אור ברסלב
חברותא על נזיר פרק רביעי - מי שאמר בתרא › דף ל:

חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - מי שאמר בתרא · דף ל:

דף ל.

קא משמע לן: הלכה שאין הבת מגלחת כלל על מעות אביה, וכל שכן שאר יורשים.

שנינו במשנה: כיצד: מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות [סתומים] לנזירותו, ומת [האב], רבי יוסי אומר: הרי אלו יפלו לנדבה; ואיזהו שמגלח על נזירות אביו: הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין, ומת, ואמר [הבן]: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, זהו שמגלח על נזירות אביו:

איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]: א. האם פליגי רבנן [נחלקו חכמים] עליה דרבי יוסי, וכדמשמע מלשון המשנה: רבי יוסי "אומר", או לא פליגי חכמים על רבי יוסי?

ב. ואם תימצי לומר שאכן פליגי חכמים על רבי יוסי, יש להסתפק במה נחלקו: האם ארישא דהיינו שנזר הבן בעוד אביו חי, שהם סוברים: אפילו באופן זה הבן מגלח במעות אביו.

או שמא אדרבה אסיפא - כשנזר לאחר מיתת אביו - פליגי חכמים, והם סוברים: אפילו באופן זה אינו מגלח על מעות אביו, שלא נאמרה הלכה זו כלל, והמעות יפלו בכל אופן לנדבה? (1)

תא שמע שנחלקו חכמים, ועל הרישא הוא שנחלקו לומר שבכל אופן הבן מגלח על נזירות אביו:

דתניא: כיצד אמרו האיש מגלח על מעות אביו: מי שהיה אביו נזיר, והפריש אביו מעות לנזירותו, ומת, ואמר הבן: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבי, הרי זה מגלח על מעות אביו; אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות לנזירותו, ומת, הרי אלו יפלו לנדבה ולא יגלח הבן עליהם, דברי רבי יוסי.

רבי אליעזר ורבי מאיר ורבי יהודה אומרים: אף זהו שמגלח על נזירות אביו.

הרי שנחלקו חכמים על רבי יוסי, ועל הרישא הוא שנחלקו.

בעי רבה:

יש לו - לאב שהפריש מעות לנזירותו ומת - שני בנים נזירים שראויים לגלח על מעות אביהם. (2)

מהו דינם במעות שהניח אביהם? האם הלכתא גמירין לה כל דקדים גלח גלח, כלומר: האם לא נאמרה ההלכה אלא שהבנים מגלחים על מעות אביהם, ולא נאמרה בהם דין חלוקה כשאר ירושה, ואם כן כל מי שקדם לידור בנזירות הוא יהא מגלח. (3)

או דילמא: ירושה גמירין לה ופלגא הוי [חצי מעות לכל בן], כלומר: כשם שנאמרה חלוקה בירושה כך נאמרה חלוקה במעות אלו. (4)

בעי רבא:

בכור ופשוט - שבשאר ירושות נוטל הפשוט חלק אחד והבכור פי שנים - והם נזירים, מאי הוא דין חלוקתם במעות סתומים שהניח אביהם?

האם הלכתא גמירין לה כלומר: האם מה שהבן מגלח על מעות אביו היא הלכה למשה מסיני שאינה שייכת בדיני ירושה כלל, והילכך לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל בשאר ירושה, [ואם כן אין חלוקת המעות כפי שחולקים שאר ירושה]. (5)

או דילמא: "ירושה" היא שיורש הבן את המעות כדי לגלח בהם, ואם כן: כי היכי דשקיל פי שנים [כשם שנוטל הוא פי שנים בשאר ירושה] הכי [באותו יחס - הוא] מגלח, וזה מגלח על שני שליש וזה על שליש אחד.

מוסיף רבא ומסתפק:

ואם תימצי לומר שאכן ירושה היא ולפום דשקיל הבכור בשאר ירושות הרי הוא מגלח על מעות אביו, דהיינו פי שנים לבכור; עדיין יש להסתפק אם בכל אופן מגלח הבכור על פי שנים:

האם בלשון חולין בלבד הוא דאית ליה פי שנים, כלומר: האם נוטל הבכור פי שנים דוקא כשלא הזכיר האב לשון קרבן והקדש בהפרשתו, אלא אמר: "מעות אלו לנזירותי"

-

אבל בלשון הקדש, שאמר האב: הרי מעות אלו "לקרבנות" נזירותי, באופן זה לא נוטל הבכור פי שנים.

או דילמא: כיון דקני ליה הבן לגלוח [כיון שנאמרה הלכה שזוכה הבן במעות לגילוח], אם כן לא שנא באיזה לשון הפריש אותם האב. (6) עוד נסתפק רבא:

אם היה אביו נזיר עולם והפריש מעות לתגלחתו, (7) והוא הבן היה נזיר סתם כלומר: נזירות שאינה לעולם אלא לזמן קצוב, (8) או שהיה אביו נזיר סתם והוא הבן היה נזיר עולם, מאי? (9)

ומבארת הגמרא את צדדי הספק: כי גמירין הלכתא בסתם נזירות [לא נאמרה הלכה אלא בסתם נזירות] ולא בנזירות עולם. (10)

או דילמא: לא שנא. (11)

ואם תימצי לומר אפילו כשהיה האחד נזיר עולם והשני נזיר סתם, יכול הבן לגלח על מעות אביו, כיון דהכא [בנזיר עולם וסתם] אידי ואידי [נזירות האב והבן] נזירות טהרה היא, כלומר: המעות הופרשו לנזירות טהרה ואף הבן מביאם לנזירות טהרה; (12) אבל בעי רב אשי:

אם היה אביו נזיר טמא והפריש מעות לקרבנות של "תגלחת טומאה", והוא הבן נזיר טהור, כלומר: רוצה הבן להוסיף על המעות ולהביא בהם קרבנות ל"תגלחת הטהרה".

או שהיה אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא, מאי? (13)

ומסקינן: תיקו!


הדרן עלך פרק מי שאמר

תוכן העניינים

חברותא על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה