חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - מי שאמר
מתניתין:
מי שאמר (4): "הריני נזיר" ולא אמר מנין אלא נזר סתם נזירות שהיא שלשים יום, הרי זה מגלח [מביא קרבנותיו ומגלח] ביום השלשים ואחד, כי זמן התגלחת הוא אחר שתמו ימי הנזירות.
ואם גילח ליום השלשים הרי זה יצא, משום ש"מקצת היום ככולו", ומאחר שנהג בנזירות בתחלת יום השלשים, הרי זה כאילו נהג נזירות יום שלם, ונמצא שגילח אחר השלמת הנזירות. (5)
אבל אם אמר: "הריני נזיר שלשים יום", שלא היה צריך לומר אלא "הריני נזיר" כיון שאף סתם נזירות שלשים יום היא, והוא הוסיף ואמר "שלשים יום" -
אם גילח ליום השלשים, לא יצא, כי אנו מפרשים את תוספת המלים "שלשים יום", שכוונתו לחייב את עצמו בניהוג נזירות של שלשים יום "שלמים" שלא נאמר בהם "מקצת היום ככולו", ולכן לא יצא, שהרי גילח קודם שגמר את ימי נזירותו. (6) מי שנזר שתי נזירות [בחול"ם] סתם, שכל אחת מהן היא שלשים יום:
הרי זה מגלח (7) את הנזירות הראשונה ביום השלשים ואחד, ואת השניה מגלח אפילו לכתחילה ביום הששים ואחד של הנזירות הראשונה שהוא יום השלשים ואחד של הנזירות השניה, כי ביום השלשים ואחד של הראשונה לאחר התגלחת התחיל מנין הנזירות השניה, (8) ונמצא כי ביום הששים נשלמו שלשים יום של נזירות שניה, והרי זה מגלח למחרתו ביום הששים ואחד.
ואם גילח את הראשונה ליום השלשים - שיצא בדיעבד היות ו"מקצת היום ככולו"
- (9) הרי זה מגלח לכתחילה את השניה ביום הששים שהוא יום השלשים ואחד לתחלת מנין הנזירות השניה.
ואם גילח את השניה ביום הששים חסר אחד - לאחר שגילח את הראשונה ביום שלשים שלה - הרי זה יצא, וכשאר נזיר המגלח ביום שלשים יום שיצא. (10) וזו עדות העיד רבי פפייס: על מי שנזר שתי נזירות סתם:
שאם גילח את הראשונה ליום השלשים, הרי זה מגלח לכתחילה את השניה ליום הששים.
ואם גילח את השניה ליום הששים חסר אחד, הרי זה יצא.
שיום שלשים למנין נזירות הראשונה עולה לו מן המנין לכאן ולכאן, דהיינו הן לנזירות הראשונה והן לנזירות השניה, שתחלתו עולה לו להשלמת השלשים של נזירות הראשונה, וסופו עולה לו לתחלת מנין הנזירות של השניה. (11)
מי שאמר הריני נזיר נזירות סתם:
אם נטמא ביום השלשים - קודם הבאת קרבנות ותגלחת - הרי זה סותר את הכל, כיון שהוא עומד עדיין בתוך ימי נזירותו שהן שלשים יום. (12)
רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה ימים, כלומר: ממתין שבעה ימים עד שייטהר ויביא את קרבנותיו בטהרה; (13) וטעמו הוא, משום שלדעתו אומרים "מקצת היום ככולו" אף לענין זה שתהא חשובה הסתירה כאילו היא אחר שכבר נהג את כל נזירותו. (14)
הריני נזיר שלשים יום שייתר בלשונו לומר "שלשים יום", כי די היה לו לומר "הריני נזיר" כיון שסתם נזירות שלשים יום, בהכרח שנתכוין לחייב את עצמו בניהוג של שלשים יום שלמים שאין בהם "מקצת היום ככולו".
ולפיכך אם נטמא ביום השלשים הרי זה סותר את הכל מן התורה, ואפילו לרבי אליעזר, שהרי אין שייך לומר "מקצת היום ככולו", כיון שמשמעות דבריו היא שיהיו שלמים. (15)
הריני נזיר מאה יום:
אם נטמא ביום המאה הרי זה סותר את הכל, שהרי לדעת חכמים אין מועיל "מקצת היום ככולו" לענין סתירה, והרי הוא בתוך ימי נזירותו וסותר את הכל. (16)
רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים יום, ואף שלדעת רבי אליעזר אומרים "מקצת היום ככולו" אף לענין סתירה; רבי אליעזר לומד מן הכתוב "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו", להחמיר על מי שנזר נזירות מפורשת ונטמא ביום מלאת שיינתן לו תורת נזיר, דהיינו נזירות נוספת כשיעור סתם נזירות שהיא שלשים יום. (17)
ואם נטמא ביום המאה ואחד, הרי זה סותר שלשים יום, ואף שהוא לאחר מלאת, גזרו חכמים ביום המאה ואחד אטו יום שלשים של סתם נזירות, וכשם שביום שלשים של סתם נזירות הרי זה סותר את כולו דהיינו שלשים יום, כך אם נטמא ביום המאה ואחד הרי הוא סותר שלשים יום. (18)
רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה, שהרי לשיטתו אפילו אם נטמא ביום השלשים של סתם נזירות אינו סותר אלא שבעה, וכל שכן ביום המאה ואחד.
גמרא:
שנינו במשנה: מי שאמר הריני נזיר, ונטמא יום שלשים, סותר את הכל; רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה:
דף טז:
ומפרשת הגמרא: כי קסבר רבי אליעזר "כל אחר מלאת" שבעה הוא סותר בלבד.
כלומר: לרב מתנא הסובר: סתם נזירות שלשים יום, הרי הוא סותר שבעה בלבד כי הוא ביום שאחר מלאת כיון שאנו אומרים בתחלתו "מקצת היום ככולו"; וחכמים סוברים שלענין סתירה אין אומרים "מקצת היום ככולו".
ולבר פדא שנסתיימה הנזירות ביום הכ"ט, סברת רבי אליעזר היא משום שהוא אחר מלאת, ואף חכמים מודים לו בזה, אלא שהם סוברים שמדרבנן סותר ביום השלשים, אטו מי שנזר נזירות מפורשת של שלשים יום ונטמא ביום השלשים שהוא סותר את הכל.
אבל כשאמר הריני נזיר שלשים יום, ונטמא ביום השלשים, סותר את הכל כמו ששנינו במשנה, ולא פליג רבי אליעזר, כיון דאמר "שלימין", כלומר: כיון שייתר בלשונו ואמר "שלשים יום" ולא היה צורך להוסיף כן, כי אף סתם נזירות היא שלשים יום, הרי זה כאילו אמר "שלימין" שלא יחול בהם דין "מקצת היום ככולו".
הריני נזיר מאה יום, ונטמא יום מאה סותר את הכל; רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים.
וכולה פירושא דמתניתין כדהוינן בה [כקושיות ותירוצי הגמרא לעיל בפרק ראשון] אליבא דבר פדא ורב מתנא. (1)
מתניתין:
מי שנזר והוא בבית הקברות, שקיבל עליו נזירות כשהוא טמא מן הקבר, [או שהיה טמא בשאר טומאת מת, ונזר], הרי הוא חלוק ממי שנטמא אחר שנזר, ואינו מביא קרבן טומאה לכשייטהר.
ואפילו אם היה שם [בבית הקברות, או שיצא משם ועדיין לא נטהר] שלשים יום שהוא מנין הפחות שבנזירות, אין עולין לו ימים אלו שהוא טמא בהן מן המנין של ימי נזירות - כלומר: שאף על פי שנשתהה בטומאתו ימים הראויים לנזירות שלימה והיה לנו לומר שיהא קרוי "נזיר" לענין שנזקיקהו להביא קרבן טומאה ולהתחיל אחרי כן בנזירות טהרה - אינו כן, ואינו מביא קרבן טומאה. (2)
המשנה הבאה עוסקת במי שנזר כשהיה טמא, ומבארת שדינו חלוק מנזיר טהור שנטמא, כי הנזיר הטהור שנטמא, הרי הוא מביא קרבן טומאה - שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנה לאשם - ביום השמיני לטומאתו, ואילו מי שנזר כשהוא טמא אינו מביא קרבן טומאה, ובברייתא בגמרא מבואר, שאף אינו מגלח את ראשו ביום השביעי כשאר נזיר טהור שנטמא.
ובסוגיא שלאחריה יבואר, אם לענינים אלו בלבד חלוק הטמא שנזר משאר נזיר טהור, או שהוא חלוק ממנו אף לענינים אחרים.
והטעם הוא: כי אין קרבן טומאה אלא בנזיר טהור שנטמא, ולא בטמא מעיקרו, ולקמן בברייתא יח א, למדוהו מן הכתובים.
אבל אם יצא מבית הקברות וטיהר את עצמו בהזאה וטבילה, (3) ונכנס - אפילו ביום טהרתו שהוא יום השביעי (4) - לבית הקברות, ונטמא שם:
הרי הן עולין לו מן המנין, כלומר: אותו יום שביעי עולה לו מן המנין של ימי הנזירות, ונמצא שהוא נזיר טהור שנטמא, (5) ולכן מביא הוא קרבן טומאה.
רבי אליעזר אומר לחלוק על דברי תנא קמא הסובר: אפילו אם לא מנה אלא יום אחד של נזירות בטהרה, הרי הוא מביא קרבן טומאה: לא אם נכנס לבית הקברות בו ביום שנטהר; אלא רק אם נכנס למחרת טהרתו ואילך, אז סותר הוא את שני הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה. (6)
ומשום שנאמר: "והימים הראשונים יפלו", ללמד: אינו סותר את שכבר מנה עד שיהו לו ימים ראשונים [שני ימים לפחות] של נזירות בטהרה, דהיינו סוף יום טהרתו ותחלת יום טומאתו, אבל אם נכנס לבית הקברות ביום הראשון של טהרתו אינו סותר את היום הראשון שמנה, והוא מצטרף לו לעשרים ותשעת הימים שישלים את נזירותו לאחר שייטהר.
ואף קרבן טומאה אינו מביא כל שלא עברו שני ימים, כי כל שאין מתקיים "והימים הראשונים יפלו", אין מתקיים "וביום השמיני יביא שתי תורים וגו'". (7)
גמרא:
איתמר:
מי שנזר והוא בבית הקברות:
רבי יוחנן אמר: נזירות חלה עליו מיד לכל דבר, ולוקה הוא כשהוא עדיין בבית הקברות על הטומאה שהוא ממשיך להיטמא שם אם התרו בו לצאת משם ולא יצא, (8) וכן לוקה על שאר איסורי נזיר כשעבר עליהם, וכשייטהר מטומאתו אינו צריך לקבל עליו נזירות בשנית.
וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו עד שייטהר, ולכשייטהר יקבל עליו נזירות ויהא נזיר, ועד שלא נטהר אינו לוקה על איסורי נזיר. (9)
ומבארת הגמרא את מחלוקתם:
רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו, דסבר: מיתלא תליא וקיימא [תלויה הנזירות ועומדת], כלומר: דין נזירות טהרה לענין הבאת קרבן טומאה [אם ייטמא שוב], תלויה היא ועומדת עד שיצא מבית הקברות וייטהר -
וכיון דמשכחא טהרה חיילא, [וכיון שמוצאת היא טהרה הרי היא חלה], כלומר: כשיצא משם וייטהר, ומצאה לה נזירות הטהרה לענין דין הבאת קרבן טומאה מקום לחול שהרי כבר טהור הוא, הרי היא חלה מאליה, ואינו צריך לקבל עליו נזירות בשנית. (10)
וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו בעודו טמא עד שייטהר, ורק אי הדר ואמר [אם חזר ואמר לכשייטהר] שתחול עליו הנזירות, הרי היא חיילא עליה [חלה הנזירות עליו], ואי לא אמר שוב כשייטהר שתחול עליו הנזירות, לא חלה עליו נזירות.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממשנתנו:
מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.
ומדייקת הגמרא: קרבן טומאה הוא דלא מייתי [קרבן טומאה בלבד אינו מביא], הא נזירות עצמה מיחל חיילא עליה, לענין שילקה על כל איסורי נזיר; (11) ותיקשי לך שאתה סובר: אין נזירות חלה עליו עד שייטהר!?
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אינו בתורת טומאה שלא חלה עליו נזירות כלל ואין הוא נזיר טמא כלל, (12) ולכן אינו בתורת קרבן טומאה.
איתיביה לריש לקיש הסובר אין נזירות חלה מיד על טמא שקיבל נזירות בטומאתו:
מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין, ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים.
אי אמרת בשלמא חיילא הנזירות מיד וכדעת רבי יוחנן, היינו טעמא דסופג את הארבעים, כלומר: ניחא מה שלמדנו שהוא סופג את הארבעים.
אלא אי אמרת כדברי ריש לקיש שלא חיילא הנזירות מיד, אמאי סופג את הארבעים אם עבר על איסורי נזיר קודם שנטהר וקיבל עליו נזירות!? (13)
דף יז.
ומשנינן: הכא בברייתא במאי עסקינן: ביוצא מן הטומאה [שנטהר ממנה], ושוב נכנס למקום טומאה - כלומר: לעולם כל עוד שלא חזר וקיבל עליו את הנזירות אינו סופג את הארבעים, אלא שהברייתא עוסקת כשכבר נטהר מטומאתו וחזר קיבל עליו את הנזירות, ומלמדת אותנו, שאם עכשיו חזר ונכנס למקום הטומאה הרי הוא לוקה על הטומאה; וכן אם לא נכנס למקום טומאה, אלא שעבר על שאר איסורי נזיר, הרי הוא לוקה ארבעים. (1)
איתיביה לריש לקיש, הסובר שאין נזירות חלה עליו עד שיקבל: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא:
שהטמא שנזר, שביעי שלו אחר שהזה וטבל (2) עולה לו למנין ימי הנזירות שהוא צריך למנות.
ונזיר טהור שנטמא, היות וצריך הוא להביא קרבנות ביום השמיני, אין שביעי שלו עולה לו למנין, ואינו מונה אלא מיום השמיני. (3) ומשמע שיום שביעי עולה לו מן המנין אף קודם שחזר וקיבל עליו נזירות, ואי סלקא דעתך לא חיילא עליו נזירות עד שיקבל, אמאי עולה לו יום שביעי מן המנין קודם שקיבל עליו!? (4)
ומכח קושיא זו אמר מר בר רב אשי לפרש את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באופן אחר:
מיחל על הטמא נזירות כולי עלמא בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש - לא פליגי דחיילא מיד לאסור עליו יין ותגלחת וללקות עליהם, ולכשיצא מבית הקברות שוב אינו צריך לקבל עליו נזירות.
ונתיישבה הברייתא ש"שביעי עולה לו מן המנין" בלי קבלה, ומשום שאכן אין הוא צריך קבלה.
אלא כי פליגי - רבי יוחנן וריש לקיש - למילקי על הטומאה אם התרו בו לצאת מבית הקברות ולא יצא, או על טומאה אחרת שייטמא קודם שייטהר.
רבי יוחנן סבר: כיון דחיילא נזירות לכל שאר איסורי נזיר לקי אף על הטומאה.
וריש לקיש סבר: לא לקי על טומאה ואף שחיילא נזירותו, ומשום שבכלל מיעוט התורה מקרבן טומאה יש מיעוט אף ממלקות, ואולם איסור יש. (5) ולדעת רב אשי, כך איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממשנתנו: (6)
מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.
ומשמע: קרבן טומאה הוא דלא מייתי, הא מילקא לקי עליה [על הטומאה], שהרי אם לא כן, היה לתנא לשנות "אינו לוקה", ותיקשי לריש לקיש הסובר שאינו לוקה על הטומאה!?
ומשנינן: אכן בדין הוא דליתני גם "ואינו לוקה", אלא משום [אגב] דקתני סיפא "יצא ונכנס עולה לו מן המנין ומביא קרבן טומאה" וממילא אנו יודעים שלוקה, ואין צריך לכתוב כן בפירוש - לכן תנא אף ברישא רק "ואינו מביא קרבן טומאה", ולא שנה התנא גם "ואינו לוקה".
ועוד הוסיף רבי יוחנן (7) לומר לריש לקיש, תא שמע:
אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא, אלא טמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין כי אינו מביא קרבן טומאה ביום השמיני, ונזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו למנין, שאין נזירות טהרה חלה עליו עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני.
הא למלקות - על טומאה אם נטמא מחדש - זה וזה [טמא שנזר ונזיר טהור שנטמא] שוין, כי היות ושנה התנא את החילוקים שביניהם, הרי שאם תמצי לומר שאף לענין מלקות יש ביניהם חילוק, היה לו לשנות גם חילוק זה!? אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: לא כאשר אמרת, שלמלקות על טומאה זה וזה שוין, אלא לחיוב תגלחת זה וזה שוין, שאף הטמא שנזר צריך לגלח ביום השביעי. (8)
תמהה הגמרא על ריש לקיש: אבל לענין מלקות על טומאה מאי יהיה הדין לדעת ריש לקיש!?
שזה - נזיר טהור שנטמא - לוקה, וזה טמא שנזר - אינו לוקה!?
אם כן ליתנייה, ישנה התנא אף חילוק זה.
ומשנינן: לכן לא שנה התנא אף חילוק זה, כי בתקנתא קא מיירי, כלומר: אין הברייתא עוסקת אלא להורות לנו את תקנתו של הנזיר אימתי מתחיל הוא נזירות טהרה,
אבל בקלקולא [להורות לנו כיצד יהא דין העובר על איסור טומאה במזיד] (9) לא קא מיירי [אין הברייתא עוסקת]. (10)
תא שמע:
מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים, וכשיטת רבי יוחנן בכל דבריו.
ומסקינן: אכן תיובתא דריש לקיש הסובר שאין מלקות על טומאה בטמא שנזר. (11) א. טמא שנכנס למקדש, אם בשוגג נכנס [בין שנעלמה ממנו טומאה, ובין שנעלם ממנו המקדש] הרי הוא חייב קרבן חטאת עולה ויורד, ואם במזיד נכנס והתרו בו הרי הוא חייב מלקות, ואם לא התרו בו הרי הוא חייב כרת, וחיובים אלו הוא אפילו אם נכנס ויצא מיד ולא שהה כלום.
ב. מי שנטמא בעזרה עצמה באונס, אינו חייב קרבן עד שישתחוה ואפילו לא שהה כדי שיעור השתחויה, או שישהה כדי שיעור השתחויה, והלכה למשה מסיני היא במי שנטמא בעזרה, כמבואר במשנה בשבועות יד ב וברמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ג הכ"ב וכ"ג.
ג. שיעור השתחויה נחלקו בגמרא שבועות טז ב כמה הוא, ופסק הרמב"ם שם שהשיעור הוא כדי לקרות "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו". (12)
בעי רבא:
נזיר (13) והוא בבית הקברות, מהו -
האם גם לענין נזיר בעי שהייה כדי השתחויה (14) למלקות - (15)
או לא בעי שהייה כדי השתחואה למלקות? ומפרש לה הגמרא ואזיל. (16)
ומקשינן עלה: היכי דמי, באיזה אופן נסתפק רבא? אילימא דהיה בבית הקברות ואמרי ליה העדים כדי להתרות בו: "לא תינזור" ועבר על דבריהם ונזר, ולא שהה שם כדי השתחויה, ובזה הוא שנסתפק רבא, אם כמו שבנטמא בעזרה אין הוא חייב עד שישהה כשיעור, כך נאמר גם בנזיר זה שאינו חייב עד שישהה כדי שיעור השתחויה -
אם כן למה לי שהייה בבית הקברות כלל!? (17)
והרי נזיר טהור שנכנס לבית הקברות מאי טעמא לא בעי שהייה, משום דקא מתרי ביה [שהתרו בו] שלא יכנס!? הכא נמי כשנזר בבית הקברות הרי קא מתרי ביה [שלא ינזור], ואם כן אף אם לא שהה כלום בית הקברות הרי הוא חייב, וכיון שאינו צריך שהייה כלל, ודאי שלא נאמר בו שיעור לשהייה!?
כלומר: עד כאן לא שמענו שיש שיעור לשהייה, אלא במקום שהחיוב הוא על השהייה, [וכגון שהיתה הטומאה עצמה שנטמא בעזרה על ידי אונס, שכל חיובו הוא על השהייה], ובשהייה נאמרה הלכה שיש לה שיעור, אבל כשטימא עצמו במזיד בעזרה הרי הוא חייב מיד בלי שהה שיעור שהייה; ואם כן בנזר בבית הקברות למה יצטרך שיעור שהייה, הרי על עצם קבלת הנזירות אנו מחייבים אותו, כי מה לי אם הנזיר נטמא ומה לי אם הטמא נזר, בין כך ובין כך הרי הוא "נזיר טמא", וכל שאין אנו מחייבים על השהייה לא נאמרה הלכה כלל. (18)
דף יז:
אלא באופן זה הוא שנסתפק רבא:
כגון שנכנס נזיר טהור (1) בשידה תיבה ומגדל [מיני אוהלים מיטלטלים המפסיקים בין הטומאה ליושב בתוכה] לבית הקברות, ובא חבירו ופרע מעליו באונסו של הנזיר (2) את המעזיבה של גג האוהל, ונטמא באויר בית הקברות -
ונמצא שלא עשה מעשה כלל, אלא שעל השהייה אנו מחייבים אותו, ויש להסתפק אם צריך הוא שיעור שהייה כדי השתחויה. (3)
וטעם ספיקו של רבא הוא, האם נאמר דכי גמירין [נאמרה הלכה למשה מסיני] "שהייה" בבית המקדש בלבד -
אבל אבראי [חוץ לבית המקדש], לא. (4)
או דילמא: לא שנא? (5) ומסקינן: תיקו!
בעי נסתפק רב אשי:
נזר והוא בבית הקברות, האם טעון הוא גילוח ["תגלחת טומאה"] כשאר נזיר שנטמא, שהוא מגלח ביום השביעי, או אינו טעון גילוח, ומשום שיש לומר: אין תגלחת בלי קרבן טומאה, וכיון שאינו מביא קרבן אף תגלחת אינו צריך? (6) ומפרשת הגמרא את הספק: (7)
האם נאמר דכי בעי תגלחת, דוקא נזיר טהור שנטמא, דקא מטמא לנזירותיה [שטימא את נזירותו] - (8)
אבל טמא שנזר ולא נטמאה נזירותו - לא.
או דילמא: לא שנא, ואף בטמא שנזר צריך הוא "תגלחת טומאה"?
תא שמע לפשוט שאינו צריך גילוח, ממשנתנו:
מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אינו עולה לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.
ומשמע: קרבן טומאה הוא דלא מייתי (9) [אינו מביא] אבל גלוחי בעי [תגלחת צריך הוא], מדלא שנינו: ואינו מגלח בשביעי שלו.
ודחינן: "מה טעם" קאמר התנא:
מה טעם אינו מביא קרבן טומאה, משום דלא בעי גלוחי, כלומר: תגלחת וקרבן טומאה תלויים זה בזה.
דהיינו, היות ולפי סברתו של רב אשי שאינו טעון תגלחת, הטעם בזה הרי הוא משום שאין תגלחת בלי קרבן טומאה, אם כן יש לומר שסברא זו פשוטה לתנא עד שלא הוצרך לפרשה, והיות ואמר התנא שאינו צריך קרבן ממילא יודעים אנו שאינו מגלח כי הא בהא תליא. (10)
תא שמע מהברייתא שהובאה לעיל בעמוד א:
אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא -
אלא, שהטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין כי אינו צריך להביא קרבן, ונזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו מן המנין, שאינו מתחיל נזירותו עד יום הבאת קרבנותיו. (11)
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, הא לתגלחת טומאה זה וזה שוין שהם צריכים תגלחת, שאם לא כן היה לתנא להוסיף חילוק ביניהם לענין גילוח, ולומר: זה מגלח וזה אינו מגלח!? (12)
הרי למדנו, שאף הטמא שנזר טעון תגלחת טומאה, ונפשטה בעייתו של רב אשי.
ודחינן: לא תדייק כן, אלא תדייק: הא למלקות על טומאה זה וזה שוין. (13)
מקשה הגמרא: אבל לענין תגלחת מאי? אכן זה מגלח וזה אינו מגלח!?
אם כן: ליתנייה, ישנה התנא גם את החילוק הזה שביניהם!?
ומשנינן: אכן כלול אף חילוק זה בדברי התנא, כי תנא: "שביעי שלו עולה לו מן המנין" וכל מילי.
כלומר: כיון שהתנא אומר "שביעי שלו עולה לו מן המנין", והטעם בזה, הרי הוא משום שאינו צריך להביא קרבן, אם כן נכלל ממילא בדברי התנא שאינו צריך להביא קרבן, והיות ואינו צריך להביא קרבן ממילא אנו יודעים שאין צריך לגלח, כי הא בהא תליא. (14) א. "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן", והכהן רואה את הנגע, ופעמים שמטמאהו מיד כשיש בנגע סימני טומאה והרי הוא מצורע מוחלט, ופעמים שמסגירו הכהן שבעה ימים פעם או פעמים כדי לידע אם ייראו בו סימני טומאה, ואחר כך מחליטו או מטהרו, ואותם ימים שהוא מוסגר בהם נקראים "ימי הסגרו".
ב. אותם ימים מעת שטימאהו הכהן והחליטו ועד שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע, הם הנקראים "ימי חלוטו" [או "ימי גמרו"].
ג. משנרפא הנגע, מביא המצורע שתי צפרים, את האחת שוחט הכהן, וטובל בדמה את השניה, ומזה מדמה על המיטהר, ואת הצפור השניה הרי הוא משלח על פני השדה, ומגלח המצורע את כל שערו ואחר כך טובל במקוה, וסופר שבעה ימים והם הנקראים "ימי ספרו", וביום השביעי מגלח שנית ואחר כך טובל, וביום השמיני מביא את קרבנותיו, העשיר מן הבהמה, והדל מן העוף.
ד. נזיר מצורע אינו סותר את הימים הקודמים שכבר מנה, כי לא נאמרה סתירה אלא בטומאת מת.
ה. הברייתא הבאה באה ללמד, שאותם ימים שהוא חלוט בהם - אף שאין הצרעת סותרת את הימים שכבר מנה - מכל מקום אותם ימים אין עולין לו למנין נזירותו, וצריך הוא להשלימם לאחר מכן, אבל כל דקדוקי נזירות עליו אף בימים אלו; וכן מבארת הברייתא בהמשך [שאינו מובא כאן בגמרא אלא לקמן נו א], ש"ימי ספרו" אינם עולים לו במנין ימי נזירותו, ואולם ימי הסגרו עולים לו במנין.
ו. דין זה שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין לומדת הברייתא מנזיר שנטמא במת, שאף הוא אין ימי טומאתו עולין לו מן המנין; והברייתא קוראת לימים שהוא טמא בהן מחמת המת: "ימי טומאתו", ולימים שהוא חלוט בהם מחמת צרעתו: "ימי חלוטו".
תא שמע:
אין לי אלא ימי טומאתו של נזיר שנטמא במת שאין עולין לו מן המנין של ימי הנזירות. (15)
אבל ימי חלוטו של נזיר מצורע מנין שאין עולין לו לנזיר מן המנין, ומשהוחלט הנזיר המצורע, אין הוא כולל את ימי חלוטו במנין ימי נזירותו?
ובהמשך לומדת הברייתא את הדין בקל וחומר.
ועד שלא סיים התנא לבאר את המקור לזה, מסביר התנא:
שמא תאמר: למה לי קל וחומר!? והלא דין הוא שלא יעלו לו ימי חלוטו מן המנין, מדין "במה מצינו" מימי טומאתו למת, כי היות ושוים הם בדיניהם, יש לך ללמוד זה מזה אף לענין "אין עולין מן המנין"; וכך נלמדנו מן הדין: מה ימי טומאתו מגלח הנזיר ביום השביעי שלהם ומביא קרבן ביום השמיני שלהם -
אף ימי חלוטו הרי הוא מגלח בסוף ימי חלוטו, ומביא קרבן ביום השמיני לספרו (16) -
ואם כן יש לנו להשוותם גם לעניננו, ולומר:
מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין, אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.
ומסביר התנא שאי אפשר ללמוד בדין זה: לא אם אמרת בימי טומאתו למת, שאין הם עולין לו מן המנין, משום שכן מבטל [סותר] בו את הימים הקודמין של הנזירות, וכמו שנאמר בנזיר שנטמא במת "והימים הראשונים יפלו", ולפיכך אף אין עולין לו מן המנין.
תאמר בימי חלוטו, שאינו מבטל את הימים הקודמין של ימי נזירותו, ולפיכך יש לומר שאף עולין לו הימים האלו מן המנין. (17)
ולכן צריכים אנו ללמוד שאין ימי חלוטו של מצורע עולין לו לנזיר מן המנין בדין אחר: אמרת:
ומה נזיר שנזר בקבר [בבית הקברות] ששערו ראוי לתגלחת טומאה כשאר נזיר טמא, ומכל מקום אין עולין לו ימי הטומאה מן המנין - (18) ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת מצד הנזירות (19) לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין. (20)
ומברייתא זו פושטת הגמרא את ספיקו של רב אשי:
כי מאי לאו, האם לא כן שזו שאמרו בברייתא: "נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת" היינו תגלחת טומאה, וכפי שנתבאר!?
ואם כן הרי למדנו שהנוזר בבית הקברות צריך הוא תגלחת טומאה כשאר נזיר טמא, ונפשטה בעייתו של רב אשי.
ודחינן: לא כאשר פירשת את התגלחת האמורה בברייתא שהיא "תגלחת טומאה", אלא זו שאמרו בברייתא: "נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת" היינו תגלחת טהרה, לאחר שימנה נזירות טהרה; וכך הוא פירוש הברייתא:
ומה נזיר בקבר שאינו צריך לגלח תגלחת טומאה, ונמצא ששערו של עכשיו ראוי לקיים בו את תגלחת הטהרה שלאחר מנין ימי נזירות הטהרה, ומכל מקום אין הימים שהוא טמא עולין לו מן המנין.
נזיר מצורע שאין שערו ראוי לקיים בו את תגלחת הטהרה, שהרי יצטרך לגלחו כשייטהר מצרעתו כשאר מצורע, (21) אינו דין שלא יעלו לו ימי חלוטו מן המנין.
הכי נמי מסתברא שב"תגלחת טהרה" עוסקת הברייתא -
דף יח.
דאי סלקא דעתך שבתגלחת טומאה עוסקת הברייתא, ומחלקת בין ימי טומאתו שהם צריכים תגלחת, לבין ימי חלוטו שהם אינם צריכים תגלחת, הרי תיקשי:
וימי חלוטו מי לא בעי תגלחת בסוף ימי חלוטו, והרי כך הוא דינו של מצורע שהוא מגלח בסוף ימי חלוטו!?
דוחה הגמרא את ההכרח: לא תוכיח מכאן שבתגלחת טהרה אנו עוסקים, כי זו שאמרנו שבימי חלוטו אינו צריך תגלחת: תגלחת דנזירות קתני, שאין הוא חייב בתגלחת משום דין הנזירות, אלא משום שלא עדיף הוא משאר מצורע הצריך תגלחת.
וזה הוא שמחלקת הברייתא בין נזיר טמא מת שהוא צריך תגלחת טומאה משום דין הנזירות, לבין נזיר מצורע שאינו צריך תגלחת אלא כשאר מצורע ולא משום דין הנזירות.
תא שמע לפשוט שאין הנוזר בבית הקברות טעון תגלחת:
כתיב: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה וגו'" -
ולכך אמר הכתוב "וטמא ראש נזרו", שלא היה לו לומר אלא: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וגלח ראשו ביום טהרתו, כדי ללמד: רק בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר - וכמו שנאמר: "והימים הראשונים יפלו", הרי שנזר קודם לטומאתו - שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין [תגלחת וצפרים לקרבן טומאה; וכן אשם] -
ולפטור בא הכתוב את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת צפרין [ולא אשם]. (1) ואם לא שמיעטו הכתוב הייתי אומר: והלא דברים קל וחומר שהוא חייב בקרבן טומאה:
ומה טהור שנטמא, טעון העברת שער והבאת צפרין, מי שהיה טמא מתחילה, אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין.
לפיכך תלמוד לומר: "וטמא ראש נזרו", במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר, שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין, ולפטור מאלו את הנזיר בקבר.
ומסקינן: שמע מינה שאין הנזיר בקבר טעון תגלחת.