני נזיר שאינו הוא":
רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: אין אחד מהם נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, ומשום שנאמר "כי יפליא", ומשמע: שיהא נזרו מפורש על הודאי, ולא נזיר בתורת ספק. (13)
ומקשינן: הניחא לרבי טרפון, אלא לרבנן מאי איכא למימר [מה בא "כי יפליא" לרבות]!?
אלא מיבעי ליה - ל"שני פעמים כי יפליא"
- לכדתניא:
היתר נדרים, התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר פורחין באויר כלומר: מעט רמז יש לדין זה במקרא, ואין להן על מה שיסמוכו, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.
רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: "איש כי יפליא כי יפליא" שתי פעמים [בערכין ובנזירות], וכדי ללמד:
אחד הפלאה [פירוש] לאיסור כלומר: כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר, ואחד הפלאה להיתר כשבא לפני החכם ומפרש את נדרו לפניו, ואומר: "כך נדרתי ולדעת כן נדרתי, אבל לדעת כן לא נדרתי", והרי הוא בא לידי חרטה, ומתוך כך בא לידי היתר. (14)
דף סב:
מתניתין:
במשנה בתחילת הפרק שנינו: נשים ועבדים יש להן נזירות.
חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו, ואינו כופה את אשתו [אלא בדרך של הפרה].
ומשנה זו שלפנינו היא הסיפא של המשנה הקודמת, ומפרשת שיש גם חומר בעבדים מבנשים.
חומר בעבדים שמקבלים עליהם נזירות, מבנשים המקבלות עליהן נזירות:
א. שהוא מפר נדרי אשתו וכיון שהיפר שוב אינו יכול לחזור בו, ואינו מפר נדרי עבדו אלא שיכול למחות בעבדו, ומחאה זו אינה מחלטת כמו הפרה, שאם נתרצה האדון אחר כך שיקיים העבד את נזירותו, הרי זה חייב להשלים את נזירותו. (1)
ב. הפר לאשתו את נזירותה: הפר עולמית, הרי זו הפרה לעולם.
אבל אם הפר לעבדו, כלומר: אם מיחה בעבדו: יצא העבד לחירות ומשלים נזירותו, כלומר: לכשיצא העבד לחירות הרי זה משלים את נזירותו. (2)
גמרא:
תנו רבנן:
למה [בשו"א תחת הלמ"ד; לאיזה ענין] רבו כופו?
לנזירות שאם קיבל העבד על עצמו נזירות, רבו מוחה בו שלא יקיים נזירותו.
אבל לא כופה האדון את עבדו לנדרים, [ולא לשבועות], (3) ולא לערכין, שאם אסר העבד על עצמו איזה דבר בנדר אין רבו יכול לכפותו שלא לקיים את נדרו, [וכן אם נשבע צריך לקיים את שבועתו, ואין רבו מוחה בו], ואם נתחייב העבד מפרשת ערכין, ויש לו ממה לשלם אין רבו כופהו שלא לשלם.
ומקשינן: מאי שנא גבי נזיר שהאדון כופהו, משום דאמר רחמנא בפרשת נדרים: "לאסור איסר על נפשו" ולמדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שנפשו קנויה לו [לעצמו], יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, אלא לאדונו; והוקש נזירות לנדרים שנאמר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".
אי הכי אפילו גבי נדרים נמי, אם יאסור העבד את עצמו בנדר בכל מה שהנזיר אסור בו, נמי יש לנו לומר שיכול האדון לכופו -
ואילו מלשון הברייתא נראה, כי אותו איסור עצמו, אם קיבל על עצמו בדרך של נזירות הרי האדון כופהו שלא יקיים את נזירותו, ואילו כשקיבל על עצמו בדרך של נדר אין האדון יכול לכופו, ומה בין זה לזה!? (4)
אמר רב ששת:
הכא - בברייתא שחילקה בין נזירות לנדרים - במאי עסקינן:
כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו של העבד, ומלמדת הברייתא: שאם אסר את עצמו באשכול על ידי שקיבל עליו נזירות מן האשכול, (5) הרי האדון כופהו, ואם אסר העבד על עצמו את האשכול בנדר, אין האדון יכול לכופו; והחילוק הוא:
גבי נדרים, דכי מיתסר העבד בהאי אשכול לא מיתסר באחריני [כשנאסר העבד באשכול זה בנדר, הרי לא נאסר אלא בזה האשכול בלבד ולא בשאר ענבים או יינות], לכן לא מצי האדון כפי ליה לעבדו, שהרי אין הפסד לאדון אם לא יאכל העבד את האשכול המסויים שלפניו.
אבל גבי נזירות, דכי מיתסר בהאי אשכול על ידי שקיבל עליו נזירות ממנו, הרי איתסר אף בכולהו [נאסר העבד אף בשאר ענבים ויינות], וכמו ששנינו במשנה לעיל יא א: מזגו לו את הכוס ואמר: "הריני נזיר ממנו" הרי זה נזיר. (6)
ולכן מצי האדון כפי ליה לעבדו שלא יקיים את נזירותו, כי היות ועל ידי מניעת העבד מכל מה שנאסר לנזיר הרי יוכחש העבד ולא יהא בו כח לעבוד, מסתבר שעל אופן זה בלבד הוא שאמרה תורה שאינו יכול לאסור את עצמו, אלא יכול האדון למחות בו.
תמהה הגמרא:
וכי אטו גבי נדרים שלמדנו בברייתא שאין האדון כופהו, מי לא עסקינן גם באופן דכי לא אכיל אותו אשכול חליש לביה [יחלש לבו], ולא יהא בו כח לעבוד!?
והרי ודאי שאפילו באופן זה עוסקת הברייתא, ומכל מקום אין האדון יכול לכופו, ובאופן זה הרי תיקשי: מה בין נזירות לנדרים!?
אלא אמר אביי:
הכא בברייתא במאי עסקינן: כגון שהיה חרצן מונח לפניו שאינו טוב לאכילה, שאם אמר: "הריני נזיר ממנו" יכול האדון למחות בו, ואילו אם אמר "חרצן זה עלי" אין האדון יכול למחות בו; והחילוק הוא:
גבי נדרים דבהאי חרצן הוא דמיתסר ולא בשאר דברים שהנזיר נאסר בהם, לכן לא מצי האדון כפי ליה, שהרי במניעת אכילת חרצן לא יחלש לבו.
אבל גבי נזיר דכשאמר על החרצן: "הריני נזיר ממנו" איתסר נמי באחריני [נאסר הוא אף בשאר ענבים ויינות], לכן מצי האדון כפי ליה, שהרי יחלש לבו ולא יהא בו כח לעבוד. (7)
ואכתי מקשינן: וגבי נדרים - שמבואר בברייתא שאין האדון כופהו - מי לא עסקינן אף באופן דאי לא אכיל ליה להאי חרצן חליש, כלומר: וכי אטו אין הברייתא עוסקת אף באופן שזקוק הוא לאכילת החרצן, ואם לא יאכלנו יחלש לבו!?
אלא מכח קושיא זו אמר רבא פירוש אחר בברייתא; שאין כוונתה לומר שבנזירות יכול הוא לכפות ובנדרים אינו יכול לכפות, אלא בהיפוך: למה רבו "צריך" לכפותו, כלומר: באיזה ענין קבלת העבד חלה ואינה מתבטלת אלא במחאת האדון - רק לנזירות -
ואין צריך האדון לכפותו לנדרים, כלומר: אף בלי שימחה האדון בעבדו אין הנדר חל כלל כשנדר באופן שתיפגע מלאכת אדונו, וכן אינו צריך לכפותו לשבועה שאינה חלה כלל כשפוגעת היא במלאכת אדונו -
ומה שאמרו בברייתא "ולא לערכין" אינו שוה לנדרים ושבועות, אלא לומר: שאין מועילה מחאתו של האדון לבטל את קבלת העבד. (8)
ומפרשת הגמרא: מאי טעמא אין נדרי ושבועות העבד חלים כלל?
דאמר קרא בפרשת שבועות: "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", ודרשינן: מה הטבה [נשבע "להיטיב"] רשות היא, אף הרעה [נשבע "להרע"] דוקא כשהיא רשות -
הרי למדנו: יצא עבד ששבועתו היא להרע לאחרים - שהרי מכחיש כחו ואינו חזק למלאכה של אדונו - שאין הרשות בידו של העבד לישבע; וכשם ששבועה אינה חלה, כך נדר אינו חל. (9)
מתניתין:
עבר העבד שקיבל על עצמו נזירות מכנגד פניו של אדונו, כלומר: ברח.
רבי מאיר אומר: לא ישתה העבד יין משום נזירותו.
רבי יוסי אומר: ישתה העבד יין; ובגמרא תתבאר מחלוקתם.
גמרא:
קא סלקא דעתין, שהמשנה עוסקת באופן שמחה האדון בעבדו, (10) וברח העבד ונתייאש האדון ממנו, וכיון שנתייאש ממנו יצא העבד מרשותו; ואם כן לימא בדשמואל קמיפלגי: דאמר שמואל:
המפקיר את עבדו או שברח ונתייאש ממנו, יצא העבד לחירות, ואינו צריך עוד גט שחרור מאדונו כדי להיות מותר בישראל - (11)
רבי מאיר - הסובר: לא ישתה - אית ליה דשמואל, והיות ושוב אינו ברשות אדונו, הרי מחוייב הוא להשלים נזירותו, וכמו ששנינו לעיל במשנה: "יצא לחירות ומשלים נזירותו". (12)
אבל רבי יוסי לית ליה דשמואל, ועדיין ברשות אדונו הוא, ולכן ישתה יין.
ודחינן: לא כאשר פירשת שמשנתנו עוסקת באפן שנתייאש הימנו, ואם כן בהכרח שרבי יוסי אינו סובר כשמואל; אלא: דכולי עלמא אית להו דשמואל, ואם אכן נתייאש האדון ממנו, הרי זה כמי שנשתחרר בגט ואינה מועילה לו מחאת האדון שמחה בו -
אלא משנתנו עוסקת באופן שלא נתייאש הימנו, ונחלקו בדין העבד בשעת בריחתו עד שיחזור לאדונו; ובהכי קמיפלגי:
מאן דאמר - רבי יוסי - ישתה העבד יין בשעת בריחתו, כי סבר האדון בלבו: סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה [הרי בסופו של דבר ישוב אלי], ואם כן רצוני הוא דלישתי חמרא [שישתה העבד יין], כי היכי דלא ליכחוש [כדי שלא יוכחש העבד]. (13)
ולמאן דאמר - רבי מאיר - "לא ישתה", כי אדרבה כך סבר האדון בלבו: ליהוי ליה לעבד צערא [יצטער העבד במניעת שתיית יין], כי היכי דליהדר גביה [כדי שישוב אלי] ואז ישתה יין.
דף סג.
מתניתין: