חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - הריני נזיר
דף ט.
מתניתין:
מי שאמר: "הריני נזיר מן הגרוגרות [תאנים יבשות] ומן [או מן] הדבילה" [תאנים יבשות דרוסות יחד] שאינן אסורות לנזיר -
בית שמאי אומרים: הרי זה נזיר לכל דיניו, ומותר בגרוגרות ודבילה.
ובית הלל אומרים: אינו נזיר, ואין בדבריו ממש.
אמר רבי יהודה לחלוק על דברי תנא קמא בשיטת בית שמאי:
אף כשאמרו בית שמאי שהאומר: "הריני נזיר מן הגרוגרות" יש ממש בדבריו, לא אמרו דבריהם לענין נזירות, אלא באומר: "הרי הן עלי קרבן".
כלומר: אינו נעשה נזיר כלל, אלא שהוא אסור בגרוגרות או בדבילה כאילו אמר "הרי הן עלי כקרבן", שאז היה נאסר בהם מדין נדר. ומה שאמר לשון "נזירות" הוא לשון הפרשה, וכאילו אמר: הריני פרוש מן הגרוגרות. (1)
גמרא:
ומקשה הגמרא על מה ששנינו: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרים נזיר הוא:
ואמאי? הא "מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא", (2) שהנזיר אסור בהם, ואילו היה מקבל על עצמו נזירות מאחד מאלו אכן היה נזיר, כמבואר לעיל ג ב, אבל גרוגרות ודבילה הרי אין הם אסורות לנזיר, ולמה ייעשה נזיר אם הזיר את עצמו מהם!?
א. האומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", הרי זה חייב לתת לבדק הבית את דמי ערכו כפי השיעור שקבעה התורה בפרשת ערכין [בפרשת בחוקותי], ואין הוא משתער לפי דמי ערכו של הנערך בשוק, אלא בערך הקצוב שנתנה תורה לפי מה שהוא, אם זכר אם נקבה, ולפי שניו.
ב. אין "ערך" אלא לאדם, וכמו שמפורש בפרשת ערכין, אבל לכלים לא ניתנה פרשת ערכין, ואם אמר: "דמי כלי זה עלי" הרי הוא חייב רק מדין נדר.
ג. נחלקו רבי מאיר וחכמים [ערכין כ א] במי ש"העריך" את הכלי, שאמר "ערך כלי זה עלי", האם חייב ליתן את דמיו מדין נדר.
לדעת רבי מאיר, חייב ה"מעריך" לתת את דמיהם להקדש, ומשום שאנו אומרים: אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכיון שיודע הוא שאין להם "ערך", ודאי נתכוין להתחייב מדין נדר, ולדעת חכמים פטור הוא לגמרי.
ד. נחלקו רבי יוסי ורבי מאיר, במי שהמיר בהמת חולין בשתי בהמות של קרבן העומדות לפניו, אחת עולה ואחת שלמים, ואמר לשון סותרת: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים", שלדעת חכמים: "תפוס לשון ראשון" והרי הבהמה תמורת עולה, ורבי יוסי סובר: אף בגמר דבריו אדם נתפס, ותופסים אנו את שני חלקי דיבורו, ושתי קדושות חלו בבהמה זו, ועל כן תיפדה כאשר תיעשה בעלת מום, ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים.
ומשנינן: בית שמאי סברי לה כרבי מאיר, דאמר, גבי מי שאמר "ערך כלי זה עלי", אין אדם מוציא דבריו לבטלה, והיות ויודע הוא שאין "ערך" לכלי, ודאי שלא נתכוין לחייב את עצמו מפרשת ערכין, אלא שנתכוין לומר "דמי כלי זה עלי".
ואף כאן, כיון שיודע הוא שאין נזירות מן הגרוגרות, ודאי שלא הוציא דבריו לבטלה, וכשאמר "הריני נזיר", הוא תכוין שיהא נזיר מן היין.
וטעמם של בית הלל הוא, (3) משום שהם סוברים שלא שייך לומר כאן את הכלל שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ומשום:
דסברי לה בית הלל לענין "הריני נזיר מן הגרוגרות", כרבי יוסי, דאמר בעלמא "אף בגמר דבריו אדם נתפס" [ולכן, האומר: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים", תופסים אנו אף את גמר דבריו, וכשיפול בה מום, תימכר חציה לדמי עולה וחציה לדמי שלמים; וחלק על חכמים שאמרו לענין תמורה: "תפוס לשון ראשון", ואין היא אלא תמורת עולה].
כלומר: באומר "הריני נזיר מן הגרוגרות"
- היות ואין סתירה בין גמר דבריו לתחילת דבריו, שעל ידי גמר דבריו מתפרשת כוונתו שלנזירות מן הגרוגרות התכוין ולא מן היין - סוברים בית הלל שיש לתפוס את כל לשונו, כדעת רבי יוסי במקום שהלשונות סותרות.
והיות שכל לשונו מקשה אחת היא, אם כן נמצא האי [הקבלה שקיבל] נדר ופתחו עמו הוא [נדר שיש עמו פתח כדי לבטל אותו], שסוף לשונו מבטל את האפשרות להעמיס בלשונו נדר של נזירות.
ולא שייך לומר בזה "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" ויהיה נזיר, כי רק באומר "ערך כלי זה עלי" אומרים כן, היות ואפשר לפרש לשון "ערך" שאין הכוונה לפרשת ערכין, אלא לשוויות, וכאילו אמר "דמי כלי זה עלי"; אבל לשון "הריני נזיר מן הגרוגרות", שאי אפשר לפרש כלל שלנזירות נתכוין, בהכרח שאכן הוציא דבריו לבטלה. (4)
ומקשינן, ולבית שמאי נמי הרי "נדר ופתחו עמו" הוא, שהרי סוף דבריו מפרשים את תחילת דבריו שאין כאן נדר, וכסברת בית הלל, ואמאי אמרי בית שמאי שהוא נזיר?
ומשנינן:
א. מי שנדר, ונתחרט על נדרו או שמצא "פתח" להשאל עליו, שעל דעת זה לא היה נודר, הרי זה נשאל לחכם על נדרו, והוא מתירו.
ב. נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין שאלה בנדרי הקדש, שלדעת בית שמאי "אין שאלה להקדש", ומשום שהם סוברים [לקמן ל ב] ש"הקדש טעות" הוי הקדש, והשאלה והיתר החכם אינם מועילים אלא משום שנעשה על ידי זה כנדר טעות; ובית הלל סוברים שהקדש טעות הוי הקדש, ואין הם מחלקים בין הנדרים, ולכולם יש שאלה. (5)
ג. בסוגייתנו מתבאר, כי כשם שלבית שמאי אין שאלה וטעות בהקדש, כך אין חזרה תוך כדי דיבור בהקדש.
עוד מתבאר בסוגייתנו, שדין נזירות כדין הקדש לענין שאלה, שאף הנזיר נקרא קדוש, וכמו שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ולכן חלוקים בית שמאי ובית הלל בנזירות, כשם שנחלקו בהקדש.
אלא טעמם של בית שמאי הוא, משום דסברי לה כרבי מאיר, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכפי שפירשנו בתחילה, ואנו אכן תופסים את כל דבריו וכפי שהקשתה הגמרא, ואנו מפרשים את דבריו כך:
וכיון דאמר: "הריני נזיר", הוה ליה נזיר. וכי קאמר "מן הגרוגרות ומן הדבילה", לאיתשולי הוא דקאתי.
כלומר: להתחרט (6) הוא בא, ולחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת נזירותו - ובית שמאי - הסוברים, שאין מועילה חזרה מקבלת נזירות ואפילו בתוך כדי דיבור - לטעמייהו [לשיטתם] דאמרי: אין שאלה בהקדש, כי "הקדש טעות הוי הקדש", וממילא הוא הדין שאין חזרה בתוך כדי דיבור מן ההקדש. (7)
וכיון דאין שאלה בהקדש, אף אין שאלה בנזירות.
שהנזירות כהקדש, כיון שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". (8)
ובית הלל, אף הם לשיטתם, שהם סוברים יש שאלה בהקדש, כי הקדש טעות לא הוי הקדש, וכיון שיש שאלה בהקדש, אף בנזירות יש שאלה, טעות, וחזרה תוך כדי דיבור. (8*) ומוסיפה הגמרא לבאר את שיטת בית הלל.
כי לכאורה יש לומר: אף על פי שנזיר אינו, מכל מקום יהא נדור מן הגרוגרות, ומשום שיש לפרש את מה שאמר "הריני נזיר מן הגרוגרות" שהוא כאילו נדר מן הגרוגרות; ולבאר את הטעם שאינו כן, אומרת הגמרא: (9)
ובית הלל, סברי כרבי שמעון, האומר כל שלא נדר כדרך הנודרים אינו נדר. והיות שלא נדר כדרך הנודרים מן הגרוגרות, שהם אומרים "קונם עלי גרוגרות", אלא אמר "הריני נזיר מן הגרוגרות", לכן אין כאן לא נזירות ולא נדר.
דתנן [מנחות קג א, והובא כאן בעמוד ב] (10): המתנדב ואומר: "הרי עלי מנחה מן השעורים" - שאין מנחת נדבה באה מהם - יביא מן החטים.
ורבי שמעון פוטר, היות שלא התנדב כדרך המתנדבים. (11)
דף ט:
ומבארת הגמרא, שמתניתין [משנתנו] דלא כי האי תנא המפרש את מחלוקת בית שמאי ובית הלל באומר "הריני נזיר מן הגרוגרות" באופן אחר:
דתניא: רבי נתן אומר, מי שאמר "הריני נזיר מן הגרוגרות":
בית שמאי אומרים: הרי זה נדור מן הגרוגרות ונזיר לכל איסורי נזיר, (1) שלא כמשנתנו בדעת בית שמאי, שהרי לדעת תנא קמא הרי הוא נזיר ואינו נדור, ולדעת רבי יהודה, הרי הוא נדור ואינו נזיר.
ובית הלל אומרים: הרי זה נדור מן הגרוגרות ואין נזיר כלל, [וכדעת בית שמאי לפי התנא דמשנתנו].
ומבארת הגמרא את טעמם של בית שמאי ובית הלל לפי שיטתו של רבי נתן:
בית שמאי סברי לה כרבי מאיר ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה". וכיון שהזכיר לשון נזירות ודאי לנזירות נתכוין, וגם כרבי יהודה דמשנתנו, שהרי הוא נדור מן הגרוגרות, ומשום שנעשה כאומר "הרי הן עלי קרבן". ואין אומרים "שלא התנדב כדרך המתנדבים ".
ובית הלל סברי לה כרבי יהודה - דמשנתנו אליבא דבית שמאי - שהוא נדור מן הגרוגרות, משום שנעשה כאומר "הרי הן עלי קרבן" ואף שלא התנדב כדרך המתנדבים.
לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת בדברי הברייתא]:
רבי נתן אומר:
בית שמאי אומרים: הרי הוא נדור ואינו נזיר.
ובית הלל אומרים: לא נדור ולא נזיר וכמבואר במשנתנו לכולי עלמא.
ומבארת הגמרא: בית שמאי כרבי יהודה דמשנתנו שהוא נדור משום שנעשה כאומר "הרי הן עלי קרבן", ואף שלא התנדב כדרך המתנדבין.
ובית הלל כרבי שמעון הסובר שאפילו נדור אינו, כיון שלא התנדב כדרך המתנדבין, וכמבואר בגמרא לעיל.
תנן התם במנחות קג א:
כל המנחות באות מן החיטין, חוץ ממנחת העומר ומנחת סוטה; וכל המנחות באות מן הסולת שהוא קמח מנופה, חוץ ממנחת סוטה שהיא באה קמח; וכל המנחות באות בשמן ולבונה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת סוטה.
המתנדב ואומר: הרי עלי מנחה, להביא מן השעורים -
יביא מנחה מן החיטים, כדין מנחת נדבה.
ואם אמר: הרי עלי מנחה מן הקמח -
יביא מנחת סולת.
ואם אמר הרי עלי מנחה לא בשמן ולבונה -
יביאנה בשמן ולבונה.
"חצי עשרון" -
יביא עשרון שלם, שאין מנחה באה פחות מעשרון.
"עשרון ומחצה" - יביא שנים.
רבי שמעון פוטר לגמרי, כיון שלא התנדב כדרך המתנדבים.
ומבארת הגמרא: מאן תנא, מי הוא התנא קמא הסובר דכי אמר "הרי עלי מנחה מן השעורים", מביא מן החיטים? אמר חזקיה: במחלוקת היא שנויה, ובית שמאי דמשנתנו היא!
לאו [האם לא] אמרי בית שמאי במשנתנו, כי אמר "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה" הוי נזיר, ונתבאר טעמם לעיל, משום שהם סוברים שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכשאמר "הריני נזיר" נתכוין לנזירות, וכשאמר: "מן הגרוגרות ומן הדבילה", חזר בו מעיקר קבלתו, וכיון שאין שאלה בנזירות אינו יכול לחזור בו והרי הוא נזיר.
הכי (2) נמי, כי אמר "מן השעורים" מביא מן החיטים, ומשום שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכשאמר "הרי עלי מנחה" נתכוין למנחה מן החיטין, ומה שאמר "מן השעורים" לחזרה נתכוין, וכיון שאין שאלה בהקדש, לא מועילה חזרתו. (3)
ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא, יכול אתה לומר שדברי תנא קמא במנחות: "הרי עלי להביא מנחה מן החיטין יביא מן השעורים", דברי הכל - בין בית שמאי ובין בית הלל דמשנתנו - היא:
כי במשנה במנחות אנו עוסקים באומר: "אילו הייתי יודע שאין נודרים כך [להביא מן השעורים], לא נדרתי כך [להביא מן השעורים] אלא כך [להביא מן החיטים] ", אלא שטעיתי וחשבתי שנודרין גם מן השעורים.
ולכן אפילו לבית הלל הסוברים במשנתנו שאם אמר "הריני נזיר מן הגרוגרות" אינו נזיר, מודים כאן שצריך להביא מן החיטים. (4)
והגמרא מביאה כאן מחלוקת נוספת בין חזקיה ורבי יוחנן, שבפשוטו נראה שהחליפו שיטתם: אמר חזקיה: לא שנו במשנה במנחות, שכשהתנדב מנחה מן השעורים יביא מן החיטים, אלא כשאמר: "הרי עלי מנחה להביא מן השעורים", היות ויש במינם קרב לגבי מזבח במנחת העומר ובמנחת סוטה.
אבל אם אמר: "הרי עלי מנחה להביא מן העדשים", היות ואין במינם קרב לגבי מזבח, לכן לא מייתי ולא כלום [אינו מביא מנחה כלל].
ותמהה הגמרא:
מכדי, הרי חזקיה עצמו [לעיל בגמרא] כמאן מוקים לה [כדעת מי הוא מפרש] למתניתין דמנחות? - כבית שמאי דמשנתנו, הסוברים: אם אמר "הריני נזיר מן הגרוגרות" הרי הוא נזיר, וכך גם המתנדב מנחה מן השעורים יביא מן החיטים.
ואם כן תיקשי על דברי חזקיה עצמו:
הא עדשים לגבי מנחה שאין במינם קרב, כגרוגרות לגבי נזיר דמו [הם דומים], שהרי אין במינם אסור לגבי נזיר -
ומכל מקום קאמרי בית שמאי דהוי נזיר, ומשום שאנו מחלקים את דבריו לנדר וחרטה. ואם כן, אף כשהתנדב מנחה מן העדשים נחלק את דבריו לנדר וחרטה, ומה איכפת לן שאין במינם קרב לגבי מזבח!?
ומשנינן: הדר ביה [חזר בו] חזקיה ואף הוא מפרש כרבי יוחנן בטעם המשנה במנחות, ואין המשנה עוסקת אלא במי שאמר אחר כך: אילו הייתי יודע שאין נודרים להביא מן השעורים, הייתי נודר להביא מן החיטים.
ולכן מחלק חזקיה בין מי שהתנדב מן השעורים שיש מי שטועה ואומר אף מנחת נדבה באה שעורין, ובין מי שהתנדב מן העדשים שאין אדם טועה שהיא באה מהן, היות ואין שום מנחה באה מן העדשים.
ומפרשת הגמרא: ואמאי הדר ביה [למה חזר בו חזקיה] מדבריו הראשונים בפירוש המשנה במנחות, שדברי תנא קמא הם כדעת בית שמאי דמשנתנו?
אמר רבא: כי מתניתין קשיתיה [לשון המשנה במנחות הוקשה לו], כלומר: אם תמצי לומר שטעם התנא הוא משום סברת בית שמאי, תיקשי: מאי איריא דתני "מן השעורים" [למה שנינו אופן שקיבל עליו מן השעורין] -
ליתני "מן העדשים", [ישנה התנא אופן אחר: שהתנדב מנחה מן העדשים], שזה הוא חידוש גדול יותר!?
אלא בהכרח דהתם במשנה במנחות הטעם משום טעותא הוא [משום שהיה טועה שמנחה באה מן השעורים] וכרבי יוחנן, דהיינו שהיה טועה וסובר שאפשר להביא מנחה מן השעורים, ולכן אין דין זה אמור אלא כשהתנדב מן השעורים ולא כשהתנדב מן העדשים.
ורבי יוחנן - נחלק על חזקיה - ואמר: אפילו כשהתנדב מן העדשים יביא מן החיטים לדעת תנא קמא במשנה דמנחות.
ותמהה הגמרא: והא רבי יוחנן עצמו הוא דאמר - לפרש את טעמו של התנא קמא - שהמשנה עוסקת באומר: "אילו הייתי יודע שאין נודרין כך [מן השעורים] לא נדרתי כך כאשר נדרתי אלא כך [הרי עלי מנחה מן החיטים] ".
ואם כן, הלוא זה אינו שייך אלא במי שהתנדב מן השעורים שיש מי שטועה בכך, אבל כשהתנדב מן העדשים שאין אדם טועה בכך, למה אמר רבי יוחנן שיביא מן החיטים!?
ומשנינן: אכן לדעת רבי יוחנן עצמו, אם התנדב מן העדשים אינו מביא מן החיטים, אלא שלדבריו דחזקיה הוא דקאמר רבי יוחנן, כלומר: לשיטתך שהיית חלוק עלי בפירוש המשנה במנחות, היה לך להחזיק בדעתך ולומר שאכן אף המתנדב מן העדשים יביא מן החיטים -
כי את מאי טעמא קא הדרת בך [משום מה חזרת בך] מפירושך? משום דלא קתני בהדיא במשנה: "מן העדשים", שהוא לדעתך חידוש גדול יותר -
אין זו סיבה מספקת לחזור בך, כי:
כי דלמא, "לא מיבעיא", קאמר התנא.
דהיינו: לא רק כשהתנדב מן העדשים יביא שעורים אלא אף כשהתנדב מן השעורים [כלומר, אדרבה כשהתנדב מן השעורים הוא חידוש גדול יותר] - לא מיבעיא כי אמר מעדשים דמייתי מנחה מעלייתא [שמביא הוא מנחה טובה מן חיטים], דאיכא למימר מיהדר הוא דהדר ביה [כי אנו אומרים שלחזור בו נתכוין], ואם כן תפוס לשון ראשון, שהרי אינו יכול לחזור בו, וכדעת בית שמאי שאין שאלה בהקדש.
דף י.
אלא [אבל] כי אמר "מן השעורין" הייתי אומר: ודאי דלא נתכוין לחזור בו, אלא הכי קאמר: אי קדשה [אם יכולה מנחת השעורין שאביא להתקדש] כמנחת העומר (תחילת העמוד) או כמנחת סוטה הבאות מן השעורים - תקדוש אף זו שאביא, כלומר: הריני מתחייב להביא מנחת שעורין שהרי תקדוש לכשאביאנה -
ואי לא - שאין יכולה המנחה שאביא להתקדש כמנחת נדבה - לא אביא מנחה כלל.
קא משמע לן משנתנו, דאף כשאמר מן השעורין לא התנה את קבלתו בכך, אלא שנתכוין לחזור בו, ולפיכך מייתי [מביא הוא] מנחה מן החיטים, שהרי אינו יכול לחזור בו, וכבית שמאי שהם אומרים: אין שאלה וחזרה בהקדש.
מתניתין:
מי שאמר: "אמרה פרה זו [הרבוצה לפניו]: הריני נזירה אם עומדת אני".
וכן מי שאמר: "אמרה (1) הדלת הזו [הנעולה בפניו]: הריני נזירה אם נפתחת אני".
בשני אופנים אלו: בית שמאי אומרים הרי זה נזיר, ובית הלל אומרים אינו נזיר.
אמר רבי יהודה לחלוק על תנא קמא: אף כשאמרו בית שמאי שנדרו נדר, לא אמרו שנזיר הוא, אלא: באומר [כלומר: נעשה זה כאומר] הרי פרה זו עלי קרבן אם (2) עומדת היא, ונדור הוא מן הפרה ואינו נזיר.
והמשנה כולה תתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני:
ומתמהינן: פרה מי קא מישתעיא [וכי דרך פרה לדבר כבני אדם]? (3)
אמר [פירש] רמי בר חמא: אכן אין כאן דיבור של הפרה או הדלת אלא מחשבה כביכול, (4) והכא במאי עסקינן: כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו בכח, באופן שנראה שאינה יכולה לעמוד מאליה: ואמר: "כסבורה פרה זו שהיא אינה עומדת, ונודרת ואומרת: הריני נזירה אם אעמוד" -
והרי הוא כאומר: (5) הריני נזיר מבשרה אם עמדה מאליה (6) ואכן - עמדה מאליה, ונתקיים התנאי.
וכגון שהיתה הדלת נעולה בפניו, ואמר: "כסבורה הדלת הזו שאינה נפתחת, ונודרת ואומרת: הריני נזירה אם אפתח" -
והרי הוא כאומר: "הריני נזיר מקרשיה של הדלת אם תיפתח מאליה", ואכן נפתחה הדלת מאליה, ונתקיים התנאי.
ומשום שאף כי לא אמר על עצמו "הריני נזיר", אלא תלה את דבריו בפרה ובדלת שהם כאילו קיבלו על עצמם נזירות, בכל זאת הרי הוא נזיר, כי אם לא שבלבו לקיים את "מאמר הפרה" ו"מאמר הדלת" למה לו לספר את הדברים הללו. (7)
והלכו בית שמאי במשנתינו לשיטתן במשנה הקודמת, ובית הלל אף הם הלכו לשיטתן שם!
בית שמאי דאמרי לעיל: האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה" הוי נזיר, ומשום שאמירת "מן הגרוגרות" אינה אלא חרטה ממה שאמר מקודם "הריני נזיר", וסוברים בית שמאי שאין אדם נוזר ומתחרט, כשם שאין הקדש בטעות ולא שאלה וחרטה -
הכי נמי כי אמר "הריני נזיר מבשרה הוי נזיר, כי אמירת "מבשרה" אינה אלא חרטה ממה שאמר "הריני נזיר", והיות שלדעת בית שמאי אין חרטה בנזירות, הרי הוא נזיר. (8) ובית הלל דאמרי לעיל "מן הגרוגרות" אינו נזיר, כי יש שאלה וחרטה בנזירות, על כן אף האומר "הריני נזיר מבשרה" אומרים בית הלל: לא הוי נזיר.
ואף רבי יהודה הלך לשיטתו במשנה הקודמת, שהאומר: "הריני נזיר מן הגרוגרות", הרי הוא כאומר הרי הגרוגרות עלי כקרבן, וכן במשנתינו כשאמר "הריני נזיר מבשר הפרה", הרי הוא כאומר: הרי בשר הפרה עלי כקרבן, והרי הוא נדור ואינו נזיר.
ומקשינן לדברי רמי בר חמא המפרש את מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנתינו לשיטתם במשנה לעיל:
והא אמרוה בית שמאי חדא זימנא [הלא כבר אמרו בית שמאי הלכה זו פעם אחת, ולמה כפלו דבריהם]!? (9)
ומשנינן: אמר [תירץ] רבא [את דברי רמי בר חמא (10)]: הוצרך התנא להשמיענו מחלוקתם בתרתי תלת בבות הללו. (11)
וכן תני רבי חייא [בתוספתא שלו] פלוגתא זו של בית שמאי ובית הלל בתרתי תלת בבות: "האומר הריני נזיר מן הגרוגרות", והאומר "הריני נזיר מבשר פרה ומקרשי דלת". (12)
וכן אמר (13) רבי אושעיא: תרתי תלת.
וצריכי דברי בית שמאי ובית הלל בגרוגרות ודבילה ובבשר ובדלת:
דאי איתמר [אילו נשנו דבריהם] רק בהא דגרוגרות ודבילה, היינו אומרים:
אין טעמם של בית שמאי משום שאין אדם נוזר ומתחרט, ובאמת אפשר לו להתחרט, והתם [במשנה דלעיל] הוא דאמרי בית שמאי: הוי נזיר, כי אין שם חרטה, ובדעתו היה לומר "מן הענבים", אלא משום דמיחלפן גרוגרות ודבילה בענבים שכולם פירות הן, (14) לכן עלה בפיו גרוגרות במקום ענבים, (15) והרי הוא נזיר כיון שאמר "הריני נזיר", ואין כאן חרטה במה שאמר "מן הגרוגרות" כיון שלא נתכוון לחזור בו. (16)
אבל בשר בענבים יש לומר דלא מיחלף [אין דרך בני אדם להחליף ביניהם], ואם כן נמצא שמתחרט הוא מן הנזירות, ויש לומר אף לבית שמאי רשאי אדם להתחרט ואינו נזיר.
ואי איתמר [אילו נשנו דבריהם] רק בבשר, היינו אומרים:
דוקא הכא [במשנתנו] הוא דאמרי בית שמאי הוי נזיר, משום שדרך סעודת בני אדם בבישרא וחמרא כאחד (17) ונתחלף לו יין בבשר -
אבל גרוגרות ודבילה אימא לא מיחלפי, וחרטה יש כאן ואינו נזיר אף לבית שמאי
-
קא משמע לן.
ואי איתמר [במשנה] הני תרתי [דגרוגרות ובשר], היינו אומרים: הני הוא דקאמרי בית שמאי משום דמיחלפי, אבל דלת דלא שייך לתלות שנתחלפה לשונו, אימא מודו להו לבית הלל שהאומר "הריני נזיר מקרשי דלת" נוזר ומתחרט הוא, ואינו נזיר אף לבית שמאי -
קא משמע לן דהוי נזיר, דאין חרטה בנזירות לדעת בית שמאי.
ואי תנא פלוגתא דבית הלל על בית שמאי בדלת, היינו אומרים:
בהא [בדלת] קאמרי בית הלל דאינו נזיר, כי היות ואין לתלות שנתחלפה לשונו, ובהכרח שכוונתו היתה להתחרט, לכן אינו נזיר כי לדעת בית הלל מועילה חרטה בנזירות.
אבל בהך תרתי [גרוגרות ובשר], אימא מודו להו לבית שמאי שנזיר הוא, כי אנו תולים שאין כאן חרטה אלא שנתחלפו לו בענבים וביין, ואם כן יהא נזיר -
לפיכך קא משמע לן - בבות אלו דגרוגרות ובשר - דלא מודו בית הלל, כי אין אנו תולים שנתחלפו לו גרוגרות ובשר בענבים ויין, אלא כוונתו להתחרט מנזירותו, ולכן אינו נזיר.
אמר [הקשה] רבא לדברי רמי בר חמא, האומר, שהתנה הנודר את נזירותו בעמידת הפרה "מאליה":
מי [וכי] קתני במתניתין: אם עמדה מאליה, והרי "הריני נזירה אם עומדת אני" קתני, וזה לא משמע דוקא מאליה!? (18)
אלא אמר [פירש] רבא את משנתנו:
כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו בכח, וכך אמר:
"העולם סבורים שאין אדם יכול להעמידה, והרי הפרה כאילו אמרה: הריני נזירה אם עומדת אני, אבל אני אומר: אדרבה אם לא עמדה הפרה הרי עלי להביאה בקרבן נזירות", (19) ועמדה הפרה מאליה - ונחלקו בית שמאי ובית הלל, אם נתקיים התנאי והרי הוא נזיר, או לא, וכמו שמפרשת הגמרא לקמן, אלא שמסדר הש"ס לא הניחו לסיים דבריו, ודחה אותם מיד: (20)
והרי בשלמא פרה, אכן בת קרבן היא, וניתן לפרש את דברי המשנה באופן שאמר הרי עלי להביאה בקרבן נזירות, אלא דלת וכי בת קרבן נזירות היא!?
אלא אמר רבא: כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו כל כך בחוזק, שהעולם סבורים שאין אדם יכול להעמידה,
דף י:
ואמר: "העולם סבורים שאין אדם יכול להעמידה, והרי זה כאילו אמרה (1) פרה זו אין אני עומדת, ואני אומר, אדרבה הריני נזיר מיין אם לא עמדה [תעמוד] הפרה", ואחר כך עמדה הפרה מאליה. (2)
וכך מתפרש לשון המשנה לפי רבא:
"אמרה פרה" - באופן עמידתה - "אינני עומדת", ואני אומר: "הריני נזירה" כלומר: נזיר מיין מחמתה "אם - אינה (3) - עומדת" [חסורי מיחסרא המשנה מילת "אינה"], "אני" כלומר: הריני מקבל עלי נזירות, וכפל לשונו של הנודר הוא.
ונחלקו בית שמאי ובית הלל מה היתה כונתו כשאמר "אם לא עמדה": בית שמאי סברי: תורפיה [גילוי דעתו (4) ורצונו] דהאי גברא [הנודר] משום אוקמה בידיה דוקא (5) הוא, והא לא אוקמה שהרי מאליה עמדה, והרי היא כמו שלא עמדה, ולפיכך (6) אמרו בית שמאי: הרי זה נזיר.
ובית הלל - האומרים אינו נזיר - סברי:
תורפיה דהאי גברא משום דרביעא הוא [רצונו של הנודר היה שתקום הפרה ולא תרבוץ], והא קמת [והרי עמדה הפרה] ונתקיים רצונו, ועל כן אינו נזיר.
ומקשינן: אי הכי, לדבריך שאמר הנודר במפורש "הריני נזיר מיין", אימא סיפא שממנה מוכח שלא כדבריך, דקתני סיפא:
אמר רבי יהודה: אף כשאמרו בית שמאי שאמירתו אמירת נדר היא, לא אמרו אלא באומר הרי פרה זו עלי קרבן -
ואם תאמר באומר "הריני נזיר מיין", מדוע תיאסר הפרה בקונם כקרבן, הרי אמר להדיא נזיר מיין ולא מן הפרה!?
ומשנינן: אלא הכא במאי עסקינן:
כגון דאמר: "אמרה פרה זו, אין אני עומדת, ואני אומר, אדרבה הריני נזיר מבשרה של הפרה, אם לא עמדה הפרה", ואחר כך עמדה מאליה.
וביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא:
בית שמאי סברי: תורפיה [רצונו] דההוא גברא דוקא משום אוקמה בידיה [בעצמו, ושלא על ידי אחרים] הוא, והא לא אוקמה, ולכן נזיר הוא.
ובית הלל סברי: תורפיה [רצונו] דהאי גברא לנדור משום דרביעא, והא קמת ולא נתקיים התנאי, ולכן אינו נזיר.
ופרכינן: וכי בית הלל סברי דאי לא קמת [אם לא תעמוד הפרה] אכן הוי נזיר!? שהרי לדבריך, טעמם של בית הלל שאינו נזיר אינו אלא מחמת שסוף סוף עמדה הפרה, ומשמע שאם לא כן הרי הוא נזיר.
והאמרי [הרי בית הלל סוברים] שהאומר "הריני נזיר מן הגרוגרות" אינו נזיר כיון שיש כאן נזירות וחרטה, והוא הדין באומר "הריני נזיר מן הבשר", (7) ואם כן איך אתה מפרש לדעת בית הלל שאינו נזיר רק מחמת שעמדה הפרה!?