חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - הנודר מן הירק
מתניתין:
דף נד.
הנודר איסור הנאה מן הירק, הרי הוא נאסר בכל דבר הנקרא ירק, שהם עלים ירוקים. אך פירות האדמה אינם נכללים בלשון זו.
ולכן, מותר הוא בהנאה מדלועין.
וזאת בגלל שתי סיבות:
האחת, דלועין אינם "ירק", שאינם עלים, אלא הם פרי האדמה.
והשנית, הדילועין שונים משאר ירקות בצורת אכילתם, שאינם נאכלים חיים אלא רק כשהם מבושלים, ולכן אין אנשים קוראים להם ירק.
ורבי עקיבא חולק, ואוסר את הנודר מהירק להנות אף מדלועין.
אמרו לו חכמים לרבי עקיבא, הרי אפשר להוכיח כדברינו ממעשים בכל יום:
והלא אם אדם רוצה לשלוח שליח לקניות בשוק, הרי אומר האדם הזה לשלוחו: קח לי ירק מהשוק והבא לי!
וכשהשליח לא מוצא ירקות וחוזר בידים ריקות הוא אומר:
לא מצאתי בשוק ירקות ולא היה שם אלא דלועין, ואם אתה רוצה, אלך ואביא לך אותם.
ומכך שדרך בני אדם לומר כך בלשונם, רואים אנו שאין דלועין בכלל ירק, שהרי שליח ששלחו אותו להביא ירק, לא יביא דלועין בלי לקבל רשות מפורשת.
וזוהי הוכחה לדברי רבנן שאין דלועין בכלל ירק.
אמר להם רבי עקיבא לרבנן: אכן, כן הדבר, שכך רגיל השליח לחזור ולומר לבעל הבית!
או שמא אומר הוא לבעל הבית לא מצאתי ירק אלא קטנית?
והיינו, אכן הרגילות היא כמו שאתם אומרים, שמציע השליח לבעל הבית כתחליף לירק את הדלועין.
אמנם מזה הדבר עצמו אני מוכיח כדברי. שהרי לא מציע לבעל הבית קטנית כתחליף לירק, כיון שאינה דומה כלל לירק, ואילו דלועין הוא כן מציע לו כתחליף.
אלא על כרחך רואים מזה שהדלועין הם כן בכלל ירק, וקטנית אינו בכלל ירק - שהרי קטנית אין מציע השליח לבעל הבית כתחליף לירק.
ולכן כשאדם אוסר על עצמו ירק, גם דלועין נאסרים לדעת רבי עקיבא.
וממשיכה המשנה:
ובין לרבי עקיבא ובין לרבנן, אסור אדם זה שאסר את עצמו בירק, בפול המצרי כאשר הוא לח. ומותר בפול המצרי יבש, שאז אינו נחשב ירק:
גמרא:
שנינו במשנה: הנודר מן הירק וכו':
ודנה הגמרא בדברי רבי עקיבא, שאם נודר מן הירק אסור גם בדלועין.
והא מן ירק נדר, ודלועין אינם ירק?
ועל אף שהסביר רבי עקיבא את טעמו, שמוכח מזה שהשליח מציע לבעל הבית דלועין כתחליף לירק שהדלועין כלולים קצת בירק, מכל מקום, הרי אין זה המשמעות הפשוטה של המילה ירק?
אמר עולא: כאן מדובר באדם שאומר ירקי קדירה יהיו אסורים עלי, ולא אמר סתם "ירק".
וכיון שהתכוון לרבות בלשונו דברים נוספים, ולא רק לאסור ירק רגיל, שהרי לא אמר סתם "ירק" אלא אמר "ירקי קדירה", לכן נאסר גם בדלועין.
ומקשינן: (1) ודילמא מה שאסר על עצמו "ירקי קדירה" התכוון בכך לרבות ירק הנאכל בקדירה קאמר? ובא לרבות שום ובצל, שהם דברים שבאים לתת טעם בקדירה, וזוהי בלבד כונתו במה שאמר "ירקי קדירה" ולא התכוון לרבות דלועין? ואם כן, מנין לרבי עקיבא שאדם שאמר ירקי קדירה נאסר בדלועין?
ומתרצת הגמרא: לא מדובר כאן שאסר ירק סתם, ולא ירקי קדירה, אלא מדובר באדם שאומר: ירק המתבשל בקדירה, עלי!
ולכן אנחנו אומרים שכוונתו בלשון שכזאת היא לרבות גם את הדלועין, כיון שראינו שאדם זה בא לרבות יותר מאשר ירק רגיל, שהרי אמר "ירק המתבשל בקדירה", ודלועין נחשבים קצת ירק, שהרי שליח מביא אותם כתחליף ירק, ולכן רבי עקיבא אסר גם דלועין. (2)
ובאה הגמרא להסביר: במאי קא מפלגי רבנן ורבי עקיבא - באיזה נקודה נחלקו?
רבנן סברי, כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה, שאינו קונה אותם השליח מדעתו ללא רשות מפורשת של בעל הבית, לאו מיניה של ירק הוא, שהרי רואים שצריך להתייעץ עם בעל הבית, ולא יכול לסמוך על דברי בעל הבית שאמר לו קנה לי ירק.
ורבי עקיבא חולק, וסובר שכל מילתא דמימליך שליחא עלה, שהשליח מציע אותו לבעל הבית כתחליף, מוכרח מזה שזה נכלל קצת בדבריו הראשונים, שאם לא כן, לא היה מציע לו השליח את זה כתחליף, כמו שלא מציע דבר שונה לגמרי. וכיון שהשליח מציע דלועין במקום ירק, אפשר לומר שמיניה של ירק הוא.
אמר אביי: זה שאמר רבי עקיבא שגם דלועין הם בכלל נדר של ירק, ונאסרים, כל זה הוא רק מספק.
ולכן, מודה רבי עקיבא לענין מלקות, אם עבר על נדרו ונהנה מהדלועין, שאינו לוקה, כיון שמלקות לוקים רק אם ודאי עבר על איסור, ואילו כאן רק מספק אמרינן שדלועין בכלל ירק נאסרו. (3)
ודנה עתה הגמרא מי הוא התנא של המשנה להלן:
תנן התם במסכת מעילה, לגבי דין שליחות, שאף על גב שלגבי כל הענינים שלוחו של אדם כמותו, אין זה אמור במקום שהשליחות היא לדבר עבירה, כי אין שליח לדבר עבירה.
אבל לגבי מעילה בהקדש חידשה תורה שיש שליח לדבר עבירה, ואם שלחת אדם שליח להוציא חפץ מהקדש לחולין, בשגגה, נחשב הוא לשלוחו, וחייב המשלח כדין מועל בהקדש.
ולכן, השליח שעשה את שליחותו של בעל הבית ששלחו להוציא הקדש לחולין, הדין הוא שבעל הבית מעל, כיון שלגבי מעילה התחדשה הלכה ששלוחו של אדם כמותו.
אך אם השליח לא עשה את שליחותו של בעל הבית, אלא שינה מדעת בעל הבית, ועשה את הוצאת החפץ של הקדש לחולין שלא בהתאם להוראת משלחו, השליח מעל, כיון שעשה מדעתו, ואין זה שליחות של בעל הבית, והוא אחראי למעשיו, ולא המשלח.
ודנה הגמרא: מאן תנא, מי הוא התנא ששנה את המשנה הזאת?
אמר רב חסדא: אפשר להוכיח מהסיפא של מתניתין, שהיא סוברת דלא כרבי עקיבא!
דהרי תנן בסיפא של המשנה: כיצד הוא האופן שנחשב שלא עשה השליח את שליחותו של בעל הבית?
כגון, אם אמר לו בעל הבית לשליח, תן בשר לאורחים, והבשר הזה היה בשר הקדש.
הרי אם היה עושה השליח כדברי בעל הבית, היה מועל בעל הבית ששלחו, ולא השליח.
אבל השליח לא עשה כדברי בעל הבית, אלא הלך ונתן להם במקום בשר, כבד.
או להיפך: אם אמר לו בעל הבית לשליח תן לאורחים כבד, והלך השליח ונתן להם בשר. ולא קיים את דברי בעל הבית.
אז הדין הוא שהשליח מעל, כיון שעשה את המעשה מדעתו, והוא זה שמתחייב עליו.
ומוכח מכאן, שכאשר ביקש בעל הבית מהשליח שיוציא בשר הקדש לחולין, ושינה השליח ונתן כבד, זה נחשב שינוי, היות ומעשהו זה אינו נכלל בשליחותו של בעל הבית.
ואי [אם] נאמר שהתנא של המשנה של שליחות במעילה הוא רבי עקיבא, הא, הרי במשנה שלנו מוכח, שאמר רבי עקיבא, כל מילתא דמימלך עלה השליח ושואל את בעל הבית אם להביא לו את זה כתחליף לדבר הראשון, יכולים אנו לומר שמיניה הוא, והוא כלול בדבר הראשון.
והרי גם כאשר המשלח אמר לשליח לתת לאורחים בשר, הרי אין הוא שליח רק על נתינת הבשר, אלא על כל דבר שהוא כלול בדרך כלל כתחליף לבשר, כגון כבד. כי אם אין בשר, ודאי מציע השליח למשלח שיתן כתחליף לבשר את הכבד.
ואם כן, האכלת האורחים בכבד כלולה היא באותה שליחות שנשלח השליח לתת לאורחים בשר, והיה צריך להיות הדין שלמעול בעל הבית, ולא למעול שליח. ולמה כתוב במשנה ההיא שהשליח מועל ולא המשלח? (4)
אלא בהכרח, שהתנא של המשנה ההיא, איננו רבי עקיבא, אלא רבנן.
והם הרי סוברים, שאפילו מה שהשליח מציע לבעל הבית אין זה כלול בדבר הראשון.
ולכן, לרבנן, שליח אשר שינה את שליחותו מבשר לכבד, נחשב הדבר שלא עשה שליחותו של בעל הבית, והוא מעל.
ודוחה הגמרא את הראיה: אמר אביי: אפילו תימא, יכול אתה לומר שהמשנה ההיא, אפילו לדברי רבי עקיבא היא. כי גם לפי רבי עקיבא אפשר לומר שהשליח מעל ולא המשלח, אף על פי שדרכו של השליח להציע את הכבד כתחליף לבשר.
דף נד:
מי לא מודה רבי עקיבא דאינו יכול לעשות זאת השליח מדעת עצמו, אלא צריך אימלוכי, להתיעץ עם בעל הבית אם לתת את הכבד במקום הבשר, ולא לעשות זאת מדעתו. וכיון שעושה זאת השליח מדעת עצמו ולא שאל את בעל הבית, לכן הוא אחראי על מה שעשה, והוא זה שמועל.
איתמר שמעתא קמיה דרבא, אמרו את דברי אביי הללו, לפני רבא.
אמר להון - רבא לתלמידיו: שפיר אמר נחמני - טוב אמר אביי [שהיה מכונה נחמני לפי שגדל אצל רב נחמן], וגם אני סובר כך.
וכעת באה הגמרא לברר מי הם רבנן שחולקים על רבי עקיבא?
מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא? -
רבן שמעון בן גמליאל היא. וההוכחה לזה מהא דתניא: הנודר איסור הנאה מן הבשר, הרי הוא אסור בהנאה מכל מיני בשר.
ואסור בבשר מכל חלקי הבהמה, והם: בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב.
ולא רק בבשר בהמה הוא אסור, אלא גם בבשר עופות.
והסברא שנאסר בכל הדברים האלה, למרות שהמשמעות הפשוטה של בשר היא בשר בהמה, שרגילים לאוכלו, היא סברת רבי עקיבא. והיינו, כיון שאם אדם שולח את שליחו להביא לו בשר, אם הוא לא מוצא, מציע השליח לבעל הבית כתחליף את כל הדברים האלו, מוכח שגם הם כלולים במילה "בשר". ולכן הם נאסרים כשאדם אוסר עצמו בנדר מבשר. (5)
וממשיכה המשנה: ומותר אדם זה בבשר דגים וחגבים.
ובגמרא לקמן יתבאר מדוע אינו נאסר בהם אף על גב שגם את הדברים האלו מציע השליח כתחליף לבשר.
עד כאן דעת תנא קמא, הסובר כרבי עקיבא.
רבן שמעון בו גמליאל אומר: הנודר הנאה מן הבשר, הרי הוא אסור רק בכל מיני בשר עצמו. ומותר הוא בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב, ובעופות, שאין הם נכללים בכלל בשר.
ואין צריך לומר שמותר בבשר דגים וחגבים.
שהרי אפילו תנא קמא, שמחמיר בשאר דברים, מתיר בדגים וחגבים.
ומוכח בדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאף על פי שהרגילות של שליח היא להציע כתחליף לבשר את הכבד, לב, בשר עופות וכדומה, בכל זה לא נאסר בכלל בשר.
ומוכח מכאן שתנא קמא החולק על רבי עקיבא, הוא רבן שמעון בן גמליאל.
ומביאה הגמרא עוד מימרא של רבן שמעון בן גמליאל בענין זה:
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים, לאו בשר הם. ואוכליהן, מי שאוכל אותם - לאו בר איניש הוא אינו בן אדם!
ותמהה הגמרא: הכיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל שאוכליהן של הקרביים לאו איניש הוא?
והרי לעיל, לגבי הדברים שאינם בכלל בשר, לא נאמר שקרביים אינם בכלל בשר.
והרי הקרביים כבשר רגיל הם, ולמה אמר רבן שמעון בן גמליאל שהאוכל קרביים אינו בן אדם!?
ומסבירה הגמרא: לענין זביני, לגבי קניית הבשר, אמר רבן שמעון בן גמליאל, כי מי שיש לו כסף לקנות בשר רגיל, ומבזבז את כספו וקונה בו קרביים לאו בר איניש הוא, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם.
ועתה חוזרת הגמרא לבאר את דברי תנא קמא לעיל, שחילק באדם שאסר על עצמו בשר, שלדעתו הוא נאסר רק בעופות ולא בדגים.
ושואלת הגמרא: מאי שנא בשר עוף, לתנא קמא דאסיר? הרי הנודר אמר "בשר", ועופות אינן בשר?
אלא, בהכרח, הסיבה לכך היא, כיון דעביד שליחא דמימליך עליה ומציע את זה למשלחו כתחליף לבשר, הרי זה נכלל בכלל בשר.
אם כן, דגים גם כן היו צריכים להאסר, שהרי בשר דגים, נמי עביד שליחא, דאי לא משכח, אם אינו מוצא בשוק בישרא, מימליך עליה, ומציע לבעל הבית דגים כתחליף, דאמר לבעל הבית: אי לא משכחנא בישרא, אייתי דגים! ואם כן, גם דגים, הנכללים לפי קנה המידה הזה בבשר ליתסרו?
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: אין מדובר כאן באדם רגיל.
אלא מדובר כגון באדם שהקיז דם, דלא אכיל דגים.
כי אדם זה, אי אפשר לפרש בלשונו שהתכוון לבשר דגים, שהרי אכילת דגים לאחר הקזת דם מזיקה לבריאותו.
ואדם כזה, כאשר הוא מדבר על בשר הוא אינו חושב כלל על דגים, שהרי הם אינם בריאים בשבילו.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שמעמידים את המשנה באדם מיוחד שהקיז דם ולכן לא נכלל אצלו בלשון בשר גם דגים, אם כן, גם עופות לא יאסרו.
שהרי אפילו עופות נמי לא אכיל, שגם הם לא טובים לו לבריאות, ואם כן, גם על עופות הוא איננו חושב כשהוא נודר מבשר, שהרי העופות גם הם אינם טובים לבריאותו!
והראיה שגם עופות לא טובים לבריאות למי שהקיז דם:
דהרי אמר שמואל: דמסוכר, מי שהקיז דם, ואכיל בישרא דצפרא, ולאחריהם הוא אוכל בשר עופות או צפרים, פרח ליבה צפרא, פורח ממנו לבו כמו שציפור פורחת.
ועוד הוכחה מהא דתניא: אין מקיזין לא על דגים, ולא על עופות, ולא על בשר מליח. שכל מי שאכל אחד מהמאכלים האלו, לא טוב לו להקיז דם - וגם מכאן רואים שעופות זה לא בריא לאדם שהקיז דם.
ועוד הוכחה מהא דתניא: אדם שהקיז דם, לא יאכל, לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצים, ולא שחליים, ולא עופות, ולא בשר מליח.
ומוכח שעופות אינם טובים לבריאות אדם שהקיז דם.
ואם כן קשה, כיון שהעמדנו את המשנה באדם שהקיז דם, ודגים לא בריאים בשבילו, ולכן הוא אינו חושב עליהם כשנודר מבשר, אם כן, שלא יאסר גם בעופות, שגם הם לא בריאים בשבילו כיון שהקיז דם. ולמה אמר תנא קמא שאסור הוא בבשר עופות?
ומתרצת הגמרא: שאני עופות שכן דעתו עליהם אף על פי שהקיז דם, כיון דאפשר לאדם זה שהקיז דם לאוכלם על ידי שליקה. שאז אינם מזיקין לו.
אביי אמר תירוץ נוסף לחלק בין עופות לדגים: במשנה מדובר לא באדם שהקיז דם, אלא כגון דכיבין ליה עיניא, שכואבים לאדם זה העינים, ולכן אין דעתו כלל על דגים. דהרי דגים קשין לעינין, ולא חשב כלל על דגים בשעה שאמר בשר.
ושואלת הגמרא: אי הכי - אם נאמר שדגים הם לא טובים לבריאות של אדם שכואב לו העינים, אם כן יהיה זה נגד דברי שמואל, הסובר שאכיל דגים - שטוב לו לאדם שכואב לו העינים לאכול דגים.
דהא אמר שמואל שמהסמיכות של האותיות נ' ס' ע' שבכתיב מלא הם נכתבות כך: נו"ן סמ"ך עי"ן לומדים אנו רמז: נונא, דג הוא, סמא לעינים, רפואה להם, לפי שהנו"ן, שהוא דג, סומך [כנגד אות סמ"ך] את האדם שכואבת לו עין [כנגד אות עי"ן].
וכיון שאכילת דגים טובה לעינים ואינה מזיקה להן, למה אמר אביי שדג זה לא טוב לעינים, ואין דעת אדם שכואב לו העינים עליהם?
ומתרצת הגמרא: ההוא, סוף אוכלא!
מה שאמר שמואל שדגים טובים לעינים, זה רק בסוף המחלה של כאב עינים. אבל בתחילתה של המחלה אכילת דגים רעה היא להן.
והמשנה, האומרת שאין דעת האדם הנודר מבשר על דגים כיון שהם לא טובים בשבילו לבריאות, מדובר בה באדם שנדר בתחילת המחלה, שאז אין אכילת דגים טובה לעינים, ואין דעתו כלל על דגים.
דף נה.
מתניתין:
הנודר הנאה מן הדגן, הרי הוא אסור בהנאה מכל דבר, ואפילו אינו דגן אלא שהוא "מידגן", שנאסף מהשדה על ידי העמדתו בגורן, בערימת כרי, כמו דגן.
ולכן, הוא נאסר גם בפול המצרי יבש, לפי שגם צורת האסיפה שלו מהשדה היא על ידי העמדת הפולים בכרי, דברי רבי מאיר.
ואילו חכמים חולקים עליו, ואומרים: אדם שאסר הנאת דגן, אינו מתכוון לצורת אסיפה של תבואה, אלא הוא מתכוין לתבואה של דגן, ולכן אינו אסור אלא בחמשת המינין הרגילים של הדגן.
ואלו הם: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון, וכוסמת.
רבי מאיר אומר: רק הנודר ומקבל על עצמו איסור הנאה מן התבואה, שלא אמר בלשונו דגן אלא תבואה, אינו אסור אלא מחמשת המינין. כי כשאומר "תבואה" הוא לא מתכוון לכל דבר שנאסף בכרי, אלא רק לחמשת מיני דגן.
אבל הנודר מן הדגן, הרי הוא אסור בכל דבר שצורת אסיפתו היא על ידי כרי.
כי היות שאמר "דגן", הוא מתכון לכל מידי ד"מידגן", שנאסף על ידי כרי.
ומותר הוא בהנאה בפירות האילן ובירק, שאינם נאספים על ידי כרי - ואין הם נכללים בלשון נדרו.
גמרא:
שנינו במשנה, שלדעת רבי מאיר, אדם שנודר מדגן, כוונתו היא לכל דבר שנאסף בכרי. ואומרת על כך הגמרא:
למימרא, הרי שמענו מדברי המשנה, לפי רבי מאיר, ד"דגן" - כל דבר דמידגן משמע.
מתיב רב יוסף מדברי הכתוב בספר דברי הימים ב [פרק לא], לגבי חזקיהו המלך, שחיזק את דורו בידיעת ההלכות של הפרשת תרומות ומעשרות, שנאמר שם:
"וכפרוץ הדבר [שהתרגלו בני ישראל להלכות תרומות ומעשרות], הרבו בני ישראל להביא תרומות ומעשרות מראשית דגן תירוש ויצהר, וכל תבואת שדה לרוב". וגומר.
וכיון שחילק הכתוב בין "דגן" ובין "כל תבואת השדה", משמע שאין שאר דברים נכללים ב"דגן", ואין "דגן" אלא חמשת המינים של דגן בלבד!
ואי אמרת ש"דגן", כל דבר דמידגן משמע, הרי לדבריך נכללת בדגן כל תבואת השדה הנאספת בכרי, ואם כן מאי "כפרוץ הדבר, הרבו דגן תירוש ויצהר, וכל תבואת השדה"?
הרי לאחר שאמר הכתוב שהביאו דגן, נכללו בכך כל המינים של תבואת הארץ ש"מידגן", ומה בא הפסוק להוסיף באמרו "וכל תבואת השדה"?
ומתרצת הגמרא:
אמר אביי: לעולם דגן כולל כל דבר שנאסף בכרי, וכולל בכך גם את כל תבואת השדה.
ומה שבא הפסוק להוסיף לנו בכך שאמר שהביאו בני ישראל מתבואת השדה, הוא בא לאתויי שהביאו גם מפירות האילן וירק, שהם אינם נאספים בכרי, ואינם נכללים ב"דגן", וחידש הכתוב שגם מהם הביאו בני ישראל תרומות ומעשרות.
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה וכו':
והיינו, שלדברי רבי מאיר, כאשר אוסר אדם עליו את התבואה, הוא לא נאסר אלא בחמשת מיני דגן.
ואילו כשאוסר עצמו מדגן, לדברי חכמים הוא נאסר רק בחמשת מיני דגן, ואילו רבי מאיר סובר שהוא נאסר בכל דבר שנאסף בכרי.
ודנה הגמרא: מה הדין לפי חכמים כשאסר על עצמו בלשון תבואה, האם מודים הם לרבי מאיר שנאסר רק בחמשת מיני דגן, או שחולקים עליו?
אמר רבי יוחנן: הכל מודים, בין חכמים ובין רבי מאיר, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין.
תניא נמי הכי כדברי רבי יוחנן: ושוין חכמים ורבי מאיר, למרות שנחלקו לגבי מי שאסר דגן, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מה' המינין.
ומקשינן: פשיטא ש"תבואה" אינה אלא חמשת המינין ולא יותר, ומה היה צריך רבי יוחנן לומר שלפי רבנן לא יאסרו אלא חמשת המינין כשנדר מ"תבואה"?
ומשנינן: מהו דתימא, הייתי אומר, שאדם שאסר תבואה, כונתו לכל מילי משמע, וכל דבר שצומח יאסר.
קמשמע לן רבי יוחנן, דלא משמע כל מילי, אלא רק חמשת המינין בכלל תבואה.
מתיב רב יוסף, שלכאורה בפסוק שהבאנו לעיל משמע שהמילה תבואה כוללת יותר מחמשת מיני דגן, שכתוב בפסוק " וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל" וכו', ובהמשך שם כתוב שהביאו תבואת השדה לרוב, הרי משמע שיש הרבה סוגים שנקראים תבואה כמו שכתוב תבואת השדה לרוב? ולמה אמרנו שרק חמשת המינין כלולים במילה תבואה?
אמר רבא: יש הבדל בין הפסוק למשנה.
שבמשנה כתוב תבואה וזה דבר לחוד, והפסוק מדבר על תבואת השדה וזה דבר לחוד - שתבואה כוללת רק את חמשת המינין ותבואת השדה כוללת הרבה מינין.
ומספרת הגמרא מעשה בבר [בנו] של מר שמואל, פקיד, צווה בצוואתו, דליתנון תליסר אלפי זוזי - שיתנו שלוש עשרה אלף זוז לרבא, מן עללתא [תרגום המילה תבואה הוא עללתא] דנהר פניא - התבואה שגדלה בנהר פניא.
שלחה רבא את השאלה לקמיה דרב יוסף:
עללתא - היכי מיקריא?
אמר לו רב יוסף: מתניתין היא! אפשר לפשוט את הספק ממה שכתוב במשנה לגבי מחלוקת רבי מאיר וחכמים: ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין.
ומוכח, שתבואה היא חמשת המינין, ומחמשת המינין יגבה את חובו.
אמר ליה אביי: מי דמי? אין דומה דין המשנה לדין שלפנינו!
כי כאשר אדם אומר "תבואה", לא משמע מדבריו אלא מחמשת המינין.
אבל כאן שלא אמר את המילה תבואה, אלא את התרגום שלה, "עללתא", אין הכונה בלשונו רק חמשת המינין, אלא כל מילי משמע. ואם כן, יכול לגבות את חובו מכל הצומח מן הקרקע.
אהדרוהו לקמיה דרבא - הביאו את דברי אביי שאמר, שעללתא זה כולל הכל לפני רבא,
ואמר על זה רבא: הא לא קא מיבעיא לי דאדם שאמר בלשונו עללתא שכל מילי שיוצא מהקרקע משמע מדבריו, ועל זה לא הסתפקתי כלל, כי וודאי אני מודה בדין זה לאביי.
ומה שכן הסתפקתי, הדא הוא דאיבעיא לי: האם יכול לגבות את חובו מהכסף שיוצא משכר הבתים שמשכירים אותם ומשכר הספינות שמשכירים אותם.
מאי?
וצדדי הספק הם: מי אמרינן כיון דפחתן שפוחתים דמיהם ולפעמים משכירים אותם בזול אם כן לאו עללתא היא.
כיון שאמר לשון עללתא, הרי הוא מתכוון לדבר שעולה ומשתבח ולא דבר שפוחת?
או דילמא, כיון דלא ידיע פחתיהו שאין הפחת כל כך ניכר, אין זה פחת חשוב, ועללתא היא, ויכול השכר הזה להחשב כעללתא? -
וזהו ספיקו החדש של רבא.
ואת הספק הזה אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף ושאלו אותו מה הדין כדי לענות לרבא.
אמר להם רב יוסף: הרי את השאלה הקודמת שהסתפק, פשטתי לו מהמשנה, והוא חלק עלי וסבר כמו אביי, אם כן, הוא כלל לא שומע לי.
וכי מאחר דלא צריך לן, אמאי שלח לן? הרי בלאו הכי לא שומע לי?
ומתוך דברי רב יוסף הבין רבא, שאיקפד רב יוסף.