חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - הריני נזיר · דף יב:
אלא בהכרח דהכי קאמר מי שקיבל עליו לגלח נזיר: אי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה, כלומר: אם אמצא נזיר כלשהו בשעה שאבוא לקיים את התחייבותי - אגלחנו, ואף שעדיין לא נזר.
ואם כן הכא - גבי משלח השולח את שלוחו לקדש לו אשה - נמי נאמר, שאין דעת המשלח דוקא על נשים המוכנות כבר עתה לקדושין, אלא הכי קאמר ליה המשלח לשליח: אי משכחת דמיגרשה, קדיש לי, אם תמצא אשה שהיא מגורשת בשעה שאתה בא לקדש לי - קדשנה לי.
ואם כן חזרה קושיא למקומה, למה מותר המשלח לשאת אשה שאחותה היתה נשואה בשעת מינוי השליחות, ואף שנתגרשה לאחר מכן!?
אלא אמרי בני הישיבה לפרש, שאכן אין השליח יכול לקדש אשה שהיתה נשואה לאיש בשעת מינוי השליחות, אלא שאין הטעם משום אומדנא של דעת המשלח, אלא דינא הוא, ואפילו אמר המשלח לשליח בפירוש (1) שיקדש לו אשה שהיא נשואה עכשיו לכשתתגרש, אין השליח יכול לקדשה.
ומשום דלא מצי משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד המשלח השתא [בדבר שהיה יכול המשלח לעשות עכשיו בשעת מינוי השליחות], דהיינו לקדש אשה פנויה, שאף המשלח היה יכול לקדשה עתה.
אבל במילתא דלא מצי עביד ליה המשלח השתא, שהיא אשת איש ואינה ראויה לקדושין, ואפילו לקדשה לאחר זמן אין היא ראויה, שאין אדם מקדש דבר שלא בא לעולם, (2) לא מצי משוי המשלח שליח לקדשה, ואפילו לקדשה כשתתגרש.
א. אשה שנדרה נדר שהוא עינוי נפש עבורה, או שנדרה נדר בדברים שבינה לבין בעלה, הרי הבעל יכול להפר את נדרה.
ב. רצה הבעל הרי הוא "מקיים" את נדרי אשתו, ושוב אינו יכול להפר את אותם.
תמהה הגמרא על יסוד זה שאמרנו בדין מינוי שליחות: ולא!? האמנם אין אדם יכול לעשות שליח בדבר שהוא לא יכול לעשותו בשעת מינוי השליחות!? והרי תא שמע לא כן:
דתניא: בעל - העומד לצאת מביתו למדינת הים, ומינה אפוטרופוס על נכסיו לזון את אשתו ובניו (3) - האומר לאפוטרופוס שלו: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן [מאז שאצא מכאן] (4) ועד שאבוא ממקום פלוני שאני הולך לשם, הפר לה"!
ואכן הפר האפוטרופוס לה את נדריה, יכול יהו מופרין?
תלמוד לומר: "אישה יקימנו ואישה יפירנו", ולכך אמר הכתוב "אישה" שני פעמים (5) כדי ללמד: "אישה" ולא השליח, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: הרי מצינו בכל מקום ש"שלוחו של אדם כמותו", ואף כאן יכול האפוטרופוס להפר בשליחותו של הבעל.
והשתא תיקשי מדברי רבי יאשיה ליסוד שנתבאר: שהרי טעמא דאמר רחמנא "אישה יקימנו ואישה יפירנו" למעט את השליח, לכן אין יכול האפוטרופוס להפר, הא לאו הכי - שמיעטה תורה את השליח - אף אפוטרופוס מצי מיפר.
ואילו גבי דידיה דבעל תניא (6) [ואילו בבעל עצמו שנינו] שאין הוא יכול להפר היום את הנדרים שתדור אשתו, ובכל זאת יכול הוא לעשות שליח!?
שכך שנינו במסכת נדרים עה א: האומר לאשתו כשהוא יוצא מביתו:
"כל נדרים שתדורי מכאן [מאז שאצא] ועד שאבוא ממקום פלוני, יהו קיימין" לא אמר כלום. (7)
ואם אמר: כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן מופרין, נחלקו תנאים בדבר:
רבי אליעזר אומר: מופר, והטעם מבואר במשנה שם, שהוא משום קל וחומר: אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור.
וחכמים אומרים: אינו מופר, שכך אמרה תורה: אישה יקימנו ואישה יפירנו, הקיש הכתוב הפרה להקמה, כדי ללמד: את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, ואת שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר, כמבואר טעם זה במשנה שם.
ומסיימת הגמרא את הקושיא מדברי רבי יאשיה על היסוד שנתבאר: (8)
קא סלקא דעתין של המקשה: כי אמר רבי יאשיה - שרק משום מיעוט הכתוב אין יכול אפוטרופוס להפר - אליבא דרבנן הוא שאמר את דבריו, דאמרי רבנן: לא מצי הבעל מיפר היום את נדרי אשתו שעדיין לא נדרה.
ומכל מקום סבירא ליה לרבי יאשיה, דאי לאו דאמר רחמנא "אישה יקימנו ואישה יפירנו" אפוטרופוס הוה מיפר.
הרי למדנו: אף שהבעל עצמו אינו יכול להפר בשעת מינוי השליחות, יכול הוא לעשות שליח שיפר לאחר זמן.
ומשנינן: ודלמא רבי יאשיה אליבא דרבי אליעזר - הוא שאמר דמשום הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפירנו" אין האפוטרופוס יכול להפר - דאמר: אף הבעל עצמו מצי מיפר היום לכשתדור אשתו.
ומקשינן: והרי מיניה וביה מוכח שאין הבעל יכול להפר היום, דאי הכי כדבריך שאף הבעל עצמו יכול להפר היום לכשתדור אשתו, אם כן למה לי לבעל לשויי שליח, ליפר לה איהו [יפר לה הבעל עצמו] כשיצא לדרך!?
ומשנינן: לעולם אף הבעל יכול להפר היום, ולכן יכול הוא אף למנות את האפוטרופוס לכך, ומה שאין הבעל עצמו מיפר - כשהוא יוצא לדרך - לכשתדור אשתו, הוא משום דקסבר הבעל: דלמא משתלינא או רתחנא (9) או מיטרידנא [שמא אשכח או אכעס או שאהיה טרוד].
כלומר: אין הוא רוצה לסמוך על הפרתו כשהוא יוצא לדרך, שמא ישכח באותו זמן או שיהיה טרוד. (10)
מתניתין:
האומר: "הרי עלי לגלח חצי נזיר", ושמע חבירו ואמר: "ואני ועלי (11) לגלח חצי נזיר".
הרי זה הראשון מגלח נזיר שלם, וזה השני מגלח נזיר שלם, דברי רבי מאיר, ובגמרא יתבאר.
וחכמים אומרים: זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.
והוא הדין שנחלקו כשאמר אחד "הרי עלי לגלח חצי נזיר". (12).
גמרא:
אמר רבא לבאר את מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים:
הכל רבי מאיר וחכמים - מודים:
דכל היכא דאמר: "חצי קרבנות נזיר עלי", שחצי קרבן בלבד הוא דמייתי [מביא הוא], כי היות והרחיק את תיבת "חצי" מ"נזיר", משמע שאין "חצי" מתיחס לנזיר אלא לקרבנות, ולכן מתחייב הוא בחצי הקרבנות וכפי שאמר.
והכל מודים שאם אמר "קרבנות חצי נזיר עלי" - דמשמע: קרבנותיו של "חצי נזיר" אני מקבל עלי, שהרי הסמיך תיבת "חצי" ל"נזיר" - שכוליה קרבן בעי לאתויי [מביא הוא את כל קרבנותיו של נזיר].
ומאי טעמא אם חייב עצמו בקרבנותיו של "חצי נזיר" הרי הוא מחוייב בקרבן שלם?
משום דהא לא אשכחן נזירות לפלגא [אין חיוב שום חצי נזיר בעולם], ולכן הוי כאילו קיבל עליו קרבנות נזיר שלם.
וכי פליגי רבי מאיר וחכמים:
באופן שאמר בלישנא דמתניתין [בלשון הנשנית במשנתנו], דהיינו שאמר: "הרי עלי לגלח חצי נזיר" הוא דפליגי.
ומשום שבלשון זה מתיחסת תיבת "חצי" ל"עלי", וכאילו אמר "חצי קרבנות נזיר עלי", והיה לו להתחייב לכולי עלמא רק בחצי קרבנותיו של נזיר; אלא שמכל מקום נחלקו בדבר רבי מאיר וחכמים, ומשום שאנו מחלקים את דבריו לשנים:
א. "הרי עלי לגלח" דמשמע גילוח שלם.
ב. "חצי נזיר" שעל ידי זה משמע שלא נתחייב אלא בחצי קרבנותיו של נזיר.
ורבי מאיר סבר:
כיון דאמר את הדיבור הראשון: "הרי עלי לגלח" - כבר איחייב אכוליה קרבן נזירות כי "תפוס לשון ראשון".
וכי קאמר "חצי נזיר", לאו כל כמיניה. וכשאמר "חצי נזיר" דמשמע שרק חצי מקרבנותיו של נזיר נתחייב, אינו יכול לסתור את דבריו הראשונים. (13)
ואילו רבנן סברי: נדר ופתח עמו הוא [נתבאר בדף ט א].
מתניתין:
מי שאמר: "הריני נזיר לכשיהיה לי בן", ונולד לו בן, הרי זה נזיר. (14)
אבל אם נולד לו בת (15) או טומטום [ערותו מכוסה] ואנדרוגינוס [או אנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות] אינו נזיר, ומשום דאלו אינם חשובים, והוא קיבל על עצמו נזירות כשבח והודאה על שחננו ה' וזיכה אותו בבן, ולא נתכוין אלא לחשוב.
ואם אמר: "הריני נזיר כשאראה (16) לי ולד", הרי שאפילו אם נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס, הרי זה נזיר.