אור ברסלב
חברותא על נזיר פרק שביעי - כהן גדול

חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - כהן גדול

פרק שישי - שלשה מינין

מתניתין:

כהן גדול וכן נזיר (6) אינן מיטמאין אפילו לקרוביהן שמתו. (7)

היו שניהם - כהן גדול ונזיר - מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה שאין לו קוברים ושניהן מותרין ליטמא לו: (8)

רבי אליעזר אומר: כיון שיש כאן שנים ודי באחד מהם, לכן יטמא כהן [גדול וכל שכן כהן הדיוט], ואל יטמא נזיר.

וחכמים אומרים: יטמא נזיר, ואל יטמא כהן [הדיוט וכל שכן כהן גדול].

אמר להן רבי אליעזר לחכמים: יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו, (9) ואל יטמא נזיר, שהוא מביא קרבן על טומאתו.

אמרו לו חכמים: אדרבה ! יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם, (10) ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם.

גמרא:

ומבארת הגמרא:

בשלמא, זה פשוט בביאור מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בכהן גדול ונזיר -

שהאי, חכמים, סבר שכהן גדול עדיף.

ואילו האי, רבי אליעזר, סבר שנזיר עדיף.

א. כהן גדול מושחים אותו בשמן המשחה שעשה משה.

במשיחה זו הוא נעשה לכהן גדול.

כמו כן, כהן גדול שנמשח בשמן המשחה נקרא "כהן משיח".

אך משגנז המלך יאשיהו את שמן המשחה [כמבואר ביומא נב ב], היו הכהנים הגדולים מתקדשים על ידי שהיו עובדים בשמונה בגדים של כהן גדול.

וכהן גדול שנתקדש באופן זה, נקרא "מרובה בגדים".

ב. יש חילוק בין "כהן משיח" ל"מרובה בגדים" לענין הבאת "פר הבא על כל המצוות" [הנקרא גם "פר כהן משיח"].

הכהן המשיח, אם היה חכם מופלא, וטעה, והורה לעצמו הוראת היתר מוטעית באחת מן המצוות שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת. ומתוך שסמך על הוראתו, עשה מעשה -

חידשה בו התורה קרבן מיוחד, והרי הוא מביא "פר כהן משיח" על חטאו שחטא מחמת הוראתו המוטעית.

דף מז:

ואילו כהן גדול שנתכהן על ידי שהוא "מרובה בגדים", מביא על שגגתו כשבה או שעירה לחטאת, ככל אדם שחטא בשוגג וכן פשוט הוא, שכהן גדול משוח בשמן המשחה (תחילת העמוד) וכהן גדול מרובה בגדים, שהיו מהלכין בדרך, (1) ומצאו מת מצוה:

כהן גדול משוח בשמן המשחה עדיף שלא להיטמא, אלא ייטמא מרובה הבגדים, ומשום:

דאילו כהן גדול משוח בשמן המשחה, מביא "פר הבא על כל המצוות", כשהורה לעצמו באחת מכל המצוות ששגגתם חטאת, ועשה על פי הוראתו.

ואילו כהן גדול מרובה בגדים, אין מביא פר, אלא כשבה או שעירה כשאר כל אדם.

וכן פשוט הוא: כהן גדול משוח שעבר מן הכהונה הגדולה, ומרובה בגדים המכהן בכהונה גדולה, (2) שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה:

כהן גדול מרובה בגדים עדיף וייטמא ה"משוח שעבר".

דכהן גדול מרובה בגדים עביד עבודה [עובד עבודה ככהן גדול בבית המקדש].

ואילו כהן גדול משוח שעבר, לאו בר עבודה הוא כלל. (3)

וכן פשוט הוא: כהן גדול שעבר מכהונתו מחמת טומאת קירויו, וכהן גדול שעבר מחמת מומו, שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה:

כהן גדול שעבר מחמת קירויו עדיף, וייטמא זה שעבר מחמת מומו ואפילו היה זה מום עובר.

דאילו האי - שעבר מחמת קירויו - הרי חזי לעבודה למחר לכשייטהר מקירויו.

ואילו עבר מחמת מומו, לא חזי לעבודה עד שיתרפא מומו. (4) כל הדינים שנמנו עד כאן הרי הם פשוטים.

ואולם איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה:

כהן גדול משוח מלחמה (5) וסגן של כהן גדול (6) שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, הי מינייהו עדיף [איזה מהם עדיף] שלא ייטמא הוא אלא חבירו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם כהן גדול משוח מלחמה עדיף, ולא ייטמא, משום דחזי למלחמה, כי היות שנתמנה לצורך המלחמה הרבים תלויים בו -

או דילמא סגן עדיף, דחזי לעבודה, שנתמנה לעבודת כהן גדול ביום הכפורים באם יארע פסול בכהן גדול. (7)

מה שאין כן משוח המלחמה, שלא נתמנה לעבודה כלל.

תא שמע מהא דתניא בהדיא, שהסגן עדיף: אין בין משוח מלחמה לסגן, אין קולא שנוהגת במשוח מלחמה ואינה נוהגת בסגן, אלא קולא זו יש במשוח מלחמה יותר מבסגן: שאם היו מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה, יטמא משוח מלחמה, ואל יטמא הסגן!

ומקשינן: והתניא: משוח מלחמה קודם לסגן להחיותו.

שאם נפל הגל על שניהם, יש לפקח את הגל תחילה על המשוח מלחמה, ואם כן, יש לנו לומר שגם לענין טומאה למת מצוה משוח מלחמה עדיף, וייטמא הסגן!? (8)

אמר תירץ מר זוטרא:

לענין להחיותו, אכן משוח מלחמה עדיף.

מאי טעמא? - משום דתלו ביה רבים [הרבים תלויים בו במלחמה] -

ואולם לענין טומאה, סגן עדיף כיון שהוא נתמנה לעבודה.

דתניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: למה תקנו סגן לכהן גדול? שאם אירע בו - בכהן הגדול - פסול, הרי הסגן נכנס ומשמש תחתיו.

וכאן שבה הגמרא לדון בעיקר ההיתר של טומאה למת מצוה בנזיר ובכהן גדול:

עד כאן לא פליגי חכמים ורבי אליעזר במשנתנו, אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי [כשהולכים הם ביחד] מי קודם למי ליטמא למת מצוה -

אבל כשהולכים נזיר וכהן גדול חד חד לחודיה [כל אחד לבדו], בר איטמויי אינון [מיטמאין כל אחד מהם למת מצוה].

ומנא הני מילי שמותרין הם ליטמא למת מצוה? (9)

ומבארת הגמרא שהוא נלמד מהא דתנו רבנן:

נאמר בפרשת טומאת כהנים [ויקרא כא]:

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו, ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו".

"והכהן הגדול מאחיו, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, וגומר.

ועל כל נפשות מת לא יבוא. לאביו ולאמו, לא יטמא".

ונאמר בפרשת טומאת הנזיר:

"כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. כי נזר אלהיו על ראשו".

נאמר בכהן גדול: "על כל נפשות מת לא יבוא" -

במה הכתוב מדבר?

אי נאמר ברחוקים הוא מדבר, ומזהירה התורה את הכהן הגדול שלא ייטמא להם -

כך הרי אי אפשר לומר.

שהרי קל וחומר הוא שאינו מיטמא להם, ולא היתה התורה צריכה להזהיר אותו על טומאה למתים רחוקים. (10)

שהרי, ומה כהן הדיוט, שהוא מיטמא לקרובים, בכל זאת אינו מיטמא לרחוקים.

כהן גדול, שאינו מיטמא לקרובים, אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים!? (11)

אלא בהכרח שבקרובים הכתוב "על כל נפשות מת לא יבוא, מדבר.

והיות וכבר הזהירה התורה על הקרובים בפסוק "על כל נפשות מת לא יבוא", שוב לא היתה התורה צריכה להוסיף ולומר: "לאביו ולאמו לא יטמא", שהרי כבר הזהירתו התורה על הקרובים (12) -

ולכך אמר הכתוב: "ולאביו לא יטמא", כדי ללמד: דוקא לאביו הוא דאינו מיטמא.

הא מיטמא הוא למת מצוה.

דף מח.

ולכך אמר הכתוב: "ולאמו לא יטמא" - שאף הוא מיותר, כי הרי ידענו כבר שאסור כהן גדול בקרובים - מופנה הוא לגזירה שוה, וללמד לכדרבי -

דתניא:

רבי אומר: נאמר גבי נזיר (1): "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו, לא יטמא להם במותם".

הוסיף הכתוב תיבת "במותם", על מה שנאמר "על נפש מת לא יבוא", כדי ללמד: רק במותם של כל אדם אינו מיטמא להם הנזיר.

אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם (2) של כל אדם. כלומר, מותר הנזיר ליטמא למצורע וזב המטמאים אדם.

ואין לי אלא בנזיר שהוא מיטמא למצורע?

בכהן גדול, מנין שהוא מיטמא למצורע? (3) אמרת: לא יאמר הכתוב "אמו" בכהן גדול שאינו מיטמא לה.

שהרי אין תלמוד לומר [אינו צריך הכתוב לאומרו].

כי הרי קל וחומר הוא שאין הכהן הגדול מיטמא לאמו; וכך נלמדנו:

כהן הדיוט שהתירה לו התורה להיטמא לאחיו, לא התירה לו להיטמא אלא לאחיו מאביו. אבל לאחיו מאמו, שאינו אחיו מאביו לא התירה לו תורה.

ונלמד דין זה בגזירה שוה מבני יעקב, נאמר כאן: "לאחיו" ונאמר בבני יעקב [בראשית מב יג] "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד". וכשם שבני יעקב היו אחים מאב אחד, כך "אחיו" האמור כאן היינו אח מאב. (4)

ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו, אין כהן גדול מיטמא לאביו.

מקום שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו, אינו דין שאין כהן גדול מיטמא לאמו.

כלומר: הרי קרובי משפחה מצד האב ["משפחת אב"] עדיפי ממשפחת אם, שהרי כהן הדיוט אף שמיטמא הוא לקורבת אח, בכל זאת אינו מיטמא לאותה קורבה אלא כשהיא ממשפחת אב ולא ממשפחת אם. אם כן יש לנו ללמוד בקל וחומר, שאם הכהן הגדול אינו מיטמא לקורבת אב שהיא ממשפחת אב, כל שכן שלא ייטמא לקורבת אם [שהיא קורבה שוה לקורבת אב] כשהיא ממשפחת אם.

ואם זכיתה מהדין [ואם יש לך ללמוד מקל וחומר], שאין הכהן הגדול מיטמא לאמו, אם כן מה תלמוד לומר "אמו" בכהן גדול? אלא ודאי מופנה הוא, מיותר ופנוי הוא כדי להקיש ולדון הימנו גזירה שוה:

נאמר "אמו" בנזיר, ונאמר "אמו" בכהן גדול.

מה כמו "אמו" האמור בנזיר, רק במותם הוא אינו מיטמא להם, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם.

אף "אמו" האמור בכהן גדול, רק במותם הוא אינו מיטמא להם, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם. (5)

וממשיכה הגמרא לבאר את המקור להיתר טומאת מת מצוה: אשכחנא הרי מצאנו מקור לכהן גדול דמיטמא למת מצוה, ממה שנאמר בו "לאביו", שהוא מיותר כדי ללמד לשהוא נטמא למת מצוה וכפי שנתבאר. (6)

אבל נזיר, מנלן שגם הוא מיטמא למת מצוה? (7)

ומבארת הגמרא, שהיתר טומאת מת מצוה לנזיר, נחלקו בו רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

דתניא: כתיב: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא" -

אילו היה אומר הכתוב "על נפש לא יבוא", ולא היה אומר "על נפש מת לא יבוא".

שומע אני [הייתי לומד מכאן], אפילו נפש בהמה [נבילה], שאף היא מטמאת, במשמע שהנזיר אסור ליטמא לה, היות ואף היא קרויה נפש, וכענין שנאמר: "מכה נפש בהמה" - לפיכך תלמוד לומר: "על נפש מת לא יבוא".

הוסיף הכתוב ואמר "מת", כדי ללמד שבנפש אדם בלבד הכתוב מדבר. לפי שאין הבהמה נקראת "נפש מת". (8)

רבי ישמעאל אומר: אינו צריך ללמוד שהנזיר מותר ליטמא לנבילה ממה שאמר הכתוב "מת".

כי הרי הוא הכתוב אומר: "על נפש מת לא יבוא" לאוהל שהמת שם.

הרי למדת: בנפשות המטמאות בביאה אל האוהל בלבד הכתוב מדבר.

ואילו נבילה אינה מטמאה באוהל.

וממשיך רבי ישמעאל (9) ומפרש את הכתוב:

לכך אמר הכתוב: "לאביו ולאמו לא יטמא" (10) - שהוא מיותר, כי יש ללמוד שאינו מיטמא להם מ"על נפש מת לא יבא"

- כדי ללמד: רק לאביו ולאמו אינו מיטמא הנזיר.

אבל מיטמא הוא למת מצוה! (11) ומוסיף רבי ישמעאל ומבאר: (12)

עד שלא יאמר הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד שהנזיר מיטמא למת מצוה, הרי יש לי בדין.

כלומר: למה לי קרא למת מצוה, והרי יש ללומדו בקל וחומר!?

ומה כהן גדול, שקדושתו קדושת עולם, בכל זאת מיטמא הוא למת מצוה.

נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם, אינו דין שמיטמא הוא למת מצוה.

ומיישב רבי ישמעאל את הצורך בכתוב, כי יש לפרוך את הקל וחומר:

לא. אם אמרת בכהן גדול שהוא מיטמא למת מצוה, היות וקל הוא, שכן אינו מביא קרבן על טומאתו.

תאמר בנזיר החמור, שמביא קרבן על טומאתו, ואם כן הייתי אומר: הואיל ומביא קרבן על טומאתו, לא יטמא למת מצוה.

לפיכך תלמוד לומר בנזיר: "לאביו ולאמו לא יטמא", כדי ללמד: אבל מיטמא הוא למת מצוה.

וממשיך רבי ישמעאל לפרש: או, כלומר: מנין אני אומר שהפסוק "לאביו ולאמו לא יטמא", בא ללמד שמיטמא הנזיר למת מצוה?

והרי שמא בא הכתוב לומר: אינו מיטמא הנזיר רק לאביו ולאמו, אבל יטמא הנזיר לשאר מתים. (13)

ומבאר רבי ישמעאל: אמרת, הרי קל וחומר הוא שאין הנזיר מיטמא לשאר מתים.

כי, ומה כהן הדיוט, שמיטמא לקרובין, אינו מיטמא לשאר מתים.

נזיר, שאינו מיטמא לקרובין, אינו דין שלא יטמא לשאר מתים.

דף מח:

ובהכרח הא מה תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא", כדי ללמד: לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא, אבל מיטמא הוא הנזיר למת מצוה.

וממשיך רבי ישמעאל לפרש: ומנין אני אומר ש"לאביו ולאמו לא יטמא", מיותר הוא ללמד למת מצוה? והרי שמא "על כל נפשות מת לא יבא" ברחוקים הכתוב מדבר, והוצרך הכתוב "לאביו ולאמו" לגופיה? (1)

ומפרש רבי ישמעאל: אכן מיותר הוא: כי עד שלא יאמר הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" ללמד שאינו מיטמא לקרובים, יש לי ללמוד דין זה בדין [במידת "בנין אב"] המפרש את מה שאמרה תורה: "על נפש מת לא יבוא".

וכך אלמדנו: נאמרו כללות, "על כל נפשות מת לא יבא" - בכהן גדול.

ונאמרו כללות, "על נפש מת לא יבא" - בנזיר.

מה כללות האמורות בכהן גדול היינו אפילו קרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא", הוא כדי ללמד: לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה, וכפי שנתבאר לעיל.

אף כללות האמורות בנזיר היינו בין לרחוקים ובין לקרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" הוא כדי ללמד: לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.

ממשיך רבי ישמעאל לבאר: או כלך לדרך זו!? כלומר: מנין ללמוד "כללות" האמורות בנזיר מכללות האמורות בכהן גדול ולאסור את הקרובים, הרי יש לומר באופן אחר:

נאמרו כללות, "לנפש לא יטמא בעמיו" - בכהן הדיוט.

ונאמרו כללות, "על נפש מת לא יבוא" - בנזיר.

מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו, ואם כן אין "לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" מיותר ללמד למת מצוה, שהרי הוא נצרך לאסור על הנזיר את הקרובים!?

לפיכך תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד: לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.

והרי היות ויש לנו ללמוד מכהן הדיוט ולא מכהן גדול, אם כן הא מיבעי ליה ל"לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" לומר שאין מיטמא לאביו!? והאיך נלמד מזה למת מצוה.

אלא "לאביו" אכן בא לומר: שאין מיטמא לאביו.

ו"לאחיו" הוא שבא לומר: לאחיו אינו מיטמא, הא למת מצוה מיטמא, כי "לאחיו" ודאי מיותר הוא, כי מאחר שלימדנו הכתוב שלאביו אינו מיטמא כמו בכהן גדול, אם כן נדע מעצמנו ללמוד כללות מכהן גדול ולא מכהן הדיוט, ונדע שאין הנזיר מיטמא לאחיו.

וממשיכה הגמרא לבאר את הפסוק לפי שיטתו של רבי ישמעאל:

"ולאמו" שנאמר בנזיר בא לגזירה שוה, לכדרבי ללמד על כהן גדול שהוא מיטמא למצורע. (2)

"ולאחותו" האמור בנזיר בא לכדתניא:

דתניא: "לאחותו" האמור בנזיר מה תלמוד לומר?

אם אינו ענין לנזיר, תנהו לענין אחר: (3)

הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, שהן מצוות שיש עליהן כרת, ושמע שמת לו מת [אחד מקרוביו מת], והוא חייב ליטמא לקרובים, שהרי אמרה תורה בפרשת טומאת כהנים: "ולאחותו הבתולה לה יטמא", יכול יטמא להם -

אמרת [אמור מעצמך]: ודאי שלא יטמא, כי אין העשה של טומאת קרובים דוחה את העשה של פסח ומילה שיש בהם כרת. (4)

יכול לא יטמא - ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו - אף למת מצוה, תלמוד לומר "לאחותו" -

לאחותו הוא דאינו מיטמא עושה פסח והמל את בנו ואף שנצטוה עליה "לה יטמא", הא למת מצוה מיטמא ואף שתתבטל על ידי כך מצות פסח או מצות מילה.

רבי עקיבא נחלק על רבי ישמעאל ואומר בפירוש הפסוק בנזיר "על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם": זה שנאמר: "על נפש וגו' לא יבוא" אלו הרחוקין, כלומר: אם לא היה הכתוב אומר אלא על "על נפש לא יבוא" לבד הייתי אומר שלא הזהירה התורה את הנזיר אלא על הרחוקים.

ולכן הוסיף ואמר הכתוב: "על נפש מת לא יבוא" אלו הקרובין, כלומר: כדי לרבות את הקרובים. (5)

ואם כן כל הפסוק העוסק בקרובים מיותר הוא; (6) אלא:

"לאביו ולאמו" נכתב כדי ללמד: לאביו ולאמו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. ואין די שיפרט הכתוב את אביו לבד או את אמו לבד, כיון שאז הייתי אומר: לכן כתבה התורה אביו או אמו, כדי לומר שדוקא לאביו אינו מיטמא אבל לאמו מיטמא, או דוקא לאמו אינו מיטמא אבל לאביו מיטמא, וכפי שהגמרא מסבירה את החילוק ביניהם בהמשך. (7)

"לאחיו" בא ללמד: שאם היה גם כהן גדול והוא נזיר, אפילו הכי לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

"לאחותו" בא ללמד: כדתניא: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר: "ולאחותו".

מקשה הגמרא: ולרבי עקיבא שאין די לו באביו לבד או באמו לבד בנזיר, אם כן אף בכהן גדול אם לא שאמרה התורה "לאביו ולאמו" לא היינו יודעים את האחד מהשני, (8) ונמצא שאין "לאמו" האמור בכהן גדול מופנה, ואם כן: (9)

גזירה שוה דרבי מנליה [מנין לו] לרבי עקיבא, והרי אין כאן תיבה מופנית - לא בכהן גדול ולא בנזיר - כדי שנוכל ללמוד גזירה שוה זה מזה, וללמד שכהן גדול מיטמא למצורע!? ומשנינן: כיון דאמר מר - כלומר: רבי עקיבא - ממה שאמרה תורה "ולאחיו": אם היה כהן גדול ונזיר, לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה -

אם כן: מה לי כהן גדול לחודיה, מה לי נזיר וכהן גדול, כלומר: כל שכן שכהן גדול לבד מיטמא למת מצוה; ואם כן אין התורה צריכה לכתוב בכהן גדול "לאביו ולאמו" כדי ללמד שמיטמא הוא למת מצוה, ואם כן מופנה הוא ללמוד גזירה שוה כהן גדול מנזיר שהוא מיטמא למצורע. (10)

וכאן שבה הגמרא לשיטת רבי ישמעאל הסובר: "ולאחיו" בא ללמד על היתר מת מצוה לנזיר לבד; ומקשה: ולרבי ישמעאל - כהן גדול והוא גם נזיר - שהוא מיטמא למת מצוה - מנליה [מנין לו]!? ומשנינן: סבר רבי ישמעאל: אין צריך מקרא מיוחד להתיר לנזיר וכהן גדול כאחד מאחר שכבר ידענו שהנזיר מותר במת מצוה וכן כהן גדול, כי לדעתו: כיון דשרא רחמנא חד לאו [היות והתירה התורה לאו אחד] גבי מת מצוה, מה לי חד לאו דנזיר או כהן גדול, מה לי תרי לאוין דנזיר וכהן גדול כאחד.

ומקשינן: אם כן "אחותו" - שבא ללמד על הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו - למה לי, והרי כיון שאף שני לאוין נדחין מפני מת מצוה, אם כן הוא הדין עשה שיש בו כרת?!

ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "ולאחותו", סלקא דעתך אמינא: כי שרא רחמנא למת מצוה רק נזיר וכהן, דאיסור לאוי שאין בהם כרת הוא [לא התירה תורה אלא איסורי לאו שאין בהם כרת].

אבל מילה ופסח דעשה שיש בו כרת הם, אימא לא יטמא למת מצוה. לפיכך קא משמע לן "ולאחותו", שאף אלו נדחים מפני מת מצוה.

דף מט.

ואילו לרבי עקיבא אין ללמוד נזיר והוא כהן גדול מן הסברא, אלא: לא (1) שנא כהן גדול לחודיה, ולא שנא כהן גדול והוא גם נזיר, נפקא מ"לאחיו" שנאמר בנזיר, שהוא מיותר, וכפי שנתבאר לעיל.

ומקשינן לרבי עקיבא: "לאביו ולאמו" דנזיר - למה לי?

כלומר: למה לי גם לאביו וגם לאמו בנזיר כדי ללמד על מת מצוה?

והוא הדין שקשה על "לאביו ולאמו" בכהן גדול, שהרי רק אחד מהם נצרך לגזירה שוה דרבי!? (2)

תוכן העניינים

חברותא על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה