חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - אין בין המודר
מתניתין:
אין חילוק בין אדם המודר הנאה מחבירו, שנדר שלא יהנה מחבירו בשום דבר, או שהדירו חבירו, שלא ייהנה ממנו, למי שמודר הימנו, מחבירו, רק מדבר מאכל, אלא דברים אלו:
א. דריסת הרגל, דהיינו, לעבור דרך חצירו. שהמודר הנאה מחבירו - אסור אף לעבור בחצירו, ואילו המודר ממנו מאכל - מותר.
ב. וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש [מאכל]. שהמודר הנאה מחבירו - אסור בהם, ואילו המודר ממנו מאכל - מותר. [והיינו דווקא במקום שאין משכירין כלים אלו, כמבואר בגמרא].
המודר מאכל מחבירו, לא ישאילנו חבירו אפילו נפה, וכברה, וריחים, ותנור. אף שאין עושין בכלים אלו את המאכל עצמו, אלא הם רק גורמים למאכל שייעשה, והרי הם "גורם לגורם", מכל מקום אסור. וכל שכן שלא ישאילנו קדרה שמבשלין בה את המאכל עצמו, או שפוד שצולין בו בשר.
אבל משאיל לו חלוק, וטבעת, וטלית, ונזמים [ובגמרא יתבאר אם יש חידוש בדברים אלו, או ששנה אותם התנא אגב דבריו ברישא של המשנה, שלא ישאילנו נפה וכברה וכו'].
גמרא:
והוינן בה: מאן תנא? מיהו התנא שסובר שמודר הנאה אסור אף בדריסת הרגל?
אמר רב אדא בר אהבה: רבי אליעזר היא.
דתניא: רבי אליעזר אומר: אפילו ויתור, דהיינו, מה שדרכן של מוכרים לוותר לקונים, שכשקונים הלקוחות פירות, דרכן של המוכרים להוסיף להם על המקח פרי או שנים, אפילו אותו ויתור - אסור במודר הנאה, כשהקונה מודר הנאה מהמוכר. ואף כשמדובר בסחורה שהמוכר רוצה להיפטר ממנה, שאז עיקר ההנאה היא של המוכר, שאין איסור לקונה לקנות את הסחורה עצמה, בכל זאת אסור לו ליהנות מה"ויתור".
לכן אף דריסת הרגל אסורה, אף שאנשים אינם מקפידים על כך (1).
אבל רבנן חולקים על רבי אליעזר, וסוברים שכיון שאין בני אדם מקפידים על כך, אין זו נחשבת הנאה (2) (3), ולכן מותר בדריסת הרגל (4) (5).
שנינו במשנתינו: המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו כו'.
דף לג.
ומקשינן: והא רק מן מאכל נדר אותו אדם מחבירו שלא ייהנה ממנו, ומדוע נאסר גם בנפה וכברה, ריחים ותנור?!
אמר רבי שמעון בן לקיש: במשנתינו מדובר באומר: "הנאת מאכלך עלי". כיון שאמר לשון כזו, מסתבר שאסר על עצמו כל דבר שגורם למאכל. ואמר לשון "מאכלך", משום שבגרמת הנאה שלו - המאכל מתוקן.
ומקשינן: ועדיין, למה נאסר בדברים אלו? אימא שבמה שאמר "הנאת מאכלך עלי", נתכוין לומר שלא רק שלא יאכל משל חבירו, אלא אף לא ילעוס חיטין של חבירו ויתן על מכתו [שחיטין לעוסין מועילין למכה (6)], דהיינו, שלא ייהנה מגוף המאכל כלל. אבל למה שייאסר בנפה וכברה וכו'?!
אמר רבא: משנתנו מדברת באומר: "הנאה המביאה לידי מאכלך עלי", ולכן אסור אף בכלים המביאים לידי מאכל (7).
אמר רב פפא: לא דברים אלו בלבד נחשבים הנאה המביאה לידי מאכל, אלא אף שק להביא בו פירות, וחמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא [סל] בעלמא (8), אף שאינו מתקן בהם את המאכל, אלא רק מביאו בהם, מכל מקום, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, שהרי הפירות היו רחוקים ממנו, ונתקרבו על ידי כך, ולכן אסור לשאול דברים אלו מהמדיר.
אמנם, בעי רב פפא: ליטול את סוס המדיר כדי לרכוב עליו לבית המשתה, וכן ליטול את טבעת המדיר כדי ליראות בה אדם חשוב, ויתנו לו מנה יפה (9) - מהו, האם זה נחשב הנאה המביאה לידי מאכל.
או שאין זה דומה לשק וחמור, ששם עושה מעשה במאכל עצמו, שמביאו בשק ובחמור, מה שאין כן כאן, שאין עושה מעשה במאכל עצמו, הרי זה נחשב רק גרמא בעלמא - ומותר?
עוד הסתפק רב פפא: מיפסק ומיזל בארעיה, דהיינו, לעבור דרך קרקעו של המדיר כדי שיגיע מהר יותר למאכל - מאי, האם זה נחשב הנאת מאכל, או שכיון שאינו עושה מעשה בגוף המאכל, אין זה נחשב הנאת מאכל?
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: אבל משאיל לו המדיר חלוק וטלית, נזמים וטבעות.
היכי דמי, איך מדובר, לאיזה צורך משאילו?
אילימא שלא מדובר ששואל כדי ליראות בהן, אלא סתם לצרכו, צריכא למימר? האם צריך התנא לחדש לנו שיכול להשאיל לו דברים אלו, הרי רק ממאכל הדירו, ולא משאר דברים!?
אלא לאו, ודאי מדובר במשנה אפילו שמשאילו דברים אלו כדי ליראות בהן, ובכל זאת קתני שמשאילו!
ודחינן: לא. לעולם מדובר שמשאילו שלא כדי ליראות בהן, ובאמת אין בזה חידוש. ואיידי דקתני התנא ברישא גבי נפה וכברה ריחיים ותנור לשון "לא ישאילנו", שבא התנא להשמיענו בזה שאסור להשאילו כלים שעושים בהם אוכל נפש, תנא גם בסיפא "משאילו" (10).
מתניתין:
וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש, במקום שנוהגין שמשכירין כיוצא בהן, דברים כאלו - אסור אפילו במודר ממנו מאכל.
שהרי ביארנו לעיל, כי מה ששנינו במשנה "המודר מאכל", מדובר שהדירו מהנאה המביאה לידי מאכל, ואם כן, כשמשאילו המדיר דבר שבדרך כלל משכירין אותו, ונוטלין על כך שכר, והוא משאילו ללא דמים - הנאה המביאה לידי מאכל היא, שהרי בדמי השכירות שמחל לו המדיר, יכול המודר לקנות לו מאכל (11).
גמרא:
מכלל דברי המשנה משמע, דרישא, מה ששנינו שאסור להשאילו נפה וכברה וכו', מדובר אף על פי שאין משכירין כיוצא בהן!
מאן תנא? מיהו התנא שסובר שאסור להשאילו דברים אלו?
אמר רב אדא בר אהבה: רבי אליעזר הוא, שסובר שויתור אסור במודר הנאה. ולכן אסור אף לשאול דברים אלו, למרות שבני אדם מוותרים עליהם - ואין נוטלין על כך שכר.
מתניתין:
המודר הנאה מחבירו, שוקל לו המדיר את שקלו, דהיינו, שנותן המדיר עבורו את מחצית השקל, שנותנין כל ישראל כל שנה בחודש אדר לתרומת הלשכה, לצורך קרבנות ציבור. אם משום שאין הוא נותן לו בידים ממש ולכן הוא לא נחשב שמהנהו מנכסיו [המפרש], ואם משום שבין כה וכה יתרמו גם עבורו את שלשת הקופות מתוך כל הכסף של מחצית השקל הנמצא בלשכה, שמהם לוקחים את קרבנות הציבור.
ופורע עבורו את חובו שחייב לאדם אחר, כיון שאינו נותן לו ממון בידים [המפרש].
ומחזיר לו את אבידתו. שהרי אינו נותן לו דבר, אלא מחזיר לו את שלו.
ובמקום שנוטלין עליה [על השבת האבידה] שכר, דהיינו, כגון שעל ידי שהשיב לו את האבידה - התבטל ממלאכתו, והפסיד ממון, שהדין הוא שבעל האבידה משלם לו שכרו, אזי אם אין המחזיר רוצה לקבל את אותו שכר, תפול אותה הנאה להקדש. דהיינו, שיתננה המודר להקדש (12). שאם לא כן, נמצא שהמדיר מהנהו בזה שמוחל לו על שכרו!
גמרא:
אלמא, משמע, ששקילת שקלו (13) ופרעון חובו, אברוחי ארי בעלמא הוא, הרי הוא כמבריח ארי שבא עליו הוא, שלא נתן לו דבר משלו, אלא רק סילק מעליו את המזיק.
כך גם כשפורע את חובו, אינו נותן לו דבר, אלא רק מסלק מעליו את בעל חובו שלא יבוא לתבעו. (14)
וכן בשקילת שקלו, אינו נותן לו דבר, שהרי בלאו הכי יש לו חלק בקרבנות ציבור, כיון ש"תורמים" את שלשת הקופות מתוך כספי מחצית השקל, שמתוכן קונים קרבנות ציבור, גם עבור אלו שעדיין לא שקלו שקליהם, כך שקרבנות הציבור הם עבור כל ישראל, גם עבור אלו שלא השתתפו במחצית השקל (15), אלא הוא רק מסלק מעליו את חובו -
ולכן שרי.
מאן תנא? מיהו התנא שסובר שדבר זה מותר?
דף לג:
אמר רב הושעיא: זו (תחילת העמוד) דברי חנן היא (16). שסובר, שאם הלך אדם למדינת היום, ובא אחר וזן את אשתו, אף שפרע עבורו את חובו, שהרי חיוב הוא על הבעל לזון את אשתו, בכל זאת, הרי הוא כמניח מעותיו על קרן הצבי, ואין חבירו חייב לשלם לו כלום (17), משום שאינו אלא כמבריח ארי (18).
כך גם כאן, אף שפרע המדיר עבור המודר את חובו, אין הלווה חייב לשלם לו עבור זה, ולכן אין זה נחשב שההנהו.
רבא אמר: אפילו תימא משנתינו דברי הכל היא. שאפילו לרבנן שחולקין על חנן, ואומרים שחייב הבעל להחזיר לזה את מה שפרע בשבילו, אין זה דומה לענינינו.
לפי שגבי מודר הנאה, דהיינו במשנתנו, מדובר דיהיב על מנת שלא לפרוע. דהיינו, שכשהלוהו התנה עמו שלא יוכל המלוה לכופו לפרוע, אלא כשירצה הלוה - יפרענו מדעתו.
ולכן, כשפרע המדיר את אותו חוב, אף שיתכן הדבר שלולא שפרע הוא, היה הלווה פורע מחמת בושה, מכל מקום, כיון שהיה יכול שלא לפרוע, אין זה נחשב שנתן המדיר דבר למודר (19).
מאי חנן? לגבי איזה ענין אמר חנן את דבריו?
דתנן: מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו במקומו.
חנן אמר: איבד הלה את מעותיו, ואין הבעל חייב לשלם לו.
נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע אותו אדם כמה הוציא עבורה, ויטול את הדמים מהבעל.
אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם [כדברי בני כהנים גדולים].
אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן! באמת הניח אותו אדם את מעותיו על קרן הצבי, ואין לו מהבעל כלום.
ואמרינן: רבא, שהעמיד את משנתנו בשלוה על מנת שלא לפרוע, לא אמר כרב הושעיא שהעמיד את משנתינו כשיטת חנן, משום דקא מוקים לה למתניתין כדברי הכל, שרצה רבא להעמיד את משנתינו אף כשיטת רבנן.
ואילו רב הושעיא לא אמר כרבא, שהעמיד את דברי משנתינו בשלוה שלא על מנת לפרוע, משום שהוא סובר שאף במקרה כזה אסור למדיר לפרוע את חובו לשיטת רבנן, משום שגוזרים גזירה שלא ליפרע - משום ליפרע. דהיינו, שאם נתיר במקרה שלוה על מנת שלא לפרוע, יבואו להתיר אף כשלוה על מנת לפרוע.
שנינו במשנתינו: מחזיר לו את אבידתו. פליגי בה, בביאור דברי משנתנו, רב אמי ורב אסי.
חד [אחד] מהם אמר: לא שנו שמחזיר את אבידתו, אלא בשנכסי מחזיר האבידה אסורין על בעל אבידה. דאז, כי מהדר ליה המדיר את אבידתו - מידעם דנפשיה קמהדר ליה [דבר של עצמו הוא מחזיר לו, ואינו נותן לו דבר משלו].
אבל כשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר - לא קא מהדר ליה המודר למדיר את אבידתו, משום דקא מהני ליה המדיר על ידי כך "פרוטה דרב יוסף". דהיינו, שבזמן שמחזיר לו את אבידתו, הרי הוא נחשב כעוסק במצוה, ואם בא באותו זמן עני לבקש ממנו פרוטה לצדקה - הרי המחזיר פטור מלתת לו (20).
וחד מהם אמר: אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר - מהדר ליה, ואין לאסור משום ההנאה שנהנה המודר בכך שנפטר מלתת פרוטה לעני, דפרוטה דרב יוסף - לא שכיח. שאין זה שכיח שיבוא עני דווקא באותו זמן שמשיב את האבידה (21), ולכן אין זה נחשב הנאה (22).
דף לד.
תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש.
בשלמא למאן דאמר דווקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, מחזיר לו אבידתו, אבל אם נכסיו דבעל אבידה אסורין על מחזיר - לא מהדר, אינו מחזיר לו את אבידתו, היינו דקתני: מקום שנוטלין עליה שכר - תפול הנאה להקדש.
אלא למאן דאמר שאפילו כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש? יתן בעל אבידה למחזיר את שכרו! כי על אף שנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר, אפילו הכי מותר ליקח ממנו שכרו.
שהרי הגמרא אמרה לעיל לענין זבינא דרמי על אפיה [דבר שהמוכר רוצה ליפטר ממנו], שמכירתו נחשבת הנאת מוכר, ולא הנאת לוקח. ונפקא מינה כשהלוקח מודר הנאה מהמוכר, שמותר הוא ליקח ממנו זבינא דרמי על אפיה. והטעם, משום שמקח כזה מצוי הוא ללוקח במקומות הרבה, ולכן, אף שהוא בא לידו מהמדיר, אין זה נחשב הנאה.
אם כן, הוא הדין כאן, במקום שנותנין עליה שכר, דהיינו בבטל מן הסלע [ר"ן], אף שנותן לו בעל האבידה שכר, אין זה נחשב שנהנה ממנו, שהרי אותו שכר כבר היה מצוי בידו! וכיון שכן, למה תפול הנאה להקדש? הרי יכול בעל אבידה לשלם למחזיר! ומשנינן: באמת הרישא של משנתינו, ששנינו מחזיר אבידתו, מדובר בין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה, ובין להיפך. אבל הסיפא ששנינו שתפול הנאה להקדש - אחדא קתני. דהיינו, רק כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה (23).
איכא דמתני לה, בהאי לישנא [יש ששנו את הסוגיא בלשון זו]:
פליגי בה בדברי משנתינו רב אמי ורב אסי.
חד אמר: לא שנו שמותר להחזיר אבידה, אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, שאז מותר למודר להחזיר למדיר. ואין לאסור משום פרוטה דרב יוסף, שנהנה המודר שאינו צריך לתת פרוטה לעני, משום שדבר זה לא שכיח.
אבל אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה - לא מהדר ליה המדיר למודר, משום דקא מהני ליה בזה שהחזיר לו את אבידתו (24) [ועדיפה הנאה זו מפורע חובו, משום שכאן מביא לו את ההנאה בידו. ועוד, שאם לא יחזיר לו, אפשר שתיפסד ממנו האבידה לגמרי] (25).
וחד אמר: אפילו אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה - מותר להחזיר לו, היות דכי מהדר ליה - מידי דנפשיה קמהדר ליה, ואינו נותן לו דבר משלו (26).
תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש.
בשלמא למאן דאמר אפילו בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה - מהדר, היינו דמתרץ מה ששנינו מקום שנוטלין שכר, תפול הנאה להקדש, שזה מדובר במקרה שנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה.
שאז אם המחזיר אינו רוצה ליטול שכרו, תפול הנאה להקדש. שאם לא כן, הרי נהנה המודר מהמדיר בזה שאינו צריך לשלם לו.
אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין לא מהדר, והוא סובר שמשנתינו מדברת רק כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר, היכי מתרץ מה ששנינו מקום? הרי בכהאי גוונא יכול המחזיר ליטול לעצמו את השכר אף שהוא מודר הנאה, וכפי שנתבאר לעיל!
ומסקינן: אכן, לשיטתו קשיא (27).
דף לד:
אמר רבא: היתה לפניו ככר של הפקר (28), ואמר: ככר זו הקדש! נעשית הככר של הקדש (29).
ואם לאחר מכן נטלה כדי לאוכלה - מעל לפי כולה. כלומר, הרי זה נחשב שמעל בכל הככר, שהרי הוציאה מרשות הקדש [ומעילה היינו שינוי רשות, שמתכוין להוציאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, ובלבד שיהיה בשוגג. רא"ש].
אבל אם נטלה על מנת להורישה לבניו - מעל רק לפי טובת הנאה שבה. שכיון שלא נתכוין להוציאה עכשיו, אלא רק כשיגיעו בניו לכלל ירושה, אינה יוצאת עתה לחולין. ומכל מקום, כיון שעל ידי כך יחזיקו לו בניו טובה, שמחזר להורישם, מעל לפי אותה טובת הנאה [ובניו ימעלו כשיוציאו את הככר] (30).
ומה שמביאה הגמרא ענין זה כאן, היינו משום שענין זה דומה לבעיה דלהלן. כשם שכאן הקדיש את הככר - ואחר כך נטלה לאכלה, כך בבעיה דלהלן אסר את הככר, ואחר כך נתנה לו במתנה.
בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא: אם אמר אדם לחבירו: ככרי עליך! ואחר כך נתנה לו המדיר במתנה, מהו? (31)
האם "ככרי" דווקא אמר לו, שנתכוין לאסור עליו דווקא את הככר שלו, ואם כן, דווקא כי איתיה ברשותיה [כשהיא ברשותו של המדיר] הוא דאסור, אבל משנתנה לו במתנה - מותר.
או דלמא "עליך" אמר ליה, עילויה שויתיה כהקדש. דהיינו, שנתכוין לומר, ככר זו, שעתה היא שלי, אסורה עליך לעולם! ולכן אסור אף משנתנה לו? (32) אמר ליה רבא: פשיטא, דאף על גב דיהבה ליה [שנתן המדיר למודר] במתנה - אסור בה.
שאם לא כן, אלא מה שאמר לו "ככרי עליך"
- לאפוקי מאי? מה בא המדיר לאסור עליו בכך?
הרי בעוד שהככר ברשותו של המדיר - ודאי שהיא אסורה על חבירו, שהרי אינה שלו.
ואם הדין הוא שכשנתנה לו במתנה היא מותרת לו, אם כן, הרי גם את זה לא בא לאפוקי, שכשיתננה לו במתנה תהא אסורה עליו, שהרי היא מותרת לו!
אם כן, האם הוא בא לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב, שאם גנבה ממנו המודר - תהא אסורה עליו (33)? הרי ודאי שלא העלה המדיר על דעתו דבר זה (34)!
אמר ליה רב חייא בר אבין: לא. בזה שאמר "ככרי עליך", נתכוין לאפוקי דאי אזמניה עלה [שאם הזמינו המדיר לסעוד בככר זו] - תהא אסורה עליו, אף שהוא מתיר לו לאכול ממנה, כיון שבאותו זמן היא עדיין ככרו, והרי אסרה עליו (35).
דף לה.
איתיביה רב חייא בר אבין לרבא מהא דתניא: אמר לו אדם לחבירו: השאילני פרתך זו המונחת לפנינו, שקנויה לך!
ורצה חבירו לתרץ עצמו, שאינו יכול להשאילו, ואמר לו: קונם עליך פרה זו, שאני קנוי לך [אם קניתי פרה אחרת חוץ מזו]! (36)
או שאמר לו: נכסי אסורים עליך, אם יש לי (37) פרה אלא זו!
וכן אם אמר לו: השאילני קרדומך!
ואמר לו: קונם קרדום שיש לי, שאני קנוי!
דהיינו, שאוסר על עצמו את ההנאה מקרדום זה, אם הוא קנה קרדום נוסף. ועושה זאת כדי להוכיח לחברו שאין הוא משאיל לו את הקרדום אלא משום שהוא צריך את קרדומו היחיד לשימוש שלו.
או שאמר לו: נכסי עליך, אם יש לי קרדום אלא זה!
ולבסוף נמצא שיש לו פרה אחרת, או שיש לו קרדום אחר,
אזי, כך הוא הדין: בחייו של בעל הפרה והקרדום - אסור בהם חבירו.
אבל אם מת בעליהם, או שנתנה לו במתנה - הרי זה מותר.
ומוכח, שעל ידי נתינת המדיר למודר במתנה - הותר הדבר, כיון ששוב אין הוא נחשב של המדיר!
וקשיא לרבא, האוסר מתנה של קונם, כיון שמוציא מרשות לרשות, ודבר זה אסור בקונם, כמו בהקדש, שאסור להוציאו מרשות לרשות, גם כשלא נהנה בדבר.
אמר רב אחא בריה דרב איקא: אין מכאן ראיה לענינינו, משום שאפשר לומר שכאן מדובר שניתנה לו על ידי אחר. דהיינו, שנתנו המדיר לאדם אחר, ואותו אדם נתנו למודר. ובמקרה כזה - ודאי שמותר, שהרי לא נהנה המודר מהמדיר, אלא מאדם אחר.
אמר רב אשי: לשון הברייתא דיקא נמי כדברי רב אחא בריה דרב איקא. דקתני לשון "שנתנה לו" [הנו"ן הראשונה נקודה בחיריק. שכך היתה קבלה בידם, אף שאין בכתיבה שום הבדל], ולא קתני "שנתנה לו" [בשווא תחת הנו"ן]. משמע, שניתנה לו על ידי אחר (38).
בעא מיניה רבא מרב נחמן: האם יש דין מעילה בקונמות (39), או לא? (40) כלומר, האם על ידי הקונם - עשאו עליו כקרבן, ואם נהנה, הרי הוא חייב אשם מעילה כנהנה מן הקדשים (41), או לא?
אמר ליה, תניתוה במשנתינו: מקום שנוטלין עליה [על השבת האבידה] שכר - תיפול הנאה להקדש.
ומזה שנקט התנא שתפול הנאה להקדש, ולא אמר כדרך ששונה בדרך כלל במקרים כגון אלו, שאסור בהנאה: "יוליך הנאה לים המלח" (42), משמע למימרא - כי הקדש. דהיינו, שקונם דומה להקדש.
מה הקדש - יש בו מעילה, אף קונמות - יש בהן מעילה (43).
ואמרינן, ששאלה זו, אם יש מעילה בקונמות או לא, כמחלוקת תנאי היא.
שכך שנינו בברייתא: אם אמר אדם "קונם ככר זו, שתהא הככר אסורה לכל כמו הקדש", ואכלה לאחר מכן, בין אם אכלה הוא, ובין אם אכלה חבירו - מעל, משום שיש מעילה בקונמות, והרי הוא אסר את הככר בקונם על כולם.
ולפיכך, כיון שיש בככר זה דין מעילה, הרי יש לה גם דין פדיון. ואם פדה את הקונם בדמים, הרי הדמים נתפסין אף הם באיסור. [עיין בהערות הקדמה לסוגיא].
אבל אם אמר: "ככר זו עלי הקדש", ולאחר מכן אכלה, אזי אם אכלה הוא בעצמו - מעל, שהרי אסרה על עצמו בקונם.
אבל אם אכלה חבירו - לא מעל, שהרי לא אסרה עליו כלל.
וכיון שאין הככר אסורה על כולם, אין "קדושת הקונם" חזקה כל כך, ולפיכך אין לה ל"קדושת הקונם" דין פדיון (44). דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, בין בקונם כללי, שאסר על כולם, ובין בקונם פרטי, שאסר רק על עצמו - לא מעל, לפי שאין דין מעילה בקונמות כלל.
ומוכח שנחלקו תנאים בדבר זה, אם יש מעילה בקונמות או לא (45) (46).
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: אלובא דרבי מאיר, הסובר שיש דין מעילה בקרבנות, אם אמר לחבירו "ככרי עליך", ונתנה לו לחבירו במתנה, שעל ידי כך נעשתה מעילה, כמו שבהקדש, מי שנטל אבן או קורה של הקדש לקחתם לעצמו - מעל על ידי שזכה בה, אף שלא נשתמש בה עדיין. הוא הדין כאן, כיון שיצאה מרשות אוסר, ונכנסה לרשות מקבל - הרי נעשתה מעילה.
מי מעל בנתינה זו? (47)
למעול נותן?! אי אפשר לומר כן, דהא לא אסירא עליה, ולמה שתיחשב לו מעילה? (48) למעול מקבל? הרי יכול הוא דאמר: היתירא - בעיתי, דבר היתר רציתי לקבל, אבל איסורא - לא בעיתי! ואילו הייתי יודע שהככר של איסור, לא הייתי מקבלה. ואם כן, הרי זו זכיה בטעות - שאינה נחשבת זכיה!
אמר ליה רב אשי: אכן, מטעמים אלו שאמרת, אין אחד מהם מועל עתה.
אבל, מקבל מעל - לכשיוציא [דהיינו, כשישתמש בככר].
לפי שכל המוציא מעות הקדש לחולין, אף אם כשהוציא היה סבור שהמעות של חולין - הרי הוא מועל, לכן אף זה, המודר, כשישתמש בככר, אף שלא נתכוין להשתמש בדבר איסור - הרי הוא מועל.
דף לה:
מתניתין:
ותורם המדיר את תרומתו ומעשרותיו של המודר לדעתו [ובגמרא להלן [לו ב] יתפרש לדעת מי].
ומקריב עליו, דהיינו - לצורך המודר, קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות [קרבנות אלו נקראים קינים, משום שמביאים שני תורים] , חטאות ואשמות.
ומלמדו מדרש, הלכות (49) ואגדות [דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים], כיון שמצות לאו ליהנות נתנו.
אבל לא ילמדנו מקרא [ובגמרא יתפרש הטעם].
אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא (50).
גמרא:
איבעיא להו: הני כהני [הכהנים], כשהם מקריבים עבורנו קרבנות, האם שלוחי דידן הוו [האם הם נחשבים שלוחים שלנו], או שלוחי דשמיא הוו? (51)
למאי נפקא מינה?
לענין מודר הנאה. דהיינו, אם ישראל מודר הנאה מהכהן.
אי אמרת דשלוחי דידן הוו, הא מהני ליה הכהן לישראל בהקרבת קרבנותיו, שעושה את שליחותו, ואם כן, אסור לו להקריב קרבנותיו.
ואי אמרת שלוחי דשמיא נינהו - שרי. אף על גב שעל ידי עבודת הכהן הוא ניתר באכילת קדשים, היות וגרמת הנאה בעלמא הוא.
מאי?
תא שמע ממשנתינו. דתנן: מקריב עליו קיני זבין כו'.
ואי אמרת שהכהנים שלוחי דידן הם, הרי קא מהני ליה הכהן למודר בהקרבת קרבנותיו, ולמה מותר לו להקריב עבורו?
אלא על כרחך, שלוחי דשמיא הם, ולכן מותר לכהן להקריב עבור המודר.
ודחינן: וליטעמיך, לדבריך, שאתה רוצה לפשוט ממשנתינו ששלוחי דרחמנא נינהו, אם כן, למה שנה התנא שמקריב עליו קרבנות מסויימים: קיני זבין וכו', ליתני סתם: "מקריב עליו קרבנות", שהרי אם הכהנים שלוחי דרחמנא הם, מותרים להקריב עבורו כל קרבן! (52)
אלא על כרחך צריך לומר, שנקט התנא דווקא קרבנות אלו, משום שמחוסרי כפרה, דהיינו, זב וזבה, יולדת ומצורע [נקראים "מחוסרי כפרה", משום שאסורים להכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן] - שאני [שונה הדבר], ודווקא עבורם מותר לכהן להקריב.
דאמר רבי יוחנן: הכל [כל הקרבנות] צריכין דעת בעלים (53) - חוץ ממחוסרי כפרה. וראיה לדבר, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, אף שאין זה נחשב מדעתם, שהרי לקטן אין דעת. שנאמר: "זאת תורת הזב", "תורת" הוא כלל, ובא לרבות, בין אם הוא גדול, ובין אם הוא קטן.
אם כן, הוא הדין שיכול אדם להביא קרבן על חבירו שלא מדעתו, כאשר הקרבן אינו על חטא, כמו הקרבנות שבמשנתנו, אך קרבן על חטא צריך דעת בעלים [ר"ן].
ואם כן, אדרבה, מזה ששנה התנא דווקא קרבנות אלו, אפשר לפשוט שכהנים שלוחי דידן נינהו, ולכן מקריב עליו דווקא קרבנות מחוסר כפרה, ולא שאר קרבנות (54).
ותמהינן: אלא מעתה, לרבי יוחנן, שדרש ממה שכתוב "זאת תורת הזב", שהיינו בין גדול ובין קטן, האם נדרוש כך גם במה שכתוב "זאת תורת היולדת וגו'", שהכוונה בין קטנה ובין גדולה?
הרי אי אפשר לומר כך! וכי קטנה בת לידה היא?!
והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך [חייבות (55) לשמש בהנחת מוך באותו מקום, כדי שלא יתעברו, משום שעיבורן - סכנה היא להן]: קטנה, ומעוברת, ומניקה.
והטעם שקטנה משמשת במוך - שמא תתעבר ותמות! ומוכח שקטנה אינה יכולה ללדת, ואם כן, אי אפשר לדרוש כך מהמקרא!
ומתרצינן: ההיא, מה שנאמר "זאת תורת היולדת", לא בא הכתוב "תורת" לרבות קטנה, אלא ללמדנו שמביא אדם קרבן אשתו, בין אם היא פקחת, ובין אם היא שוטה. שכן באמת כך הוא הדין, שאדם מביא קרבן על אשתו שוטה, כדברי רבי יהודה.
דתניא, רבי יהודה אומר: לענין קרבן עולה ויורד, דהיינו, קרבן שדינו שונה בין אדם עשיר לאדם עני, שעשיר מביא קרבן יקר, ומי שאין ידו משגת - מביא קרבן פחות ממנו, הדין הוא, שאף שאשה נשואה לעולם אינה נחשבת עשירה, שהרי מה שקנתה אשה - קנה בעלה, מכל מקום, אדם עשיר, מביא קרבן עשיר על אשתו (56). ומביא כל קרבנות שחייבת.
[אבל אינו חייב להביא עבורה נדרים ונדבות שחייבה היא את עצמה (57)].
לפי שכך כותב לה בכתובתה: ואחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא (58).
דף לו.
מתיב רב שימי בר אבא מהא דתניא: אם היה המדיר כהן, יזרוק עליו [יכול לזרוק לצורך המודר] את דם חטאתו ודם אשמו! (59)
ומוכח שהכהנים שלוחי דשמיא הם! שאם הם שלוחי דידן, היאך זורק עבורו דם, הרי הוא עושה את שליחותו!?
ומתרצינן: שם מדובר בדם חטאתו של מצורע, ודם אשמו של מצורע, דכתיב בהם: "זאת תהיה תורת המצורע". ודורשים ממקרא זה של "תורת", שמקריבין בין קרבן של גדול ובין של קטן, אף שלקטן אין דעת. רואים שאין צריך בקרבן זה דעת בעלים. ולכן יכול להקריב קרבנות אלו עבור המודר, שכיון שאין צריך דעתו, אינו עושה שליחותו.