אור ברסלב
חברותא על נזיר פרק רביעי - מי שאמר בתרא

חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - מי שאמר בתרא

פרק שלישי - מי שאמר

מתניתין:

מי שאמר "הריני נזיר" -

ושמע חבירו האחד ואמר: "ואני", ועוד אמר חבר אחר: "ואני" (1) -

הרי כולם נזירים.

ואם הותר הראשון, שנשאל על נזירותו והתיר לו חכם, הותרו כולן, לפי שתלו את נדריהם בנדרו. (2)

אבל אם הותר האחרון, הרי האחרון בלבד מותר, ואילו כולם אסורין עד שלא יתירו הם עצמם את נדריהם.

מי שאמר "הריני נזיר" -

ושמע חבירו ואמר: "פי כפיו" "ושערי כשערו" [כלומר: או שאמר "שערי כשערו"], הרי זה השני אף הוא נזיר, ובגמרא מתבאר יותר.

מי שאמר "הריני נזיר" -

ושמעה אשתו ואמרה "ואני", הרי זה מיפר את שלה, ואילו שלו קיים.

ואם אמרה היא "הריני נזירה", ושמע בעלה ואמר "ואני", שוב אינו יכול להפר, ותתבאר פיסקא זו בגמרא. (3)

מי שאמר בפני אשתו: "הריני נזיר", והוסיף ושאל את אשתו: "ואת"? התרצי לידור כמותי בנזירות -

וענתה ואמרה האשה: "אמן", ונעשית נזירה (4) -

הרי הבעל - אם ירצה - מיפר את שלה, ושלו נשאר קיים.

ואם אמרה היא בפני בעלה: "הריני נזירה", והוסיפה לשואלו: "ואתה"? ואמר הבעל "אמן" -

שוב אינו יכול להפר אף את נזירותה. (5)

גמרא:

שנינו במשנה: מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולן נזירים:

יתיב ריש לקיש קמיה דרבי יהודה נשיאה [יושב היה ריש לקיש לפני רבי יהודה נשיאה נכדו של רבי יהודה הנשיא], ויתיב ריש לקיש וקאמר:

זה ששנינו במשנתנו שכולם נזירים: והוא שהתפיסו כולן כל אלו שאמרו "ואני" בתוך כדי דיבור לראשון. (6)

וכמה הוא שיעור "תוך כדי דיבור"?

כדי שאילת שלום.

וכמה כדי שאילת שלום? כדי שאומר שלום תלמיד לרב, דהיינו: "שלום עליך רבי", דהיינו כשיעור אמירת שלש תיבות; ונמצא ששלושה אנשים בלבד יכולים להתפיס בנזירותו של ראשון, כי שלש פעמים "ואני" הוא תוך כדי דיבור. (7)

אמר ליה רבי יהודה נשיאה לריש לקיש:

לדבריך שאתה אומר: אין אדם יכול להתפיס בנזירותו של אחר אלא "תוך כדי דיבור" שהוא כדי שאילת תלמיד לרב, תו לא שבקת רווחא לתלמידא [נמצא שלא השארת זמן מספיק לתלמיד] שהיה רוצה להתפיס, ואם עובר שם רבו וצריך לומר לו "שלום עליך רבי", שוב לא יוכל להתפיס, שכבר עבר "תוך כדי דיבור".

ולכן כל שהתפיס לאלתר אחר כדי דיבור, הרי הוא נזיר, ואפילו שלא היה זה "תוך כדי דיבור". (8)

דף כא.

תניא נמי הכי, כדברי ריש לקיש ושלא כדברי רבי יהודה נשיאה:

מי שאמר "הריני נזיר", ושמע חבירו ושהה כדי דיבור, ואמר מיד אחר כדי דיבור "ואני", הרי הוא הראשון אסור, וחבירו מותר, כיון שלא התפיס "תוך כדי דיבור" אלא סמוך לו לאלתר.

וממשיכה הברייתא: וכמה כדי דיבור? כדי שאילת שלום תלמיד לרב.

לימא מסייעא ליה לריש לקיש ממשנתנו:

"מי שאמר הריני נזיר, ושמע חבירו, ואמר: "ואני", ואמר חבירו נוסף "ואני" ; ותו, יותר משני אנשים שהתפיסו בראשון לא הזכיר התנא -

והניחא לריש לקיש הסובר: כל תוך כדי דיבור יכול הוא להתפיס ולא יותר, הרי ניחא שהזכיר התנא שני אנשים שהתפיסו ולא יותר, כי בשני יש חידוש שמועילה התפסתו אף שהראשון הפסיקו בדיבורו, ובשלישי אין חידוש, שהרי תוך כדי דיבור הוא, ולכן לא הזכירו התנא כי מה בינו לבין שני.

אבל לרבי יהודה הסובר שאפילו אחר כדי דיבור יכולים להתפיס, אם כן ישנה התנא ארבעה אנשים שהתפיסו בראשון, וכדי להשמיענו שאף הרביעי שהיה אחר כדי דיבור אף הוא נתפס בנזירות!? (1)

ומשנינן: וכי אטו התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל [וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו בפני הקונים], כלומר: אין הכי נמי שהיה יכול התנא לשנות ארבע פעמים "ואני", ולא חש למנות כל מה שהיה יכול. (2)

ומקשינן: וליתני חד, ולישמעינן הכי [ישנה התנא רק פעם אחת "ואני" להשמיענו את הדין]; כלומר: כיון שאתה אומר, שאף על פי שיש חידוש ברביעי שהוא נתפס, מכל מקום לא חש התנא לשנותו, אם כן מאיזה טעם הזכיר התנא את השלישי, וכדי להשמיענו שהתפסתו מועילה אף שהפסיקו השני!? (3) ומשנינן: הכי נמי, אכן מן הדין היה שלא ישנה התנא אף את השלישי -

ורק משום דקתני סיפא: "הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין" מכלל דאיכא אמצעי -

ומשום הכי קתני "ואני ואני", כלומר: היות ועל ידי שהזכיר התנא בסיפא שלשה אנשים יכולים אנו ללמוד לפשוט את הספק שהסתפקה הגמרא בהמשך הסוגיא, וכמבואר לקמן, (4) הרי נמצא שהיה צריך התנא להזכיר במשנתנו שלשה אנשים, וזה הוא שכתוב "ואני ואני".

איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה:

האם כשאמרו שנים או יותר בזה אחר זה "ואני" - כל חד בחבריה מיתפיס [האחד מתפיס בחבירו], היינו ששני מתפיס את נזירותו בראשון, והשלישי מתפיס את נזירותו בשני?

או דילמא: כולם בקמא מיתפסי [שניהם מתפיסים את נזירותם בראשון]?

למאי נפקא מינה: לאתפוסי ומיזל [להוסיף ולהתפיס], דהיינו: אם אפשר להמשיך ולהתפיס אף כשעבר "כדי דיבור" מנזירותו של הראשון, וכדמפרש ואזיל. (5)

אי אמרת חד בחבריה מיתפיס [אם כל אחד מתפיס בקודם לו], אם כן מתפסין ואזלין לעולם [יכולים אנשים להמשיך ולהתפיס בלי הגבלה], ובלבד שיהא כל אחד "תוך כדי דיבור" לאמירתו של הקודם לו.

ואי אמרת בקמא מתפסי [ואם תאמר שכולם מתפיסים בראשון], טפי [יותר] מכדי דבור מנזירותו של הראשון לא מתפסין, אי אפשר להתפיס.

ומאחר שנתבארה הנפקא מינה, חוזרת הגמרא לשאלתה: מאי, האם כצד זה או כצד שני?

תא שמע לפשוט מהרישא דרישא במשנתנו, שכולם מתפיסים בראשון:

אמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" "ואני", ותו לא מידי - כלומר: ולא הזכיר התנא אנשים נוספים - הרי שמע מינה דבקמא הוא דמיתפסי [כולם מתפיסים בראשון] -

דאי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס [כל אחד מתפיס בחבירו], אם כן ליתני טובא "ואני" [יזכיר התנא אנשים הרבה שאמרו "ואני"], וכדי להשמיענו שאף על פי שמן הרביעי והלאה אי אפשר שיתפיסו בתוך כדי דיבור לראשון, מכל מקום הם נזירים משום שכל אחד בחבירו הוא מתפיס.

ודחינן: וכי אטו התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל [וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו]!? כלומר: אף על פי שאכן יש חידוש בכך שהרביעי אף הוא יכול להתפיס, כי במי שקדם לו הוא מתפיס, מכל מקום יש לומר שלא חש התנא למנות ככל אשר יוכל. (6)

ומקשינן: אם כן ליתני חד ולישמעינן כולהון [ישנה התנא רק שאחד אמר "ואני" ואנו נדע את דין האחרים]!?

ומשנינן: איידי דקתני "הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין", מכלל דאיכא אמצעי, משום הכי קתני "ואני ואני".

כלומר: היות ועל ידי שנזכרו שלשה אנשים בדין של הסיפא, יכולים אנו לדקדק שכל אחד מתפיס בחבירו, וכפי שהגמרא מדקדקת בהמשך הסוגיא, אם כן בהכרח צריך היה התנא לדבר באופן שהיו כאן שלשה אנשים.

תא שמע לפשוט שכולם מתפיסים בראשון, מלשון המציעתא דרישא במשנתנו:

ששנינו: "הותר הראשון, הותרו כולן", הרי משמע: רק אם הותר הראשון הוא דשרו [אז בלבד הותרו כולם ואף השלישי], הא אם הותר האמצעי לבדו - הרי שכולם לא הותרו והשלישי ביניהם, שהרי לא הזכיר התנא שאם הותר האמצעי הותר השלישי -

ואם כן שמע מינה בקמא מיתפסין, בראשון הם מתפיסים כולם ואף השלישי בו הוא מתפיס ולא באמצעי, ולכך אין נזירותו של השלישי תלויה בנזירותו של האמצעי.

ודחינן: אימא לך: לעולם חד בחבריה מתפיס, ואף אם הותר האמצעי הותר האחרון, ומה שלא הזכיר זאת התנא, כי איידי דבעי מיתנא "הותרו כולן" [היות והתנא רצה להשמיענו שכולן הותרו, ולא רק האחרון], דאי הוה תנא "הותר האמצעי", הרי איכא ראשון דלא משתרי [הראשון הרי אינו ניתר בהתרתו של האמצעי, אלא זה שאחריו בלבד]

משום הכי קתני "הותר הראשון" ולא "הותר האמצעי".

תא שמע לפשוט מלשון הסיפא דרישא במשנתנו, שכל אחד מתפיס בחבירו:

הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין שהרי לא תלו בו את נזירותם.

ומשמע: דוקא אם הותר אחרון אז כולם אסורים כיון דלא איכא אחריני בתריה [אין אחריו עוד אחרים שהתפיסו בו] -

אבל אם הותר האמצעי דאיכא אחרינא בתריה [יש אחריו מי שהתפיס בו], אז אין כולן אסורין אלא משתרי השלישי, שאם לא כן היה לו לתנא להשמיענו אופן זה וכל שכן האופן שנזכר במשנה.

ואם כן שמע מינה דחד בחבריה מיתפיס.

ודחינן: לעולם אימא לך בקמא מיתפסין כולם, ואף כשהותר האמצעי, הוא לבדו מותר וכל האחרים אסורים, ומאי "אחרון" דקתני במשנתנו שאם הותר הוא כולן אסורין: "אמצעי" -

ורק איידי דתנא ברישא: "ראשון" לכך תנא בסיפא "אחרון" שהאמצעי ביחס לקודם לו הוא אחרון, (7) ולעולם הכוונה אף לאמצעי ולא רק לאחרון ממש.

תא שמע לפשוט שהאחד מתפיס בחבירו מהא דתניא בהדיא [למדנו ברייתא מפורשת]:

הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין, הותר אמצעי, הימנו ולמטה [מן האמצעי ולאחריו] מותר שהרי התפיס את נזירותו בשני, ואילו הימנו ולמעלה [מן האמצעי ולפניו] הרי הוא אסור, שהרי לא התפיס בו.

הרי שמע מינה "חד בחבריה מיתפיס".

ומסקינן: אכן שמע מינה שכל אחד מתפיס בחבירו ולא בראשון.

שנינו במשנה: הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו, הרי זה נזיר:

תמהה הגמרא על כך: וכי משום דאמר "פי כפיו ושערי כשערו" הרי זה נזיר!?

דף כא:

ורמינהו, סתירה:

מי שאמר "ידי נזירה" ו"רגלי נזירה" לא אמר כלום.

אבל אם אמר "ראשי נזירה" או "כבידי נזירה" הרי זה נזיר.

זה הכלל: אם תלה נזירותו בדבר שהנשמה תלויה בו כגון ראש וכבד הרי זה נזיר. (1)

ואם כן תיקשי: והרי האומר "פי כפיו" אינו אלא כאומר: פי יהיה נזיר כמותו, ואין זו נזירות כיון שאין הפה או השער מן הדברים שהנשמה תלויה בהן!?

אמר תירץ רב יהודה:

דאמר הנוזר הכי, כלומר: היות ושמע את חבירו נוזר ואמר "פי כפיו" נעשה כאומר:

"יעשה פי כפיו מיין", שאם היה אומר כן היה מועיל משום שזה אינו גרוע מ"ידות נזירות". (2)

ונעשה כאומר: "יעשה שערי כשערו" מלגוז.

שנינו במשנה: הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר:

איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה:

בעל המיפר את נזירות אשתו, (3) האם מיעקר עקר את הנזירות למפרע, וכאילו לא נזרה מעולם, או דילמא אין הבעל עוקר למפרע אלא מיגז גייז [גוזז וחותך] מכאן ולהבא? (4)

ומפרשינן: למאי נפקא מינה?

לאשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה: "ואני", ושמע בעלה של ראשונה והפר לה את נזירותה -

כי אי אמרת מיעקר עקר הבעל בהפרתו את נזירות הראשונה למפרע, אם כן ההיא נמי אישתראי [אף השניה הותרה], שהרי זה דומה למה ששנינו במשנתנו: הותר האחד - על ידי חכם שהוא עוקר למפרע - הותרו כולן. (5)

ואי אמרת מיגז גייז והנזירות היתה קיימת בשעה שהתפיסה בה השניה את נזירותה, אם כן איהי אישתראי [אשתו של המיפר הותרה], אבל חברתה אסירא. (6) ומאחר שנתבארה הנפקא מינה, חוזרת הגמרא לשאלתה: מאי, האם מיעקר עקר או מיגז גייז?

תא שמע ממשנתנו שהבעל "מיעקר עקר":

הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני, אינו יכול להפר; וקא סלקא דעתין שהוא משום שאם יפר הבעל הרי תתבטל הנזירות שקיבל על עצמו, ואינו רשאי לגרום שום דבר שיבטל את נדרו, שנאמר "לא יחל דברו". (7)

מוכיחה הגמרא: ואי סלקא דעתך בעל מיגז גייז. אם כן ליפר לאשתו, והוא ליתסר [והבעל ישאר באיסורו], ואם כן למה לא יפר!?

אלא לאו שמע מינה: בעל מיעקר עקר, וכיון שנתבטלה נזירותה למפרע, בטלה אף נזירותו.

ודחינן: לא כאשר הוכחת, אלא לעולם אימא לך דבעל מיגז גייז.

ואכן בדין הוא דליפר לה (8) -

והיינו טעמא דלא מצי מיפר [אלא משום כך אינו יכול להפר לה]: כיון דאמר לה "ואני", כמאן דאמר "קיים ליכי" דמי [כאילו קיים לה את נדר נזירותה ושוב אינו יכול להפר].

ולכן אי מיתשיל אהקמתו [אם יישאל ויתירו לו את הקמתו] מצי מיפר, ואי לא, לא מצי מיפר. (9)

תא שמע מהמשנה לקמן כד א שבעל מיגז גייז: האשה שנדרה בנזיר ומלאו ימי נזירותה, והפרישה את בהמתה לחטאת עולה ושלמים שהיא חייבת במלאת ימי נזירותה, ואחר כך הפר לה בעלה.

אם שלו היתה הבהמה שהקדישה האשה, תצא ותרעה בעדר, כלומר: יוצאת היא לחולין, וכמבואר הטעם בגמרא לקמן [כד א], משום שלא הקנה לה הבעל בהמה לקרבנה, אלא אם כן צריכה היא לו, והיות ואינה צריכה לקרבן מאחר שהיפר לה בעלה, הרי שהתברר למפרע שלא חלה קדושה על הקרבן, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ואם שלה היתה הבהמה, החטאת תמות. (10)

ואי סלקא דעתך, שהבעל בהפרתו מיעקר עקר את הנזירות למפרע, אם כן הקדש בטעות הוא, ותיפוק [תצא] החטאת לחולין. (11)

אלא לאו שמע מינה: בעל מיגז גייז.

ומשנינן: לעולם אימא לך: בעל מיעקר עקר.

והיינו טעמא שהחטאת תמות: דכיון דצריכה קצת כפרה וכפי שיתבאר, אם כן גומרת היא בדעתה להקדיש את החטאת אף אם אינה נזירה, (12) וכיון שקדשה החטאת הוה כחטאת שמתו בעליה (13) שהרי כיון שהיפר לה שוב אינה חייבת בחטאת, והרי גמירי הלכה למשה מסיני שה"חטאת שמתו בעליה" תמות.

והטעם שהיא צריכה קצת כפרה, הוא משום שמשנה זו כרבי אלעזר הקפר (14) היא, שהחטאת באה על שציער את עצמו מן היין, אם כן אף שאינה נזירה ומחוייבת בקרבן, מכל מקום הרי סוף סוף ציערה את עצמה מן היין, ולכן גומרת היא בדעתה ומקדישה את החטאת. (15)

תא שמע מן המשנה לקמן כג א שבעל מיגז גייז:

האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה יין ומיטמאה למתים, הרי זו סופגת את הארבעים.

והרי היכי דמי, באיזה אופן באה המשנה להשמיענו שהיא לוקה את הארבעים אם עברה על נזירותה?

אילימא דלא היפר לה בעל, וכי צריכא למימר שהיא לוקה את הארבעים אם עברה על נזירותה!? אלא פשיטא דהיפר לה בעל.

ואי סלקא דעתך בעל מיעקר עקר את הנזירות למפרע וכאילו לא נדרה בנזיר, אם כן אמאי סופגת היא את הארבעים, והרי אין כאן נזירות כלל!?

אלא לאו שמע מינה: בעל מיגז גייז, והיות ובשעה שעברה על נזירותה היתה הנזירות קיימת ועברה עליה, לכן היא לוקה את הארבעים.

ודחינן: לעולם אימא לך: בעל כשהוא מיפר מעקר עקר את הנזירות למפרע, והמשנה אינה עוסקת במי שהיפר לה בעל; ודקשיא לך: מה חידוש יש במשנה!? אימא לך: לעולם אין כאן חידוש -

ומשום דקתני סיפא דאותה משנה: היפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים, אינה סופגת את הארבעים, ויש בזה חידוש, ללמדך שלא כרבי יהודה שנחלק במשנה שם וסובר שהיא לוקה מכת מרדות כיון שנתכוונה לאיסור.

דף כב.

לכן תנא נמי רישא: "סופגת את הארבעים", אף שהוא פשוט. (1)

תא שמע מברייתא - שהובאה לעיל יט א - שהבעל "מיעקר עקר":

האשה שנדרה בנזיר ונטמאה והפרישה לקרבן טומאתה שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה וכן כבש לאשם, ואחר כך הפר לה בעלה, הרי היא מביאה את חטאת העוף שהפרישה ואינה מביאה את עולת העוף וכן אינה מביאה את אשמה, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.

ומוכיחה הגמרא: ואי סלקא דעתך בעל מיגז גייז, תייתי נמי [תביא גם] עולת העוף, וכן את האשם!? (2) ומקשינן: ואלא מאי מיעקר עקר!? אם כן חטאת העוף נמי לא תייתי [לא תביא אף את החטאת], שהרי היא כאילו לא היתה נזירה מעולם!?

ומשנינן: הכי נמי, אכן כן הוא הדין שהיות ו"מיעקר עקר" לא היתה צריכה להביא אפילו חטאת העוף.

והטעם שהיא מביאה, הוא משום דהא מני

- ברייתא זו - רבי אלעזר הקפר, שהנזיר חוטא הוא על שציער עצמו מן היין ולשם כך באין הקרבנות, ונמצא שאף על פי שהפר לה בעל ועקר את הנזירות למפרע ומעיקר הדין ודאי שלא היה ראוי לחייבה להביא חטאת, מכל מקום סיבה קלושה הרי יש לה להביא כיון שסוף סוף ציערה את עצמה מן היין, ולכן:

חטאת העוף שמצינו שמביאים אותה אפילו כשאין טעם גמור להביא אותה, שהרי פעמים שהיא באה אף על הספק, לכן מביאים אותה אפילו כשנעקרה הנזירות למפרע, כיון שיש טעם כל שהוא, שהרי ציערה את עצמה מן היין -

אבל עולת העוף ואשם אינה מביאה, כיון שנעקרה הנזירות למפרע.

דתניא:

רבי אלעזר הקפר בריבי [גדול בדורו] אומר:

מה תלמוד לומר בנזיר שנטמא: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ולשון "על הנפש", משמע שחטא בנפש אדם, (3) וכי באיזו נפש אדם חטא זה!?

אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא.

והלא דברים קל וחומר: ומה זה הנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, וכמו שנאמר "אשר חטא", המצער עצמו מכל דבר ויושב בתענית על אחת כמה וכמה שנקרא "חוטא". (4)

תא שמע שבעל "מיגז גייז": דתניא בהדיא:

האשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה "ואני", ובא בעלה של ראשונה והיפר לה, היא הראשונה מותרת שהרי היפר לה בעלה, וחברתה אסורה כיון שאין ההפרה עוקרת את הנזירות למפרע.

רבי (5) שמעון אומר:

אם אמרה לה "הריני כמותיך", שתיהן מותרות.

כלומר: אם בשעת הנדר אמרה סתם "ואני" ואחר כך פירשה דבריה שלא נתכוונה לקבל על עצמה נזירות אלא אם כן לא תופר נזירותה של חברתה, אף היא מותרת. (6)

שמע מינה: בעל מיגז גייז! (7)

דף כב:

מר (1) זוטרא בריה דרב מרי אמר:

האי דאמרינן בברייתא [לדעת תנא קמא] שאם אמרה "ואני" והפר בעלה לראשונה, הרי השניה אסורה - היינו דרמי בר חמא, כלומר: מזה יש לך לפשוט את בעייתו של רמי בר חמא!

דבעי רמי בר חמא:

האומר: הרי עלי כבשר זבח שלמים העומד לפניו ועדיין לא נזרק דמו - ויש בו איסור מעילה ויכול אדם להתפיס בו - וכגון שאמר על חפץ אחר: "זה עלי כזה", מהו דינו של הדבר שאסר עליו?

וצדדי הספק הם:

כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס [האם כוונת אדם להתפיס במצב הנוכחי של הבשר כשעדיין הוא אסור] ואם כן אף החפץ אסור? או דילמא בצננא [לשון: צינון] מתפיס, כוונתו היה להתפיס באותו בשר לאחר שהצטנן האיסור והלך לו. (2)

וספק זה של רמי בר חמא יש להסתפק גם במי שהתפיסה בחברתה הנזירה שבעלה יכול להפר לה את נזירותה, האם כוונתה להתפיס בה במצבה הנוכחי, או שמא אין כוונתה להתפיס בה אלא לאחר שיצנן בעלה את האיסור על ידי הפרה -

והיות ולמדנו בברייתא שהיא נתפסת בנזירות, הרי שמע מינה: בעיקרא מתפיס, ונפשטה בעייתו של רמי בר חמא.

ודוחה הגמרא: מי דמי [וכי אטו דומים שני הענינים זה לזה]!?

התם - בבעייתו של רמי בר חמא - כיון דאמר "הרי עלי כבשר זבח שלמים", (3) כלומר: שאמר "הרי זה עלי כמו זה", והדבר שבו התפיס היה זבח שלמים; בזה יש להסתפק שמא נתכוין להתפיס בו לאחר זריקת דמים, כי סבור היה שאפשר להתפיס בו -

ומשום דאף על גב דאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה ואין בו מעילה, מכל מקום הרי בחוץ מיקדש קדיש, יש בבשר קדושה לענין זה שאסור לאוכלו חוץ לירושלים, (4) ולכן סבור היה שיכול להתפיס בקדושה זו.

אבל הכא באשה, הרי ודאי שלא נתכוונה להתפיס בה לאחר ההפרה, דאי סלקא דעתך בצננא קא מתפיס, הא הפר לה בעלה ושוב אין בה נזירות כלל, ובמה היתה טועה חברתה להתפיס בה!? ובהכרח שבמצבה הנוכחי הוא שהתפיסה.

איכא דאמרי: היינו דרמי בר חמא ודאי, ואין לחלק ביניהם.

מסתפקת הגמרא: אם אמרה לה אשה לנזירה: "הריני נזירה בעקביך", מאי דינה של האשה המתפיסה לאחר שהיפר לה בעלה לראשונה? האם "בעקביך" פירושו: "בסופך" (5) ואם כן כי אמרה "הריני בעקביך", בכולה מילתא היא דאמרה, כלומר: רצונה להיות כחברתה מתחילה ועד סוף, והיתה דעתה של זו שהתפיסה, שאם בסופו של דבר יפר בעלה לחברתה, אז אין היא מקבלת על עצמה נזירות כלל הואיל ורצונה להיות כחברתה -

ואם כן שריא השניה כשיפר בעלה של הראשונה לראשונה.

או דילמא: "בעקביך" פירושו: "בגללך" (6) כלומר: הרי אני בעקבותייך לקבלת נזירות כמיקמי דליפר לה בעלה [כדינה קודם שהפר לה בעלה] -

ואם כן אף אם יפר לה בעלה לראשונה, זו שהתפיסה עדיין היא אסירא [באיסורה היא עומדת].

תא שמע ממשנתנו:

האשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה ואמר "ואני", אינו יכול להפר; וקא סלקא דעתין שלכן אינו יכול להפר, היות ואם תופר נזירותה תתבטל אף נזירותו, והתורה אמרה: "לא יחל דברו", שלא יגרום לכך שיתחלל דיבורו. (7)

והטעם שמתבטלת נזירותו - לפי ההוה אמינא של הגמרא - הוא משום שהדבר הרי תלוי הוא בו אם להפר אם לאו, והוא נותן דעתו להתיר, והרי זה כאילו אמר "הריני בעקביך". (8)

ואי סלקא דעתך: אפילו כי אמר לה [הבעל לאשתו] "הריני בעקביך" בעיקרא קא מתפיס קודם שהופרה נזירותה, אם כן גם הבעל לא נתכוין למצב שלה בסופה, אלא כמצב שלה עכשיו קודם שהיפר לה.

ואם כן ליפר לה לדידה ותתבטל נזירותה, ולוקים דידיה [ואילו נזירותו תהא קיימת] ואם כן למה לא יפר לה!?

אלא לאו שמע מינה: אם אמר לה "הריני בעקביך" בכולה דמילתא מתפיס, והילכך הוא הבעל דלא מצי מיפר משום שנאמר: "לא יחל דברו"; (9) הא אשה דאמרה "הריני בעקביך" היא נמי מותרת שהרי התפיסה את עצמה בה עד סופה.

ודחינן: לא כאשר הוכחת, ולעולם בין הוא ובין אשה שאמרה "הריני בעקביך" בעיקרא מתפיס, והטעם שהבעל אינו יכול להפר אינו משום שעל ידי כך תופר נזירותו -

והכא במשנתנו לכן אין הוא יכול להפר: כיון דאמר לה "ואני" כאומר "קיים ליכי" דמי, ואינו יכול להפר נדר שהוקם על ידו.

ולכן אי מיתשל אהקמתו [אם יישאל על הקמתו ויבטלנה למפרע] מצי מיפר כי נתבטלה הקמתו, ואי לא יישאל על הקמתו, לא יכול הוא להפר שהרי הנזירות מקויימת.

תוכן העניינים

חברותא על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה