חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - מי שאמר בתרא · דף כד:
רבא אמר: אפילו תימא משנתנו רבנן היא, והקדש הבהמה הוא משום שהקנה לה, מכל מקום:
כי מקני לה נמי (1) במילתא דצריכא לה, אבל במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה, וממילא בטל ההקדש למפרע.
שנינו במשנה: אם שלה היתה בהמתה, חטאת תמות ועולה תקרב וכו':
מקשה הגמרא על מה ששנינו: "אם שלה" היתה הבהמה: והרי היא מנא לה [מנין יש לה] בהמה!? האמרת [והרי אמרו חכמים]: מה שקנתה אשה קנה בעלה!?
אמר רב פפא: כגון שקימצה מעיסתה, שנתן לה הבעל כסף למזונותיה, והיא חסכה ממאכלה ולא אכלה כדי שובעה, ומן המעות שנותרו לה היא קנתה בהמה לקרבנותיה. (2)
איבעית אימא: משכחת לה שתהיה לה בהמה ולא יזכה בה הבעל, כגון: דאקני לה אחר [הקנה לה אחר בהמה], ואמר לה הנותן לאשה: הרי הוא שלך על מנת שאין לבעליך רשות בהן, שבאופן זה אין הבעל זוכה בשלה. (3)
שנינו במשנה: ואם שלה היתה הבהמה וכו' העולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:
אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי:
לא תיתיב על כרעיך עד דאמרת לי פירושא דהדא מילתא [לא תשב אלא תעמוד על רגליך עד שתפרש לי שמועה זו]: (4)
אלו הן ארבעה אילים של שלמי נזיר שאינן טעונין לחם:
איל שלו, ואיל שלה, ואיל של אחר מיתה של הנזיר, ואיל של אחר כפרה של הנזיר.
והוסיף שמואל לבאר את השמועה, ולבסוף הקשה את קושייתו לאבוה בר איהי:
א. איל "שלה" שאינו טעון לחם:
היינו הא דאמרן במשנתנו, שאם הפרישה בהמתה "משלה" (5) לקרבנות נזירותה, והיפר לה בעלה, אינה מביאה לחם עם השלמים שהפרישה; וכן אם הפרישה מעות מפורשין, הרי השלמים שתקנה במעות אינן טעונין לחם.
ב. איל "שלו" שאינו טעון לחם:
היינו הא דתנן לקמן כח ב: (6) האב מדיר את בנו הקטן בנזיר, (7) ואין האשה מדרת את בנה בנזיר -
ומחאת הבן או הקרובים מועילה לבטל את הנזירות; ואם גילח הבן בעצמו או שגילחוהו קרובים ומחו בכך על הדרת הבן, או שמיחה הבן או שמיחוהו קרובים שבכל אלו הנזירות בטילה; מה יעשו במעות שהפרשו לקרבנותיו:
(8) היו לו לבן מעות סתומים, יפלו לנדבה.
היו לו מעות מפורשין: דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים יביאו שלמים, ואותם השלמים נאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם, ומשום שדין קרבנותיו כדין קרבנות אשה שהיפר לה בעלה ובטלה נזירותה.
וזה הוא איל "שלו" שאינו טעון לחם. (9)
ג. איל "של אחר מיתה" של הנזיר שהפרישו מחיים, שאינו טעון לחם [מנלן]? (10)
היינו הא דתניא: המפריש מעות לנזירותו שאמר "אלו מעות לנזירותי", (11) לא נהנין בהם מדרבנן, (12) ואולם לא מועלין בהן מן התורה, מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים, והשלמים אין מועלין בהן עד שייזרק דמם.
ואם מת הנזיר והיו לו מעות סתומים, היינו שאמר: אלו מעות "לקרבנות" נזירותי, יפלו כולם לנדבה, כדרך שנופלים לנדבה "שלו" "ושלה". (13)
ואם מת והיו לו מעות מפורשין: דמי חטאת יוליך לים המלח כדין מעות חטאת שמתו בעליהן, לא נהנין בהם מדרבנן ואולם לא מועלין בהם מן התורה -
דמי עולה יביאו בהן עולה ומועלין בהן -
דמי שלמים יביאו בהן שלמים, ונאכלין אותם השלמים ליום אחד, ואינן טעונין לחם, משום שלענין תנופה אמרה תורה "ולקח הכהן וגו' וחלת מצה אחת וגו' ונתן על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר.
ד. איל "של אחר כפרה", דהיינו שהפריש הנזיר איל לשלמיו ואבד ונתכפר באחר, ושוב מצאו את הראשון, אינה משנה או ברייתא, אלא סברא הוא! שהרי:
"של אחר המיתה" מאי טעמא אינו טעון לחם? משום דלא חזיא לכפרה של הנזיר ואין מתקיים "על כפי הנזיר", "של אחר כפרה" נמי, הא לא חזיא לכפרה של הנזיר ואין כאן "כפי נזיר". (14)
ואחר שביאר שמואל את השמועה, הקשה לאבוה בר איהי: (15)
ותו ליכא [וכי אין עוד איל נזיר שאינו טעון לחם]!?
והא איכא הא דתני לוי ברייתא:
"ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן [שלא לשמן], (16) הרי הם כשרים, ולא עולין לבעלים לשם חובה, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין: לא לחם ולא זרוע. (17) ואם כן הרי מצאנו עוד איל נזיר שאינו טעון לחם!?
ומשנינן: אותם נעשו כמצותן קא חשיב [אותם בלבד מנה בעל השמועה], אבל כאלו שנעשו שלא כמצותן, לא קא חשיב. (18) למדנו בברייתא: המפריש מעות לנזירותו וכו' מת, והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה: