אור ברסלב
חברותא על נזיר פרק שמיני - שני נזירים

חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ

פרק שמיני - שני נזירים

פרק שביעי - כהן גדול

הקדמה לשתי המשניות הבאות:

א. הנזיר שנטמא הרי הוא סותר את ימיו הקודמים, ומגלח ביום השביעי ומביא למחרת קרבנות טומאה, ואם איחר תגלחתו הרי זה מביא קרבנותיו אפילו בו ביום, ובלבד שיקדים תגלחתו, ויש מן האחרונים הסוברים שהוא לעיכובא; ואחר כך מונה נזירות טהרה ומביא קרבנותיו: חטאת עולה ושלמים כולם מן הבהמה.

ב. קרבנות הטומאה הן: חטאת העוף, עולת העוף ואשם; ולדעת משנתנו: החטאת מעכבת את חלות נזירות הטהרה, ואילו העולה והאשם אינם מעכבים.

ג. חטאת העוף באה בכל מקום אפילו על ספק, אבל אינה באה בנדבה; ואף עולת העוף יכול אדם להביא - אם ירצה - בספק, ובלבד שיביאנו בתנאי שאם אינו חייב בה תהא לנדבה, שהעולה באה בנדבה; אבל האשם לדעת משנתנו אינו בא בתנאי נדבה.

ד. נזיר שהוא ספק טמא, אינו יכול לגלח לטומאתו עד שימלאו ימי נזירותו, שהרי ספק הוא לו שמא טהור הוא, והרי הוא אסור בגילוח; ואף לכשימלאו ימי נזירותו צריך הוא להביא תחילה קרבן אחד על כל פנים, ואחר כך יגלח, שאם נזיר טהור הוא, תהא תגלחת זו "תגלחת טהרה".

מתניתין:

שני נזירים - שקיבלו עליהם סתם נזירות של שלשים יום ביחד - (3) שאמר להן עד אחד: ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם. (4)

ונמצא כל אחד מהם ספק נזיר טמא, שחייב לגלח ולהביא קרבן טומאה; ואין שניהם יכולים להביא קרבן טומאה כקרבן חובה, משום שרק האחד טמא ונמצא קרבנו של השני שהוא חולין בעזרה. (5)

וגם אינם יכולים לגלח לאחר שבעה, היות והאחד הרי טהור הוא, ועד שלא ייזרקו דמיו של קרבן טהרה אחד אינו יכול לגלח; וקרבן זה אין שניהם יכולים להביאו בתורת חובה כדי להתיר להם לגלח, שהרי האחד טמא הוא, ועדיין אינו חייב בקרבן טהרה עד שיביא קרבן טומאה וימנה נזירות חדשה, היות והימים הראשונים נפלו; (6) ולפיכך: הרי אלו השנים צריכים הזאת שלישי ושביעי וטבילה, ומגלחין במלאת ימי נזירותם, ותגלחת זו היא תגלחת טהרה לאחד, ותגלחת טומאה לשני -

ומביאין שניהם כאחד קרבן טומאה וקרבן טהרה, שיעלה האחד לטמא והאחד לטהור, וכדמפרש ואזיל. (7)

ואומר כל אחד על חבירו: (8) אם אני הוא שהייתי טמא, הרי קרבן הטומאה יהא שלי, ואילו קרבן הטהרה יהא שלך.

ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה יהא שלי, וקרבן הטומאה יהא שלך.

וסופרין שניהם שלשים יום לנזירות טהרה, שהרי אחת הנזירויות נסתרה מחמת הטומאה ואין אנו יודעים של מי, ומביאים במלאת ימי הנזירות קרבן טהרה אחד שיעלה למי שהיה טמא וצריך עכשיו קרבן טהרה, וכדמפרש ואזיל.

ואומר: אם אני הוא הטמא [שהייתי טמא], קרבן טומאה שהבאנו כבר - היה שלי, וקרבן הטהרה שהבאנו כבר היה שלך שהרי כך התנינו בתחילה, וזה שאנו מביאים עכשיו יהא לקרבן טהרתי.

ואם אני הוא הטהור, קרבן הטהרה שהבאנו כבר היה שלי, וקרבן הטומאה שהבאנו כבר היה שלך - שכך התנינו, וזה שאנו מביאים עכשיו יהא לקרבן טהרתך. (9)

גמרא:

קיימא לן: ספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור.

מקור הדין שספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, הוא מסוטה שנסתרה וספק אם נבעלה, שאמרה תורה [במדבר ה יג] "והיא נטמאה", וממנה למדנו לכל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא.

דעת התוספות בסוגייתנו, שטעם ספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, הוא משום שאנו מעמידים אותו בחזקת טהרה. (10)

מקשה הגמרא: קתני במשנתנו: "שני נזירים שאמר להם [אחד] ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה":

ואמאי!?

והרי כל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא - מהיכא ילפינן לה [מנין אנו לומדים]? מסוטה שהיא טמאה מספק! ואם כן: מה סוטה אין שם - במקום הסתירה שהוא מקום הספק - אלא בועל ונבעלת, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא, אינו אלא כגון דאיכא בי תרי [שהיו שני אנשים] בלבד.

אבל הכא הרי: שני הנזירים והאי דקאי גביהון [העד שעומד אצלם] הא תלתא [הרי שלושה איש]. (11)

ואם כן: הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים, וכל ספק טומאה ברשות הרבים הרי ספיקו טהור, ולמה צריכים הם להביא קרבן טומאה!? (12)

אמר רבה בר רב הונא: משנתנו עוסקת באומר העד: ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם, והיות ואין הוא במקום הספק, אין כאן ספק טומאה ברשות הרבים. (13)

אמר רב אשי לסייע: דיקא נמי מלשון משנתנו כתירוצו של רבה בר רב הונא:

דף נז:

דקתני: ואיני יודע איזה מכם, ולשון זה משמע שמעולם לא ידע, ואילו היה הוא ביניהם בהכרח שידע אלא ששכח.

שמע מינה!

שנינו במשנה: שני נזירים שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם, מגלחין ומביאין קרבן טומאה:

א. אסרה התורה להקיף את פאת הראש, שנאמר [ויקרא יט כז] "לא תקיפו פאת ראשכם", ומה היא הקפה: זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, "צדעיו" הוא השיער הרבה וגדל סמוך לאזנים, ומאחורי אזניו חלק הוא ואין שם שיער, וכן בפדחתו אין שיער, וכשנוטל אותם שבצדעיו דהיינו פאת הראש, ויהיה חלק בלא שיער, נמצא שהוא שוה לאחורי אזניו ופדחתו, [תוספות לעיל מא א]; ובסוגייתנו יתבאר דין מי שגילח את כל ראשו ["הקפת כל הראש"] אם הוא עובר ב"לא תקיפו".

ב. בכלל איסור זה הן "המקיף" והן "הניקף"; והמקיף את הקטן נחלקו בו אמוראים בסוגייתנו אם הוא חייב.

ג. הזהירה התורה את כל ישראל [ויקרא יט כז]: " [לא תקיפו פאת ראשכם] ולא תשחית את פאת זקנך"; והזהירה התורה את הכהנים בפרט [ויקרא כא ה]: "ופאת זקנם לא יגלחו".

ד. ציותה התורה את הכהנים [שם פסוק ו]: " [ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת]. קדושים יהיו לאלהיהם", ונכלל בעשה זה שלא ישחיתו את זקנם.

ה. אין האשה שייכת בהשחתת זקן, משום שאין זקן האשה חשוב זקן לענין זה; (1) וממה שסמכה התורה איסור הקפה לאיסור השחתה, למדו חכמים: כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה - כגון אשה - אינו בהקפה, ובסוגייתנו נחלקו אמוראים אם נתמעט מי שאינו בהשחתה רק מאיסור "ניקף", או אף מאיסור "מקיף".

ומקשינן על מה ששנינו שהם מגלחים ומקיפים את פאת ראשם מספק:

ואמאי, האיך שניהם מגלחים ומקיפים שתי פעמים: בסוף שלשים הראשונים, ובסוף שלשים השניים!?

והרי דילמא לאו טמאין אינון, וקעביד הקפה, כלומר: והרי אחד מהם ודאי שאינו טמא, ואיך יכול הוא לגלח את כל שער ראשו בפעם השניה ולעבור "על לא תקיפו פאת ראשכם"!? (2)

אמר תירץ שמואל: משנתנו עוסקת באשה נזירה שאינה אסורה בהקפה, היות ואינה בהשחתת זקן, וכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה.

ובקטן נזיר.

ומבארת הגמרא: וכי למה הוצרך שמואל לתרץ שמשנתנו עוסקת באשה ובקטן, לוקמה [יפרשנה] שמואל אפילו באיש גדול, ואם משום איסור הקפה הרי "הקפת כל הראש לא שמה הקפה", שלא אסרה התורה אלא את המשוה את צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, ולא המגלח את כל ראשו -

אלא ודאי מדלא מוקים לה שמואל הכי [היות ולא פירש כן שמואל את משנתנו], שמע מינה הרי למדנו שקסבר שמואל: אף "הקפת כל הראש שמה הקפה".

מר זוטרא מתני לה להא דשמואל [היה שונה את דברי שמואל האלו] אסיפא דמשנתנו [על המשנה הבאה בדף נט ב, שהיא המשך משנתנו, והובאה משנה זו לעיל נה ב], ששנינו:

נזיר - סתם, שהוא חייב בנזירות של שלשים יום - שהיה טמא מת בספק, וגם מוחלט בטומאת צרעת בספק ביום הראשון לנזירותו, וכבר נרפא מן הצרעת הזו:

הרי המצורע הזה - שאסור הוא באכילת קדשים עד שייטהר ויביא קרבנותיו - אוכל בקדשים רק לאחר ששים יום, כי אז נטהר הוא לגמרי מספק צרעתו. (3) "ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום", כי אז יצא מידי ספק נזירותו. (4) ולמדנו בברייתא על אותה משנה: (5) ומגלח ארבע תגלחיות; כיצד:

שתי תגלחות ראשונות הרי הוא מגלח את כל גופו: לאחר שלשים יום, ולאחר ששים יום, ומשום שיש להסתפק בהם בתגלחת צרעת ראשונה ושניה; ושתי תגלחות אחרונות הרי הוא מגלח את ראשו בלבד: לאחר תשעים יום ולאחר מאה ועשרים יום, ותגלחות אלו הם משום ספק תגלחת נזירות בלבד. (6)

ותיקשי: אמאי מגלח הוא בשתי תגלחות ראשונות את כל גופו - משום ספק מצורע, והא קא עביד השחתת זקן ועבר על "ולא תשחית את פאת זקנך", וכן עושה הוא הקפת פאת הראש בכל התגלחות שהוא מגלח, והרי שלש תגלחות אינן אלא מספק!?

ועל כך הוא שאמר שמואל: אותה משנה עוסקת באשה שאינה מוזהרת לא על השחתה ולא על הקפה, ובקטן. (7)

אמר רב הונא:

המקיף את הקטן - אף שהקטן אינו בכלל דין "ניקף" - הרי הוא חייב, ומשום שכשאמרה תורה "ולא תקיפו פאת ראשכם", אסרה התורה את הגדול מלהיות "מקיף" אפילו את הקטן, כי כל פאה במשמע.

אמר תמה ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא, אחר שראה את בניו של רב הונא כשכל שער ראשיהם מגולח עם הפיאות:

לשיטתך - לדידך [לבנים שלך] מאן מגלח להון [מי מגלח ומקיף אותם], והרי המקיף את הקטן חייב!?

כלומר: אני סובר: שהמקיף את הקטן הרי הוא פטור, אבל לשיטתך ש"המקיף את הקטן חייב", אם כן מי מקיף את פאת ראשי ילדיך!?

אמר ליה רב הונא לרב אדא בר אהבה: חובה (8) אשתי היא זו שמקפת אותם, מפני שאני סובר: אשה אינה בכלל איסור "מקיף", וכפי שיתבאר טעמו בהמשך הגמרא. (9)

אמר לו רב אדא בר אהבה: אף האשה בכלל איסור "מקיף", ואם כן לשיטתך שאתה סובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, וכי תקברינון חובה לבניה [תקבור חובה אשתך את בניה]!? כלומר: וכי רוצה אשתך להיות שכולה מבניה!? (10)

והיתה זו כשגגה שיוצאת מלפני השליט, וכולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא [כל ימי רב אדא בר אהבה, לא היו בניו של רב הונא מתקיימים]. (11)

ומבארת הגמרא: (12) מכדי תרוייהו, הרי בין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה סבירא להו "הקפת כל הראש שמה הקפה", כי שניהם לא דנו להתיר את הקפת ראשי ילדיו של רב הונא משום שהיתה זו "הקפת כל הראש".

ובמאי קמיפלגי רב הונא הסובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, אך האשה מותרת להקיף, כשם שהיא מותרת להיות "ניקף", ורב אדא בר אהבה הסובר: המקיף את הקטן פטור, אבל האשה אסורה באיסור "מקיף".

ומפרשינן: רב הונא סבר: המקיף את הקטן חייב, שאף פאת הקטן בכלל "פאת ראשכם"; ואילו האשה אינה אסורה באיסור "מקיף", היות וכתוב בתורה: "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך"

-

והרי לכך סמכה התורה השחתה להקפה, כדי ללמד: כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, הרי הוא אסור להיות "ניקף" ולהיות "מקיף", והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה [ונשים אלו היות ואינן בלאו של השחתה, לכן אינן גם בלאו דהקפה].

וסובר רב הונא, שנתמעטו הנשים מהקפה בין מאיסור "ניקף" ובין מאיסור "מקיף".

ורב אדא בר אהבה סבר המקיף את הקטן פטור, היות ובכלל מה שאמרה תורה "לא תקיפו - ולא אמרה: "לא תוקפו" (13) - פאת ראשכם", הרי אחד המקיף ואחד הניקף במשמע -

ואם כן הרי איתקש מקיף לניקף, ולמדנו: כל היכא דניקף מיחייב, מקיף נמי מיחייב וכגון המקיף את הגדול, ואולם ההוא קטן, הואיל וגופיה [הוא עצמו] לאו בר עונשין הוא ולא מיחייב [אינו בר עונשין להתחייב], לכן המקיף ליה לקטן נמי לא מיחייב. (14)

ואף חלוק רב אדא בר אהבה על רב הונא במה שאמר: אשה שאינה בהשחתה אינה בהקפת אחרים, ומשום שלדעתו לא נתמעטה האשה אלא מעיקר פשט הפסוק דהיינו להיות ניקף, אבל אין הסמיכות ממעטת אותה מאיסור "מקיף", היות והוא אינו עיקר פשט הפסוק. (15)

כאן שבה הגמרא לנידון שפתחה בו הגמרא, והוא: אם "הקפת כל הראש שמה הקפה"; ושואלת:

לימא "הקפת כל הראש שמה הקפה" תנאי היא, האם יש לנו לומר שנחלקו התנאים של הברייתות הבאות - בהקפת כל הראש אם שמה הקפה!?

כתוב בפרשת מצורע [ויקרא יד ט]: "והיה ביום השביעי [לימי ספרו של מצורע אחר שנטהר מצרעתו] יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח", ובסוגייתנו יתבאר לשם מה הוצרכה התורה - אחר שכללה את כל שער הגוף במאמר הכתוב "יגלח את כל שערו" - לפרט את ראשו ואת זקנו" והרי אלו בכלל שאר השער הם. (16)

דתנו רבנן: "ראשו" מה תלמוד לומר!? והלא בכלל שערו הוא, ולמה פירט הכתוב ואמר: "ראשו"!?

לפי שנאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם" -

דף נח.

יכול אף כל מצורע כן שלא יקיף את ראשו אלא את שאר שערו בלבד, לפיכך תלמוד לומר: "ראשו" שהוא מיותר, כדי ללמד שהמצורע מקיף את ראשו, כי העשה דוחה את הלא תעשה. (1)

ותניא אידך: "ראשו מה תלמוד לומר!? לפי שנאמר גבי נזיר: "תער לא יעבור על ראשו", יכול אפילו נזיר - בתוך מנין נזירותו - כשהוא מצורע כן, שלא יקיים מצות תגלחת המצורע (2) - כדי שלא לעבור לאו זה, היות ומצטרף אליו עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה -

לפיכך תלמוד לומר: "ראשו" שהוא מיותר, כדי ללמד שאף הנזיר המצורע מגלח את ראשו בתער. (3)

מאי לאו תנאי היא, כלומר: האם לא מוכרח שיסוד מחלוקת הברייתות אם "ראשו" מלמד על דחיית לא תעשה ועשה או דחיית לא תעשה בלבד, הוא בדין "הקפת כל הראש"!?

כי למאן דאמר ד"ראשו" מרבה את תגלחת הנזיר האסורה בלא תעשה ועשה, הוא משום דקסבר:

"הקפת כל הראש לא שמה הקפה", והיות שיכול הוא להקיף בדרך זו, הרי ודאי שלא התירה התורה למצורע להקיף באיסור דהיינו: בהקפת הפיאות תחילה, ובהכרח דכי אתא קרא ד"ראשו" - לנזיר מצורע ולמידחי את לא תעשה ועשה של תגלחת הנזיר, ולא ללאו בלבד.

ואידך - הסובר ש"ראשו" מרבה הקפת הראש האסורה בלאו בלבד - סבר:

"הקפת כל הראש שמה הקפה" ובכל אופן שיגלח יעבור על איסור, ולכן יש לנו לומר דכי אתא קרא רק למידחי לאו גרידא [לאו בלבד] ולהשמיענו ש"הקפת כל הראש שמה הקפה", (4) אבל לדחות לאו ועשה לא נשמע מ" ראשו".

אמר דחה רבא:

לא, דכולי עלמא - ואף לדעת הסובר ש"ראשו" בא להתיר הקפה - "הקפת כל הראש לא שמה הקפה", ולא בא הכתוב להתיר לגלח את ראשו בדרך של הקפת כל הראש ולהשמיענו שהקפת כל הראש שמה הקפה -

וכי אתא קרא - לדעתו - לכגון שהקיף תחילה את פיאותיו ולבסוף גילח את שאר השערות שבראשו, כלומר: להתיר לו אם ירצה לגלח שלא בדרך הקפת כל הראש, דהיינו להקיף תחילה את פאותיו ושוב לגלח את ראשו -

ולחדש בא הכתוב: כיון דאילו גלחיה בחד זימנא לא מיחייב - כי הקיף ולבסוף גילח נמי לא מיחייב, (5) כלומר: חידוש התורה הוא: אף על פי שאין דחיית הלאו נצרכת לקיום העשה שהרי יכול לגלח ב"הקפת כל הראש" המותרת, בכל זאת מותר לגלח אף בדרך זו שהיא אסורה.

ובזה הוא שנחלק התנא הסובר ש"ראשו" מלמד על דחייתם של עשה ולא תעשה בתגלחת נזיר מצורע, כי לדעתו, ודאי לא התירה התורה הקפה כשיכול לקיים את מצות התגלחת בהיתר, ובהכרח שלתגלחת נזיר בא הכתוב, ולדחות לא תעשה ועשה.

ותמהינן: ומי כתב קרא הכי, כלומר: וכי יש לומר שבא הכתוב לדחות לאו של הקפה, כשיכול לקיים את העשה דתגלחת בהיתר!?

והאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ואם כן היות ויכול הוא לקיים את שניהם - וכגון שיגלח תחילה ואחר כך יקיף, שהיא הקפת כל הראש ואין שמה הקפה - אין עשה דתגלחת המצורע דוחה את הלאו!? (6)

אלא דוחה הגמרא באופן אחר את אשר רצינו לפרש, שנחלקו התנאים בדין "הקפת כל הראש":

דכולי עלמא "הקפת כל הראש שמה הקפה" ומסברא בעלמא ולא נצרך כתוב ללמדנו זאת, דכי אטו משום שהוסיף לגלח לא יתחייב על הפאות.

ובכך נחלקו: מאן דסבר "ראשו" מלמד על דחיית לאו לבד, סובר שכאן חידשה לנו התורה ש"עשה דוחה את לא תעשה"; (7) ומאן דסבר "ראשו" מלמד על דחיית לא תעשה ועשה, סובר ש"עשה דוחה לא תעשה" נלמד ממקום אחר, כדמפרש ואזיל, ובהכרח שהכתוב בא לחדש שבנזיר מצורע נדחים אף לא תעשה ועשה.

ומפרשת הגמרא: ומאן דמוקים לקרא למידחי לא תעשה ועשה [והתנא המפרש את "ראשו" שהוא מלמד: עשה דוחה לא תעשה ועשה], לאו גרידא שהוא נדחה מפני עשה מנליה [מנין לו]!? יליף מקרא ד"גדילים"

-

דאמר קרא: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" - ותניא: לכך נסמכה פרשת ציצית לפרשת שעטנז כדי ללמד: לא תלבש שעטנז, הא גדילים תעשה לך מהם, כי העשה של ציצית דוחה את הלאו ד"לא תלבש שעטנז". (8)

מוסיפה הגמרא ומפרשת: ומאן דנפקא ליה - שעשה דוחה את לא תעשה - מ"ראשו", מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים [למה אין הוא לומד משם]!?

אמר לך התנא של אותה ברייתא: סמיכות פרשת ציצית לאיסור שעטנז לכדרבא הוא דאתא [ללמד את דינו של רבא היא באה]!

דרבא רמי [הקשה סתירת הפסוקים]:

כתיב בפרשת ציצית: "ונתנו על ציצית הכנף [פתיל תכלת] ", ומשמע שיתן ממין כנף, כלומר: מכל מין שיהא הכנף עשוי, מאותו מין יעשה לו ציצית, ואם עשה את הכנף משירים כלך וסריקין, אף את הציצית יעשה מאותו מין.

ומאידך כתיב " [לא תלבש שעטנז] צמר ופשתים יחדו. גדלים תעשה לך", ומסמיכות הפרשיות יש ללמוד שיתן ציצית של צמר או פשתים דוקא, ואפילו אם היה הכנף ממין אחר -

הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו: ציצית של צמר ופשתים הרי הם פוטרין את הטלית מחיובה בין במינן [בין שהיה הכנף מאותו מין] בין שלא במינן -

ואילו שאר מינין, רק במינן הן פוטרין היות והוא "מין כנף", אבל שלא במינן [כשהכנף אינו מאותו המין] אין פוטרין.

מוסיפה הגמרא לפרש את שיטות התנאים של שתי הברייתות; ושואלת:

והאי תנא דמפיק ל"ראשו" ללאו גרידא [ללאו לבד, דהיינו שהכתוב מדבר בהקפת הראש שבכל מצורע], הרי תיקשי על דבריו: האיך נלמד מכאן שבכל מקום עשה דוחה את לא תעשה, והרי איסור הקפת הראש אינה "שוה בכל", שהנשים אינן אסורות בו, (9) ומנין שאף לאו השוה בכל - שהוא חמור יותר - הרי הוא נדחה מפני עשה!?

ובהכרח טעמו הוא משום שבאיסור שאינו שוה בכל הרי נדחים מפני עשה אף לא תעשה ועשה [כדמפרש ואזיל] וכל שכן לאו לבד, ואם כן: אם אינו ["ראשו"] ענין ללאו שאינו שוה בכל דזה הרי פשיטא, תנהו ענין ללאו השוה בכל שאף הוא נדחה מפני עשה. (10)

ומבארת הגמרא את המקור לזה: דאתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה שאינם שוים בכל וכגון שאינם בנשים - מנלן?

ומפרשינן: נפקא ליה - ללאו ועשה שאינם שוים בכל שהם נדחים מפני עשה - מ"זקנו", דתניא:

"זקנו" מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר "יגלח את כל שערו":

לפי שנאמר לכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו", יכול אפילו כשהכהן הוא מצורע - כן, שלא יגלח את זקנו מפני שהוא אסור בלאו ועשה להשחית את זקנו, (11) לפיכך תלמוד לומר במצורע "זקנו", כדי לרבות את המצורע הכהן שיגלח את זקנו.

הרי למדנו שלאו ועשה שאינם שוים בכל כהשחתת זקן שאינה בנשים, הרי הם נדחים מפני עשה. (12) ומאחר שהביאה הגמרא ברייתא דדרשינן מ"זקנו" ללא תעשה ועשה דהשחתת זקן, מקשינן לשיטת התנא של הברייתא השניה:

ומאן דמפיק ליה ל"ראשו" לעשה ולא תעשה דנזיר שהם נדחים מפני העשה, לילף מ"זקנו", ויאמר: כשם שלאו ועשה של השחתת זקן נדחים, כך נדחים הלאו והעשה של איסור גילוח בנזיר, ולמה לי "ראשו"!?

ומשנינן: וליטעמיך, לסברתך שאתה בא להשוות את הלאו ועשה של נזיר ללאו ועשה של כהן, וללמוד שכשם שאלו נדחים אף אלו - הלוא תיקשי לך:

הא דקיימא לן בעלמא [מה שמקובל בידינו בכל מקום]:

דף נח:

דלא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה - אמאי!? לילף מכהן מצורע דדחי עשה אף לא תעשה ועשה, וכשם שהם נדחים אצלו!? אלא בהכרח אף אתה חייב להודות דמכהן מצורע שנדחים אצלו הלאו והעשה לא ילפינן, כי מה לכהן, שכן השחתת זקנו הוא לאו [איסור] שאינו שוה בכל, שהרי אין הנשים אסורות בהשחתת זקן. (1)

ואם כן נזיר מצורע מכהן מצורע, נמי לא יליף, שכן השחתת זקנו הוא לאו שאינו שוה בכל, ואילו גילוח שער הנזיר הוא לאו השוה בכל. (2)

שבה הגמרא ומקשה בהיפוך:

ואכתי תיקשי למאן דמוקי "ראשו" בנזיר, (3) למה לי "זקנו", שהרי אם בא הפסוק ללמד על זקנו של כהן מצורע שאסור בלאו ועשה ונדחה מפני עשה [וכדעת הברייתא שהובאה לעיל], הרי יש ללומדו ממה שתגלחת המצורע דוחה את לאו ועשה של הנזיר!? (4)

ומשנינן: אף לתנא זה מיבעיא ליה לכדתניא:

"זקנו" מה תלמוד לומר: לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו", יכול אף כהן מצורע כן, תלמוד לומר "זקנו", אלא שאין הפסוק בא לחדש את הדחיה שכבר ידענוה מ"ראשו", אלא ללמדנו שתגלחת המצורע היא בתער, שאם לא כן לא היתה התורה מתירה לו להשחית את זקנו, כיון שאיסור השחתת זקן אינו אלא בתער, ויכול הוא לקיים את שניהם. (5)

ומפרשת הגמרא: ומנלן דבתער דוקא אסרה התורה השחתת זקן? דתניא: נאמר לכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו", יכול אף גילחו במספרים - ולא השחית את הזקן מעיקרו - יהא חייב, תלמוד לומר גבי ישראל: "ולא תשחית את פאת זקנך", ואין זו השחתה כל שלא גילח את הזקן מעיקרו.

יכול ליקטו לזקנו במלקט ורהיטני [מיני סכינים או משחזות של בעלי אומניות] שהם משחיתים את הזקן יהא חייב, לפיכך תלמוד לומר גבי כהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו" ומשמע כדרך גילוח, הא כיצד:

איזהו גילוח שיש בו השחתה, כלומר: איזו היא השחתה שהיא דרך גילוח: הוי אומר זה תער.

ובגזירה שוה "פאה פאה" אנו לומדים ליתן את האמור בכהנים גם גבי ישראל, ואת האמור בישראל גם גבי כהנים. (6) קושיית הגמרא הבאה מתבארת לפי שיטת הר"ם בתוספות, וכפי שביאר את שיטתו ב"קרן אורה" (7)

ומקשינן למאן דמפיק ליה להאי "ראשו" ללאו גרידא של הקפה, למה לי למיכתב "ראשו" ולמה לי למיכתב גם "זקנו"!?

כלומר: מאחר שאמרה תורה "ראשו" שהמצורע מגלח ומקיף את ראשו, יש לנו לומר: כיון שלא חילקה התורה בין מצורע למצורע הרי אף הנזיר במשמע שהוא מגלח את ראשו, ומאחר שהנזיר המצורע עובר על לא תעשה ועשה, אף כהן מצורע משחית את זקנו ועובר על לא תעשה ועשה, ושוב לא היה התנא של הברייתא ד"זקנו" צריך ללמוד שכהן מצורע עובר בלא תעשה ועשה מ"זקנו", כי יכול הוא ללומדו מ"ראשו"!? (8)

ומשנינן: אכן "ראשו" משמע למידחי לאו גרידא, דהיינו הקפת הראש בכל מצורע, וממילא משמע נמי למידחי לא תעשה ועשה דנזיר, שהרי לא חילקה התורה בין מצורע למצורע והתירה לו לגלח את ראשו.

הילכך שקול הוא ויבואו שניהן, כלומר: אכן למדנו מ"ראשו" למצורע שהוא מקיף את ראשו, וגם לנזיר מצורע שהוא מגלח את ראשו.

ודקשיא לך: אם כן נילף מנזיר לכהן ולמה לי "זקנו", אימא לך: כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה, תאמר בלאו ועשה דהשחתת זקן שאינם בשאלה ואין לנו ללמוד מלאו ועשה דנזיר שהם נדחים. (9) ומוסיפה הגמרא לבאר: ואף נזיר מכהן לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל, ואין אתה יודע שהנזיר מגלח את ראשו כשהוא מצורע, אלא ממה שאמרה תורה "ראשו" ולא חילקה בין מצורע למצורע. (10) ומוסיפה הגמרא לבאר: ובעלמא [בכל מקום שעומדים לא תעשה ועשה כנגד עשה] לא ילפינן מינייהו [אין ללמוד מנזיר ומכהן] שהעשה דוחה אותם, משום דאיכא למיפרך כדאמרן [כי יש לפרוך כאשר אמרנו], היינו: מנזיר אין ללמוד שכן ישנן בשאלה, ומכהן מצורע אין ללמוד שכן לאו ועשה שאינו שוה בכל. (11) א. השמועה הבאה מתבארת כפי גירסת הגמרא שלפנינו. (12) ב. נאמר בתורה בפרשת כי תצא [דברים כב]: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה".

אמר רב: (13)

מיקל (14) אדם את כל שער גופו אפילו בתער, כלומר: מותר לאיש לגלח כל שיער שבגוף ואפילו שער בית השחי ובית הערוה, ואינו חושש משום "לא ילבש גבר שמלת אשה". (15)

מיתיבי: המעביר את שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה לוקה, והטעם הוא משום שנאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", (16) ודלא כרב!? (17)

ומשנינן: הא - דאמרו בברייתא שהוא לוקה - בתער ממש.

הא - דהתיר רב - במספרים ולא בתער, ואף כשהם מסירים את השער מעיקרו כמו תער. (18)

מתמהת על כך הגמרא: והא רב נמי "בתער" קאמר, הרי שהתיר רב אפילו בתער!?

ומשנינן: רב שאמר "תער" לא נתכוין לתער ממש, אלא לכעין תער, דהיינו שהם מסירים את השיער מעיקרו, אבל בתער ממש לא התיר רב לגלח.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

המעביר שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה לוקה ואפילו במספרים, ודלא כרב. (19)

קא סלקא דעתין: שהוא לוקה מן התורה משום שעבר על הכתוב "לא ילבש גבר שמלת אשה", ומקשינן:

מיתיבי: העברת שיער בבית השחי ובית הערוה אינה אסורה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, ואילו רבי יוחנן אמר שהוא לוקה מדאורייתא!?

ומשנינן: מאי "לוקה" נמי דקאמר רבי יוחנן - מדרבנן, שאסרו אף באופן זה, אבל עיקר הכתוב לא נאמר לענין זה אלא לענין אחר, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא.

דף נט.

איכא דאמרי: כך אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

המעביר שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה לוקה משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".

וכך מקשינן: מדאמר רבי יוחנן בהדיא: "לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה", הרי משמע שעובר על לאו זה, ולוקה עליו מדאורייתא; ולפיכך מקשינן:

מיתיבי: העברת שיער בבית השחי ובבית הערוה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים!?

וכך משנינן: הוא - רבי יוחנן הסובר שהוא לוקה מן התורה - דאמר כי האי תנא; דתניא:

המעביר שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ולשון זה משמע שהוא מן התורה.

שואלת הגמרא: ותנא קמא, כלומר התנא של הברייתא הקודמת המתיר העברת שיער מן התורה:

האי "לא ילבש גבר שמלת אשה" מאי דריש ביה, כלומר: מה באה תורה לאסור אם לא לתקן בתיקוני אשה!?

ומפרשת הגמרא: הכתוב "לא ילבש" אינו בא לאסור לאיש לתקן בתיקוני אשה, אלא מיבעי ליה לכדתניא:

נאמר בתורה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" מאי תלמוד לומר?

אם כפשוטו שלא ילבש איש שמלת אשה, ואשה שמלת איש, הרי אי אפשר לומר כך, שהרי כבר נאמר על זה בתורה: תועבה היא ["כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה"], ואין כאן תועבה.

אלא שלא ילבש איש שמלת אשה להיות דוגמת אשה וישב בין הנשים כדי לזנות עמהן, ואשה לא תלבש שמלת איש ותשב בין האנשים. (1)

רבי אליעזר בן יעקב חולק (2) ואומר:

מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר: "לא יהיה כלי גבר על אשה".

"ולא ילבש גבר שמלת אשה" מה תלמוד לומר: שלא יתקן איש בתקוני אשה, שלא יכחול ולא יפרכס ולא יעביר שער בית השחי ובית הערוה. (3) אמר רב נחמן: בנזיר כשהוא מגלח תגלחת מצוה - היות ומגלח הוא אף את ראשו - הרי הוא מותר לגלח אף את השיער שבאותן מקומות, כי אין זה חשוב נוי ותיקון.

חולקת הגמרא על דבריו: ולית הלכתא כוותיה דרב נחמן, ואף הנזיר אסור לגלח באותן מקומות.

אמרו ליה רבנן לרבי שמעון בר אבא:

חזינא [ראינו] (4) לרבי יוחנן דלית ליה שיער בית השחי והערוה; והרי רבי יוחנן עצמו אמר שאסור להסירן!? (5)

אמר להון רבי שמעון בר אבא לאותם רבנן: מחמת זקנה נשרו שערותיו, ולא גילחם בידים.

ההוא גברא דאיתחייב נגידא [נתחייב מלקות] קמיה [לפני] דרבי אמי בבית דינו של רבי אמי:

תוכן העניינים

חברותא על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה