חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - כל כינויי נזירות
דף ב.
מתניתין:
עיקר קבלת נזירות האמורה בתורה, הוא, שיאמר האדם "הריני נזיר".
א. כל כינויי (1) נזירות - כגון שאמר "הריני נזיק", וכדמפרש ואזיל - אף הן כנזירות.
ב. וכן "ידות נזירות", דהיינו דיבור חלקי של קבלת נזירות, שהתחיל אותו ולא סיים את דיבורו - הרי הן כנזירות.
ונקרא הדיבור החלקי "יד", כמשל למי שאוחז ב"בית יד" של כלי, ועל ידו הוא מגביה את כל הכלי. ואף אדם זה, כיון שהתחיל את דיבור הנזירות, הרי הוא כאילו גמר את דיבורו, והרי הוא נזיר.
כיצד הן ידות נזירות, שהרי הן כנזירות? (2)
האומר "אהא", שאמר דיבור חלקי, ולא דיבור מלא "הריני נזיר" - הרי זה נזיר.
או האומר: "אהא נאה" הרי זה נזיר. ובגמרא יתבאר. (3)
אלו הן ידות נזירות שהן כנזירות.
וכיצד הם "כנויי נזירות", שהם כנזירות?
האומר "אהא נזיר" הרי הוא נזיר. שזה הוא עיקר הלשון האמור בתורה, שבו מקבל אדם על עצמו נזירות. (4)
ואף האומר "אהא נזיק" [שהוא כינוי למילת נזיר], או "אהא נזיח", "אהא פזיח", הרי זה נזיר. (5) ואם אמר "הריני כזה" -
או שאמר "הריני מסלסל [מהפך בשער] ", או "הריני מכלכל [מקפל את השער] ", או "הרי עלי לשלח פרע" -
הרי זה נזיר.
ואין זה מדין "ידות", אלא לשונות אלו מתפרשות לנזירות, ובגמרא יתבאר.
מי שאמר "הרי עלי ציפורים" -
רבי מאיר אומר: הרי זה נזיר.
וחכמים אומרים: אינו נזיר.
ותתבאר שיטתם של רבי מאיר וחכמים בגמרא.
גמרא:
ודנה הגמרא על מיקומה של מסכת נזיר בסדר נשים:
מכדי, הרי התנא, בסדר נשים קאי [בסדר נשים הוא עומד], ואם כן מאי טעמא תני בסדר זה את מסכת נזיר, הרי היה לו לשנותה בסדר קדשים, שמסכת נזיר היא הלכות קרבנות!? (6)
ומשנינן: התנא ששנה את מסכת נזיר בסדר נשים, אקרא קאי [שונה אותה לפי דברי הכתוב]!
שנאמר באדם המגרש את אשתו, "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר [שזינתה תחתיו], ושלחה מביתו", הרי שהגירושין נעשים בסיבת דבר ערוה.
והכי קאמר התנא, לימדנו התנא של המשנה על ידי ששנה את מסכת נזיר בסדר נשים, הכוללת את מסכת גיטין - מי גרם לה לעשות את העבירה שבגללה היא משתלחת מביתו? - היין הוא שגרם לה.
וקאמר, ולימדנו עוד התנא של המשנה: כל הרואה סוטה בקלקולה, שהיו מנוולין אותה בשעה שהיו משקין אותה את המים המאררים, (7) יזיר עצמו מן היין.
ודנה הגמרא בסדר משנתנו:
פתח התנא את המשנה בדין "כנויין", שאמר "כל כנויי נזירות כנזירות", ואילו בהמשך מפרש התנא מה הן ידות, ואינו מבאר מה הם הכינויים. שהרי המשיך התנא ואמר: "האומר אהא הרי זה נזיר". ולשון זאת יד היא לנזירות ולא כינוי לנזירות!?
אמר פירש רבא, ואיתימא כדי, ויש אומרים ש"כדי" [שם חכם], פירש כן:
חסורי מיחסרא משנתנו, והכי קתני, וכך יש לשנותה: א. כל כינויי נזירות כנזירות. ב. וידות נזירות כנזירות.
ואלו הן ידות: האומר "אהא", הרי זה נזיר, וכן האומר "אהא נאה".
אך עדיין מקשה הגמרא על סדר המשנה:
ולפרוש כינויי ברישא [יפרש התנא תחילה מה הן כינויין] כיון שהם נשנו ראשונים, ולמה פירש התנא בתחילה מה הן ידות, שלא נשנו אלא אחר הכינויין!? (8)
ומשנינן: תנא, מההיא דסליק - ההוא מפרש ברישא. דרך התנא הוא לפרש תחילה את מה ש"עלה" ממנו. כלומר, את סיום דבריו!
כדתנן, כמו ששנינו שלש דוגמאות לכך, בשלש משניות במסכת שבת:
א. "במה [באיזה פתילות ושמנים] מדליקין נר שבת, ובמה אין מדליקין".
ומפרש התנא "במה אין מדליקין", ברישא [תחילה]. הרי שדרך התנא הוא לפרש תחילה את סיום דבריו.
ב. "במה טומנין (9) את התבשיל בערב שבת, ובמה אין טומנין".
ומפרש התנא במה "אין טומנין", שהיא הבבא האחרונה, ברישא.
ג. "במה [באלו תכשיטים] אשה יוצאה בשבת, ובמה אינה יוצאה", (10) ומפרש התנא "במה לא תצא אשה" ברישא.
ומקשינן: והתנן בכמה מקומות אחרת!?
א. דתנן במסכת שבת: "במה בהמה יוצאה בשבת (11) ובמה אינה יוצאה", ומפרש התנא במה "יוצא גמל" ברישא, אף ש"עלה" התנא מ"במה אינה יוצאה"!?
ב. ותנן במסכת בבא בתרא: "יש קרובים שהם נוחלין [יורשים] את קרוביהם שמתו, ואף מנחילין הם לאותם קרובים כשימותו הם, ויש שהם נוחלין ולא מנחילין, ויש שהם מנחילין ולא נוחלין, ויש שהם לא נוחלין ולא מנחילין" - (12)
ומפרש התנא "אלו נוחלין ומנחילין" ברישא, ואף ש"עלה" התנא מ"לא נוחלין ולא מנחילין"!?
אלא לעולם פעמים תני התנא הכי במה שפתח, ופעמים תני התנא הכי במה שסיים, והכל לפי הענין:
אלא (13) התם - בשלשת הדוגמאות הראשונות שהובאו ממסכת שבת - דאיסורא דנפשיה הוא [האיסור הוא משום האדם עצמו], לכן מפרש התנא איסורא דנפשיה ברישא, [לכן מפרש התנא מה אסור לו לעשות - בתחילה].
ואילו גבי בהמה [במשנת "במה בהמה יוצאה"] שאין האיסור על בעל הבהמה משום עצמו, אלא דאיסורא איידי בהמה הוא דאתי [האיסור משום הבהמה בא עליו], לכן מפרש התנא היתירא ברישא [מפרש התנא במה "בהמה יוצאה" בתחילה]. (14)
דף ב:
גבי "יש נוחלין" נמי יש ליתן טעם למה פתח התנא לפרש תחילה את הרישא: כי מפרש עיקר נחלה ברישא.
אלא הכא - במשנתנו שהן הכנויים והן הידות הם איסורא דנפשיה - לפרוש כינויי ברישא, היות ופתח בהם התנא של המשנה!? (1)
אלא היינו טעם שפירש התנא תחילה את הידות:
כי ידות הואיל ואתיין מדרשה חביבין ליה [ידות הואיל והם באים מדרשת הכתובים, לכן חביבים הם לו להקדימם], שהידות אינם כתובים בהדיא בתורה, והם נלמדים ממה שאמרה תורה: איש כי יפליא לנדור נזיר להזיר לה', ומכפל הלשון "נזיר להזיר" נלמד דין הידות כמבואר בנדרים ג א.
ומקשינן: ואם כן ליפתח נמי בהון ברישא [אם חביבים הם לו, יפתח בהם את המשנה]!?
ומשנינן: תנא כי מתחיל, מתחיל בעיקר קרבן, התנא פותח את המשנה בעיקר דין קרבן, כלומר: בעיקר הנזירות הכתובה בתורה ואינה צריכה דרשה ולימוד מיוחד, דקבלת נזירות גמורה היא, אלא שאמר בלשון כינוי - ודרך התנא היא לשנות תחילה את הדברים הפשוטים והידועים. (2)
ומכל מקום לענין פירושי [לפרש מה הן ידות ומה הן כינויין], מפרש התנא את הידות ברישא, כי יש לו בהם חביבות מפני שהם באים מדרשה.
שנינו במשנה: האומר אהא הרי זה נזיר:
ומקשינן: והרי כשאמר "אהא" אין מדבריו הוכחה ברורה שכוונתו לנזירות, שהרי דילמא: אהא בתענית קאמר, ואם כן לא היה לו להיות נזיר, שהרי אין זה "יד מוכיח"!?
אמר שמואל: משנתנו עוסקת כגון שהיה נזיר עובר לפניו. (3)
לימא (4) האם אכן קסבר שמואל: ידים שאינן מוכיחות בבירור שהכוונה היא לנזירות לא הויין ידים להועיל כאילו אמר את כל המשפט כולו!?
שאם "ידים" הן, לא היה צריך לתרץ "כגון שהיה נזיר עובר לפניו", כי אף שמילת "אהא" אינה "יד מוכיח", מכל מקום יד שאינו מוכיח יש כאן, שמשמעות דבריו נוטים יותר לנזירות מאשר לתענית, (5) והיה לו להיות נזיר.
אמרי בני הישיבה:
אין ודאי [אכן כן], בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחרינא [כשהנזיר עובר לפניו אין להסתפק בדבריו שמא לא לנזיר נתכוין], כלומר: אכן שמואל סובר "ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים", ולכן אינו נזיר אלא כשנזיר עובר לפניו, כי אז הן ידים מוכיחות, שהרי אין להבין כוונתו באופן אחר מאשר לנזירות.
אבל כשאין הנזיר עובר לפניו, אמרינן: דילמא "אהא בתענית" קאמר, כלומר: ו"ידים שאין מוכיחות" הן, ולכן אינו נזיר.
ומקשינן: ולמה הוא נזיר אף שהיה נזיר עובר לפניו, והרי דילמא [שמא] לפוטרו מן קרבנותיו - של אותו נזיר העובר לפניו - קאמר!? (6)
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: דקאמר הנודר בלבו שהוא רוצה להיות נזיר, ואף שקבלה בלב לנזירות אינה מועילה, שהרי נאמר בתורה "כי יפליא", מכל מקום כיון שנזיר עובר לפניו וגם אמר "אהא" הרי זה נזיר.
ותמהינן: אי הכי - שבלבו קיבל על עצמו להיות נזיר - מאי למימרא [מה חידוש מחדשת לנו המשנה, והרי פשיטא היא]!? ומשנינן: מכל מקום חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא [שמא תאמר]: בעינן פיו ולבו שוין, כלומר: הייתי אומר כיון שמלשונו שאמר בפיו אין הוכחה, נמצא שאין כאן דיבור, ולענין נזיר הרי צריך שיאמר בפיו וגם יחשוב בלבו.
קא משמע לן משנתנו שהוא נזיר, כי באופן זה, מחשבתו שחשב בלבו הרי היא מגלה על פיו, ונמצא כאילו שאמר בפיו מלבד מחשבתו בלבו, והרי "פיו ולבו שוין".
שנינו במשנה: האומר אהא הרי זה נזיר, או "אהא נאה":
ומקשינן: וכי למה כשאמר "אהא נאה" הרי זה נזיר, כי ודילמא לא נתכוין להתנאות במצות נזירות, (7) אלא כוונתו היתה ש"אנאה לפניו בשאר מצוות" (8) - וכדתניא:
כתיב: "זה אלי ואנוהו", מה תלמוד לומר: "ואנוהו": אתנאה לפניו במצוות -
כיצד: אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין [בגדי משי] נאים.
אמר תירץ שמואל: משנתנו עוסקת בכגון שהיה תפוס בשערו בשעה שאמר "אהא נאה", ומשמע: אהא נאה במצוה התלויה בשיער, דהיינו נזירות. (9)
ומקשינן: ואמאי "נאה", וכי למה קוראת המשנה את הנזיר "נאה"!?
הא מילתא דעבירה היא [נזירות דבר של עבירה היא], ואיך אמרינן ליה נאה [איך אנו קוראים אותו "נאה"]!? (10)
דף ג.
ומשנינן: אין, אכן מן הראוי לקרותו "נאה", כי אין זו עבירה -
דאפילו לרבי אלעזר הקפר, (1) דאמר: נזיר חוטא הוא -
הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מיסתר [היות וצריך הוא - כשנטמא - לסתור את ימי נזירותו שכבר מנה קודם שנטמא, ולהתחיל למנותה מחדש], דהרי אמר רחמנא: "וכי ימות מת עליו וגו'. והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" -
לכן: התם הוא - גבי נזיר טמא - כיון שהוא חושש (2) דילמא מתוך שארכו לו הימים אתי למיעבר על נזירותיה [שמא יעבור על נזרו], לכן תוהה הוא על שקיבל את הנזירות ו"חוטא הוא". (3)
אבל נזיר טהור, לאו "חוטא" קרי ביה!
שנינו במשנה: הריני כזה וכו' הרי זה נזיר:
סבורה היתה הגמרא, שהאומר "הריני כזה" הרי הוא נזיר משום שהיה תפוס בשערו, וכמו שפירשה הגמרא את מה ששנינו "אהא נאה"; ולפיכך מקשינן:
נהי נמי דתפוס בשערו [לו יהא שתפוס הוא בשערו], והרי סוף סוף "הריני נזיר" לא אמר!? כלומר: הרי אין הוכחה מכך שכוונתו לנזירות, ולמה הוא נזיר!?
אמר תירץ שמואל: משנתנו עוסקת כגון שהיה נזיר עובר לפניו ואמר "הריני כזה", ולכן הרי הוא נזיר, ואף על גב שאינו תפוס בשערו. (4) שנינו במשנה: הריני מסלסל וכו' הרי זה נזיר:
ומקשינן: ממאי דהדין סלסול שערא [היפוך השער] הוא, כלומר: מנין שכוונתו היא להיפוך שער, שהוא אכן נקרא "סלסול" כדאמרה ליה הדא אמתא דבי רבי לההוא גברא [כפי שאמרה שפחתו של רבי לאותו אדם] עד מתי אתה "מסלסל" בשערך!? (5)
והרי: אימא "תורה", שאף בה שייך לשון סלסול, וכדכתיב: "ראשית חכמה קנה חכמה, ובכל קנינך קנה בינה. סלסלה [חפשה, היה חוזר עליה לדקדק בה] (6) ותרוממך"!?
אמר תירץ שמואל: הכא נמי אף כאן עוסקת משנתנו בכגון שהיה תפוס בשערו, ולכן משמעות דבריו היא שיהפך בשיער. (7) שנינו במשנה: הריני מכלכל וכו' הרי זה נזיר:
ומקשינן: ממאי דהדין כלכול שערו הוא, [כשהשיער עבה במקום אחד נקרא "כלכול" (8), כלומר: הריני מגדל שער], שהוא אכן נקרא "כלכול" כדתנן במסכת שבת לענין שיעור הוצאה מרשות לרשות בשבת להתחייב עליה: סיד - שיעורו הוא - כדי לסוד כילכול, ואמר רב: בת צידעא [צדעי הראש], כלומר: שיעור הראוי לסוד את השער שבצדעים כדי להשכיבו!? (9)
והרי אימא, שמא מיזן עניי קיבל על עצמו, כדכתיב "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו [במצרים] "!? אמר שמואל: הכא נמי עוסקת משנתנו בכגון שהיה תפוס בשערו. (10)
שנינו במשנה: הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר:
ומקשינן: ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא, [מנין שלשון "לשלח" הוא לשון ריבוי דהיינו גידול שיער], וכדכתיב: "שלחיך פרדס רמונים"!? (11)
והרי אימא: מידי דעבורי [לשון העברת שיער הוא], כדכתיב: וישלח מים על פני חוצות!? ומשנינן: הרי מצינו לתנא ד"פרע פרע" יליף לפרש מה שנאמר בכהן הדיוט "ופרע לא ישלחו", שהוא גידול שער שלשים יום; וכך למד:
כתיב הכא בפרשת נזיר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" וסתם נזירות שלשים יום, וכתיב התם גבי כהן הדיוט "ופרע לא ישלחו", וכשם שבנזיר גידול פרע הוא שלשים יום, כך בכהן הדיוט פירושו גידול שער -
ומאחר ש"ופרע לא ישלחו" פירושו "גידול שער", ממילא כל האומר: הרי עלי לשלח פרע" משמעות הדברים היא שיגדל שערו והיינו שיהיה נזיר. (12)
ואיבעית אימא: האי "שולח מים על פני חוצות" נמי לשון ריבוי הוא, דכד משקין ליה מיא לפירא ורבי [כשמשקים את עצי הפרי במים, הפירות גדלים], ועל שם גידול הפרי נקראת ההשקאה "שולח מים". (13)
שנינו במשנה: "הרי עלי ציפורים", רבי מאיר אומר: נזיר.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי מאיר?
אמר ריש לקיש: ציפרין סמוכין ל"שיער" קיבל עליו.
דכתיב: "עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין [עד ששערותיו - של נבוכדנצר - ככנפי נשרים גדלו על כל גופו, וצפרניו כצפור] ".
כלומר: מה שאמר "ציפורים" היינו מילת "ציפרין", שנכתבה בסמוך לשיער, וכאילו אמר: הרי עלי מצוה ששייך בה ציפרין התלויים במצות שיער, והם קרבן נזיר טמא הבא מציפורים [שתי תורים או שני בני יונה].
ומכל מקום, אין די במה שאמר "ציפורים" לבד, אלא אם כן נזיר עובר לפניו, אבל כשאין נזיר עובר לפניו, לא מועיל אפילו לרבי מאיר, אלא אם כן אמר בפירוש "הריני מקבל עלי ציפורים הסמוכין לשיער". (14)
ומבאר ריש לקיש את מחלוקת רבי מאיר וחכמים:
רבי מאיר סבר: מתפיס איניש במידי דסמיך ליה [מתפיס אדם את נזירותו במילה הסמוכה למילה שאמר].
דף ג:
ורבנן סברי: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה. (1)
רבי יוחנן אמר: דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין רבנן - סברי: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה.
אלא היינו טעמא דרבי מאיר שהוא נזיר כאשר אמר "הרי עלי ציפורים": משום דחיישינן שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו, כלומר: חוששים אנו שמא נתכוין לקבל עליו מצות נזירות, ששייך בה ציפורים אם נטמא.
ומקשינן: מכדי "חיישינן" קאמר, כלומר: היות ואף אתה אומר שאין זה ודאי שלכך נתכוין - אם כן לא יהא נזיר, כי:
דילמא צפורי נדבה קביל עליו [שמא קיבל עצמו להביא ציפורים לעולת נדבה], כי היות ואין הדבר ברור שנתכוין לנזירות, יש עלינו להקל ולומר שלא קיבל על עצמו נזירות, כי אין נוח לאדם לקבל על עצמו נזירות, מאחר שהנזירות חמורה עליו, ויש בה טורח!?
ומשנינן: אם כן - שכוונתו היה לציפורי נדבה - "הרי עלי קן" [שתי תורים או שני בני יונה] מבעי ליה למימר, שכן דרך נודבי נדבת עולת העוף להשתמש בלשון "קן"; ובהכרח שכוונתו היתה לנזירות.
ואכתי מקשינן: ודלמא "הרי עלי צפורי מצורע" - קאמר, כלומר: מתחייב אני להביא במקום מצורע את הציפורין הנצרכים לטהרתו!?
ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון שהיה נזיר עובר לפניו. (2)
וסבורה היתה הגמרא, שהכוונה לנזיר טמא עובר לפניו, ולפיכך מקשינן:
ודלמא נזיר טמא ולפוטרו מן קרבנותיו, שקיבל על עצמו להביא את קרבנות הטומאה של אותו נזיר שעבר לפניו!?
ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון שהיה נזיר טהור - שאינו מביא ציפורים - עובר לפניו; ואמר הנודר בלבו להיות שייך במצות נזירות, ששייך בה ציפורין אם ייטמא. (3)
ומפרשינן: מאי בינייהו בין רבי יוחנן לריש לקיש? (4) איכא בינייהו, כגון דאמר "ציפורים הסמוכין לשער עלי" -
דלרבי יוחנן: אף על גב דאמר הכי בפירוש: "ציפורים הסמוכים לשער", אי נזיר עובר לפניו, אין, אבל אי לא, לא.
ואילו לרבי שמעון בן לקיש: כיון דאמר בפירוש "ציפרין הסמוכין לשער עלי", לכן אף על גב דאין נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר. (5)
ומקשינן: מי איכא למאן דאמר: "לא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה", וכי יש מי שסובר כן!? (6) והתניא: האומר "ימין שלא אוכל ככר זה" הרי זו שבועה, והרי מאי טעמא הוי שבועה, וכי לאו משום דכתיב "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם", וכיון שנסמכה שבועה ל"ימין" לכן הרי זו שבועה!?
אמרי בני הישיבה לתרץ:
לא -
אלא משום דימין גופיה איקרי שבועה, דתניא:
מנין לאומר "ימין" שהיא שבועה, שנאמר: "נשבע ה' בימינו".
ומנין לאומר "שמאל" שהיא שבועה, שנאמר: "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו", והיינו שמאל, כי הכוונה היא לתפילין שבשמאל. (7)
שלשה מינין אסורין בנזיר:
א. הטומאה למת; ב. התגלחת; ג. היוצא מן הגפן, ובכלל זה גם החרצנים והזגים [הגרעינים והקליפות].
מתניתין:
האומר: "הריני נזיר מן החרצנים", שקיבל על עצמו איסור אכילת חרצנים, אבל לא הזכיר את שאר איסורי הנזירות. (8)
וכן האומר: "הריני נזיר מן הזגים", ולא הזכיר יותר.
וכן האומר: "הריני נזיר מן התגלחת".
וכן האומר: "הריני נזיר מן הטומאה".
בכל אלו הרי זה נזיר גמור, וכל דקדוקי נזירות עליו.
כלומר: לא מיבעיא שנאסרו עליו היוצא מן הגפן והתגלחת ואף שלא פירט אותם, אלא אפילו הטומאה שאינה נוהגת בכל נזירות - שהרי "נזיר שמשון" מותר בה, כדלקמן ד א - אף היא נאסרה עליו. (9)
גמרא:
מבארת הגמרא: מתניתין - משנתנו הסוברת, שבקבלת אחד מן האיסורים הרי הוא נאסר בכל איסורי הנזירות - דלא כרבי שמעון החולק (10) וסובר שאינו נעשה נזיר בכך.
דתניא: רבי שמעון אומר: אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולם [מכל מה שנאסר על הנזיר], או שיאמר: "הריני נזיר" סתם שגם זה כולל את כולם, אבל אם בא לפרט את איסורי הנזיר, צריך שיפרט את כולם. (11)
ורבנן (12) אמרי: אפילו לא נזר [לא אסר את עצמו בתורת נזירות] אלא בחד מנהון [באחד מן הדברים שנאסרו לנזיר] הוי נזיר גמור, וכאומר "הריני נזיר" בסתמא. (13) ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי שמעון הסובר שאינו נעשה נזיר כשאסר על עצמו דבר אחד בלבד? (14)
משום דאמר קרא [שאמר הכתוב] "מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג", ולכן אמר הכתוב "מכל", כדי ללמד: עד שיזיר מכל אשר יעשה מגפן היין; והיות וגילה הכתוב ביוצא מן הגפן שהוא צריך לפרט את הכל, הוא הדין שצריך לפרט גם איסורי תגלחת וטומאה.
ומפרשינן: ורבנן - החולקים על רבי שמעון - מאי טעמייהו!?
משום דאמר קרא [אמר הכתוב]: "מיין ושכר יזיר", והלא כבר נאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" ובכלל זה יין ושכר, אלא ללמדנו שאפילו לא נזר אלא מיין או שכר ולא נזר משאר יוצא מן הגפן, אפילו הכי הוא נזיר לכל, ואפילו כשהוא בא לפרש, אינו צריך לפרש את הכל. (15)
ותמהינן: ורבי שמעון נמי, הכתיב "מיין ושכר יזיר", ומה כתוב זה בא ללמד לדעתו!? ומפרשינן: ההוא קרא "מיין ושכר יזיר", מיבעי ליה, אותו מקרא נצרך לרבי שמעון כדי ללמד:
לאסור על הנזיר אף יין מצוה [יין שמצוה לשתותו] כיין הרשות!
ופרכינן: וכי מאי היא "יין מצוה", הרי ודאי יין דקידושא ואבדלתא [יין של קידוש ושל הבדלה]!?
דף ד.
והרי אי אפשר שבא הכתוב לאסור יין זה, שהרי -
וכי (1) מושבע ועומד עליו, על יין של קידוש והבדלה לשתותו, מהר סיני הוא, עד שתאמר אין נזירות חלה עליו!?
כי אמנם יש מצוה מן התורה לקדש את השבת בכניסתה ובצאתה בדברים של שבח וקידוש, (2) אבל מן התורה אינו צריך לקדש או להבדיל על היין, אלא רק חכמים תיקנו שיהיה הקידוש או ההבדלה על היין.
ונמצא, שאין מצוה מן התורה ביין, ואיך נאמר שאת שתיית היין הזה בא הכתוב לאסור? (3) ומפרשינן: אלא, יין מצוה שבא הכתוב לאסור על הנזיר, הוא כי הא [כגון מה] דאמר רבא: מי שאמר "שבועה שאשתה יין", וחזר ואמר "הריני נזיר" - אתיא נזירות, וחיילא על שב ועה.
בא חיוב הנהגת הנזירות, שאוסרו בשתיית יין, ומבטל את החיוב שנתחייב לשתות יין בגלל השבועה.
ויין זה הוא "יין מצוה", ובא הכתוב "מיין ושכר יזיר", לרבות את היין הזה, שיהיה גם הוא אסור לנזיר. (4)
ומקשינן: ורבנן נמי, שלמדו מן המקרא "מיין ושכר יזיר", שהנודר באחד מאיסורי נזיר נאסר בכולן - הא מיבעי ליה, הרי יש צורך בפסוק הזה כדי לאסור יין מצוה כיין הרשות. ואם כן, כיצד הם דרשו ממנו שאם נדר באחד מאיסורי נזיר הוא נעשה נזיר בכל!?
ומשנינן: אף על פי שהכתוב בא ללמד על יין מצוה, בכל זאת, יש ללמוד ממנו גם שהנוזר באחד מאיסורי נזיר הרי הוא נאסר בכולם,
כי אם כן, אם תאמר שלא בא הכתוב אלא ללמד דין אחד בלבד, לימא קרא [יאמר הכתוב] רק "מיין יזיר" -
מאי, מהו שהוסיף ואמר הכתוב "ושכר" [והכונה לשכר הנעשה מן היין]?
אלא שמעת מינה מכפל לשון הכתוב "יין ושכר", תרתי, את שתי ההלכות: א. לאסור יין מצוה כיין הרשות.
ב. הנוזר מאחד מאיסורי נזיר, נאסר בכולם.
ועתה דנה הגמרא בדברי רבי שמעון:
ורבי שמעון, שאינו דורש ממקרא זה לרבות גם את הנוזר מאחד מאיסורי נזיר שהוא אסור בכולם - אמר לך: