אור ברסלב
חברותא על נדרים פרק שני - ואלו מותרים

חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - ואלו מותרים

פרק ראשון - כל כינויי

מתניתין:

במשנה זו מתבאר היסוד - שאפשר להתפיס נדר רק ב"דבר הנדור" ולא ב"דבר האסור".

מקור הדין התבאר בפרק הקודם [בעמוד הקודם], מכפל הלשון "כי ידור נדר". (1)

ונאמרו בראשונים כמה הגדרות ל"דבר הנדור".

יש המגדירים אותו שהוא דבר שקדושתו באה על ידי פיו של האדם ולא באה מאליה. (2)

ויש המגדירים אותו כדבר שיכול לבוא בנדר ונדבה, מבלי שיהיה חייב לעשותו. או אפילו אם הוא חייב לעשותו, אבל הוא בא מחמת נדרו או נדבתו. (3)

אבל המתפיס בדבר האסור מאליו, שהתורה אסרתו והוא לא בא כתוצאה מדיבור האדם, אין הנדר חל. (4)

משנתנו מתחלקת לשניים.

בחלקה הראשון היא מבארת את דין המתפיס נדרו בדבר האסור, שאינו חל כלל, ואינו צריך התרה אפילו לא מדרבנן.

ואילו בחלקה השני, מבארת המשנה תקנת חכמים הנוהגת רק במקרים מסויימים, כגון בנודר הנאה מאשתו, שחייבו את המתפיס בדבר האסור להשאל על נדרו, מדרבנן. ועד שישאל עליו, הוא אסור בה מדרבנן כאילו חל הנדר.

החלק הראשון:

ואלו הם ה"נדרים" המותרין, שאין הדיבור בנוסח של נדר אוסר את ה"נודר" כלל, כיון שהיתה התפסת הנדר בדבר האסור ולא בדבר הנדור -

האומר לחברו: חולין שאוכל לך.

ודין זה יתבאר בגמרא, לאיזה צורך השמיעתו המשנה.

או האומר לחברו: כבשר חזיר שאוכל לך.

או כעבודת כוכבים שאוכל לך.

או כעורות של בהמות, שהיו תקרובת לעבודה זרה, שהם לבובין.

והיינו, שהיו העורות מנוקבים כנגד לב הבהמה, לפי שהיו עובדי העבודה זרה נוהגים לנקב את עור הבהמה בחייה כנגד לבה, ומוציאים משם את לב הבהמה, בעודה בחיים, כדי להקריבו לעבודה זרה.

ועורות אלו אסורים בהנאה, מחמת היותם עורות בהמות שהוקרבו כתקרובת עבודה זרה.

או כנבילות וטריפות, או כשקצים ורמשים.

או כחלת אהרן וכתרומתו (5) -

בכל אלו - מותר, היות והוא מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור.

החלק השני: האומר לאשתו "הרי את [אסורה] עלי כמו שאימא שלי אסורה עלי" - לא חל נדרו מן התורה, לפי שהתפיס בדבר האסור.

אך בכל זאת תיקנו חכמים שינהג כאילו חל הנדר, וישאל עליו.

וטעמו של דבר שהחמירו חכמים לתקן בנדר זה יותר משאר נדרים שהתפיסם בדבר האסור, לפי שרגיל אדם להדיר את אשתו כאשר הוא כועס עליה, ואם נתיר לו כשמתפיס בדבר האסור, הוא יבוא גם להתיר לעצמו כשיתפיס בדבר הנדור.

ועל אף שאין הנדר חל מן התורה אלא רק מדרבנן, בכל זאת החמירו בו, שבבואו להשאל על נדרו, לא יהיו פותחים לו פתח בכבוד אמו, לשאול אותו "אילו היית יודע שההתפסה באמך אינה לכבודה לא היית נודר", וכמו שמחמירים שלא להזדקק לפתח של כבוד אבא ואמא בנדר דאורייתא.

אלא, יהיו פותחין לו פתח ממקום אחר, דהיינו, ימצאו סיבה אחרת לתלות בה, שאילו היה יודע אותה הוא לא היה נודר - כדי להתיר את נדרו.

וכל עוד לא נשאל על נדרו, היא אסורה עליו, כדי שלא יקל ראשו לכך.

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון משנתנו, שפתחה ואמרה "ואלו מותרים - חולין שאוכל לך", שהוא דבר שאין בו כל חידוש, ובהכרח שכוונת משנתנו היא לבוא וללמד:

טעמא שהם מותרים, היות דאמר "חולין שאוכל לך".

הא אם אמר "לחולין שאוכל לך", בפת"ח מתחת ללמ"ד - משמע "לא לחולין ליהוי

- אלא קרבן", והרי אלו אסורים.

והוינן בה: מני מתניתין?

דף יד.

אי רבי מאיר היא - הא לית ליה לרבי מאיר את הכלל ש"מכלל (תחילת העמוד) לאו אתה שומע הן!

ואלא שמא תאמר, משנתנו בשיטת רבי יהודה היא -

אי אפשר לומר כך, כי אם כן היינו רישא! הרי נשנו כבר הדברים האלה במשנה בפרק הקודם [י ב], "לחולין שאוכל לך - הרי זה נדר בקרבן", ולמה היה צריך כאן התנא לחזור ולשנות שוב את דברי רבי יהודה אלו.

ומשנינן: איידי, אגב דקתני במשנתנו כבשר חזיר, כעבודת כוכבים, מותר, מפני שאינו מתפיס בדבר הנדור, להכי קתני גם דין האומר חולין.

רבינא אמר תירוץ אחר לשם מה שנה התנא כאן "חולין" -

לפי שהתכוון התנא לחדש שאין כאן צורך להשאל על הנדר כמו שצריך להשאל עליו בסיפא, והכי קתני:

ואלו מותרין לגמרי כחולין, ואינם צריכים להשאל על נדרם - המתפיס כבשר חזיר, כעבודת כוכבים.

אבל האומר לאשתו "הרי את עלי כאמא", צריך להשאל, מדרבנן, על נדרו, ופותחין לו פתח ממקום אחר, כדי שלא ייקל ראשו בנדרים.

והוינן בה: ואי לא תנא חולין, האם הוה אמינא שגם האומר כבשר חזיר בעי שאלה?

ומי איכא לאסוקי על דעתא הכי!? וכי יתכן להעלות זאת על הדעת?

הא, והרי מדקתני סיפא: האומר לאשתו הרי את עלי כאימא - פותחין לו פתח ממקום אחר, מכלל זה אתה למד, דרישא - לא בעיא שאלה!

אלא מחוורתא, שחולין - ממילא נסבה.

ועתה מבארת הגמרא את מקור הדין שרק אם מתפיסים בדבר הנדור חל הנדר -

מנהני מילי? -

אמר קרא: [במדבר ל] "איש כי ידור נדר לה'".

מכפל הלשון "ידור נדר", אתה למד שאין אפשרות להתפיס בנדר - עד שידור, שיתפיס, בדבר הנדור. (1)

והוינן בה: אי הכי, שמ"ידור נדר" אתה למד זאת, אפילו המתפיס בדבר האסור נמי יחול נדרו!

דהא גם באיסור כתיב לשון כפול, המלמד על התפסה - שנאמר "לאסור איסר על נפשו"!?

ומשנינן: אין ללמוד התפסה בדבר האסור מדברי הכתוב הזה, כי "לאסור איסר", מבעי ליה - לכדתניא:

דתניא: איזהו איסר האמור בתורה: האומר שלא אוכל בשר ביום זה כיום שמת בו אביו, שהיא התפסה בדבר הנדור.

שנינו במשנה: האומר לאשתו הרי את עלי כאימא, צריך להשאל עליו, ופותחים לו פתח ממקום אחר.

ורמינהו סתירה לכך מברייתא אחרת:

דתניא: האומר "הרי את עלי כבשר אימא, דהיינו, דבר זה אסור עלי כבשר אמי, כבשר אחותי, כערלה, וככלאי הכרם" - לא אמר כלום!

אמר תירץ אביי: אמנם לא אמר כלום מדאורייתא, ואולם, צריך הוא שאלה מדרבנן.

רבא אמר: הא שלא אמר כלום הוא בתלמידי חכמים, שאין לחשוש שיבואו לידי מכשול אם לא יצטרכו לבוא ולהשאל.

הא, משנתנו מדברת בעם הארץ.

וראיה לדברי:

והתניא: הנודר בתורה - לא אמר כלום.

ואמר על כך רבי יוחנן: וצריך שאלה לחכם.

ואמר רב נחמן: ותלמיד חכם - אינו צריך שאלה!

דף יד:

בברייתא להלן, העוסקת במי שנדר בתורה, נחלקו רבותינו האם היא מדברת בנדר, או בשבועה.

המחלוקת ביניהם היא עקרונית, האם ניתן להתפיס נדר של אדם בנדר ובאיסר או בקרבנות האמורים בתורה, או שמא לא תיתכן התפסה אלא בדברים שנעשו, ולא בדברים הכתובים בתורה.

הראשונים [הריטב"א והר"ן] הסוברים שלא ניתן להתפיס נדר במה שכתוב בתורה, מעמידים את הברייתא בשבועה, שמאמת האדם את דבריו בכך שהוא נשבע בתורה. (1)

הביאור בברייתא להלן, נכתב על פי הר"ן והרא"ש, המעמידים אותה בנשבע ולא במתפיס בנדר.

ונאמרו בברייתא שלשה דברים, ברישא, במציעתא, ובסיפא.

תניא:

א. רישא:

הנודר ב"תורה", שהיה ספר תורה לפניו, ואמר "בזו התורה שאעשה, או שלא אעשה, דבר פלוני" - לא אמר כלום, כיון שהוא נשבע בגוילין.

ב. מציעתא: אך אם נדר במה שכתוב בה - דבריו קיימין, כיון שהוא נשבע בשם ה' שבתורה. (2)

ג. סיפא:

ואם אמר "בה ובמה שכתוב בה" - דבריו קיימין, והרי זאת שבועה.

ודנה הגמרא בלשון הברייתא:

קתני במציעתא "במה שכתוב בה - דבריו קיימין ".

ואם כן, מדוע הוסיף התנא לומר בסיפא "בה, ובמה שכתוב בה"?

וכי צריך למימר שאם אמר זאת דבריו קיימים?

אמר רב נחמן: לא קשיא.

כך היא משמעות הברייתא:

הרישא של הברייתא והמציעתא מדברות במי שנקט ספר תורה בידו.

ולכן ברישא שהוא נשבע בה, אין דבריו קיימים היות והוא נשבע בגוילים.

ובמציעתא, שהוא נשבע במה שכתוב בה, דבריו קיימים, מפני שנשבע, בעודו מחזיק בה בידו, בשם ה' הכתוב בה.

ואילו בסיפא, מדובר שאינו מחזיק את ספר התורה, אלא הוא מונח לפניו. ואז, אם יאמר רק "במה שכתוב בה" כוונתו היא לגוילים שספר התורה כתוב בהן.

ולכן רק אם יאמר "בה ובמה שכתוב בה", תהיה משמעות דבריו שהוא נשבע בשם ה' הכתוב בה.

וכך חילק רב נחמן:

הא, הסיפא שהוא אומר "בה ובמה שכתוב בה", מדובר בה בכגון דמחתא אורייתא אארעא, שמונחת התורה על הקרקע, וכפי שהתבאר.

ואילו הא שאמרה הברייתא ברישא "הנודר בתורה", ובמציעתא "הנודר במה שכתוב בה" - מדובר בכגון דנקיט לה לתורה בידיה.

ומבאר רב נחמן את חילוקו -

אם הוא נודר כאשר ספר התורה מחתא על ארעא - דעתיה אגוילי, דעתו להשבע בגוילים, ואין ממש בשבועתו. ולכן, רק אם אמר את הנוסח "בה ובמה שכתוב בה" הרי הוא מתכוון להשבע בשם ה' הכתוב בתורה.

אך אם בשעה שנודר הוא נקט לה לתורה בידיה, ואמר שנשבע בתורה - דעתיה על האזכרות שבה. ואיבעית אימא, נעמיד את הברייתא באופן אחד, ולא בשני אופנים חלוקים כמו שהעמדנו בתירוץ הקודם, אלא בכל שלשת המקרים מדובר בכגון דמחתא שמונחת התורה על ארעא.

והא קא משמע לן התנא במציעתא, דאף על גב דמחתא שמונחת התורה על ארעא, והיה אז מקום לומר שנשבע בגוילין שבה, בכל זאת, כיון דאמר "במה שכתוב בה" - מהני, כיון שכוונתו להשבע בשם ה' שבתורה.

והסיפא היא מיותרת, כי באומרו "בה ובמה שכתוב בה", פשוט הוא שאין כוונתו להשבע רק בגווילים אלא גם בשמות הקודש שבתורה.

ובא היתור של הסיפא לגלות שהברייתא מדברת באופן הזה, שאינו מחזיק את ספר התורה בידו אלא הוא מונח לפניו, ובכל זאת מחדשת המציעתא שאם אומר שהוא נשבע "במה שכתוב בה", אין כוונתו על הגווילים אלא על השמות הקדושים שבתורה.

ודברי הברייתא - בנוסח של "זו, ואין צריך לומר זו", קתני.

כי הרי אחרי שמגלה הסיפא על המציעתא שמדובר באופן שספר התורה אינו בידו אלא מונח לפניו, אין כל חידוש בדברי הסיפא עצמה.

ואי בעית אימא, אפשר להעמיד את הברייתא באופן אחר:

הרישא והמציעתא מדברים כאשר ספר התורה מונח לפניו, ולכן כשהוא אומר "בתורה" הוא מתכוון להשבע בגווילים, וכשאומר "במה שכתוב בה" הוא נשבע בשמות הקדושים שבה.

ואילו הסיפא מדברת כאשר הוא מחזיק את ספר התורה בידו, וכמו שהעמידה רב נחמן בתירוץ הראשון. אלא, שאין לגרוס בסיפא שהוא נשבע "בה ובמה שכתוב בה", כי דבר פשוט הוא, ונכלל בדברי המציעתא.

אלא, יש לגרוס בסיפא [שכאמור, העמדנוה עתה שהיא מדברת בכגון שהוא מחזיק בידו את התורה], שנשבע "בה" בלבד!

[הגירסא להלן היא לפי גירסת הר"ן!] וסיפא, הא קא משמע לן: כיון דנקיט לה לתורה בידיה, הרי אף על גב דלא אמר אלא "בה" - כמאן דאמר "במה שכתוב בה", דמי. כי בהחזקתו את ספר התורה בידו הוא מתכוון להשבע במה שאמור בו, ולא בגווילים.

מתניתין:

האומר: "קונם שאני ישן", או שאמר: "קונם שאני מדבר", או "שאני מהלך", ובגמרא יתבאר כיצד היה לשונו. (3)

וכן האומר לאשתו: קונם שאני משמשך -

הרי זה - כל אחד ואחד מאלו - ב"לא יחל דברו". (4)

גמרא:

אתמר:

מי שאמר "קונם עיני בשינה היום, אם אישן למחר".

אמר רב יהודה אמר רב: אל יישן היום מדרבנן, שמא יישן למחר ונמצא שהתקיים תנאו, והיה אסור למפרע בשינה היום.

ורב נחמן אמר: יישן היום אם ירצה, ולא חיישינן שמא יישן למחר ונמצא שעבר למפרע על "בל יחל" בשינתו היום. (5)

ומודה רב יהודה: באומר: "קונם עיני בשינה למחר, אם אישן היום".

שישן היום, ואין חוששים שמא יישן למחר.

דף טו.

והטעם: כי לא מזדהיר איניש בתנאה [רק בתנאי אין אדם נזהר], כלומר: אין אדם נזהר מלעבור על התנאי שנדרו על אתמול תלוי בו, ואף שאם יעבור נמצא שעבר למפרע על הנדר, ולכן חששו חכמים שמא יעבור על התנאי, ונמצא עובר למפרע.

אבל באיסורא מזדהר, בגוף האיסור שאסר על עצמו בנדר, הרי הוא נזהר, והיות והשינה למחר היא גוף האיסור, לכן אין לחוש שמא יישן למחר. (1) תנן במשנתנו:

קונם שאני ישן, שאני מהלך, שאני מדבר הרי זה ב"לא יחל דברו".

היכי דמי, באיזה אופן עוסקת משנתנו, ומה באה היא להשמיענו?

אילימא שנדר הנודר כדקתני [כפי שכתוב במשנה], שאמר: קונם "שאני ישן", דהיינו מה שאני ישן יהא אסור עלי, ובאה המשנה להשמיענו שאף על פי שלא אסר חפץ כל שהוא עליו, אלא את השינה שאין בה ממש, אפילו הכי חל הנדר?

אי אפשר לומר כך.

כי מי הוה נדרא כלל כשאין בו ממש!?

והתניא בברייתא שהובאה לעיל יג ב:

חומר בשבועות מבנדרים, שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים, שאין הם חלים אלא על דבר שיש בו ממש, דהיינו שהאיסור יתייחס לחפץ או לאבר מן האדם.

ושינה הרי דבר שאין בו ממש הוא, ואי אפשר שיחול עליו נדר!? אלא שמא תאמר לפרש את משנתנו שהיא עוסקת באופן דאמר: קונם עיני - שהם החפץ הנאסר עליו - בשינה עולמית, ובאה המשנה להשמיענו, שאף כי בסופו של דבר יאלץ לעבור על נדרו, שהרי אין אדם יכול להמנע משינה עולמית ואפילו שלשה ימים, מכל מקום אין הוא מותר לישון עד שיאנס בשינה.

הרי אף כך אי אפשר לומר, כי:

ואי דלא יהיב שיעורא [אם אכן לא הגביל את נדרו] ואסר על עצמו את השינה עולמית, מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל [וכי מניחים אנו אותו עד שיעבור איסור בל יחל], כלומר: וכי נדר כזה שאינו יכול לקיימו ובהכרח יעבור על בל יחל, וכי חל הוא מעיקרו כלל!? (2)

והאמר רבי יוחנן:

שבועה שלא אישן שלשה ימים שהוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו, אין השבועה חלה כלל, ומלקין אותו מיד משום "שבועת שוא" וישן לאלתר, שהרי לא חלה השבועה כלל.

ואם כן, אם תמצי לומר שמשנתנו עוסקת באופן שאסר עליו את השינה עולמית, ולהשמיענו שעד האונס אסור הוא בשינה, הרי זה אינו, כי הנדר אינו חל כלל, ויכול לישון לאלתר.

אלא שמא תאמר שמשנתנו עוסקת בדאמר: קונם עיני בשינה למחר, אם אישן היום, ובאה משנתנו להשמיענו שאסור הוא בשינה היום שמא יישן למחר, וזו היא ששנינו: "הרי זה בלא יחל דברו", כלומר: אסור הוא בשינה היום, שמא יבוא מחר לידי "לא יחל דברו". (3)

אף כך אי אפשר לומר, דהא אמרת: כל באיסורא מזדהר, ואין הוא אסור בשינה היום מחשש שמא יישן למחר שהוא עיקר איסורו.

אלא פשיטא, שמשנתנו עוסקת, כגון דאמר: "קונם עיני בשינה היום, אם אישן למחר", ובאופן זה אומרת המשנה "הרי זה בלא יחל דברו". (4)

והשתא תיקשי:

הרי אי אפשר לפרש את כוונת המשנה, שהוא באיסור "בל יחל" לישון היום שמא יישן למחר, שהרי אין זה איסור "בל יחל", שאפילו לדעת האוסר אין זה אלא חששא דרבנן, ולא איסור בל יחל.

ובהכרח ש"לא יחל דברו" האמור במשנה היינו על השינה למחר.

והרי באיזה אופן עוסקת משנתנו:

אי לא ניים היום כלל [אם לא ישן היום], כי ניים למחר מאי "בל יחל דברו" איכא הרי אין כלל איסור "בל יחל" לישון מחר.

אלא לאו בדניים [כגון שישן] היום כי אז אכן יש איסור "בל יחל" על שינת מחר.

והרי אי אתה יכול לומר שמשנתנו באה להשמיענו שאם ישן היום הרי הוא באיסור "בל יחל" למחר, כי זה הוא פשיטא.

אלמא איתיה דניים, כלומר: בהכרח שמשנתנו באה להשמיענו שמותר הוא לישון היום, וכך הוא פירוש המשנה: הרי זה מותר לישון היום ולהכניס את עצמו לספק איסור "לא יחל" אם יישן למחרת. (5)

ותיובתא דרב יהודה האוסר לישן היום שמא יישן למחר, ויבוא לידי איסור בל יחל למפרע. (6)

ומשנינן: כי קתני משנתנו "הרי זה בלא יחל דברו" דאי ניים, כלומר: כך היא כוונת המשנה וחידוש שלה:

היות ואם יישן היום הרי הוא ב"לא יחל דברו" למחר, לכן לא יישן היום שמא יבוא לידי "בל יחל" למחר.

רבינא אמר:

לעולם כדקתני שלא אמר "קונם עיני בשינה" אלא שאמר "קונם שאני ישן", ולהשמיענו בא התנא שהוא אסור אף על פי שהוא דבר שאין בו ממש, ודקשיא לך: והרי אין בזה איסור כיון שאין בו ממש -

מאי "בל יחל" מדרבנן, כי מדרבנן חל הנדר ואף על גב שאין בו ממש.

תמהה הגמרא: ומי איכא "בל יחל" מדרבנן, כלומר: וכי מצינו שתאמר משנה הרי זה ב"לא יחל דברו" שהוא לשון הכתוב, ומכל מקום אין כוונת המשנה אלא לאיסור דרבנן משום "בל יחל"!?

ומשנינן: אין, אכן מצינו לשון "לא יחל דברו" ואין הכוונה לאיסור התורה, אלא לאיסור דרבנן משום בל יחל.

והתניא בניחותא:

דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, (7) אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר: "לא יחל דברו". (8)

מקשה הגמרא קושיא על רב יהודה מהא דתנן במשנה לקמן נז א:

האומר לאשתו לפני חג הפסח: "שאת נהנית לי [משלי] עד הפסח, אם תלכי לבית אביך עד החג שלאחריו".

אם הלכה לפני הפסח ועברה על תנאו, שהרי התנה שלא תלך משעת נדרו ועד החג, הרי היא אסורה בהנאתו עד הפסח.

מדייקת הגמרא: רק אם הלכה לפני הפסח ועברה על תנאו, אכן אסורה היא בהנאתו עד הפסח, אבל אם עדיין לא הלכה - אלא שאם תלך תהא אסורה למפרע - לא נאסרת היא בהנאתו.

הרי מוכח, שמותרת היא לעבור על האיסור, ואינה חוששת שמא תעבור בעתיד על התנאי, וקשיא לרב יהודה!?

אמר רבי אבא ליישב את שיטת רב יהודה: לעולם אסורה היא מיד בהנאה ואפילו לא הלכה, כי שמא תלך; ומה ששנינו: "הלכה" לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח, הכי קאמר:

הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו ואף לוקה האשה (9) שעברה על "לא יחל דברו".

תוכן העניינים

חברותא על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה