חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - רבי אליעזר
הקדמה
בפרק זה מתבארים הלכות התרת נדרים.
במסכת חגיגה [י א] אומרת המשנה שהיתר נדרים הוא מהדברים ה"פורחים באויר", ואין להם על מה שיסמכו, לפי שאינם מפורשים במקרא, אלא הם נלמדים מדרשת הפסוקים.
הגמרא מביאה כמה דרשות, וביניהן את הדרש מהפסוק "לא יחל דברו", הוא אינו מוחל את דברו, אבל אחרים מוחלים לו.
ומכאן למדו חכמים, שהנודר הרוצה להתיר את נדרו, צריך לבוא לפני חכם, ולהשאל על נדרו, כדי שיתירנו החכם.
ומצינו בדברי הראשונים שני אופנים שמכחם יכול החכם להתיר לו נדרו:
א. על ידי חרטה, שמתחרט הנודר על שנדר את הנדר.
ב. על ידי פתח, שמוצא לו החכם צד של טעות בנדר, שאם היה יודע הוא לא היה נודר.
ויש הסוברים שהחרטה עצמה היא פתח של טעות לנדר, שאילו היה יודע הנודר שהוא יתחרט על נדרו, הוא לא היה נודר אותו. (1)
ובמשנה להלן יתבאר שנחלקו רבי אליעזר וחכמים, האם אפשר לחכם להתיר את הנדר גם בפתח של דבר לא צפוי, הנקרא "נולד", וכפי שיבואר במשנה.
דף סד.
מתניתין:
רבי אליעזר אומר: פותחין לאדם פתח לחרטה מנדרו, בכבוד אביו ואמו.
ואומרים לו: אילו ידעת שאתה גורם להוריך בזיון כאשר נדרת, משום שאנשים רואים בך אדם המקל ראש בנדרים, ותולים את הפגם שלך בהוריך, האם היית נודר?
אם היה משיב שלא היה נודר אז בגלל כבוד הוריו, יכולים להתיר את נדרו.
וחכמים אוסרין לפתוח לו פתח לחרטה על נדרו על ידי השימוש בכבוד אביו ואמו. כי שמא אינו מתחרט באמת מחמת כבוד הוריו, אלא אומר זאת לפנינו בפיו בלבד, שהוא מתחרט מפני כבודם, אבל אינו חושב כך בלבו.
כי אם יענה עתה על שאלת החכם, שלא היה איכפת לו מכבודם, אלא היה נודר על אף שאין זה לכבודם, הרי בעצם האמירה הזאת הוא פוגע בכבוד הוריו, ושמא ישקר בפנינו, כדי שלא לומר אמירה הפוגעת בכבוד הוריו.
הסבר הגמרא להלן, הוא לפי גירסת הר"ן, והסברו -
אמר רבי צדוק: לפי רבי אליעזר, הסובר שפותחים בכבוד הוריו, עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו - יפתחו לו, אפשר לפתוח לו גם בכבוד המקום.
ואומרים לו: אילו ידעת שכאשר אתה נודר, אתה מקל ראש בכבוד המקום. לפי שהנודר נדר, הרי זה כאילו הוא נודר במלך עצמו, ויש בכך זלזול בכבוד המלך, האם היית נודר?
אם היה משיב שלא היה נודר, מתיר לו החכם את נדרו.
אמרו לו חכמים לרבי צדוק: אם כן, לדבריך, שלפי רבי אליעזר פותחים לכל נודר אפילו בכבוד המקום - אין נדרים.
ונחלקו אביי ורבא בביאור דברי המשנה הללו.
לדעת אביי, ביאור הדבר, שאין נדרים ניתרים יפה!
שהרי כל אדם, כאשר ישאלוהו האם היה נודר גם אם היה יודע שבכך הוא מיקל ראש בכבוד המקום, לא יעיז לענות שאכן הוא היה עושה נודר. ואם כן, יש לנו לחוש שאינו אומר עתה את האמת.
ובהכרח, שגם לרבי אליעזר אין פותחים בכבוד המקום. אלא רק בכבוד אביו ואמו התיר רבי אליעזר לפתוח, כי לדעתו, אין לחוש שמא ישקר הנודר ולא יאמר את האמת משום כבוד הוריו.
אך רבא ביאר אחרת את דברי המשנה, וכפי שיבואר בגמרא.
ומודים חכמים לרבי אליעזר, במי שנדר בדבר שבינו לבין אביו ואמו, כגון שאסר את הנאתו עליהם, שפותחין לו בכבוד אביו ואמו. כי כאן ודאי הוא לא ישקר מחמת כבודם לומר שלא היה נודר, למרות שאינו מתחרט בלבו. שהרי עצם הנדר הזה הוא פגיעה בכבודם, ומוכח ממנו שאדם זה אינו זהיר בכבודם.
ועוד אמר רבי אליעזר: פותחין ב"נולד", בדבר שאירע באופן בלתי צפוי כפי שתבאר המשנה מיד.
וחכמים אוסרין לפתוח בנולד. (2)
ומבארת המשנה: כיצד היא הפתיחה בנולד, שנחלקו בה חכמים ורבי אליעזר?
אמר: קונם שאיני נהנה לאיש פלוני לפרק זמן מסויים.
ולאחר מכן נעשה אותו איש פלוני סופר [תלמיד חכם או לבלר העיר], והוא צריך להזדקק אליו תמיד.
או שהיה אותו איש פלוני משיא את בנו, ורגילים כל חביריו להשתתף בסעודת הנישואין.
ואמר אז הנודר: אילו הייתי יודע בשעה שנדרתי שהוא נעשה סופר [תלמיד חכם, או לבלר העיר], ואצטרך להזדקק לו, או שהיה משיא את בנו בקרוב ואצטרך להשתתף בשמחתו - לא הייתי נודר!
וכיון שדבר זה אירע באופן בלתי צפוי, הרי זה "נולד".
ומביאה המשנה דוגמא נוספת למחלוקתם אם פותחים בנולד:
אמר הנודר: קונם לבית זה, שאיני נכנס.
ולאחר מכן נעשה בית זה בית הכנסת.
ואז אמר הנודר: אילו הייתי יודע בשעה שנדרתי שהוא נעשה בית הכנסת - לא הייתי נודר!
רבי אליעזר מתיר לפתוח בנולד שכזה.
וחכמים אוסרין לפתוח בנולד. (3)
גמרא:
שנינו במשנה, שאמרו חכמים לרבי צדוק: אם פותחים בכבוד המקום - אין נדרים!
ודנה הגמרא: מאי, מהו הביאור בדברי חכמים - "אין נדרים"? אמר אביי, כך אמרו חכמים לרבי צדוק:
אם כן, שפותחים בכבוד המקום, אין נדרים ניתרין יפה, לפי שאדם אינו מעיז לומר בפניו שנדר על אף שאין זה לכבודו של מקום, ויש חשש שהיתר הנדרים, התלוי בחרטה האמיתית של האדם, אינו נעשה כראוי.
דף סד:
ורבא אמר, כך אמרו חכמים לרבי צדוק:
אם כן, שפותחים בכבוד המקום, אין נדרים נשאלין לחכם.
כי אנשים ימנעו מלבוא ולהשאל על נדריהם לחכם, אלא יתירו לעצמם את נדריהם על סמך הפתח הזה, שאין הנדר לכבוד המקום.
לפי שפתח זה הוא קל ביותר, וראוי הוא לשמש כפתח לכל הנדרים, ולכן, יחשבו האנשים שאין צורך לגשת לחכם כלל ולהישאל על הנדר כדי שיתיר להם החכם על סמך הפתח של כבוד המקום, אלא די בכך שיתירו הם לעצמם את נדרם, על סמך פתח פשוט שכזה.
ומוכיחה הגמרא כדברי אביי:
תנן, שנינו במשנתנו: ומודין חכמים לרבי אליעזר במי שנדר בדבר שבינו לבין אביו ואמו - שפותחים לו בכבוד אביו ואמו.
בשלמא לאביי, דאמר שכונת המשנה היא לומר שאין לפתוח בכבוד המקום כי אם כן, אין נדרים ניתרין יפה, שפיר יש לחלק בין כבוד המקום שאין פותחים בו [מחמת החשש שמא אינו מתחרט באמת בלבו, ורק אומר בפיו שמתחרט, כי אינו מעיז לומר שלא איכפת לו מכבוד המקום] - לכבוד אביו ואמו במקום שאסר עליהם את הנאתו, שלדברי הכל כן פותחים בו, ואין חוששים שמא אינו אומר את האמת מחמת כבוד אביו ואמו -
היות והכא, באוסר את הנאתו על אביו ואמו, כיון דאיחצף ליה באוסרו את הנאתו עליהם - הא איחציף ליה, ואם אומר שעתה הוא מתחרט מהנדר בגלל כבוד הוריו, הוא אומר את האמת, ואינו משקר מחמת כבוד הוריו.
אלא לרבא, דאמר שכונת המשנה לומר שאין לפתוח בכבוד המקום, שאם כן אין נדרים נשאלין לחכם, אלא יתירו האנשים את נדריהם לעצמם על סמך פתח קל שכזה -
הכא, שגם לדברי חכמים פותחים בכבוד אביו ואמו כאשר אסר עליהם את הנאתו - אמאי פותחין בפתח קל שכזה? ומדוע אין חוששים שמא יבוא להתיר לעצמו את הנדר הזה על סמך הפתח הקל והפשוט של כבוד אביו ואמו!?
אמרי, אמרו חכמים בבית המדרש, לתרץ:
כיון דכל נדרי, כל הנדרים האחרים, לא סגיא להון לא מספיק להם היתר, דלאו בלי להישאל לחכם, הרי יורגל האדם ללכת לחכם, ולכן הכא נמי פותחין ואין חוששים שמא לא יבוא לחכם, שהרי כבר הורגלו לבוא.
שנינו במשנה: ועוד אמר רבי אליעזר: פותחין בנולד.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי אליעזר?
אמר רב חסדא: דאמר קרא [שמות ד] שאמר הקב"ה למשה במדין לשוב למצרים. ופתח לו הקב"ה פתח כדי להתיר את שבועתו של משה ליתרו חותנו, שנשבע לו שלא יחזור למצרים [ודרשו חכמים לקמן, שנשבע משה ליתרו, מהכתוב "ויואל משה לשבת את האיש", ש"ויואל" הוא לשון אלה ושבועה].
ואמר לו הקב"ה, שיכול הוא להשאל על שבועתו ולהתירה, כיון ששבועתו שלא לחזור למצרים היתה משום החשש ממבקשי נפשו, אך עתה השתנה המצב, "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך".
והא פתח משום מיתה של אדם - פתח ד"נולד" הוא!
מכאן למד רבי אליעזר שפותחין אפילו בפתח של "נולד".
ורבנן, מאי טעמייהו? מדוע אין הם לומדים מפסוק זה שפותחים בנולד?
היות וקסברי רבנן, הנהו האנשים, שבקשו את נפשו של משה, מי מייתי, האם הם מתו!? והרי האנשים הללו הם דתן ואבירם. כי -
והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מקום שנאמר בתורה "נצים" [שראה משה בצאתו מבית פרעה לראות בסבלות אחיו "שני אנשים נצים"], ו"נצבים" [בשעה שיצאו משה ואהרן מאת פרעה, ומצאו את בני ישראל ניצבים לקראתם] - אינן אלא דתן ואבירם!
שהרי בפרשת פינחס [במדבר כו ט], נאמר על דתן ואבירם, "הוא דתן ואבירם אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח, בהצותם על ה'".
וכן נאמר בהם בפרשת קרח "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם".
ונמצא, ששני האנשים ה"נצים" במצרים, ואמר משה לרשע "למה תכה רעך", והם הלשינו עליו לפרעה שהוא הרג את האיש המצרי, הם דתן ואבירם.
והרי דתן ואבירם לא מתו עדיין, אלא היו יחד עם קרח במחלוקתו עם משה. וכמו כן, כאשר יצאו משה ואהרן מאת פרעה, לאחר שחזר משה ממדין, נאמר "ויפגעו את משה ואהרן, נצבים לקראתם", והיינו דתן ואבירם.
אלא, אמר ריש לקיש: דתן ואבירם נחשבו כמי שמתו, משום שירדו מנכסיהן, ושוב לא היתה להם השפעה, והם לא היוו עוד סכנה למשה.
וירידה מנכסים אינה דבר שאינו צפוי, שהרי גלגל חוזר וסובב בעולם, ולכן אין זה נולד.
ומביאה הגמרא עוד דוגמאות של מי שנחשב כמת.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל אדם שאין לו בנים - חשוב כמת.
שנאמר [בראשית ל], שאמרה רחל ליעקב "הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנכי".
ותניא: ארבעה חשובין כמת -
עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים.
עני - דכתיב בדתן ואבירם, שהיו קיימים, "כי מתו כל האנשים", אלא שירדו מנכסיהם.
מצורע - דכתיב [במדבר יב] בבקשת אהרן למשה אודות צרעתה של מרים אחותם, "אל נא תהי כמת".
וסומא - דכתיב [איכה ג] "במחשכים הושיבני - כמתי עולם".
ומי שאין לו בנים - דכתיב ברחל שאמרה ליעקב "הבה לי בנים, ואם אין, מתה אנכי". (4)
דף סה.
תניא: המודר הנאה מחבירו, שנדר נדר כלפי חבירו, או שנשבע על דבר שהתחייב לחבירו - אין מתירין לו את נדרו או שבועתו, אלא בפניו של החבר. (1)
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שהתרת נדר או שבועה כלפי חבירו, צריכה להיות דוקא בפני החבר?
אמר רב נחמן: דכתיב בענין התרת השבועה שנשבע משה ליתרו לשבת במדין, ולא לשוב למצרים [שמות ד]:
"ויאמר ה' אל משה, בארץ מדין: לך, שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך".
הדגיש הכתוב שאמירה זאת היתה בארץ מדין -
לפי שכך אמר לו הקב"ה למשה:
במדין נדרת, נשבעת ליתרו חותנך שלא לשוב מצרים. לכן, לך והתר נדרך דוקא במדין, בנוכחות יתרו חותנך!
דהיינו, התר את נדרך בפני יתרו חותנך הגר במדין, ולא תעשה זאת במקום אחר, שלא בפניו.
ומבארת הגמרא מנין שנדר משה ליתרו? -
דכתיב [שמות ב] "ויואל משה לשבת את האיש".
אין אלה ["ויואל"] אלא שבועה.
דכתיב בספר יחזקאל [פרק יז] אודות נבוכדנצר מלך בבל והמלך צדקיהו:
"ויבא נבוכדנצר אותו, את המלך צדקיהו, באלה".
וכתיב בספר דברי הימים ב [פרק לו] לגבי האלה הזאת -
"וגם במלך נבוכד נצר מרד צדקיהו, למרות אשר השביעו נבוכדנצר לצדקיהו באלהים".
ומוכח שה"אלה" היא שבועה.
ומבארת הגמרא את ענין המרד של צדקיהו בנבוכדנצר המוזכר בפסוק -
מאי מרדותיה? מה היה ענין המרד של צדקיהו?
אשכחיה מצאו צדקיה לנבוכד נצר, דהוה אכיל כאשר הוא אוכל ארנבא ארנבת בעודה חיה, מבלי להמיתה תחילה, שהוא דבר מגונה. (2)
אמר ליה נבוכדנצר לצדקיהו: אישתבע לי דלא מגלית עילוי, ולא תיפוק מילתא. השבע לי שלא תגלה דבר זה עלי, ולא תוציא ענין זה לגילוי ברבים.
אישתבע ליה צדקיהו לנבוכדנצר שלא יגלה מה שראה.
לסוף, הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה, נגרם לו צער רב על שאינו יכול לגלות את מעשהו של נבוכדנצר, כיון שהיה לו ענין רב שיתבזה נבוכדנצר ברבים, ובכך להקל מעליו את עולו.
איתשיל אשבועתיה, נשאל צדקיהו על שבועתו לנבוכדנצר לפני הסנהדרין, (3) ואמר, ופירסם את המעשה.
שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה אנשים, והבין שצדקיהו הוא שגרם לבזיונו, בגלותו את המעשה באכילת הארנבת החיה.
שלח נבוכדנצר לקרוא לו, ואייתי והביאו אליו את דייני הסנהדרין ואת צדקיהו.
אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: חזיתון, רואים אתם מאי קא עביד מה שעשה צדקיהו! לאו הכי הוה, האם לא כך היה, דאישתבע בשמא דשמיא דלא מגלית, שנשבע לי צדקיהו בשם שמים שלא יגלה את המעשה.
אמר ליה צדקיהו: אישתלית אשבועתאי, נשאלתי על שבועתי, והתירו לי אותה.
אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: וכי מתשלין על שבועתא? האם יש אפשרות להשאל על שבועה?
אמרו ליה: אין, אכן כך הוא!
אמר להו: האם צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו, או שיכולים להשאל אפילו שלא בפניו של מי שנשבע לו?
אמרי ליה: צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו!
אמר נבוכדנצר להון, לדייני הסנהדרין: ואתון, מאי עבידתון!?
אתם, שהתרתם את השבועה שנשבע לי צדקיהו, כיצד עשיתם זאת שלא בפני?
ומאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו שהתרת השבועה צריכה לעשות בפני!?
מיד [איכה ב], "ישבו לארץ, ידמו יהיו דוממים, זקני בת ציון".
אמר רבי יצחק מלמד הכתוב "ישבו לארץ", ששמטו זקני הסנהדרין את כרים שהן יושבים עליהם, מתחתיהם, והתיישבו על הארץ, כאות אבלות וצער, שלא היה להם מענה שיוכלו לענות לנבוכדנצר. (4)
מתניתין:
רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כנולד, אמנם דומים הם ל"נולד", [שאין פותחים בו], כיון שבשעת הנדר אין זה צפוי שיקרה, כמו שהנולד הוא דבר שאינו צפוי בשעת הנדר.
ואולם דברים אלו, למרות דמיונם לנולד, דינם אינן כנולד, אלא הם יכולים לשמש כפתח לנדר, היות ובשעת נדרו הוא תלה את קיומו בדבר מסויים, ומשבטל הדבר ההוא, בטל גם הנדר. (5)
ואין חכמים מודים לו בדברים אלו, אלא הם מחשיבים אותם כנולד, ואין פותחים בהם.
כיצד, במה נחלקו רבי מאיר וחכמים?
במי שאמר: קונם שאיני נושא את פלונית, משום שאביה הוא אדם רע.
ונמצא שתלה את נדרו בהיות אביה רע.
אמרו לו, לאחר שנדר: מת אביה.
או אמרו לו שעשה תשובה, ושוב אינו רע.
או במי שאמר: קונם לבית זה שאני נכנס משום שהכלב רע בתוכו, או שהנחש בתוכו.
אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש.
הרי הן כנולד, ואינן כנולד, דברי רבי מאיר.
כי כשבטל הדבר שתלה בו את נדרו, בטל גם הנדר.
ואין חכמים מודים לו, ולדבריהם נולד הוא, ואין פותחים בו, ויתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: קונם שאיני נושא את פלונית, שאביה רע.
אמרו לו: מת אביה.
והוינן בה: הרי "מת האב" - נולד הוא, שמיתה אינה דבר צפוי, ומדוע מתיר רבי מאיר? אמר רב הונא: לדעת רבי מאיר, אין זה היתר של פתח בנולד, אלא נעשה כתולה נדרו בדבר. שתלאו לנדר בכך שאביה רע, והרי עתה הוא אינו קיים עוד. ורבנן אינם מחשיבים לשון שכזאת כתלייה של הנדר, ולכן הם מחשיבים זאת כפתיחה בנולד.
ורבי יוחנן אמר: וכבר מת האב בשעת הנדר, וכבר עשה האב תשובה בשעת הנדר, קאמרינן ליה. ונמצא שהיה נדרו בטעות.
ולדבריו משתנה ביאור המשנה מקצה לקצה.
שסובר רבי מאיר שגזרו חכמים על מת אביה משום לא מת אביה, ולכן אסרו את התרת הנדר הזה כאילו היתה מיתת האב בגדר "נולד", על אף שאין זה נולד אלא טעות, ומעיקר הדין אינו צריך כלל התרה.
ואילו רבנן חולקים עליו, וסוברים שלא גוזרים מת משום לא מת, וזה נדר בטעות שאינו צריך התרה כלל. (6)
דף סה:
מתיב רבי אבא מהמשנה הבאה, לקמן:
קונם שאיני נושא לפלונית כעורה. והרי היא נאה.
שאיני נושא פלונית שחורה. והרי היא לבנה.
שאיני נושא פלונית קצרה. והרי היא ארוכה -
הרי הוא מותר בה.
ומבארת המשנה את המקרים הללו:
הוא לא מותר בה מפני שהיתה כעורה בשעת הנדר ונעשת נאה לאחר מכן. או שהיתה שחורה בשעת הנדר ונעשת לאחר מכן לבנה. או שהיתה קצרה ונעשת ארוכה לאחר מנן.
אלא מדובר במקום שהנדר טעות, שבשעת הנדר היא היתה נאה או לבנה או ארוכה.
בשלמא לרב הונא, דאמר שטעם משנתנו משום שנעשה כתולה נדרו בדבר, שפיר נשנתה המשנה הבאה.
כי תחילה תנא כאן את דין תולה נדרו בדבר, ואילו במשנה הבאה תנא את דין נדר טעות.
אלא לרבי יוחנן, דאמר שטעם משנתנו הוא מחמת שכבר מת, וכבר עשה תשובה, והוא נדר טעות, אם כן, למה לי למתני תרי זימני, מדוע חזר ושנה התנא פעמיים בשתי המשניות את דין נדר טעות!?
ומסקינן: אכן, קשיא!
מתניתין:
ועוד אמר רבי מאיר: יש מקרים בהם פותחין לו לנודר פתח מן הכתוב שבתורה, ואומרין לו:
אם אסר על חברו בנדר להנות ממנו משום שביקש לשאול ממנו כלי, וחברו סירב לו, אומרים לו:
אילו היית יודע שאתה עובר על [ויקרא יט] "לא תקום", ועל "לא תטור", כיון שבנדר זה אתה נוקם ברעך או נוטר לו איבה על מה שעשה לך.