אור ברסלב
חברותא על נדרים פרק חמישי - השותפין

חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - השותפין

פרק רביעי - אין בין המודר

הקדמה לפרק השותפין

בפרק זה מתבאר דין נדר לגבי נכס משותף, כאשר אחד השותפים בנכס נודר ממנו הנאה או מדיר את שותפו, או את חברו, שלא יהנה ממנו. כמו כן, מתבארים בו עניני שותפות, שלפיהם נקבע דין הנדר בנכס המשותף.

א. שותפות בנכסים תיתכן בשתי אפשרויות:

האחת, כאשר כמה אנשים רוכשים דבר במשותף. והשנית, כאשר כמה יורשים מקבלים ירושה מאדם אחד.

ב. בהגדרת הבעלות של השותפים, וכן בהגדרת זכות השימוש שיש לכל אחד מהשותפים בנכס המשותף, נחלקו הר"ן והרמב"ן במשנה הראשונה בפרק זה במחלוקת מהותית.

לדעת הר"ן, לכל אחד מהשותפים יש את החלק שלו בנכס, וזכות שימוש גם בחלקים השייכים לשותפים האחרים. ולדעתו של הר"ן הזכות שיש לכל שותף להשתמש גם בחלקים של שאר השותפים, היא בגדר "שיעבוד" שיש לו בהם.

ואילו לדעת הרמב"ן, אין לכל אחד מהשותפים זכות בחלק מסויים בנכס, אלא כולם שותפים בכל הנכס, ולכולם יש זכות שימוש בכל הנכס, אלא שהם מחלקים ביניהם את זמני השימוש בו.

וכאשר משתמש כל אחד מהשותפים בנכס, הרי הוא משתמש בו כאילו היה הנכס כולו שלו, ואין הוא נחשב כמשתמש בחלק של חברו.

ג. "ברירה", שנחלקו בה תנאים ואמוראים, אם יש ברירה או אין ברירה, היא כולו שלו, ואין זה זכות או שיעבוד שיש לו בנכסי חברו!

במקום שאדם עושה פעולה מסויימת, ותולה את חלות הפעולה, שחלה כבר עתה, במצב מסויים, כאשר עדיין לא התהווה אותו מצב בשעת הפעולה, אלא הוא עתיד להתהוות לאחר מכן.

וכגון, אדם המפריש תרומות ומעשרות מתוך חבית, ואומר "מה שאני עתיד להפריש למחר כתרומות ומעשרות, יחול עתה". שאם יש ברירה, חלה כבר עתה הפרשת התרומות ומעשרות, על מה שיפריש למחר, ומחר יתברר מה הדבר שחלה עליו הפרשתו מאתמול.

ד. הגרי"ז מבאר ששותפים החולקים את הנכס המשותף ביניהם, גם אם נאמר "אין ברירה", ולא הוברר בשעת חלוקת השותפות שלכל אחד היה את חלקו הזה משעה ראשונה, אין הם צריכים להקנות אחד לשני את חלקו, אלא די ב"חלוקה" הקובעת לכל אחד את חלקו, ואפילו בגורל גרידא.

ומה שאמרו חכמים שלמאן דאמר אין ברירה נחשבים השותפים שחלקו כ"לקוחות", הוא משום החלוקה ביניהם, ולא משום שהיו צריכים להקנות זה לזה. [עיין בחידושי רבי שמואל בתחילת מסכת בבא בתרא].

דף מה:

מתניתין:

השותפין [שנשתתפו בחצר אחת], שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר [היות שסובר התנא של משנתנו, ש"ויתור", אפילו דריסת רגל גרידא, שהיא הנאה מועטת ביותר, גם היא אסורה במודר הנאה, וכפי שנתבאר לעיל, בתחילת פרק אין בין המודר].

רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכולים השותפין להכנס לחצר, משום שהוא סובר ש"יש ברירה". דהיינו, שאנו אומרים כי כאשר נכנס שותף זה לתוך החצר, הוברר שנכנס לתוך החלק שלו, וכאשר נכנס שותף זה, השני, לחצר, גם כן הוברר שנכנס לתוך החלק שלו.

ואילו תנא קמא סובר, שאין ברירה. (1) ולכן, אסורים שניהם להכנס לחצר, שהרי כל אחד נכנס לחלקו של חבירו, והרי הוא אסר עליו את נכסיו.

והגמרא להלן [מו ב] מעמידה את משנתנו דווקא בחצר שאין בה דין חלוקה, דהיינו, ששיעורה קטן כל כך, שאין אחד השותפין יכול לכוף את חבירו לחלוק את החצר [והיינו, שאין בה ד' אמות על ד' אמות] (2). אבל אם יש בה דין חלוקה, לדברי הכל שניהם אסורין ליכנס לחצר [ולהלן יבואר טעם הדבר].

דף מו.

ושניהם אסורים להעמיד בחצר ריחים ותנור, ולגדל תרנגולים. שאף על פי ששותפין אינם מקפידים זה על זה אם אחד מעמיד דבר בחלקו של חבירו, מכל מקום, אם מקפידים, רשאים לאסור זה על זה.

וכן אם היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו, לא יכנס לחצר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו לשותפו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.

וחלק זה של המשנה אינו חידוש, בין לרבנן ובין לרבי אליעזר בן יעקב, שהרי מאי נפקא מינה אם הדירו שניהם הנאה זה מזה, או שאסר רק אחד על חבירו?! אלא שנקט התנא דין זה משום הסיפא דלהלן:

ובכהאי גוונא כופין את הנודר למכור את חלקו. שכיון שאחד אסור והשני מותר, חוששין שהמודר יתקנא בחבירו, ויבוא אף הוא להשתמש בחצר. ולכן, כדי שלא יכשל, כופין את המדיר למכור את חלקו, ואז יהיה המודר מותר בכל החצר.

היה אחד מן השוק מודר באחד מהם [מאחד מהשותפין] הנאה, לא יכנס אותו אדם לחצר. שהרי אם יכול לעכב על חבירו, כל שכן שיכול לעכב על אחד מהשוק!

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף במקרה כזה, יכול אותו אדם לומר לו למדיר: לתוך חלקו של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך (3).

המודר הנאה מחבירו, ויש לו למדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר [שהמרחץ ובית הבד מושכרין לאדם אחר], אם יש לו למדיר בהן תפיסת יד - אסור המודר להשתמש בהם.

אבל אם אין לו בהן תפיסת יד - מותר (4). ובגמרא יתבאר מהי תפיסת יד.

האומר לחבירו: "קונם לביתך שאני נכנס" [כלומר, ביתך יהא אסור עלי בקונם אם אקחנו],

וכן האומר לחבירו: "קונם שדך שאני לוקח" [כלומר, שדך יהא אסור עלי בקונם אם אקחנו],

אם מת בעל הבית או השדה, או שמכרו (5) לאדם אחר - מותר בהם המודר.

והטעם, משום שהרי אמר לשון "ביתך" ו"שדך", דהיינו דווקא כשהם שלו, אבל אם מכרן או הורישם, הרי כבר אינם שלו, ולכם מותר בהם.

אבל אם אמר: "קונם בית זה שאני נכנס", או שאמר: "קונם שדה זו שאני לוקח", אף אם מת או שמכרו לאחר - אסור. שכיון שאמר "בית זה", הרי אסר על עצמו את הבית גופו, בלי קשר לבעליו, ולכן אסור עליו אף כשהבית יהיה של אחר (6).

גמרא:

איבעיא להו: במשנתנו - בנדרו הנאה זה מזה פליגי [כלשון המשנה: "השותפין שנדרו הנאה זה מזה"].

אבל אם הדירו זה את זה - מאי?

מי אמרינן שבאמת כולם סוברים שיש ברירה, ומדינא אף לרבנן היו צריכים השותפין להיות מותרים ליכנס לחצר. אלא שהם סוברים שכיון שהדירו עצמם - קונסין אותם שלא יכנסו לחצר.

ואם כן, אפשר לומר שדווקא בנדרו הוא דפליגי. אבל בהדירו זה את זה - מודו ליה רבנן לרבי אליעזר בן יעקב שזה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו, דהרי כי [כמו] אנוסין דמו, ולא שייך לקנוס אותם!

או דילמא, באמת בזה גופא נחלקו רבנן ורבי אליעזר, אם יש ברירה - או לא, וכפי שנתבאר במשנה, ואם כן, אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן, שהרי אם סבירא לן שאין ברירה - הרי הוא נכנס לחלקו של חבירו!?

תא שמע מדברי משנתנו, ששנינו בה: היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו, ו"מודר", היינו שהדירו חבירו, ובכל זאת פליגי רבנן!

ודחינן: תני במשנתנו: היה אחד מהן נדור מחבירו הנאה. שהדיר עצמו מחבירו [דהיינו, שמשמעות "מודר" במשנתנו היא שהדיר עצמו מחברו, כי "מודר" משמע בין שהדיר את עצמו, ובין שהדירו חבירו. ר"ן].

ואמרינן: הכי נמי מסתברא, שמדובר שהדיר עצמו מחבירו, ולא שחברו הדירו.

דקתני בסיפא של משנתנו: וכופין את הנודר למכור את חלקו.

אי אמרת בשלמא דנדר הוא הנאה מחבירו, היינו דקתני שכופין אותו למכור את חלקו, שהרי הוא גרם לעצמו, בזה שהדיר עצמו מחבירו.

אלא אי אמרת דאדריה חבירו מחלקו, אמאי כופין אותו? הא מינס אניס [הרי אנוס הוא, שחבירו הדירו]! (7)

על כרחך, מדובר שנדר אחד הנאה מחבירו.

אמר רבה אמר זעירי:

דף מו:

מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, היא דווקא בחצר שיש בה כדי חלוקה.

שחכמים אוסרים, משום שהם סוברים שאין ברירה, ואין אומרים שכאשר כל אחד משתמש בחצר הוברר שזהו חלקו. שהיות ויש בה כדי חלוקה, הרי יתכן שבשעה שיחלקו, לא יבוא לידו חלק זה.

ורבי אליעזר בן יעקב סובר שאף בכהאי גוונא אומרים יש ברירה, לפי שמתחילה כשקנו את החצר, קנאוה על דעת כן, שכל עוד שלא יחלקו אותה, תהיה כל החצר קנויה לתשמיש כל אחד מהם.

אבל אם אין בה כדי חלוקה - לדברי הכל מותר להשתמש בחצר. שבכהאי גוונא, שהדבר ידוע כבר משעת הקניה שלעולם תעמוד החצר בשותפות, ושיש לכל אחד מהם רשות להשתמש בחצר כל שעה שירצה, בזה לכולי עלמא יש ברירה [לפי ש"רוב" קניה זו כבר הוברר מתחילתה שלכל אחד ואחד יש זכות שימוש בשעתו, ומה שלא הוברר הוא רק אימתי ישתמש כל אחד בחצר. ר"ן].

אמר ליה רב יוסף: הרי בית הכנסת, דכחצר מי שאין בו כדי חלוקה דמי, שהרי אין מחלקין את בית הכנסת לעולם, ובכל זאת תנן: שניהן אסורין בדבר של אותה העיר [והמשנה מבארת ש"דבר של אותה העיר" היינו בית הכנסת]! ולדבריך, שבחצר שאין בה כדי חלוקה - לכולי עלמא מותר, משנה זו, שאוסרת בכהאי גוונא - כשיטת מי היא?!

אלא, אמר רב יוסף אמר זעירי: מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב - בחצר שאין בה כדי חלוקה.

שחכמים סוברים, שאפילו בכהאי גוונא אין ברירה.

ורבי אליעזר בן יעקב סובר, כיון שאין אחד השותפין יכול לעכב את חבירו מלהשתמש בחצר לעולם, וגם אינו יכול לכופו לחלוק את החצר, על כרחך מתחילה על דעת כן קנאוה, שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לצורך תשמישו בשעה שמשתמש, ואנו אומרים, שבאותה שעה, הוברר הדבר למפרע, שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו [וסובר רבי אליעזר בן יעקב, שאף שבעלמא אין ברירה, בכהאי גוונא, שעיקר הקניה נתבררה משעה ראשונה, אמרינן יש ברירה. ר"ן].

אבל בחצר שיש בה כדי חלוקה - דברי הכל אסור. שהיות והחצר עומדת לחלוקה, אי אפשר לומר שמתחילה קנאוה כולה שניהם, כל אחד לתשמישו, שהרי יתכן שאחד יכוף את חבירו לחלוק (8).

אמר רב הונא: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, שמותר המודר ליכנס לחצר.

וכן אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

שנינו במשנתינו: המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ וכו' אם יש לו בהן תפיסת יד - אסור וכו'.

והוינן בה: וכמה נחשב תפיסת יד, שעל ידי כך יהא נחשב כאילו המרחץ של המדיר, ויהא המודר אסור בו?

אמר רב נחמן: תפיסת יד, היינו שבעל המרחץ משתכר למחצה, לשליש ולרביע [כלומר, או למחצה, או לשליש, או לרביע] מהכנסות המרחץ. שהיות ובעל המרחץ מרויח את הכנסותיו לפי הכנסות המרחץ, הרי הוא כשלו, ולכן אסור בו המודר.

אבל אם בעל המרחץ משתכר בבציר [בפחות] מרביע - לא נחשב כאילו הוא שלו, ומותר בו המודר.

[כך הוא הפירוש לפי הגירסא שלפנינו. והר"ן גורס: "אבל בביצים - מותר". והיינו, שדרכם של בעלי המרחצאות היה, שהיו משתכרין בכך שהיו מוכרים ביצים (9) לבאים לרחוץ. והיינו שאם שייר בעל המרחץ לעצמו רק את הרווח ממכירת הביצים, ואינו נוטל כלום ממה שמשלמים הבאים לרחוץ על הרחיצה עצמה, הרי המודר מותר בו. שאין זה נחשב שיש למדיר כלום במרחץ, לפי שהרווח שמרויח מן הביצים - אינו מגוף המרחץ].

אביי אמר: אפילו אם יש לו תפיסת יד בבציר מרביע [ולפי גירסת הר"ן: בביצים] - אסור בו המודר, משום שהוא סובר, שאף זה נחשב תפיסת יד.

והיכי דמי דשרי המודר במרחץ של המדיר המושכר לאחר - בכגון דמקבל בטסקא. דהיינו, שאין בעל המרחץ נוטל חלק ידוע בריוח המרחץ, אלא שנותן לו השוכר דבר קצוב לשנה. דבכהאי גוונא נסתלק בעל המרחץ ממרחצו לגמרי.

דף מז.

שנינו במשנתינו: האומר לחבירו וכו'.

בעי אבימי: אם אמר אדם לחבירו: קונם לבית זה שאתה נכנס! אם מת המדיר, או שמכרו לאחר, מהו? האם מותר אז המודר להכנס לבית, או לא?

וטעם הספק, האם כשם ששנינו במשנתינו, שהאומר "קונם בית זה עלי", אף אם מכרו בעליו לאחר - אסור, הוא הדין כשאסר נכסיו על אחר, שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו.

או לא. שדווקא כשאסר את הבית על עצמו, חל האיסור אף כשיצא מרשותו, שיכול אדם לאסור על עצמו בית, בין שיהא שלו, ובין כשימכרנו לאחר. אבל לאסור על חבירו - אולי אינו יכול, לפי שאין אדם יכול לאסור נכסי חבירו על חבירו! אמר רבא, תא שמע: האומר לבנו: קונם שאי אתה נהנה לי [כלומר, שאסר הנאתו על בנו], ומת האב - יירשנו הבן.

אבל אם אסר האב את נכסיו על הבן בחייו ובמותו, ומת האב - לא יירשנו הבן (10).

שמע מינה: אדם אוסר דבר שברשותו - לכשיצא מרשותו. שאם לא כן, האיך יכול האב לאסור את נכסיו על הבן לאחר מותו?!

ומסקינן: שמע מינה.

תנן התם [להלן בדף נז א]: אם אמר אדם: קונם פירות האלו עלי,

או שאמר: קונם הן [הפירות הללו] על פי,

או שאמר: קונם הן לפי -

אם אמר אחד מהלשונות הללו - אסור אף בחילופיהן, דהיינו, שאם מכרן, אסור אף בדמיהן, וכן אסור אף בגידוליהן של הפירות. דהיינו, שאם נטעם בקרקע, מה שגדל מהם - אסור (11).

בעי רמי בר חמא: אם אמר אדם: קונם פירות האלו על פלוני, ואחר כך החליפם אותו אדם בדבר אחר, מהו בחילופיהן, האם נאסרו עליו אף חילופיהן, או לו? (12)

מי אמרינן שטעם משנתינו שנאסרין החילופין, היינו משום שלכך נתכוין הנודר, ואם כן, דווקא גבי דיליה [לענין האדם עצמו], הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו, אדם אוסר אף דבר שלא בא לעולם על עצמו, ולכן יכול לאסור על עצמו את חילופיהן.

מה שאין כן גבי חבירו, הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו - אף אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, ואף שנתכוין לכך, אין האיסור חל על חילופיהן.

דף מז:

או דילמא, טעם האיסור במשנתינו הוא משום דחילופין כגידולין דמי, ומדרבנן נאסרו על המחליף עצמו, ואם כן, לא שנא אם אסרם על עצמו, והחליף הוא, ולא שנא כשאסרם על חבירו, והחליפם חברו - ייאסרו?

אמר רב אחא בר מניומי, תא שמע: האומר לאשתו: "קונם שאני נהנה ליך", לווה האשה מעות לצרכיה, ובעלי חובין באין ונפרעין מן הבעל.

שאמנם נאסרו עליה נכסי בעלה, אבל הרי עדיין נכסיו משועבדים לצרכיה, ולכן בעלי החוב חוזרין וגובים מהבעל (13).

ואם הדין הוא שחילופין כגידולין דמו, מאי טעמא בעלי חובין נפרעין? הרי אנן סהדי, שנתכוין המלווה להלוות לאשה על דעת שהיא עצמה תחזיר לו, ולא נתן לה על דעת שיגבה את המעות מהבעל. שהרי מה שהוא מלוה לאשה - חילופי נכסי הבעל הם, ואם כן, אם מלוה לה על דעת שיגבה מהבעל, הרי ייעשה איסור על ידו, שהרי היא תיהנה מחילופי נכסי הבעל!

אלא וודאי נתן לה על דעת שיגבה ממנה עצמה, ומדוע יכול לחזור ולגבות מהבעל!?

אלא לאו - משום דחילופין לאו כגידולין דמו, ולכן באמת מותר להלוות לה על דעת שיגבו מהבעל, כיון שסוף סוף אינה נהנית מנכסי הבעל עצמם, אלא מחילופיהן!

ודוחה הגמרא את הראיה:

אמר רבא: דילמא לכתחילה הוא דלא, כלומר, כשבא להחליף איסור בהיתר לכתחילה, אסור, והחילופין נאסרים. ואי עבד - עבד [ואם נעשו חליפין בדיעבד - מותר].

ולכן, כאן שבשעה שלוותה, שעדיין אינם חלופי איסור ממש, מותר לה ללוות ולאכול. ואף שאחר כך נפרעין מן הבעל, דיעבד הוא, שאז נעשו המעות חליפין למה שהיא אכלה.

אלא, תא שמע מהמשנה במסכת קידושין: המקדש אשה בפירות ערלה - אינה מקודשת. והטעם, משום שאסור ליהנות מפירות ערלה.

אבל אם מכרן, וקידש אשה בדמיהן - הרי זו מקודשת. ואם הדין הוא שחילופין כגידולים, אם כן, למה כשקידש בחילופין - הרי זו מקודשת, הרי גם החילופין אסורים בהנאה!

ודחינן: הכא נמי, לכתחילה הוא דלא. כלומר, לכתחילה באמת אסור ליהנות אף מן החילופין. ואי עבד [ואם עבר ונהנה מהם] - עבד [חלו מעשיו]. משום שבאמת החליפין מותרים. (14)

מתניתין:

אם אמר אדם לחבירו: "הריני עליך חרם", כלומר, שיהא אסור לך ליהנות ממני, כפי שאסור ליהנות מחרם שהחרים אדם לצורך בדק הבית (1) - הדין הוא שהמודר [חבירו] אסור ליהנות ממנו.

ואם אמר אדם לחבירו: "הרי את עלי חרם", כלומר, שיהא אסור לי ליהנות ממך כפי שאסור ליהנות מחרם - אזי הנודר [זה שאמר] אסור ליהנות מחבירו.

ואם אמר לו: "הריני עליך חרם, ואת עלי [דהיינו, וגם אתה חרם עלי] " - אזי הדין הוא ששניהם אסורין. כלומר, כל אחד אסור בנכסיו של חבירו.

ושניהם מותרין בדבר של "עולי בבל", וכפי שתבאר המנה להלן, משום שהפקירום עולי בבל לכל ישראל.

דף מח.

ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר שהם דרים בה. מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בדברים אלו, ויכולים בני העיר למכרם, ואם כן, הרי הם כשותפין שיכולין לאסור זה על זה.

ואיזהו דבר של עולי בבל?

כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך, שממנו שותים עולי הרגל.

ואיזהו דבר של אותה העיר?

כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת (2),

והתיבה שנותנים עליה ספר תורה לקרות (3),

והספרים [ספרי התורה שקורין בהם (4)].

והכותב חלקו לנשיא.

והגמרא מפרשת שכוונת המשנה היא כך: מה תקנתן כדי שיהיו מותרים להשתמש בדברים של אותה העיר - יכתבו המדירים את חלקם לנשיא, ואז יהיו המודרים מותרים. כפי ששנינו, שהמדיר את חבירו, יכול לתת לאחר במתנה, ואז יהיה המודר מותר בו.

רבי יהודה אומר: אחד הכותב חלקו לנשיא, ואחד הכותב להדיוט - מועיל כדי שיהיו מותרים.

אלא, מה ההבדל בין כותב לנשיא - לכותב להדיוט?

שהכותב חלקו לנשיא, מיד כשכתב לו שטר מתנה, זכה הנשיא - ואין צריך אדם אחר לזכות עבורו.

ואילו הכותב להדיוט - צריך אדם אחר לזכות עבורו.

וחכמים אומרים: אחד זה, הנשיא, ואחד זה, ההדיוט - צריכין לזכות, ואין מועילה כתיבה לנשיא בלא זכיה (5).

ומפני מה נקט התנא דווקא "הכותב חלקו לנשיא"? לא דברו בנשיא - אלא בהוה. שאין דרך להקנות לאדם אחר, מפני שהמקנה חושש שיאסרנו אותו אדם עליו. לכן כותבין לנשיא, שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות.

רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב חלקם לנשיא, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן [עבורם].

גמרא:

ותמהינן: הכותב חלקו לנשיא - אמאי מיתסר?

אמר רב ששת, הכי קתני: ומה תקנתן? יכתבו חלקן לנשיא. וכפי שנתבאר במשנה.

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן.

תניא, רבי יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין היו, והיו רגילים להיות נודרין הנאה זה מזה.

עמדו אבותיהם - וכתבו חלקיהן לנשיא, כדי שתמיד יהיו מותרים.

מתניתין:

המודר הנאה מחבירו, ואין לו למודר מה שיאכל, נותנו המדיר לאחר לשום מתנה - והלה, המודר, מותר בה. מעשה היה באחד בבית חורון [שם מקום], שהיה אביו נודר [מודר] הימנו הנאה, והיה הבן משיא את בנו, ורצה שיבוא אביו לסעודה. אלא שלא היה יכול להזמינו, לפי שהיה אביו מודר ממנו הנאה.

ואמר המדיר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך [כלומר, נתונים הם לך], אלא כדי שיבא אבא - ויאכל עמנו בסעודה.

אמר חבירו: אם שלי הם - הרי הם מוקדשין לשמים!

אמר לו: וכי נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים? הרי נתתי לך כדי שיוכל אבי להשתתף עמי בסעודה!

אמר לו חבירו: וכי נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשו [על עצמו אמר כך]?

אמרו חכמים: כל מתנה, שאינה קנויה למקבל בצורה כזו שאם הקדישה תהא מקודשת - אינה נחשבת מתנה (6).

גמרא:

ותמהינן: וכי דרך המשנה להביא מעשה לסתור את דבריה הראשונים?

והרי בתחילת המשנה שנינו שיכול לתת לאחר לשום מתנה, ואז יהיה המודר מותר.

ואיך שונה התנא בסיפא מעשה שאף שנתן לאחר, אסור המודר?! (7)

ומבארינן: משנתינו חסורי מיחסרא, והכי קתני: ואם הוכיח סופו [סוף דבריו] על תחילתו, שלא נתכוין לתת לאחר במתנה גמורה, אלא רק הערמה היא, כגון במתנת בית חורון, שאמר לבסוף "והינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא" - אסור.

אבל אם לא אמר בפירוש, אף שהענין בעצמו מוכיח שלא נתכוין לתת - אלא כדי שיהנה המודר, בכל זאת הרי זו מתנה - ומותר.

ומעשה נמי בבית חורון, באחד דהוה סופו מוכיח על תחילתו, ואמרו חכמים שבכהאי גוונא - אסור.

אמר רבא: לא שנו, אלא דאמר ליה הבן לאותו אדם: והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא. שלשון זה - תנאי גמור הוא, שדווקא על מנת כן נתן לו, כדי שיבוא האב ויאכל.

אבל אם אמר ליה: "שיהו לפניך שיבא אבא", אזי אין זה תנאי כלל, אלא מדעתך, אם תרצה, יבוא אבא ויאכל - הוא דאמר ליה. ובכהאי גוונא - מתנה גמורה היא, ומותר (8).

לישנא אחרינא - אמרין לה את דברי רבא כך:

אמר רבא: לא תימא שטעמא של התנא של משנתינו, דווקא משום דאמר ליה: והינן לפניך - הוא דאסור, אבל אם אמר ליה "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" - מותר,

אלא אפילו אם אמר ליה "הן לפניך יבא אבא ויאכל", למרות שבעלמא לשון כזה אינו לשון תנאי, בכל זאת הכא אסור.

מאי טעמא?

משום שסעודתו שהכין לצורך הנישואין מוכחת עליו. שהרי ודאי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו - ונותנה לאדם אחר! על כרחך שמה שאמר "ויבא אבא", נתכוין לתנאי גמור (9).

דף מח:

מעשה בההוא גברא, דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא [שהיה לו בן, שהיה גונב אגודות של פשתן]. והיה לו עוד בן אחר שהיה מעולה.

אסרינהו האב לנכסיה עליה [על בנו].

אמרו ליה לאותו אדם: ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן [ואם יהיה בנו של בנך זה תלמיד חכם], מאי? האם הוא יפסיד את הנכסים?!

אמר להון: ליקני הדין. כלומר, יקנה הבן עתה את הנכסים. ואי הואי בר ברי צורבא מרבנן - לקנייה אותו בן בנו. ואם לא - יקנה הבן השני את כל הנכסים (10).

מאי? מה הדין במקרה כזה?

אמרי פומבדיתאי: בכהאי גוונא, קני [קנה אתה] - על מנת להקנות לאחר הוא. שהרי הקנה את הנכסים לבנו הזה - רק על מנת שיקנה בן בנו את הנכסים.

וכל קני על מנת להקנות - לא קני (11).

ורב נחמן אמר: אפילו בכהאי גוונא, קני על מנת להקנות - קני.

וראיה לדבר: דהא כשקונים בקנין חליפין, ונותן הקונה למקנה סודרא [סודר], כדי שיקנה לו המקנה תמורת הסודר קרקע - קני על מנת להקנות הוא, שהרי הקנה לו את הסודר רק על מנת שיקנה לו את הקרקע, ולא לשום צורך אחר!

אמר רב אשי: ומאן לימא לן דסודרא, אי תפיס ליה המקנה - לא מיתפיס? שמא יכול המקנה לזכות בסודר לעצמו!

ועוד, אף אם נאמר שסודרא קני על מנת להקנות הוא, מכל מקום יש בו מעלה יתירה, שהרי קני מן השתא, לפני שהחזיר המקנה את הסודר לקונה, שהרי סתם קנין - מעכשיו הוא.

מה שאין כן הלין נכסי, נכסים אלו, של אותו אדם, לאימת קני [מתי יקנה אותם הבן] - רק לכי הוי בריה צורבא מרבנן [כשיהיה בנו צורבא מרבנן], שכיון שלא הקנה לו אלא כדי שיהיו של בנו, ודאי לא היה דעתו שיקנם עד אותה שעה. ולכי הוה, כשיהיה הבן צורבא מרבנן, הדר סודרא למריה! כלומר, כלתה כבר אותה הקנאה שהקנה לו!

אמר ליה רבא לרב נחמן: והא מתנת בית חורון, דקני על מנת להקנות הוא, ולא קא קני אותו אדם את החצר והסעודה. שאם היה קונה, היה אביו מותר, שהרי קנה אחר בינתיים!

זימנין [פעמים] שאמר ליה רב נחמן בתשובה לשאלתו: מה ששם לא קנה, היינו משום דסעודתו מוכחת עליו שהמדיר רוצה שיהנה אביו מסעודתו שלו, שודאי שאין לו עניין בכך שיהנה אביו מסעודתו של אחר!

תוכן העניינים

חברותא על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה