חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - קונם יין
מתניתין:
מי שאמר: קונם יין שאני טועם היום - אינו אסור בו אלא עד שתחשך. (1) כי לשון "היום" לא משמע אלא עד שיגמור את אותו היום שהוא עומד בו.
ואם היה עומד באמצע השבוע, ואמר: קונם יין שאני טועם שבת [שבוע] זו, הרי זה אסור בכל השבת, השבוע, שהוא עומד בו.
וגם יום השבת עצמו, לשעבר (2) הוא נחשב, ואסור הוא בו.
אבל לאחר השבת, אינו אסור, כי "שבת זו" לא משמע אלא עד שיגמור את אותו השבוע שהוא עומד בו.
ואם היה עומד באמצע החודש, ואמר: קונם יין שאני טועם בחודש זה, הרי זה אסור בכל החודש, ולאחר אותו חודש הרי הוא מותר, וראש החודש (3) שלאחריו - דינו כלהבא, ומותר בו.
ואם אמר: "שנה זו", הרי זה אסור בכל השנה. וראש השנה שלאחריה, נחשב לעתיד לבא, ואינו אסור בו. (4)
ואם אמר "שבוע [שבע שנים] זה", הרי זה אסור בכל השבוע. ושביעית [שנת השמיטה] נחשבת לשעבר, והרי הוא אסור אף בה. (5) ואם אמר: "יום אחד", או "שבת אחת", או " חודש אחד", "שנה אחת", "שבוע אחד" -
הרי זה אסור ב"היקף אחד".
דהיינו, כשאמר "יום אחד", הוא אסור מאותה שעה שנדר בה ועד אותה שעה ביום המחרת.
ואילו בשאר הנדרים, הוא אסור מיום ליום, (6) מאותו יום שעומד בו עד לאותו יום בשבת, בחודש, בשנה (7) ובשבוע הבאים.
מי שאמר: קונם יין שאני טועם "עד הפסח", הרי זה אסור עד שיגיע הפסח. ובפסח עצמו מותר, כי בלשון בני אדם כשאומר "עד" כוונתו ולא עד בכלל.
אבל אם אמר: "עד שיהא הפסח", הרי זה אסור עד שיצא הפסח, כי משמע בלשונו: עד שיעבור הפסח כולו.
ואם אמר: "עד פני הפסח", יש בלשון זה ספק, האם הוא מתפרש עד רגע האחרון של פסח או עד לפני הפסח. (8)
והיות ולשון מסופקת היא, נחלקו תנאים בדינו:
רבי מאיר אומר: אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח, ובפסח עצמו מותר, כי היות והזמן שלאחריו מסופק הוא, אין דעתו של אדם להכניס את עצמו למצב של ספק, ולא נתכוין לאסור אלא את הזמן הודאי שבכלל דבריו.
רבי יוסי אומר: אסור הוא מספק (9) עד שיצא הפסח, כי פעמים שאדם מכניס את עצמו למצב של ספק.
גמרא:
שנינו במשנה: קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך:
אמר רבי ירמיה בר אבא: אף שמן הדין אינו אסור אלא עד שתחשך, מכל מקום גוזר אני (10) שלא יהא מותר לכשיצא היום, אלא לכשתחשך צריך הוא שאלה לחכם (11) ואז יהא מותר.
ומפרשת הגמרא: מאי טעמא?
אמר רב יוסף:
גזירה קונם עלי "היום", משום "קונם עלי יום אחד", שאינו מותר לכשתחשך אלא עד אותה שעה למחרת.
כי אם נתיר לו כשאמר "היום" בלא שאלה, יבוא לטעות ולומר כן אף כשאמר "יום אחד" כי אינו יודע להבחין בין זה לזה.
דף ס:
אמר ליה אביי (1) לרב יוסף:
אי הכי, שאנו גוזרים "היום" משום "יום אחד" - ליגזור נמי להיפך, במי שאסר על עצמו "יום אחד" שלא יהיה ניתר באמצע יום המחרת, גזירה משום מי שאמר "היום" שאינו ניתר באמצע היום אלא אסור עד שתחשך, ונחוש שמא יבוא להתיר גם כשאמר "היום", קודם שתחשך!? (2)
אמר ליה רב יוסף לאביי: "היום" ב"יום אחד" מיחלף.
אם נתיר ב"היום" משתחשך, יש לחוש להחלפה וטעות ולהתיר כן ב"יום אחד", שיטעה לומר, כשם ש"היום" פירושו "אותו יום", כך "יום אחד" פירושו "אותו יום".
אבל "יום אחד" ב"היום" לא מיחלף.
אם נתיר ב"יום אחד" קודם שתחשך ולאחר שכבר נהג "יום" של איסור, אין לחוש להחלפה וטעות להתיר ב"היום" מיד, מבלי שנהג כלל "יום" של איסור. (3)
אמר רבינא, אמר לי מרימר: הכי אמר אבוך [כך אמר אביך] משמיה דרב יוסף:
כמאן אזלא הא שמעתיה דרב ירמיה בר אבא, כדברי מי אמר רב ירמיה בר אבא שהאומר "היום" צריך שאלה לחכם כדי להתירו משתחשך? (4)
כרבי נתן שאין ראוי לידור כלל.
כלומר, הטעם שהצריכוהו שאלה אינו רק מפני הגזירה, שאין די בה כדי לחייבו שאלה, כי אין הדבר שכיח שיבואו לטעות בשל כך. אלא קנסוהו חכמים על שנדר, כי אין ראוי לעשות כן, ולא קנסו אלא במקום שמצטרפת גם גזירה זו. (5)
דתניא: רבי נתן אומר: כל הנודר - כאילו בנה במה בזמן איסור הבמות.
והמקיימו, שאינו נשאל עליו - כאילו הקטיר עליה. (6)
שנינו במשנה: "שבת זו" אסור בכל השבת כולה. (7) ושבת, לשעבר.
ומקשינן: והרי פשיטא שאסור אף בשבת, שהרי היא מכלל השבוע שלפניה וכלולה במאמרו "שבת זו"!? (8)
ומשנינן: לכך הוצרכה משנתנו להשמיענו שאסור הוא אף בשבת, כי מהו דתימא [הייתי אומר]: לא נתכוין לאסור אף את השבת, אלא יומי דשבתא [ימי השבת] קאמר, שכן ימות השבוע נקראים "ימי שבת", והייתי אומר של"ימי השבת" נתכוין ולא לשבת.
לפיכך קא משמע לן משנתנו שאסור הוא אף בשבת.
שנינו במשנה: "חודש זה" אסור בכל החודש, וראש חודש להבא:
ומקשינן: פשיטא, שאינו אסור בראש חודש של החודש הבא, שהרי אינו שייך לחודש שנודר בו!?
ומשנינן: כי איצטריכא משנתנו להשמיענו שאינו אסור בראש החודש של החודש הבא, בחודש חסר.
דהיינו, שהחודש הבא הוא חודש "חסר", של כ"ט ימים, ולכן ראש החודש שלו הוא יומיים.
כי החודש שלפני חודש חסר הוא חודש מלא, של שלשים יום. ונמצא ששני הימים של ראש חודש של חודש חסר הם: ביום השלושים של החודש המלא שהסתיים, וביום הראשון של החודש החסר המתחיל עכשיו.
וכך הוא הדרך ברוב החדשים, שאחד הוא מלא ואחד חסר (9) - מהו דתימא [שמא תאמר] היום הראשון של ראש חודש הבא, שהוא יום השלשים של החודש הזה, לשעבר הוי, וליתסר [ישתייך לענין האיסור לחודש שעבר], שהרי הוא שייך לחודש הזה, והחודש הבא מתחיל רק ביום השני של ראש חודש -
קא משמע לן שהוא שייך לחודש הבא, משום דקרו ליה אינשי "ריש ירחא" [בלשון בני אדם נקרא הוא ראש החודש הבא].
שנינו במשנה: שנה זו אסור בכל השנה כולה: (10)
איבעיא להו:
אם אמר: קונם יין שאני טועם "יום" מאי דיניה [מה דינו]?
האם כמי שאמר "היום" ואינו אסור אלא עד שתחשך, או כ"יום אחד", והוא אסור מעת לעת? (11)
תא שמע ממתניתין:
קונם יין שאני טועם "היום" אין אסור אלא עד שתחשך, ומשמע: הא אם אמר "יום" אין דינו כן, אלא כמי שאמר "יום אחד" דמי.
ודחינן: אדרבה אימא סיפא: אמר "יום אחד" אסור מיום ליום, ומשמע: הא אם אמר "יום" אין דינו כן אלא כמי שאמר "היום" דמי.
אלא מהא ליכא למשמע מינה, כי אין אנו יודעים איזו בבא היא בדוקא, האם הרישא או הסיפא. (12)
אמר רב אשי: תא שמע מהמשנה לקמן סג א שדין האומר "שנה" כדין האומר "השנה":
"קונם יין שאני טועם השנה" (13) ונתעברה השנה, הרי הוא אסור בה ובעיבורה עד שתסתיים השנה. (14)
והרי היכי דמי, באיזה אופן מדברת משנתנו?
דף סא.
אילימא כדקתני [אם תאמר שנדר באותו לשון השנוי במשנה] והיינו שאמר "השנה"
אי אפשר לומר כך.
כי אם כן למה לי למימרא [מה חידוש יש בדבר]? והרי מאחר שאסר את השנה הזו, ודאי שהוא אסור בעיבורה, אם נתעברה!?
אלא לאו [בהכרח] שהמשנה עוסקת בכגון דאמר "שנה". ולהשמיענו באה המשנה מה הוא פירוש "שנה": אם כמו "השנה" או כמו "שנה אחת". (1)
אלמא, הרי מוכח שכאשר אמר "שנה" - כ"השנה" דמי.
שאם לא כן, אלא כ"שנה אחת" דמי, הרי פשיטא שאינו נאסר בעיבורה של השנה, אלא רק שנים עשר חודש כרוב שנים. (2)
ואם כן "יום אחד" נמי - כ"היום" דמי.
ודחינן: לא כאשר פירשת.
אין פירוש המשנה כפשוטה, ואינה עוסקת באומר "השנה", ומשום דקשיא לך "מאי למימרא".
לעולם דאמר "השנה".
ודקשיא לך: "מאי למימרא" -
ומהו דתימא [כי שמא תאמר] הלך אחר רוב השנים, ולא אית בהו עיבור [שהן פשוטות ואינן מעוברות], ולא יהא אסור אלא בשנים עשר חודש.
ולכן קא משמע לן משנתנו שאסור הוא בכל השנה כולה. (3)
איבעיא להו:
אם אמר: קונם יין שאני טועם במשך יובל זה (4) - מאי? האם שנת חמשים, שהיא שנת היובל, כלפני חמשים היא, ואסור הוא בה כשם שאסור בשנים שלפניו.
או שמא שנת החמשים היא כלאחר חמשים, ששנת היובל עצמה דינה כשנים שאחריה, שהוא מותר בהן, ואף בשנת היובל עצמו הוא מותר? (5)
ויסוד הספק הוא: שהרי אמרה תורה "וספרת לך שבע שבתות שנים [שבע שמיטות] שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים, תשע וארבעים שנה. וקדשתם את שנת החמשים שנה".
ובמנין זה יש לפרש שני אופנים:
האחד: מונים שבע פעמים שבע שנות שמיטה, שהן ארבעים ותשע שנים, ולאחריהם בשנת החמשים עושים יובל. ושוב מתחילים למנות מהשנה שאחרי היובל (6) שנה ראשונה לשמיטה, וכעבור שבע פעמים שבע שנות שמיטה עושים יובל בשנת החמשים. ולפי צד זה היובל שייך למחזור הקודם ואסור הוא בו.
השני: היובל עצמו אינו מחוץ למנין שנות השמיטה, אלא נמנה הוא כשנה ראשונה של השמיטה שלאחריו.
ולענין מנין שנות היובל, הוא נמנה הן כ"שנת החמשים" לאחר המחזור של שבע השמיטות שחלפו, והן כ"שנה ראשונה" למחזור הבא. ולפי צד זה שנת היובל שייכת למחזור הבא. (7)
תא שמע מהא דתניא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן, שנחלקו במנין שנות היובל:
כתיב: "וקדשתם את שנת החמשים שנה".
ודרשינן: שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, כלומר: שנה זו נמנית רק כשנת חמשים למחזור זה, ואינה נמנית מנין כפול, לכאן ולכאן, כ"חמשים" ליובל זה, ו"אחת" ליובל הבא. (8)
מכאן אמרו: היובל אינו עולה למנין שבוע של שמיטה שלאחריו. אלא מתחילים למנות את שנות השמיטה מהשנה שאחר היובל.
רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע של השמיטה שלאחריו. (9)
אמרו לו לרבי יהודה:
הרי הוא אומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
ולדבריך, אין כאן במנין הראשון של שנות השמיטה שאחר היובל אלא חמש שנים בלבד. שהרי היובל עצמו אסור הוא בזריעה ובזמירה כמו בשנת השמיטה, ונמצא שיש רק חמש שנים שמותר לעבוד בהן בינו ובין השמיטה שלאחריו.
אמר להם רבי יהודה:
לדבריכם - שאתם סוברים שיש לקיים את כל האמור בפרשת שביעית בכל השמיטות - הרי הוא אומר עוד בפרשת שביעית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים [ערב שמיטה, שנת השמיטה, והשנה שלאחריה] ".
והרי כאן - בשמיטה האחרונה, שלאחריה היובל, ואסור בו כמו בשמיטה - ארבע שנים הצריכות ברכה.
אלא אף אתם מודים דאיכא לאוקמי [יש לפרש פסוק זה] בשאר שני שבוע, בשנים אחרות של שמיטה, שאינן סמוכות ליובל.
אם כן, הפסוק דילי [שאתם מקשים ממנו עלי], נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע, ולא בשמיטה הראשונה שלאחר היובל.
שנינו במשנה: עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא.
"עד פני הפסח", רבי מאיר אומר: אסור עד שיגיע, רבי יוסי אומר: אסור עד שיצא:
דף סא:
ומקשינן: למימרא [וכי נאמר] דרבי מאיר סבר: לא מעייל איניש נפשיה (תחילת העמוד) לספיקא [אין אדם מכניס את עצמו לספק], ולכן אף ש"פני" הפסח יכול להתפרש עד רגע אחרון שלפני סוף הפסח, היות ואין הדבר ברור שכך היא משמעות דיבורו והזמן הזה של הפסח הוא ספק, אין אדם יוצר על עצמו מצב של ספק, ואנו מניחים שאין כוונתו לנדור אלא כפי המשמעות הודאית של הדברים, ולכן אינו אסור אלא עד הפסח.
ורבי יוסי סבר: מעייל איניש נפשיה לספיקא [אדם יוצר על עצמו מצב של ספק], והיות ויתכן שמשמעות דבריו היא עד רגע אחרון של הפסח, לכן אסור הוא מספק עד זמן זה.
והאם אכן כך היא שיטתם!?
ורמינהו סתירה לכך מהא דתנן במסכת קידושין [נא ב]:
מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, מכל אחת משתי נשיו יש לו בת גדולה ובת קטנה.
כגון שהיו לו שתי נשים, האחת רחל והשניה לאה.
ולרחל אשתו היו שתי בנות: בלהה הגדולה, וזלפה הקטנה.
וגם ללאה אשתו היו שתי בנות: דינה הגדולה, ואסנת הקטנה.
והיתה בלהה גדולה מדינה, ודינה גדולה מזלפה, וזלפה גדולה מאסנת.
ואמר האב בשעה שקידש את בתו, לבעל המקדש אותה: "קדשתי לך את בתי הגדולה". (1) ואיני יודע, אין ידוע איך לפרש את דבריו:
אם הכוונה היא רק לבת הגדולה שבשתי הגדולות משתי הנשים, דהיינו: בלהה.
או אם הכוונה היא לגדולה שבשתי הקטנות, משתי הנשים, דהיינו זלפה.
ואם, או הכוונה היא לקטנה שבגדולות משתי הנשים. דהיינו דינה, שהיא הגדולה מן הגדולה שבקטנות, דהיינו זלפה. (2)
הרי כולן - בלהה זלפה ודינה - אסורות, היות וכולן הן בכלל הספק, וכמו שנתבאר.
חוץ מן הקטנה שבקטנות, דהיינו אסנת, שהיא ודאי אין לקרותה "גדולה" ואינה בכלל הספק, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. דהיינו, בלהה.
והטעם, משום שאדם אינו רוצה להכניס את בנותיו (3) למצב של ספק, ובודאי נתכוין לגדולה שבגדולות.
הרי שרבי מאיר ורבי יוסי נחלקו בדבר זה, ושיטותיהן הפוכות מכפי שהן במשנתנו!? (4)
אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה במשנתנו, ויש להפוך דברי רבי מאיר לרבי יוסי ודברי רבי יוסי לרבי מאיר.
ומסייעת הגמרא לתירוץ: והתניא [בניחותא]:
זה הכלל כל שזמנו קבוע [משך זמנו קבוע] (5) ואמר "עד פני":
רבי מאיר אומר: עד שיצא, כי מעייל איניש נפשיה לספיקא ; ורבי יוסי אומר: עד שיגיע, כי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. (6)
מתניתין:
מי שאמר: קונם יין שאני טועם "עד הקציר" של חיטים, או "עד הבציר" של ענבים, או "עד המסיק" של זיתים (7) -
הרי זה אינו אסור אלא עד שיגיע הקציר או הבציר או המסיק.
זה הכלל:
כל שזמנו קבוע, כלומר: "משך זמנו קבוע" כגון פסח שהוא נמשך שבעה ימים ולא יותר, ואמר, כלומר: רק אז יש חילוק בין הלשונות שאם אמר:
"עד שיגיע" (8) אסור הוא עד שיגיע, ואם אמר "עד שיהא" הרי זה אסור עד שיצא.
וכל שאין [משך] זמנו קבוע כגון קציר ובציר שאין להם זמן קבוע שיהו נמשכין אותו זמן ולא יותר, בין אמר "עד שיהא" ובין אמר "עד שיגיע", הרי זה אינו אסור אלא עד שיגיע, שאין אדם אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה. (9)
מי שאמר "עד הקיץ [זמן לקיטת פירות תאנים] " או שאמר: "עד שיהא הקיץ", הרי זה אסור עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות [סלי איסוף התאנים], (10) לפי שאין משך זמנן קבוע, וכוונתו לומר: "עד שיגיע". (11)
ואם אמר: "עד שיעבור הקיץ", הרי זה אסור עד שיקפילו המקצועות [סכינים שהם מיוחדים לחתוך תאנים כשעושין מהם עיגולי דבילה], כלומר: כשיקפלו את סכיניהם ויפסיקו לקוץ. (12)
גמרא:
שנינו במשנה: עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות:
תנא בברייתא לפרש את המשנה:
"כלכלה" שאמרו במשנתנו היינו כלכלה של תאנים ולא כלכלה של ענבים, כי "קיץ" משמע פירות "הנקצצים" ביד, ואילו ענבים "נחתכים" בסכין ואינם "נקצצים".
תניא:
הנודר מפירות ה"קיץ" כלומר: פירות הנקצצים, אין אסור אלא בתאנים, כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ענבים בכלל תאנים, כלומר: ענבים כמו תאנים הם בכלל פירות "קיץ".
ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא?
כי קסבר: תאנים מיקצצן בידא [נקצצים הם ביד] ולכן הם בכלל פירות "קיץ", אבל ענבים הא לא מיקצצן בידא אלא בסכין, ולכן אינם בכלל פירות "קיץ".
ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: ענבים נמי הרי כי מירדדן [כשיבשו עוקצי הענבים] מיקצצן בידא, ולכן אף הם בכלל פירות "קיץ".
שנינו במשנה: עד שיעבור הקיץ, עד שיקפילו המקצועות:
תנא בברייתא: עד שיקפילו רוב המקצועות. (13)
דף סב.
תנא בברייתא:
כיון שהוקפלו רוב המקצועות, (1) מותרות - הפירות הנשארות בשדה ועל האילנות - משום גזל, כי בעל הפירות אינו לוקחם לעצמו, אלא מפקירם.
ופטורות מן המעשר שהרי הפקר הם.
מעשה ברבי ורבי יוסי ברבי יהודה, דאיקלעו לההוא אתרא [נקלעו למקום כל שהוא] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות.
רבי הוה קא אכיל [רבי אכל] מן הפירות שנותרו.
ואילו רבי יוסי ברבי יהודה לא אכיל.
אתא מרהון [הגיע בעל הפירות] אמר להו: אמאי לא אכלי רבנן [מדוע אינכם אוכלים]!? והרי עתה עידן שהוקפלו רוב המקצועות, הוא, ומותרים הם.
ואף על פי כן לא אכיל רבי יוסי ברבי יהודה. כי קסבר רבי יוסי ברבי יהודה שרק משום סניות מילתא, הוא דקאמר הדין גברא [מפני רוע לב הוא שאמר אותו אדם].
כלומר, לא היתה כוונתו לומר שאכן מותרים הפירות, אלא בדרך זלזול היה אומר, וכאילו אמר: הרי אתם התרתם לעצמכם כשהוקפלו רוב המקצועות.
רבי חמא בר רבי חנינא איקלע לההוא אתרא [נקלע למקום מסויים] בזמן ש"הוקפלו רוב המקצועות".
הוה קאכיל, יהיב לשמעיה לא אכיל [רבי חמא אכל, וכשנתן לשמשו לא רצה השמש לאכול]. (2)
אמר ליה רבי חמא בר חנינא לשמשו: אכול! כי כך אמר לי רבי ישמעאל בר רבי יוסי משום אביו: אם כבר הוקפלו רוב המקצועות - הרי הפירות מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר.
רבי טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל [מצאו אדם לרבי טרפון שהיה אוכל מהפירות בזמן שהוקפלו המקצועות], כעס עליו בעל הפירות אחתיה בשקא, ושקליה, ואמטיה למשדיה בנהרא [הכניסו בתוך שק, והביאו אל הנהר, כדי לזורקו בו]. (3)
אמר, קרא רבי טרפון מתוך השק: אוי לו לטרפון, שאדם זה הורגו!
שמע ההוא גברא שרבי טרפון הוא, שבקיה, וערק [שמע כן אותו אדם, עזב את רבי טרפון לנפשו, וברח].
אמר רבי אבהו משום רבי חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק [רבי טרפון] היה מצטער על דבר זה שעשה, כי אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה! שהרי לא הניחו אותו אדם אלא לכבוד תורתו. (4)
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם.
ודבר זה אנו לומדים בקל וחומר: