אור ברסלב
חברותא על נזיר פרק שביעי - כהן גדול › דף נד.

חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - כהן גדול · דף נד.

דף נג:

דאמר מר: טומאה בוקעת ועולה, טומאה בוקעת ויורדת. (1)

ואילו גבי נגיעה [טומאת מגע], תניא לפרש את הפסוק:

"ולקח אזוב, והזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, ועל הנוגע [נגיעה כפשוטה] בעצם או בחלל או במת או בקבר":

"בעצם" - זה עצם כשעורה, שהוא מטמא במגע אף שאינו מטמא באוהל.

"או בחלל" - זה אבר הנחלל מן החי, ואין בו בשר כדי להעלות ארוכה ["בשר כראוי"], שהוא מטמא במגע, אף שאינו מטמא באוהל.

"או במת" - זה אבר הנחלל מן המת, שאין בו בשר כדי להעלות ארוכה, שהוא מטמא במגע ואינו מטמא באוהל.

ומה שנאמר "או בקבר" - אמר ריש לקיש:

זה קבר שלפני הדיבור, קבר שלפני ציווי הקב"ה למשה על טומאת מת, שהוא מטמא במגע ואינו מטמא באוהל. (2)

ומכאן למד ריש לקיש שרחמנא רבייה לטומאת מגע באבר מן המת אף כשאין בו עצם כשעורה, שהרי:

האי "אבר מן המת" שנתרבה לענין מגע היכי דמי? אי דאית ביה עצם כשעורה, הרי היינו "הנוגע בעצם" שדרשנוהו לעצם כשעורה.

אלא דלית ביה "עצם כשעורה" -

ואפילו הכי רחמנא רבייה, הרי למדנו כדברי ריש לקיש. (3)

ורבי יוחנן הסובר שאבר מן המת שאין עליו בשר כראוי אינו מטמא אפילו במגע מן התורה - אמר לך: לעולם - אבר מן המת שנתרבה לענין מגע - מיירי בכגון דאית ביה עצם כשעורה, ומטמא במגע משום עצם כשעורה שבו.

ודקשיא לך: היינו עצם, לא תיקשי, ואם אינו ענין למגעו של עצם כשעורה, שהרי כבר דרשנוהו מ"או בעצם" - תנהו ענין למשאו של עצם כשעורה, שעדיין לא למדנו. (4)

שנינו במשנה: ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר:

נחלקו תנאים, מאימתי מתחיל נזיר שנטמא למנות את נזירות הטהרה, וארבע שיטות בדבר [כמבואר לעיל דף יח]:

דעת רבי: משעה שהוא ראוי להביא קרבנותיו ואפילו לא הביאם, והיינו ביום השמיני, [ושם נתבאר: שאם "לילה לאו מחוסר זמן הוא", הרי הוא מתחיל למנות מליל שמיני, ואם "לילה מחוסר זמן הוא", הרי הוא מתחיל למנות מבוקרו של יום השמיני].

דעת חכמים: אחר שהביא חטאתו, ואפילו לא הביא עדיין את אשמו ועולתו.

דעת רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר: (5) מיום השביעי לטומאתו לאחר התגלחת ההזאה והטבילה, ואפילו קודם הערב שמש.

דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: אחר שהביא חטאתו ואשמו, ואף על פי שלא הביא עולתו.

איבעיא להו: (6)

הא דקתני במשנתנו "ואינו מתחיל למנות - נזירות טהרה - אלא עד שיטהר", לאיזו טהרה נתכוין התנא: האם ביום שביעי קאי, כלומר: התנא מדבר על הנזיר ביום השביעי - שבו מגלח הנזיר ומזה הזאה שניה ממי חטאת וטובל - ואומר: שלא יתחיל למנות עד שייטהר באותו יום דהיינו בטבילה. (7)

ומני, מי הוא התנא של משנתנו: רבי אליעזר היא, שאמר לעיל יח ב "מתחיל ומונה מיד", והיינו ביום השביעי אחר שיטבול. (8)

או דילמא: בשמיני קאי, היינו שהתנא מדבר על הנזיר ביום השמיני שלו, ואומר לו שלא יתחיל למנות מיד. ואם כן מאי עד שייטהר, עד שיביא קרבנותיו שעליו להביא ביום השמיני.

ומני משנתנו: רבנן היא, הסוברים לעיל יח ב שאין הנזיר מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיביא את חטאתו ביום השמיני. (9)

ופושטת הגמרא: תא שמע: מדקתני סיפא במשנה הבאה - שעיקרה לבאר חילוקי הדינים שבין הטומאות שנשנו במשנתנו, לבין טומאות אחרות שנשנו שם - "אבל הסככות והפרעות ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד" [ביום השביעי, כי באותן טומאות אינו מביא כלל קרבן טומאה], ולא נאמר "עד שייטהר" -

אם כן יש לך לדקדק בהכרח: הא רישא ששנה התנא בלשון "ואינו מתחיל למנות עד שייטהר", ולא אמר באותו לשון שאמר בסיפא "ומתחיל ומונה מיד" -

מאי "עד שיטהר" - עד שיביא קרבנותיו, כי אם אף במשנתנו הכוונה ליום השביעי אחר הטבילה, אם כן אותו זמן הוא כמו בסיפא, ולמה שינה התנא בלשונו. (10)

ובהכרח דמני מתניתין רבנן היא, דאמרי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא, כלומר: עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני. (11)

המשנה שלפנינו היא המשך למשנה הקודמת, בה נתבארו הטומאות, שאם הנזיר נטמא בהן, הרי הוא סותר את מנין הנזירות, ומגלח, ומביא קרבן טומאה, ומתחיל למנות אחר שהביא קרבן.

ומשנתנו באה לבאר, שבטומאות אחרות אין הדין כן. אלא אף על פי שימי הטומאה אין עולים לו למנין הנזירות, בכל זאת אינו סותר את הימים הקודמים, ואף אינו חייב בתגלחת ובקרבן טומאה.

מתניתין:

אבל:

הסככות והפרעות [יתבאר בגמרא מה הן] שהנכנס תחתיהן הרי הוא טמא מדרבנן.

ובית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, והנכנס שם טמא מדרבנן, שמא דלדלה המחרישה בעצמות ופיזרה אותן בשדה, ונשתיירה שם עצם כשעורה, המטמאת במגע ובמשא. (12)

וארץ העמים, שגזרו חכמים על חוץ לארץ טומאה, אם נגע או נשא את עפרה.

ויתבאר בגמרא באיזה אופן מטמאת ארץ העמים כשנכנס אליה ולא נגע או נשא את גושה.

והגולל [המצבה השוכבת על פני הקבר].

והדופק [האבנים עליה נשענת המצבה] שהם מטמאים טומאת שבעה לנוגע או מאהיל עליהם.

שכך דרשו חכמים: "וכל אשר יגע על פני השדה - לרבות גולל ודופק - וטמא שבעת ימים".

ורביעית דם מן המת, שהיא מטמאה במגע ובמשא ובאוהל, ואינו מגלח אלא בחצי לוג דם, כמבואר במשנה הקודמת.

ואהל ורובע קב עצמות של מת, (13) כלומר: שנטמא ברובע עצמות בטומאת אוהל בלבד.

וכלים של עץ (14) הנוגעים במת שהם נעשים אב הטומאה, והנוגע בהם טמא "טומאת ערב".

א. "נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן".

והכהן רואה את הנגע, ואם יש בו סימני טומאה, מטמאו הכהן מיד והרי הוא מצורע מוחלט.

ופעמים שמסגירו הכהן שבעה ימים, פעם או פעמיים, לראות אם יהיו בו סימני טומאה, ולאחריהם הכהן מחליטו או מטהרו.

ואותם ימים שהוא מוסגר בהם, נקראים "ימי הסגרו".

ב. אותם ימים מעת שטימאהו הכהן והחליטו, עד שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע, הם הנקראים "ימי גמרו" [או "ימי חלוטו"].

ג. משנרפא הנגע, מביא המצורע שתי צפרים. האחת נשחטת על מים חיים.

ובמים המעורבים בדמה של הציפור השחוטה, טובל הכהן את הציפור החיה, יחד עם עץ ארז ושני תולעת ואזוב.

ומזה מהמים על המצורע.

והצפור החיה משולחת על פני השדה.

ומגלח המצורע את כל שערו ואחר כך טובל במקוה, וסופר שבעה ימים בהם הוא יושב מחוץ לאהלו, והם הנקראים "ימי ספרו".

וביום השביעי מגלח שנית, ואחר כך טובל.

וביום השמיני מביא את קרבנותיו.

ומצורע בימי ספרו [בשבעת הימים שהוא סופר אחר שנרפא הנגע], ובימי גמרו [בימים שאחר החלטו כטמא על ידי הכהן ועד שנרפא הנגע].

על כל אלו שנזכרו, אם נטמא הנזיר בהם: אין הנזיר מגלח תגלחת טומאה.

ומזה הנזיר בשלישי ובשביעי לטומאתו ממי חטאת של פרה אדומה, כשאר טמאים.

ובגמרא יתבאר על איזה טומאות - מאלו שנשנו במשנתנו - אומרת המשנה שהוא צריך הזאת שלישי ושביעי.

תוכן העניינים

חברותא על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה