חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - ארבעה נדרים
מתניתין:
ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין, ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי אונסין.
ומבארת המשנה את ארבעת הנדרים הללו:
נדרי זרוזין כיצד? -
היה מוכר חפץ, ואמר: קונם עלי דמי החפץ, שאיני פוחת לך מן הסלע, שהוא מחירו [וסלע הוא ארבעה דינרים], ואילו הלה, הקונה, אומר: קונם שאיני מוסיף לך על השקל [שהוא שני דינרי] (תחילת העמוד) שניהם רוצין בשלשה דינרין, ולכן אין נדרם אוסר אותם.
דף כא.
גמרא:
שנינו במשנה: ארבעה נדרים התירו חכמים וכו'.
אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: אמרת לן משמיה דרבי יהודה נשיאה: מאן תנא משנת ארבעה נדרים? -
רבי יהודה היא, דאמר משום רבי טרפון: שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אדם שלישי, ואמר אחד מהם: הריני נזיר אם זה איש פלוני הוא, ואמר השני הריני נזיר אם זה אינו איש פלוני - לעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שתלו נזירותם בתנאי בדבר שהוא ספק להם, וכל נזירות הנעשית בספק אינה נזירות היות שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. שצריך להביע בקבלת הנזירות דבר מפורש ומוחלט, ולא דבר מסופק.
והוא הדין לנדרים, כיון שהוקשו נדרים לנזירות, הם אינם חלים כשהם נעשים בצורה מסופקת, וכיון שהתנו את נדרם במחיר המקח ולא עשאוהו כדבר מוחלט, לא חל הנדר.
רבא אמר: אפילו תימא, יכול אתה לומר שמשנתנו גם לפי רבנן היא, הסוברים שנזירות ונדר חלים גם בתנאי, ובכל זאת כאן לא חל נדרם, לפי שאמדו חכמים את דעתם, שלא התכוונו לנדר בשעה שנדרו, אלא אמרו כן, כדי לזרז את הצד שכנגד להסכים למחיר שלהם.
כי מי קתני שניהן "רצו" עתה, שהסכימו לבסוף על שלשה דינרים, למרות שבתחילה עמדו על דעתם, ואז נדרו!?
שניהן "רוצין" בשלשה דינרים קתני! שכך גם היתה דעתם מתחילה ועד סוף, ואמרו את נדרם רק כדי לזרז את הצד שכנגד.
אמר שאל ליה רבינא לרב אשי: אם אמר לו המוכר שהמחיר הוא טפי יותר מסלע, והלה הקונה אמר מחיר שהוא מוכן לשלם בציר פחות משקל - האם נדרא הוי, או זרוזין גרידא הוי?
כי בסלע יש שני שקלים, ואם אמר המוכר שהוא דורש יותר מסלע והקונה מוכן לשלם פחות משקל, נמצא שההפרש מהם הוא יותר מפי שניים, והאם גם בהפרש שכזה נחשב הדבר לנדר זירוזין או שהם מתכוונים ברצינות לנדרם? אמר ליה רב אשי, תנינא, אפשר לפתור את שאלתך מדברי הברייתא:
דתניא: היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו, ואמר לו "קונם ביתך שאני נכנס", או "קונם טיפת צונן שאני טועם" - מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן, לפי שלא נתכוון זה שנדר הנאה אלא לשום להמנע ממנו מאכילה ושתיה ממש. על אף שבדבריו הוא אמר שלא יהנה ממנו כלל.
ואמאי מותר לו לשתות ממנו מים צוננים? והא אפילו "טיפת צונן" קאמר בקונם שלא ישתה ממנו!
אלא, משתעי איניש הכי, ככה אנשים מדברים, ואינם מתכוונים לאסור בקונם אפילו כשהם מדברים בצורה כה קיצונית, שאפילו טיפת מים הם אוסרים על עצמם, אין כוונתם לאיסור.
הכא נמי, על אף שיש הפרש גדול ביניהם, שזה דורש יותר מסלע וזה מסכים לפחות משקל, אין כוונתם לנדור בדוקא, אלא משתעי איניש הכי!
דף כא:
אמר ליה רבינא: (תחילת העמוד) מי דמי המקרה בברייתא לשאלתי?
הרי גבי שתיית טיפת צונן, שהתירה לו הברייתא, זה משום שצדיקים אומרים מעט, ועושין הרבה.
וכוונת זה שהזמינו לאכול עמו, היתה להזמינו לאכילה ושתייה מרובה, ולכן דחאו בנדר של זירוזין על טיפת מים או להכנס לביתו, כדי שלא יצטרך לסעוד אצלו, אך בודאי לא התכוון לאסור על עצמו שתיית צונן גרידא או שלא להכנס לביתו.
אבל הכא, ספיקא הוא, כי מצד אחד יש לומר דלמא זה פחות מסלע כוונתו לומר, וזה יותר על שקל קאמר, ונדרי זירוזין הוי. או דלמא דוקא קאמר, ונידרא הוי?
ומסקינן: תבעי! נשאר הדבר בספק.
אמר רב יהודה אמר רב אסי: ארבעה נדרים הללו, צריכין שאלה לחכם.
ואמר רב יהודה: כי אמריתא לדברי רב אסי קמיה דשמואל, תמה על דברי ואמר:
תנא תני "ארבעה נדרים התירו חכמים", ואילו את אמרת "צריכין שאלה לחכם"!?
רב יוסף מתני לה להא שמעתא - בהאי לישנא:
אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, שהן נדרי טעות, משום שקסבר: אין פותחין בחרטה.
והיינו, מי שבא לפני חכם כדי להשאל על נדרו, מתיר לו החכם אותו רק בהסתמך על "פתח", שמוצאים סיבה שאילו היה יודע אותה בשעת נדרו הוא לא היה נודר, שזה כעין נדר בטעות, אך לא מתירים לו ["פותחים" לו] על סמך שהוא מתחרט עתה על מה שנדר בעבר. (1) ההוא דאתא לקמיה דרב הונא, להשאל על נדרו.
אמר ליה רב הונא: לבך עלך? האם שלם אתה עם נדרך שנדרת, כי נדרת אותו בלב שלם, ואינך מתחרט על שנדרת אותו, אלא רק שעכשיו מתחרט אתה על המשך קיומו ובאת לבקש שאתיר לך אותו מכאן ואילך?
אמר ליה: לא, אין לבי שלם על שנדרתי, אלא מתחרט אני מעיקרא, ושרייה, והתיר לו רב הונא בחרטה גרידא.
ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא, אמר ליה: אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה שנדרת, מי נדרת? האם היית נודר אז?
אמר ליה: לא הייתי נודר אז אלא מתפייס!
והתירו רבה בר רב הונא. (2)
תניא, רבי יהודה אומר: אומרים לו לאדם: האם לב זה שנדרת, עדיין עליך שרוצה עתה בנדרך אלא אינך רוצה בו מכאן ולהבא?
אם אמר "לאו", אלא מתחרט על שנדר אותו מעיקרא - מתירין אותו.
רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: אומרים לו לאדם: אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה שנדרת, מי נדרת?
אם אמר "לאו" - מתירין אותו.
[סימן: אסי ואלעזר, יוחנן וינאי]
ההוא דאתא לקמיה דרבי אסי, אמר ליה: כדו תהית? האם עתה תוהה אתה על הראשונות, על שנדרת, או שמא מרוצה אתה מכך שנדרת אלא אתה בא להתירו עתה?
אמר ליה: וכי לא תוהה אני?
דהיינו, ודאי שתוהה אני על שנדרתי! ושרייה רבי אסי על סמך חרטתו בלי שיצטרך פתח של טעות [ואין זה רב אסי, הסובר לעיל שאין פותחין בחרטה].
ההוא דאתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: בעית נדור?
אמר ליה: אילו לא היו מרגזין לי בשעה שנדרתי - לא בעינן כלום לנדור.
אמר ליה: תהא כבעית, כרצונך להתירו, והנדר מותר.
ההיא איתתא דאדרתה לברתה, שהדירה את בתה הנאה ממנה.
אתאי לקמיה דרבי יוחנן להשאל על נדרה.
פתח לה רבי יוחנן פתח לנדרה ואמר לה:
אילו הוה ידעת בשעת נדרך, דאמרן מגירתיך, שמחמת נדרך ירננו שכנותייך עלה דברת, על בתך:
דף כב.
"אילו לא חמאת בה אימה, אילולי לא ראתה בה אמה מילין דעזיבה, דברים מגונים, שבסיבתן היא הדירה אותה, בכדי, לא אדרתה" - מי אדרתה, האם גם אז היית מדירה אותה?
אמרה ליה: לא!
ושרייה, והתירה רבי יוחנן בפתח הזה.
בר ברתיה בן בתו דרבי ינאי סבא, אתא לקמיה דרבי ינאי סבא להשאל על נדרו.
אמר ליה רבי ינאי פתח של חרטה לנדרו: אילו הוה ידעת כי בעקבות נדרך, שמראה אתה את עצמך כצדיק, דפתחין פינקסך, שפותחים בשמים את הפנקס בו רשומים כל מעשיך, וממשמשין בעובדך האם צדיק אתה או לאו - מי נדרת?
אמר ליה: לא!
ושרייה רבי ינאי בפתח זה.
אמר רבי אבא: מאי קראה" - דכתיב [משלי כ] "ואחר נדרים - לבקר".
שמאחר ונודר, מבקרים את מעשיו, לראות אם הוא אכן בדרגה זו.
ואומרת הגמרא: ואף על גב דפתח רבי ינאי ליה בפתח של חרטה כזה, אנן - לא פתחינן ליה בהא.
כי אין אנו סומכים על דבריו שהוא מתחרט מעיקרא, אלא יתכן והוא אומר כך לחכם משום שאינו יכול להתחצף בפניו ולומר לחכם שאינו מפחד שיבקרו מעשיו, אבל למעשה הוא לא מתחרט. (1)
וכמו כן לא פתחינן בהדא אחרנייתא, בפתח לחרטה אחר, כמו דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא שבא להשאל לפניו על נדרו?
כתיב [משלי יב] "יש בוטה כמדקרות חרב. ולשון חכמים - מרפא".
כל הבוטה, מבטא נדר, ראוי לדוקרו בחרב, אלא, שלשון חכמים המתירים את נדרו הוא מרפא לו.
וכיון ששמע הסבא דברים אלו, אמר שהוא מתחרט מנדרו, והתיר לו רבן גמליאל. ואנחנו לא פותחים לו בכך, כי חוששים אנו שאינו אומר את האמת, ואינו מתחרט, אלא אינו מעיז לומר שהוא נשאר בנדרו אחרי איום שכזה.
וכמו כן לא פתחינן בהדא אחרנייתא, שאם מאיימים על הנודר את האמור בברייתא להלן, והוא מתחרט בפנינו, אין אנו סומכים על חרטתו שהיא אמיתית -
דתניא, רבי נתן אומר: הנודר נדר, הרי הוא כאילו בנה במה, בזמן איסור הבמות, שאמנם כוונתו להקריב קרבן, אך בפועל הוא עושה דבר שהקב"ה אינו רוצה אותו.
והמקיימו לנדר, ואינו נשאל עליו, אלא מקיים את נדרו, הרי הוא עושה דבר יותר חמור, כאילו מקריב עליו קרבן חוץ למקדש, שחייב על כך משום שחוטי חוץ.
והיינו, שלא עשה זה מצוה אלא עבירה, ובדומה לו המשלים ומקיים את נדרו, עובר על רצון ה', שרוצה שישאל על נדרו ולא יקיימו! (2)
ואנחנו, בדברי הרישא של הברייתא, פתחינן, ומודיעים לו שכל הנודר כאילו בנה במה, ואם יתחרט בשומעו זאת, חרטתו היא חרטה נכונה, ואפשר להתיר לו, כיון שאין הדברים האלו מאד חמורים, והרי הוא דובר אמת בחרטתו.
אבל בדברי הסיפא של הברייתא, שהמקיימו כאילו הקריב קרבן בחוץ, נחלקו אביי ורבא -
אביי אמר: פתחינן לו גם באיום שכזה, ואם הוא מתחרט אפשר לסמוך על חרטתו.
רבא אמר: לא פתחינן, שמא מחומרת הדברים הוא יגיד שהוא מתחרט, למרות שאליבא דאמת הוא אינו מתחרט.
רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא, כמו ששנינו עתה.
ואילו רב טביומי מתני למחלוקת אביי ורבא, הכי:
בסיפא, שהמקיימו כאילו הקריב בחוץ - לא פתחינן לכולי עלמא, מפני חומרת הדברים.
ברישא, שהנודר הוא כמקיים במה -
אביי אמר: פתחינן.
רבא אמר: לא פתחינן.
והלכתא: לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא.
ולא פתחינן בהא נמי דשמואל - דאמר שמואל: אף על פי שמקיימו לנדר, הרי הוא נקרא רשע.
אמר רבי אבהו: מאי קרא? [דברים כג] "וכי תחדל לנדור, לא יהיה בך חטא".
ויליף לכך שנקרא רשע בגזרה שוה "חדלה חדלה".
כתיב הכא: "כי תחדל לנדור".
וכתיב התם: [איוב ג] "שם רשעים חדלו רוגז".
אמר רב יוסף, אף אנן נמי תנינא: כנדרי כשרים - לא אמר כלום, כנדרי רשעים - נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.
ומכאן שהנודר נקרא רשע.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס, כל מיני פורעניות גיהנם שולטין בו.
שנאמר [קהלת יא]: "והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך".
ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר [משלי טז]: "כל פעל ה' - למענהו, וגם רשע - ליום רעה".
ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר [דברים כח]: "ונתן ה' לך שם לב רגז, וכליון עינים, ודאבון נפש".
איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש?
הוי אומר, אלו התחתוניות.
עולא, במיסקיה בשעת עלייתו לארעא דישראל, איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה.
קם חד, שחטיה לחבריה.
אמר ליה, שאל הרוצח לעולא: יאות עבדי, האם עשיתי דבר נאות בשחיטתו?
וחשש עולא מפני הרוצח וענה לו בשקר:
אמר ליה עולא: אין, אכן עשית דבר נאות. ולא עוד, אלא המשך את שחיטתך, ופרע ופתח ליה את בית השחיטה לגמרי, כדי שימהר למות!
כי אתא לקמיה עולא דרבי יוחנן, אמר ליה, שאל עולא את רבי יוחנן: האם עשיתי כראוי בדברי כך אל הרוצח? דלמא, חס ושלום, אחזיקי החזקתי בדבורי את ידי עוברי עבירה?
אמר ליה רבי יוחנן: שפיר עשית, כי אתה, את נפשך הצלת!
קא תמה רבי יוחנן האיך אירע מעשה מחריד שכזה, שיתרגז בן חוזאי אחד על חברו, עד שיקום וישחטנו בארץ ישראל?
מכדי, הרי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז" - בבבל כתיב ולא בארץ ישראל!
אמר ליה עולא: ההוא שעתא ששחט זה את חברו -
דף כב:
לא עברינן ירדנא, לא עברנו עדיין את נהר הירדן לארץ ישראל, והיה זה בחוצה לארץ.
אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו.
שנאמר [תהלים י]: "רשע כגובה אפו, בל ידרוש, אין אלהים כל מזמותיו!"
רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו, ומוסיף טיפשות.
שנאמר [קהלת ז]: "כי כעס בחיק כסילים ינוח "
וכתיב [משלי יג]: "וכסיל, יפרוש אולת".
רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו.
שנאמר [משלי כט]: "ובעל חימה - רב פשע".
אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא, אילו לא, חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, לפי שספר יהושע, ערכה של ארץ ישראל הוא. ולא היו צריכים ליותר מזה.
מאי טעמא?
דכתיב [קהלת א]: "כי ברוב חכמה - רב כעס".
אמר רב אסי: אין החכמים נזקקין להתיר נדר ושבועה שהזכיר בהם הנשבע או הנודר "אלהי ישראל", כיון שהתחצף להזכיר את שמו של אלהי ישראל בנדרו או בשבועתו.
חוץ מ"קונם אשתי נהנית לי משום שגנבה את כיסי ושהכתה את בני", ונודע שלא גנבה ושלא הכתו, שנזקקים להתיר לו גם אם הזכיר בנדרו את "אלהי ישראל", לפי שבטעות נדר או נשבע.
ההיא אשה דאתאי לקמיה דרב אסי להתיר את נדרה.
אמר לה: במאי נדרת [נשבעת]?
אמרה לו: באלהי ישראל.
אמר לה: אי נדרת ב"מוהי", שהיא כינוי בעלמא לשבועה, מזדקיקנא לך להתיר את השבועה.
אבל השתא דלא נדרת ב"מוהי", אלא נשבעת באלהי ישראל - לא מזדקיקנא לך.
רב כהנא איקלע לבי רב יוסף.
אמר ליה רב יוסף לרב כהנא: לטעום מר מידי!
אמר ליה רב כהנא: לא אטעום!
מרי כולא [ובשם רבון העולם, אדון הכל] נשבע אני שלא טעימנא ליה!
אמר ליה רב יוסף לרב כהנא: לא יהי כדבריך!
אלא, נשבע אני במרי כולא - שלא טעימת ליה.
והניחה עתה הגמרא, שהשביע רב יוסף את רב כהנא שלא יאכל רב כהנא ממנו.
ותמהה הגמרא: הניחא לרב כהנא, שסירב לאכול אצל רב יוסף, דאמר לא טעימנא, ונשבע על כך ב"מרי כולא", באדון הכל.
אלא לרב יוסף, אמאי, למה הוא אמר "לא, מרי כולא"? איזה ענין היה לרב יוסף להשביעו שלא יאכל אצלו?
ומשנינן: לא השביע רב יוסף את רב כהנא שלא יאכל אצלו.
אלא הכי הוא דקאמר ליה רב יוסף: האם לא "מרי כולא" הוא דקאמרת בשבועתך לא לאכול אצלי? -
הלכך, כיון שנשבעת בשם אין זה בגדר שבועת זירוזין, ולא טעימת ליה!
אין אפשרות להתיר שבועתך, לפי שאין נזקקים להתיר שבועה בשם ה'.
אמר רבא אמר רב נחמן, הלכתא:
א. פותחין בחרטה, ואין צורך להגיע לפתח של טעות בנדר.
ב. ונזקקין להתיר, אפילו לשבועה באלהי ישראל.
משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה, דאדם גדול הוא.
אמר לו רב נחמן כשיבא רב סחורה לידך - הביאהו לידי. הוה ליה לרב סחורה נדרא למישרא, אתא לקמיה דרב נחמן.
אמר ליה רב נחמן לרב סחורה:
וניסה רב נחמן להתירו בפתח, (1) ושאלו: האם נדרת אדעתא דהכי?
אמר ליה: אין.
ושוב שאלו האם נדרת אדעתא דהכי?
וגם על כך השיבו: אין.
וכך שאלו וענה לו כמה זימנין.
איקפד רב נחמן, על שאינו מוצא פתח לנדרו, ואמר ליה לרב סחורה: זיל לקילעך, לך לביתך.
נפק רב סחורה, ופתח פיתחא לנפשיה -
שהרי רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
והשתא דאיקפד עלי רב נחמן, אם כן, אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה. (2)
רבי שמעון ברבי הוה ליה נדרא למישרא.
אתא לקמייהו דרבנן.
ניסו חכמים למצוא פתח לנדרו ואמרי ליה: האם נדרת אדעתא דהכי? אמר: אין. אדעתא דהכי? אמר: אין.
וכך שאלו אותו, וענה כמה זימנין.
דף כג.
כיון שדנו בענין זמן ממושך, נכנסו קרני השמש למקום מושבם של החכמים, והיו צריכים החכמים מידי פעם בפעם לשנות את מקום מושבם.