אור ברסלב
חברותא על נדרים פרק שישי - הנודר מן המבושל

חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - הנודר מן המבושל

פרק חמישי - השותפין

כבר נתבאר לעיל, שבנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם. כלומר, שמפרשים את הנדר לפי משמעותו המקובלת בלשון בני אדם. הפרק שלפנינו בא ללמדנו, כי מי שנדר לאסור על עצמו מאכל מסויים, מותרים לו כל המאכלים האחרים שאינם כלולים בשם אותו המאכל לפי לשון בני אדם.

דף מט.

מתניתין:

א. הנודר לאסור על עצמו את כל המאכלים שהם מן המבושל [שהוכנו לאכילה על ידי בישול], כגון שאמר "קונם מבושל עלי".

הדין הוא, שמותר הנודר, במאכלים שהוכנו לאכילה בצלי ובשלוק [מבושל למחצה (1)], שכן לצלי ולשלוק אין בני אדם קוראים "מבושל", ואין הם בכלל הנדר.

ב. אמר הנודר, קונם עלי כל מאכל הנקרא "תבשיל", שאיני טועם,

הדין הוא, שאסור הנודר במעשה קדרה רך [בתבשיל שיש בו רוטב].

ומותר במעשה קדירה עבה כגון דייסא וכדומה.

ומבואר בגמרא, שהטעם הוא, היות ודרך בני אדם שקוראים "תבשיל" רק למעשה קדירה רך, שהרגילות היא לאוכלו עם פת. אך מעשה קדירה עבה, הרגילות היא לאוכלו בלא פת.

וכמו כן מותר הנודר מן התבשיל, בביצה טורמוטא.

ונתבאר בגמרא, שהיא ביצה ששלקו אותה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים לסירוגין, עד שהיא מצטמקת כל כך, שיכול לבולעה בשלימותה, והיא גם יוצאת שלימה ממעיו [ואוכלים אותה לרפואה, שאם יש דלקת במעים, הביצה יוצאת עם ההפרשה, ולפי המראה שבה יודע הרופא איזו תרופה לתת].

והטעם שהנודר מן התבשיל מותר בזה, משום שאין רגילות לאכול אותה עם פת,

אבל, אם הביצה לא נתבשלה כל כך, אסורה היא לנודר, שהרי היא נאכלת עם הפת.

וכמו כן מותר הנודר מן התבשיל, בדלעת הרמוצה, מין דלעת שלעולם אינה מתבשלת יפה, ולכן גם אחרי שנתבשלה, אין היא נקראת תבשיל, הלכך, הנודר מן התבשיל, מותר בה.

[המשנה הבאה הוצגה כאן כהמשך למשנה, אך היא הובאה שוב לקמן נא א, ועיקרה היא שם, כמו שנראה מהר"ן שפירש את המשנה שם ולא כאן, ולכן הבאנו אותה רק לקמן]

גמרא:

שנינו במשנה: הנודר את עצמו מן המבושל, מותר בצלי, שאינו בכלל מבושל.

תניא בברייתא: רבי יאשיה אוסר את הנודר מן המבושל, בצלי.

שרבי יאשיה סובר, שגם צלי הוא בכלל מבושל.

ואף על פי שאין ראיה לדבר שהצלי הוא בכלל מבושל, אבל יש זכר לדבר,

שנאמר (דברי הימים ב לה) "ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט".

אם כן מצאנו לשון בישול אצל קרבן פסח, אף על פי שאינו נאכל כי אם צלי.

והטעם שאין זה ראיה גמורה שהצלי בכלל מבושל, משום שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, כמו שיתבאר בהמשך הסוגיא.

נמצא, שיש מחלוקת בין משנתינו לרבי יאשיה, האם צלי נכלל בלשון מבושל, או לא.

לימא בהא קמיפלגי [אולי נאמר שבזה חולקים] משנתנו ורבי יאשיה.

דרבי יאשיה סבר, הלך בנדרים לחומרא, גם אחר לשון תורה, שאם בלשון הנדר שאסר, כלול דבר נוסף לפי לשון התורה, אסור גם בזה. ולכן הנודר מן המבושל, כיון שבלשון התורה כלול בזה גם צלי, אסור גם בצלי.

ותנא דילן סבר, בנדרים הלך רק אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון התורה, ובלשון בני אדם, לא כלול צלי בלשון תבשיל.

דוחה הגמרא: לא בזה הם חולקים.

אלא, דכולי עלמא סוברים, שבנדרים הלך רק אחר לשון בני אדם.

ומחלוקת רבי יאשיה ומשנתנו היא:

מר - משנתנו מדברת לפי לשון בני מקומם כי אתריה [כמקומם].

ומר - רבי יאשיה דיבר לפי לשון בני מקומו כי אתריה.

באתרא [במקום] דתנא דילן [של התנא דמתניתין], לצלי קרו ליה צלי, ולמבושל קרו ליה מבושל.

מה שאין כן באתרא דרבי יאשיה, שאפילו לצלי קרו מבושל.

ומקשינן: והא [והרי] רבי יאשיה קרא נסיב לה [הביא פסוק] שצלי כלול בלשון תבשיל, ומדוע הוא הביא פסוק אם הוא סובר שנדר תלוי בלשון בני אדם?1

ומתרצינן: מה שהביא רבי יאשיה פסוק זה, היינו לאסמכתא בעלמא, לומר, שגם בלשון התורה מצאנו לשון תבשיל אצל צלי, אבל מה שבאמת קובע בנדרים, הוא לשון בני אדם.

שנינו במשנה: קונם תבשיל, אסור במעשה קדירה רך, ומותר במעשה קדרה עבה:

ומקשינן: והא מתבשיל נדר, ואם כן מדוע יש הבדל בין מעשה קדירה רך למעשה קדירה עבה?

ומתרצינן: אמר אביי: האי תנא, ביאר לפי לשון בני מקומו, שלכל מידי דמתאכל ביה ריפתא [לכל מעשה קדירה שאוכלים אותו עם לחם] תבשיל קרו ליה, ולכן חלוק מעשה קדירה רך ממעשה קדירה עבה. שמעשה קדירה רך נאכל עם פת, ולכן נקרא תבשיל. מה שאין כן מעשה קדירה עבה, שאין הדרך לאוכלו עם פת, ולכן אינו נקרא תבשיל (2).

וראיה לכך, שמעשה קדירה הנאכל עם הפת נקרא תבשיל, שכך שנינו בברייתא:

והתניא: הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל, ואסור בהיטריות רכות [בדלועין קטנים] שהחולין אוכלין בהן פיתן.

ומוכח מכך שהברייתא נתנה טעם לאיסור דלועין קטנים, לנודר מן התבשיל, משום שנאכל עם הפת. משמע, שכל מאכל הנאכל עם הפת, קוראים אותו תבשיל.

והוינן בה: כיצד אפשר להבין את דברי הברייתא שאומרת שדלועין יפים לחולה?

איני! [אין זה מובן].

שהרי והא רבי ירמיה חלש [היה חולה],

על לגביה [בא אליו] ההוא אסיא לאסיוה [רופא מפורסם לרפאותו],

חזא קרא דמחת בביתיה [ראה הרופא שמונח שם בבית דלועין],

שבקיה, ונפק [מיד עזב הרופא את החולה, ויצא מביתו].

אמר הרופא: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה, ואנא איעול לאסאה יתיה?! [הרי החולה מחזיק את מלאך המוות בביתו, ואם כן כיצד אוכל לבוא ולרפאותו?!]

ומוכח, שהדלועין, לא רק שאינם מועילים לחולה, אלא אף מזיקים לו. ואם כן כיצד אמרו בברייתא שהדלועין יפים לחולה?

ומתרצינן: לא קשיא,

א. הא - מה שאמרו בברייתא שהדלועין יפים לחולה, מדובר בדלועין רכיכי [רכים].

הא - מה שהרופא אמר על הדלועין שהם קשין לחולה, מדובר בדלועין שהם אשוני [קשים].

ב. רבא בר עולא אמר לתרץ באופן אחר:

הא - מה שהרופא אמר על הדלועין שהם קשים לחולה, מדובר בקרא גופיה [בבשר הדלועין עצמם].

והא - מה שבברייתא כתוב, שהדלועין יפים לחולה, מדובר בגוויה דקרא [בחלק הרך שבתוך הדלועין].

וכמו שמצאנו, שחלוק תוך הפרי מהפרי,

דאמר רב יהודה: לוליבא דקרא [את תוך הדלועין], חשוב מאוד לאוכלו לרפואה (3) אחרי שנתבשל בסילקא [עם תרדין].

ואת הלוליבא דכיתנא [מה שבתוך הזרעים של הפשתן] טוב לאוכלם לרפואה בכותחא [עם כותח].

ודבר זה - אסור לאומרו בפני עם הארץ.

כדי שלא ילכו לשדות אחרים, וישחיתו את הפשתן ואת הדלועין לשם כך (4).

ג. רבא אמר ליישב את הברייתא האומרת שדלועין יפים לחולה:

אכן, הדלועין קשים לחולה, בין הרכין ובין הקשין שבהם.

ומה שאמרו בברייתא שהחולים אוכלים בהם פיתן, אין הכוונה לחולים ממש.

אלא, מאן חולין - רבנן! שאפילו כשהם בריאים, הם תשושי כח, מפני שהתורה מתשת את כחם.

ורק להם הדלועין מועילים. אבל לחולים ממש, הדלועים מזיקים.

ורבא לטעמיה שסובר שרבנן נקראים חולים.

דף מט:

דאמר רבא: (תחילת העמוד) כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי [כמו מי אנחנו סוברים, שאנחנו מתפללים בכל יום, ולא רק בראש השנה, על האנשים החולים (בברכת "רפאינו"), שהם קצירי, ועל רבנן ("ועל פליטת סופריהם"), שהם מריעי]?

[כמאן, כרבי יוסי] שסובר במסכת ראש השנה (טז א) שאדם נדון בכל יום.

אבל לרבנן, אין טעם להתפלל כל יום על החולים ועל רבנן, כיון שהם סוברים שאדם נדון בראש השנה, ואחרי שכבר נגמר דינם, אין התפילה מועילה להם.

ומדאמר רבא, קצירי ומריעי, וכינה את רבנן מריעי, שהוא תרגומו של חולה (5).

שמע מינה שרבא סובר שרבנן נקראים חולים.

קצירי - היינו החולים המוטלים על ערשותיהם. ונקראו קצירי, לפי שהם קצירי ממש, שנפשם קצרה מחמת חוליים.

מריעי - היינו רבנן שהם חלושים ותשושי כח, שאכילתם ושינתם מעוטה, ועמלם מרובה.

שנינו במשנה: קונם תבשיל וכו' ומותר בעבה:

ומבארת הגמרא: מתניתין, משנתנו המתירה לנודר מן התבשיל לאכול מעשה קדירה עבה, היא משום שמנהגם היה שלא לאכול עמו את הפת, ודלא כמנהג בבלאי.

דאמר רבי זירא: בבלאי, טפשאי הם, משום דאכלי לחמא בלחמא. שהם אוכלים מעשה קדירה עבה, שהוא כמו לחם, יחד עם לחם.

ולפי זה, בבלי שנודר מן התבשיל, אסור במעשה קדירה עבה, כיון שדרכם של הבבליים לאוכלו עם הפת, נקרא תבשיל.

רב חסדא היה מבני בבל שהיו אוכלים פת בדייסא.

ולכן אמר רב חסדא: דמשאיל [יש לשאול] להון, להלין נקדני דהוצל (6) [את אותם אנשים מהוצל, שמדקדקים באכילתם] -

הדין דייסא [מאכל זה של חיטים מבושלים], היכין מעלי למיכלה [כיצד עדיף לאוכלו]?

האם עדיף לאכול דייסא דחיטי, ביחד עם לחמא דחיטי. ודייסא דשערי בלחמא דשערי. או דלמא, להיפך, עדיף לאכול דייסא דחיטי ביחד עם לחם דשערי, ודייסא דשערי ביחד עם לחם דחיטי.

רבא, אכליה [היה אוכל] את פיתו ביחד עם חסיסי [קמח של קליות (שעורים קלופים שלא הביאו שליש ויבשו אותם בתנור)]

רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא [רבה בר רב הונא מצא את רב הונא] דקאכיל דייסא באצבעתיה [שהיה אוכל דייסא עם אצבעותיו].

אמר ליה: אמאי קאכיל מר בידיה [מדוע אוכל מר עם ידיו ולא עם כלי]?

אמר ליה: הכי אמר רב, דייסא באצבעתא בסים [הדייסא משובחת יותר כשאוכלים אותה עם האצבע]. וכל דכן בתרתין וכל דכן בתלת [וכל שכן שהיא משובחת יותר, אם אוכלה על ידי שתים ושלש אצבעות].

אמר ליה רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה [בנו]:

אם מזמנים לך [אותך] למיכל דייסא, לך עד פרסה כדי לאוכלו.

ואם מזמינים אותך למיכל בישרא דתורא [בשר בקר], לך עד תלתא פרסין [שלוש פרסות] כדי לאוכלו (7).

אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה, כל מידעם [כל דבר שהכנסת לפיך] לא תפלוט קמיה רבך [לא תרוק אותו החוצה לפני רבך] מפני כבודו, לפי שהיורק בפני רבו, חייב מיתה.

לבר מן [חוץ] מקרא [דלועין] ודייסא, שהן קשין לגוף, ודומין לפתילתא של אבר [לגוש של עופרת] שאינו מתעכל בגוף, ויש בהם משום סכנת נפשות.

ולכן יש לירוק אותם החוצה, אפילו בפני רבו,

ואפילו קמי [בפני] שבור מלכא (8), יש לפלוט אותם מהפה, מחמת הסכנה.

רבי יוסי ורבי יהודה אכלו דייסא ביחד בקערה אחת, חד אכיל דייסא באצבעתיה, וחד אכיל בהוצא [בקליפת עץ].

אמר ליה, אותו דאכיל [שהיה אוכל] בהוצא, לאותו דאכיל [שהיה אוכל] באצבעתיה: עד מתי אתה מאכילני צואתך שתחת הציפורניים!?

אמר ליה, אותו דאכיל באצבעתיה, לאותו דאכיל בהוצא: עד מתי אתה מאכילני רוקך!?

שאין הדרך לקנח את ההוצא מהרוק קודם שמחזירו לקערה.

[מה שאין כן באצבע, שהיה מקנח אותו מן הרוק קודם שמחזירה לקערה] רבי יהודה ורבי שמעון, אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] בלוספיין [מין תאנים שקשים לעיכול].

רבי יהודה אכל, רבי שמעון לא אכל.

אמר ליה רבי יהודה לרבי שמעון: מאי טעמא לא אכיל מר?

אמר ליה רבי שמעון, תאנים אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר.

אמר ליה רבי יהודה, אם כך כל שכן שנאכלם ונסמוך עליהן שלא נצטרך לאכול מאכל אחר למחר, שמתוך שאינם מתעכלים, הם מתעכבים במעיים, וכל זמן שהם עומדים שם, הם זנים את הגוף (9).

רבי יהודה הוה יתיב [היה יושב] קמיה ד[לפני] רבי טרפון,

אמר ליה רבי טרפון: היום פניך צהובין, שהיה נראה מדושן.

אמר ליה רבי יהודה: הטעם שהיום פני צהובין, משום שאמש [אתמול] יצאו עבדיך לשדה, והביאו לנו תרדין, ואכלנום בלא מלח. ואם אכלנום במלח, כל שכן שהיו פנינו צהובין.

אמרה ההיא מטרוניתא [אשה רומית חשובה] לרבי יהודה: מורה ורוי [אתה בעל הוראה, ואתה משתכר]? כי מתוך שהיו פניו צהובין, היתה סבורה שהשתכר.

אמר לה רבי יהודה: הימנותא בידא דההיא איתתא [אמונתי בידך], אי טעימנא [שאיני טועם כל השנה יין] אלא רק בקידושא ואבדלתא, (10) וארבעה כסי דפסחא [וארבע כוסות של ליל הסדר]. וחוגרני צידעי [וקושר אני את צדעי פדחתי] מן הפסח עד העצרת מחמת מיחוש הראש שיש לי מאותו יין שאני שותה בליל הסדר. (11)

אלא, הטעם שפני צהובין, משום "חכמת אדם תאיר פניו". (קהלת ח).

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי יהודה: פניך הצהובין דומין אי [או] כמלוי רבית אי [או] כמגדלי חזירין, כי מתוך שמרויחין הרבה פניהם צהובין.

אמר ליה רבי יהודה: אין פני צהובין מחמת זה, שהרי ביהודאי [ליהודים] תרוייהו [גם לגדל חזירים וגם להלוות בריבית] אסירן.

אלא הטעם שפני צהובין, משום שעשרים וארבעה בית הכסא אית [יש] לי מן ביתא עד בי מדרשא, וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד.

רבי יהודה, כד אזיל לבי מדרשא [כשהיה הולך לבית המדרש], שקיל גולפא על כתפיה [היה נושא אתו קנקן על כתיפו] כדי שיהיה לו על מה לשבת בבית המדרש.

אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. שמחמת מלאכה זו של נשיאת הקנקן לבית המדרש, היה יכול לשבת עליו, ולא היה צריך לשבת על גבי הקרקע.

רבי שמעון שקיל צנא [לקח צנצנת] על כתפיה לבית המדרש. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה שלא יצטרך לשבת על גבי הקרקע בבית המדרש.

דביתהו [אשתו] דרבי יהודה, נפקת נקטת עמרא [יצאה מביתה והביאה צמר], עבדה גלימא דהוטבי [עשתה מהצמר גלימה חשובה].

כד נפקת לשוקא [כאשר היתה היא יוצאת לשוק] מיכסיא ביה [היתה מתלבשת בו].

וכד נפיק [וכאשר היה יוצא] רבי יהודה לצלויי [להתפלל] הוה מיכסי ומצלי [היה מתלבש בו ומתפלל].

וכד מיכסי ביה [וכשהיה רבי יהודה מתלבש בו], הוה מברך, ברוך שעטני מעיל, משום שהיתה הגלימה חשובה אצלו (12) כמו מעיל העשוי ממשי (שנקרא מעיל, על שם עילויו משאר בגדים (13)).

זימנא חדא [פעם אחת] גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא [תענית ציבור].

ודרכם היה להתאסף בכל תענית למקום הנשיא.

רבי יהודה לא אתא [לא בא] לבי תעניתא.

אמרין ליה [אמרו לו] לרבן שמעון בן גמליאל, שהסיבה שרבי יהודה לא בא, משום דלא אית ליה כסויא [שאין לו בגד להתכסות בו (14)].

שדר ליה [שלח לו] רבן שמעון בן גמליאל גלימא כדי שיהיה לו מה ללבוש, ולא קביל.

דף נ.

דלי ציפתא [הגביה רבי יהודה את המחצלת שהיה יושב עליה (1)] לעיני השליח שהביא לו את הגלימא, ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא [ראה כמה עושר יש לי]! שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום בזהובים.

מיהו, אמר רבי יהודה, לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא [איני רוצה ליהנות ולקבל את שכרי בעולם הזה].

רבי עקיבא היה רועה צאן בבית אחד מעשירי ירושלים, שהיה מכונה "כלבא שבוע" (על שם, שכל מי שהיה נכנס אליו רעב ככלב, היה יוצא שבע).

איתקדשת ליה [נתקדשה לו] ברתיה [בתו] דכלבא שבוע בצנעא, כיון שראתה את רבי עקיבא שהיה צנוע וטוב, וגם הסכים ללכת ללמוד תורה.

כאשר שמע כלבא שבוע שבתו התקדשה לרבי עקיבא, הוציאה מביתו, ואדרה הנאה מכל נכסיה [והדיר אותה הנאה מכל נכסיו].

אזלא, ואיתנסיבה ליה בסיתוא [הלכה ונישאה לו לרבי עקיבא בימות החורף], הוה גנו בי תיבנא [והיו ישנים בין התבן], שלא היו להם כרים וכסתות.

הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [היה רבי עקיבא מלקט את התבן מבין שערותיה].

אמר לה, אי הואי לי [אם יהיה לי אפשרות, שאתעשר] רמינא ליך, אעשה לך תכשיט הקרוי] "ירושלים דדהבא". תכשיט של זהב שהעיר ירושלים מצויירת בה.

אתא אליהו [נגלה אליהם אליהו] כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם. אידמי להון כאנשא [ונדמה להם כאיש], וקא קרי אבבא [וקרא בפתח ביתם].

אמר להו לרבי עקיבא ואשתו: הבו לי פורתא דתיבנא [הביאו לי קצת תבן], דילדת אתתי [שאשתי ילדה] ולית לי מידעם לאגונה [ואין לי שום תבן להשכיב עליו אותה או את התינוק].

אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה, לאשתו: חזי [ראי] גברא [יש כאן אדם], דאפילו תיבנא לא אית ליה [שאפילו תבן אין לו].

אמרה ליה אשתו: זיל, הוי בי רב [לך ללמוד תורה]! אזל תרתי סרי שנין [הלך ללמוד תורה למשך שתים עשרה שנים] קמי [אצל] דרבי אליעזר ורבי יהושע.

למישלם תרתי סרי שנין [לאחר שהשלים את שתים עשרה השנים שלמד], קא אתא לביתיה [חזר לביתו] עם שנים עשר אלף תלמידים.

אך קודם שנכנס לביתו, שמע מן אחורי ביתיה, דקאמר לה חד רשע לדביתהו [לאשתו]:

שפיר עביד ליך אבוך [טוב עשה אביך שהדיר אותך מנכסיו], משני טעמים: חדא, דלא דמי ליך [רבי עקיבא אינו דומה לך, ואינו מתאים לך, שאינו ממשפחה חשובה כמותך]. ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין [השאיר אותך לבדך כמו אלמנה חיה, והלך ללמוד לכל כך הרבה שנים בלי להתראות עמך].

אמרה ליה אשתו לאותו רשע: אי צאית לדילי [אם רבי עקיבא בעלי היה שומע בקולי] הייתי מעוניינת שליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא [ישאר ללמוד תורה שתים עשרה שנה נוספות]!

שמע רבי עקיבא את דבריה מאחורי הבית, ואמר: הואיל ויהבת לי רשותא [הואיל ואשתי נתנה לי רשות], איהדר לאחורי [אחזור לאחורי] לבית המדרש ואמשיך ללמוד.

הדר, אזל [חזר לבית המדרש] בלא להתראות לאשתו (2), הוה תרתי סרי שני אחרנייתא [והיה שם שתים עשרה שנה נוספות].

אתא [בא לביתו] אחרי עשרים וארבע שנים, כשהוא מלווה בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי.

נפוק כולי עלמא לאפיה [יצאו כל בני העיר לקבל את פניו], ואף היא [וגם היא, אשתו] קמת למיפק לאפיה [יצאה לקבל את פניו].

אמר לה ההוא רשיעא לאשתו של רבי עקיבא, ואת, להיכא [כיצד את הולכת לקבל את פניו עם כאלו בגדים]!? שלא היו לה בגדים ראויים.

אמרה ליה, "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב) יודע הוא זה שנצטערתי בשבילו.

אתת לאיתחזויי ליה [הלכה אשתו להתראות לפניו], נפלה על פניה ונישקה את רגליו של רבי עקיבא.

קא מדחן לה רבנן [דחפו אותה משם התלמידים ששימשו את רבי עקיבא].

אמר להון רבי עקיבא לתלמידיו: הניחו לה, כי לימוד התורה שלי ולימוד התורה שלכם - שלה [בזכותה] הוא! שהיא נתנה לי את העצה ללכת ללמוד תורה, ובזכותה זכיתי ללמוד וללמד.

באותה שעה התחרט כלבא שבוע על נדרו, מבלי שידע שרבי עקיבא הוא חתנו שחזר לעיר.

שמע כלבא שבוע שגדול בתורה הגיע לעיר, ואמר, אלך אליו, אולי הוא יוכל להפר לי את נדרי שהדרתי את בתי מנכסי, ולא ידע שאותו גדול הוא חתנו.

אתא, [בא] לרבי עקיבא ואיתשיל על נידריה [וביקש להתיר את נדרו].

אמר לו רבי עקיבא לחמיו: (כדי למצוא פתח לנדרו (3)) לו היית יודע שחתנך יהיה אדם גדול, האם היית נודר?

אמר לו כלבא שבוע לרבי עקיבא: אפילו על דעת שידע חתני פרק אחד, ואפילו הלכה אחת, לא הייתי מדירה לבתי.

אמר לו רבי עקיבא: אני הוא חתנך!

ואשתריי (4) [והתיר לו את נדרו], ואשתרי [והנדר הותר].

נפל כלבא שבוע על פניו, ונישק את רגלי רבי עקיבא, ונתן לו את חצי רכושו.

מן שית מילי איעתר [מששה דברים נתעשר] רבי עקיבא (5).

תוכן העניינים

חברותא על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה