חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרשת נזיר
[מבוארת על פי פירוש רש"י, וכלולים בה יסודות תורת הנזיר לפי שיטת התוספות]
א. קבלת הנזירות ואיסור יין לנזיר:
וידבר ד' אל משה לאמר.
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, איש או אשה כי יפלא [יפרש] (1) לנדר נדר נזיר [לנדור נדר של נזירות; "נזירות" לשון פרישות הוא, שפורש מן היין] להזיר לד' [להבדיל את עצמו מן היין לשם שמים]: (2)
מיין [חדש] ושכר [יין ישן שהוא משכר] יזיר, חמץ יין [חומץ הנעשה מן היין] וחמץ שכר [חומץ הנעשה מן השכר] לא ישתה, וכל משרת ענבים [ענבים ששרו במים ויש במים טעם יין, או פת ששרתה ביין] (3) לא ישתה, (4) וענבים לחים ויבשים [הן לחים והן יבשים] לא יאכל.
כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים [הם הגרעינין] ועד זג [הם הקליפות שמבחוץ] (5) לא יאכל.
ב. איסור התגלחת לנזיר:
כל ימי נדר נזרו, תער (6) לא יעבר על ראשו [לגלח את שער ראשו] עד מלאת הימים אשר יזיר לד' קדש יהיה [השער שלו] (7) גדל פרע שער ראשו ["פרע שער" הוא גידול של שער, כלומר: קדוש יהיה שער ראשו לענין שיגדלנו]. (8)
ג. איסור הנזיר מליטמא למתים: כל ימי הזירו לד' (9), על נפש מת לא יבא [לא והל שהמת שם]. (10) [ואפילו] לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו (11) לא יטמא (12) להם במתם, כי נזר [כתר (13)] אלהיו על ראשו. (14) כל ימי נזרו, (15) קדוש הוא לד' [גופו קדוש הוא לה' מלהיטמא למתים]. (16) ד. דין נזיר שנטמא, שמגלח ומביא קרבן טומאה, והיא נקראת "תגלחת טומאה":
וכי ימות מת עליו [באהל שהנזיר בו] (17) בפתע [זה אונס] פתאום [זה שוגג], (18) וטמא [בכך את] ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו [ביום הזייתו מאפר פרה אדומה כדי להיטהר, דהיינו, ביום השביעי (19) שהוא יום הזאתו השניה, שהנטמא למת מזין עליו בשלישי ובשביעי] ביום השביעי יגלחנו.
וביום השמיני [לטהרתו] (20) יבא שתי תרים או שני בני יונה אל הכהן, אל פתח אהל מועד.
ועשה הכהן אחד [מהם] לחטאת ואחד [מהם] לעלה, (21) וכפר [הכהן] עליו מאשר חטא על הנפש [שלא נזהר מטומאת המת], (22) וקדש [הנזיר] את ראשו [לחזור ולהתחיל מנין נזירותו] ביום ההוא. (23)
דין סתירת הנזירות בגלל הטומאה:
והזיר [הנזיר] לד' את ימי נזרו [יחזור וימנה נזירותו כבתחלה], והביא (24) כבש בן שנתו [תוך שנתו] לאשם, והימים הראשנים [שכבר נהג בנזירות] יפלו [לא יעלו לו מן המנין], כי טמא נזרו.
ה. דין תגלחת הנזיר וקרבנותיו במלאת ימי נזרו, והיא נקראת "תגלחת טהרה":
וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת [כלומר: אחר מלאת] (25) ימי נזרו יביא אתו [יביא את עצמו] (26) אל פתח אהל מועד.
והקריב [הנזיר] את קרבנו לד' כבש בן שנתו [תוך שנתו] תמים אחד לעלה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, (27) ואיל אחד תמים לשלמים: (28) וסל [שבו עשר] מצות סלת חלת בלולות בשמן, (29) ו[עוד עשרה] רקיקי מצות [שאינם בלולים בשמן אלא] משחים בשמן, ומנחתם ונסכיהם [של העולה והשלמים, כשיעורם האמור בפרשת הנסכים]. (30)
והקריב הכהן [את הקרבנות] לפני ד' [לעזרה], ועשה [הכהן] את חטתו ואת עלתו [של הנזיר].
ואת האיל יעשה זבח שלמים לד' על סל המצות [ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם], ועשה הכהן (31) את מנחתו ואת נסכו [של האיל].
וגלח הנזיר פתח אהל מועד [כלומר: יגלח הנזיר אחר שישחט את השלמים בפתח אוהל מועד] (32) את ראש נזרו, (33) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים [תחת הדוד שהוא מבשלן בו]. (34)
ולקח הכהן את הזרע בשלה [לאחר שנתבשלה] מן האיל [של השלמים], וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד, ונתן [את כולם] על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. (35)
[ולאחר התגלחת] והניף אותם הכהן [הכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף] (36) תנופה לפני ד', קדש הוא לכהן [החלה והרקיק והזרוע, תרומה הן לכהן] על חזה התנופה ועל שוק התרומה [מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים, עוד ניתוסף בשלמי נזיר גם הזרוע], (37) ואחר ישתה הנזיר יין. (38)
זאת תורת הנזיר אשר ידר, קרבנו לד' על נזרו [האמור למעלה, הוא] מלבד אשר תשיג ידו, [שאם אמר "הריני נזיר על מנת לגלח על ק' עולות ועל ק' שלמים", כי אז] כפי נדרו אשר ידר, כן יעשה מוסף על תורת נזרו.