אור ברסלב
חברותא על נדרים פרק ראשון - כל כינויי

חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - כל כינויי

הקדמה לחלק ראשון של מסכת נדרים

הקדמה

בארבעה ענינים יכול האדם לאסור על עצמו בדיבור פיו - בנדר, בשבועה, בחרם, ובנזירות.

זאת, מלבד המקרים בהם מטיל האדם חלות של קדושה על דבר, כמו הקדש או הפרשת תרומה, שבהם מחיל דיבורו את הקדושה על החפץ, ומשעה שחלה הקדושה חייב הוא לנהוג בדבר לפי מה שמחייבת התורה.

הנדר מתחלק לשני סוגים עיקריים:

האחד, נדר שבו אוסר אדם חפץ מסויים על עצמו או על חברו.

והשני, נדר שבו מחייב האדם את עצמו לעשות דבר מצוה.

אך אין האדם יכול לחייב את עצמו בנדר לעשות פעולה שאינה מצוה, היות ומהותו של נדר היא הטלת איסור על חפץ, ולא התחייבות לעשיה. מלבד נדר לדבר מצוה, שנלמד מפסוקים אחרים, שיכול האדם לחייב את עצמו לעשות דבר מצוה, כמו מי שמחייב עצמו ליתן צדקה או להביא קרבן, או שמחייב עצמו ללמוד בהשכמת הבוקר.

דף ב.

מתניתין:

משנתנו מבארת שני חידושים בענין הלשונות שבהן אוסר האדם את עצמו.

האחד, לשון הנאמרת באופן של "כינוי", שאינו אומר את הנדר או השבועה בלשון הרגילה, אלא משתמש בביטוי אחר [שהוא שיבוש לשוני, או שהוא לשון מיוחדת שתקנו חכמים לנודרים].

והשני, לשון הנאמרת באופן של "יד", שאומר רק דיבור חלקי מהנדר או מהשבועה.

א. כינויי נדרים:

כל כינויי נדרים - דינם כנדרים.

מי שנודר ואינו אומר לשון מפורשת של איסור נדר אלא משתמש בביטוי שהוא "כינוי", חל נדרו, וכפי שיבואר:

האומר בנדרו "דבר זה אסור עלי כקרבן", הרי זה נדר מפורש.

אך אם יאמר "דבר זה אסור עלי כקונם", או אם יאמר "קונם עלי דבר זה" - הרי הוא מתבטא בכינוי, לפי ש"קונם" הוא כינוי לקרבן. (1) וכל כינויי חרמים - דינם כחרמים.

כגון אדם האומר "דבר זה הוא חרך", הרי הוא כינוי לחרם, וחל החרם. (2)

וכל כינויי שבועות - כשבועות. (3)

כגון אדם האומר "שבותה שאעשה דבר פלוני", הרי זה כינוי לשבועה, וחלה שבועתו.

וכל כינויי נזירות - כנזירות. כגון האומר "הריני נזיק", שהוא כינוי לנזיר, חל עליו דין נזיר.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא, האם הכינויים הם לשונות של נכרים, והם שיבוש של לשון הקודש, או שהם לשונות שתיקנו חכמים לאדם הנודר, כיון שהיו רגילים לומר "לה' קרבן", וחששו חכמים שמא יחזרו בהם אחרי שיגידו את שם ה', ולא יקדישו את הבהמה לקרבן, ונמצא שמוציאים שם שמים לבטלה. ולכן תקנו חכמים לנודרים לומר "קונם" במקום "קרבן", ואז לא יהיו רגילים לצרף לביטוי הזה את שם ה'.

ב. ידות נדרים

מי שאומר דיבור חלקי (4) של נדר שיש במשמעותו איסור [ודיבור שכזה קרוי "יד" של נדר, בדומה ליד הכלי, שכל האוחז ביד הכלי הרי הוא כמי שאוחז בכלי עצמו], חל נדרו, היות ו"ידות הנדרים" הרי הם כנדרים עצמם. וכגון:

האומר לחברו "מודרני ממך", שאינו אומר דיבור שלם "הריני אוסר על עצמי לאכול ממאכליך" או "הריני מודר ממך כקרבן", אלא רק דיבור חלקי, "מודרני ממך", שיש במשמעותו "אסור אני לאכול ממאכליך". אך אין זה דיבור שלם של נדר. (5) או האומר לחברו "מופרשני ממך", שלא אמר דיבור שלם של איסור "אסור עלי לאכול ממאכליך".

או האומר לחברו "מרוחקני ממך".

בכל שלשת הדיבורים הללו, אם הוסיף ואמר: "שאני אוכל לך" [דהיינו, כגון שאמר "מודרני ממך שאני אוכל לך],

או הוסיף ואמר "שאני טועם לך" -

אסור לו לאכול או לטעום ממנו מחמת נדר, כאילו אמר לו במפורש שאסור לו לאכול ממנו. (6) אבל אם אמר "מודרני ממך" גרידא, אין זה אפילו "יד" של נדר, ואינו אסור להנות ממנו.

האומר לחברו "מנודה אני לך" - רבי עקיבא היה חוכך [מסתפק בדבר, ונוטה] בזה להחמיר, לאסור כנדר, כי גם דיבור שכזה הוא אופן של יד, שהרי המנודה אסור לו לאכול או אפילו להיות יחד עם חברו שאינו מנודה.

דף ב:

גמרא:

שנינו במשנה: כל כינויי נדרים, כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות.

והוינן בה: מאי שנא, מדוע שונה הדבר, שלגבי נזיר, בתחילת מסכת נזיר, שגם בה שנינו "כל כינויי נזירות כנזירות", דלא קתני להו לכולהו. לא שנה שם התנא בנוסף לכינויי הנזירות, גם את כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות.

ומאי שנא כאן, גבי נדרים, דקתני לכולהו?

ומשנינן: משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי, כתובים הם ביחד בפרשת מטות "כי ידור נדר או השבע שבועה", לכן תני כאן תרתין, שנה התנא את שניהם יחד, גם את כינויי נדרים כנדרים וגם את כינויי שבועות כשבועות.

וכיון דתני תרתין, והיות וכבר שנה התנה שני ענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו, תני, שנה כבר התנא לכולהו, לכל ארבעת הענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו. אך נזיר הוא נדר בפני עצמו, ולכן לא שנה התנא במסכת נזיר לכולהו.

אך מקשה הגמרא, כיון שאמרת ששנה התנא את כינויי השבועות יחד עם כינויי הנדרים היות והם כתובים יחד בפסוק, אם כן, תיקשי:

וליתני "כינויי שבועות כשבועות", בתר, מיד אחר כל "כינויי נדרים כנדרים", ומדוע הפסיק התנא ביניהם, ושנה אחר כינויי הנדרים את כינויי החרמים!?

ומשנינן: איידי כיון דתנא נדרים, דמיתסר חפצא עליה, שמהות הנדר היא החלת איסור נדר על החפץ, ומכח איסור החפצא אסור לו לאדם לעבור על נדרו, תנא נמי חרמים, דמיתסר חפצא עליה, שהמחרים דבר מחיל עליו איסור חפצא של חרם, ומכח איסור החפצא של "חרם", שחל על החפץ, אסור לו לאדם לעבור על איסור החרם.

והיינו, שהסמיך התנא את שני איסורי החפצא זה לזה -

לאפוקי, להוציא מהגדר הזה שבועה, שלא החפץ נאסר בשבועה, אלא האדם הוא זה דקאסר נפשיה מן חפצא. (1)

והיינו, כאשר נשבע האדם שלא לאכול חפץ, אין הוא אוסר את החפץ עליו, אלא הוא אוסר את עצמו שלא לאכול את החפץ, ואיסור זה נחשב ל"איסור גברא", כנגד איסור נדר הנחשב ל"איסור חפצא".

וכדי להצביע על השינוי המהותי הזה בין נדר לשבועה, הקדים התנא לשנות את דין החרמים בסמוך לדין הנדרים, להראות ששניהם איסור חפצא הם, ואילו את דין השבועות שהוא איסור גברא, הוא שנה לאחר מכן. (2) ועתה מבארת הגמרא את מהלך התנא במשנה:

והוינן בה: פתח התנא בכינויין, וכמו שאמר "כל כנויי נדרים כנדרים", אך לא ביאר התנא מה הם הכינויים, ובמקום זאת הוא מפרש את ענין הידות: "האומר לחבירו מודר אני ממך"!?

ותו, ועוד יש להקשות: וכי את הכלל ש"כל ידות נדרים הם כנדרים", אינשי, שכח התנא מלהזכיר, אלא הוא עובר מיד להסביר כיצד הוא לשון הידות, מבלי להקדים את הכלל שהידות הינן כנדרים!?

ועונה הגמרא תחילה על השאלה השניה:

ידות - איירי בהון, אכן עוסק בהן התנא, ואומר את הכלל שידות נדרים הרי הם כנדרים.

וחסורי מיחסרא במשנתנו, והכי קתני בה התנא:

א. כל כינויי נדרים - כנדרים.

ב. וידות נדרים - כנדרים.

אך עדיין נשארת בעינה הקושיה הראשונה: וליפרוש, שיפרש התנא מהם כינויין ברישא, תחילה, לפני שהוא מפרש את דין הידות, שהרי פתח בתנא את דבריו בדין הכינויים, ויש לו לבארם לפני שיבאר את דין הידות!

ומשנינן: ההוא ענין דסליק מיניה התנא [ענין ידות, לאחר שתקנו את לשון המשנה, ושנינו בה "כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים"] - ההוא ענין מפרש התנא ברישא!

שדרך התנא לפרש תחילה את הענין שהזכיר בסוף דבריו, לפני שהוא מפרש את תחילת דבריו.

כגון הא דתנן במסכת שבת [כ ב]: במה מדליקין את נרות השבת, ובמה אין מדליקין? וממשיך ומסביר התנא תחילה את סוף דבריו: אין מדליקין, וכולי.

וכמו כן שנינו שם [מז ב]: במה טומנין בשבת, ובמה אין טומנין? וכשבא התנא להסביר דבריו, הוא מתחיל לפרש את סוף דבריו: אין טומנין, וכולי.

וכן שנינו שם [נז א]: במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? - לא תצא אשה.

ותמהה הגמרא: וכי כך הוא דרכו של התנא, שכל היכא דפתח דבריו בענין אחד, ומסיים אותם בענין נוסף, לא מפרש התנא ברישא את פתח דבריו אלא מקדים ומפרש את סוף דבריו?

והתנן במסכת בבא בתרא [קח א]: יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין.

ומפרש התנא תחילה את פתח דבריו: ואלו נוחלין ומנחילין!?

וכן שנינו במסכת יבמות [פד א]: יש נשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. ויש נשים שהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן.

ומקדים התנא לפרש את תחילת דבריו: ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן.

ובדומה לזה שנינו במסכת מנחות נט א]: יש מנחות שהן טעונות שמן ולבונה, ויש שטעונות שמן ולא לבונה.

ומפרש התנא את תחילת דבריו: ואלו טעונות שמן ולבונה!

וכן שנינו שם [ס א]: יש מנחות הטעונות הגשה לקרן המזבח, ואין טעונות תנופה, ויש מנחות שטעונות תנופה ולא הגשה.

ואלו טעונות הגשה!

וכן שנינו במסכת בכורות [מו א]: יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, וכגון שהוא בכור לאביו, ובנחלה נאמר "כי הוא ראשית אונו", אך אינו בכור לאמו, ובפדיון הבן נאמר "פטר רחם", שפטר [פתח לראשונה] את רחם אמו בשעת לידתו.

ויש בכור לכהן, ואין בכור לנחלה, כשהוא בכור לאמו ולא לאביו.

ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן?

ומשנינן: הלין, אלו המשניות שמפרש בהן התנא תחילה את הרישא, הוא משום דאוושו ליה, שיש בסיפא יותר פרטים מאשר ברישא [או שיש בהן הרבה ענינים], ולכן, בהן מפרש התנא תחילה את ההוא ענין דפתח בו ברישא.

ופרכינן: והא במשנת "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה", דלא אוושא, שאין שם הרבה ענינים בסיפא, ובכל זאת מבאר תחילה התנא את דבריו ברישא, דקתני: יוצא גמל!

ולכן מתרצת הגמרא באופן אחר:

דף ג.

אלא, לאו דווקא, אין כלל קבוע בדבר -

זימנין לעתים מפרש התנא תחילה את ההוא ענין דפתח בו ברישא.

זימנין, ולעתים - את ההוא ענין דסליק ממנו, שסיים בו, אותו הוא מקדים ומפרש ברישא.

ואיבעית אימא יש לך לומר תירוץ נוסף על השאלה מדוע מפרש התנא את דין הידות לפני שהוא מבאר את דין הכינויים -

ידות - איידי דאתיין מדרשא, היות ואין דינן מפורש בתורה, אלא הוא נדרש מדרשה, וכפי שיבואר לקמן, חביב הוא לתנא לשנותו, והוא מעדיף להשמיעו תחילה, ולכן מפרש להון, לידות, ברישא.

ומקשה הגמרא על התירוץ הזה: אם כן -

וליפתח בענין הדין, הזה, של ידות, ברישא של המשנה! היות ודבר שנלמד מדרשה עדיף לו לתנא להקדימו!?

ומתרצת הגמרא: מיפתח פתח התנא בכינויין, שהם מדאורייתא, ברישא, שכן דרך התנא לפתוח בדברים הפשוטים והידועים בתחילת דבריו, והמשיך התנא לומר גם את דין ידות הנדרים שהם כנדרים.

והדר, ולאחר מכן, מקדים התנא ומפרש את דין הידות, לפני שהוא מפרש את דין הכינויים, היות דאתיין ליה הידות מדרשא.

ודנה הגמרא בתירוץ האמור:

הניחא למאן דאמר "כינויין", לשון נכרים הן, שהם שיבוש לשוני של הגויים ללשון הקודש, שפיר אמרינן שהכינויים כנדרים - דין דאורייתא הוא. וכיון שהוא דין פשוט מן התורה, שנה אותו התנא בתחילת המשנה. אך כאשר הוא בא לפרש, הוא הקדים לפרש את דין הידות הנלמד מדרשה, ואינו מפורש מן התורה.

אלא למאן דאמר כינויים הם לשון מחודשת, שבדו, שחדשו וקתנו להן חכמים לנודרים, להיות האדם נודר בו [בלשון כינוי, ולא בלשון אמיתית, ומהטעם שיבואר לקמן], הרי לפיהם אין הכינוי דבר פשוט מדאורייתא, אלא הוא מחודש אף יותר מהידות, שהידות נלמדות מדרשה, ואילו הכינויים תקנת חכמים חכמים הוא [שאחרי תקנתם היא מועילה מן התורה] - מאי איכא למימר?

דהיינו, חוזרת השאלה, מדוע לא מפרש התנא תחילה את ענין הכינויים, שבהם הוא פתח את המשנה, לפני שהוא מפרש את הענין של ידות נדרים?

ומתרצת הגמרא: הרי גירסת משנתנו אינה מושלמת.

שהרי מי קתני ידות בגירסא שלפנינו במשנה?

ולאו, והאם לא חסורי קא מחסרת לה? הרי תיקננו את לשון המשנה בסיפא, והוספנו בה דברים.

אם כן, נעשה שינוי נוסף בלשון המשנה, גם ברישא -

אקדים נמי, ותני ידות בתחילת המשנה, וכך נשנה את משנתנו -

א. כל ידות נדרים - כנדרים.

ב. וכל כינויי נדרים - כנדרים.

ומבאר התנא את הדין הראשון:

ואלו הן ידות: האומר לחבירו ...

ואחר כך הוא מבאר את הדין השני:

ואלו הן כינויין: קונם, קונח, קונס.

ועתה באה הגמרא לבאר את מקור הדין של ידות: וענין "ידות" - היכא כתיב? מהיכן הוא נלמד מן התורה?

דכתיב בפרשת נזיר, בספר במדבר [פרק ו]: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

ותניא: הדרך של המקרא היא להקדים את ה"מקור" ל"שם הפעולה", כמו "לאסור איסר". (1)

אך כאן שינה כאן הכתוב מלשונו הרגיל, והקדים את שם הפעולה למקור, ואמר "נזיר להזיר" במקום שיאמר "להזיר נזיר" [וכמו שאכן נקט בתחילה "לנדור נדר"].

ולמדנו משינוי הלשון, שבא הכתוב ללמד -

לעשות ידות נזירות - כנזירות. (2)

אין לי אלא בנזירות -

בנדרים מנין, שגם בהם ידות נדרים כנדרים?

תלמוד לומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

מקיש הכתוב הזה נזירות לנדרים, ונדרים לנזירות.

ולמדנו מההיקש הזה שלשה דברים: א. מה, כמו שבנזירות עשה בו הכתוב ידות נזירות כנזירות - אף נדרים, עשה בהם הכתוב ידות נדרים כנדרים. (3)

ב. ומה, כמו שבנדרים עובר ב"בל יחל דברו", אם אסר דבר על עצמו, ואכלו, ו"בבל תאחר לשלמו", אם נדר להביא קרבן, ולא הביאו תוך שלשה רגלים - אף נזירות עובר בבל יחל נדרו ובבל תאחר לקיימו, וכפי שיתבאר להלן.

ג. ומה, כמו שבנדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו - אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.

והוינן בה: מאי שנא גבי נזירות, מדוע דוקא בנזירות יש לדרוש מהכתוב שידות נזירות כנזירות היות דכתיב בנזירות שינוי הלשון "נזיר להזיר"?

הרי בענין נדרים נמי אפשר לדרוש שידות נדרים כנדרים משינוי הלשון האמור בפרשת נדרים - כי הא כתיב "לנדור נדר".

ואם כן, היקישא - למה לי?

ומשנינן: אי כתב "נדר לנדור" כדכתב "נזיר להזיר", אכן היה אפשר לדרוש משינוי הלשון, שידות נדרים כנדרים, כדקאמרת, ואכן לא היה צריך היקישא של נדרים לנזירות כדי לדעת שידות נדרים כנדרים.

אבל השתא, עתה דכתיב "לנדור נדר", אין לנו אפשרות לדרוש מכפל הלשון הזה, היות ודברה תורה כלשון בני אדם, וכך הוא דרך בני אדם לדבר. ולכן, אין כפל הלשון בדברי הכתוב מהווה מקור כדי לדרוש ממנו דרשה.

אך עדיין הוינן בה: הניחא למאן דאית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם", ואין לדרוש מלשון שכזאת שום דרשה, שפיר הוצרכנו ללמוד דין ידות בנדרים מההיקש של נדרים לנזיר.

אלא, למאן דלית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם", אלא מכל כפל לשון של הכתוב ניתן לדרוש ממנו, האי "לנדור נדר" - מאי עביד ליה? לאיזה צורך נאמר כפל הלשון הזה, אחרי שאפשר ללמוד את הדין שידות נדרים כנדרים מההיקש של נדרים לנזירות!?

ומשנינן: אכן, מאן דאמר זה, דריש ליה לכפל הלשון "לנדור נדר" לעשות ידות נדרים, כנדרים.

ומקיש נזירות לנדרים כדי ללמוד שגם בנזירות אמרינן "ידות נזירות כנזירות".

ואילו את כפל הלשון האמור בנזירות "נזיר להזיר" - דריש ליה כך:

דף ג:

מלמד (תחילת העמוד) שהנזירות חל על הנזירות. והיינו, שנזיר האומר "הריני נזיר היום, הריני נזיר היום", הרי הוא מתחייב לנהוג בנזירות נוספת במשך שלשים יום לאחר שישלמו ימי נזירותו הראשונה. וזוהי משמעות "נזיר להזיר", שמקבל נזירות נוספת על אף היותו נזיר משעה שאמר בפעם הראשונה "הריני נזיר"!

ומבארת הגמרא:

ולמאן דאמר "דברה תורה כלשון בני אדם", ו"נזיר להזיר" דריש: לעשות ידות נזירות כנזירות -

זה שהנזירות חל על הנזירות - מנא ליה?

הניחא, אי סבירא ליה כמאן דאמר אין נזירות חל על נזירות.

אלא, אי סבירא ליה כמאן דאמר "נזירות חל על נזירות" - מנא ליה זאת? -

נימא קרא, היה לו לכתוב לנקוט בנזיר לשון דומה לנדר, וכמו שבנדר אמר הכתוב "לנדור" כך בנזיר היה לו לומר, על אותו משקל - "ליזור".

מאי, מדוע שינה הכתוב בנזיר, ונקט בו לשון "נזיר להזיר"? -

שמעת מינה משינוי הלשון תרתי, את שתי ההלכות, גם את הדין שידות נזירות כנזירות, וגם את הדין שנזירות חלה על נזירות.

במערבא בארץ ישראל אמרי כך:

אית תנא דמפיק ליה שמוציא [לומד] לדין ידות מן "לנדור נדר".

ואית תנא דמפיק ליה לדין ידות מן הריבוי שבמילה "כל", דכתיב בפרשת נדרים [במדבר ל] "כל היוצא מפיו, יעשה".

ועתה באה הגמרא להסביר כיצד יתכן לעבור על הלאו של "בל יחל" בנזירות.

אמר מר בברייתא: ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר.

והניחה הגמרא עתה שכוונת התנא לומר, שתיתכן אפשרות שיעבור על נזירות בבל יחל בלבד, כמו שבנדרים עובר בבל יחל בלבד.

והוינן בה: בשלמא "בל יחל" דנדרים משכחת לה, כגון דאמר "ככר זו אוכל", ולא אכלה - שעובר משום "בל יחל דברו".

אלא "בל יחל דנזירות" - היכי משכחת לה? באיזה אופן תיתכן מציאות שיעבור בנזיר רק על "בל יחל"?

והרי כיון דאמר "הריני נזיר", הוה ליה מיד נזיר, ואם אכל ענבים קם ליה מתחייב הוא מיד באיסור לאו, "בל יאכל ענבים", ואם שתה יין, קם ליה, מתחייב הוא מיד, בבל ישתה יין!

וכיון שחיובו הוא מצד נזירותו, ונזירותו חלה מיד, ועובר עליה מצד הלכות נזירות, כיצד יתכן שהוא עובר ב"בל יחל דברו" בלבד?

אמר רבא: כונת התנא היא לומר, שההיקש מלמד - לעבור עליו בשנים. שכל נזיר העובר על איסורי הנזיר, הרי מלבד העבירה על איסורי הנזיר הוא עובר גם על איסור נדר של "לא יחל דברו". כי כל נזיר מקבל עליו את נזירותו בלשון נדר, שמלבד נזירותו הוא גם מתחייב בנדר שלא לחלל את נזירותו.

עוד הוינן בה: "בל תאחר" דנזירות - היכי משכחת לה? באיזה ענין תיתכן מציאות של עבירה על "בל תאחר" בנזיר?

הרי כיון דאמר "הריני נזיר", הוה ליה מיד נזיר!

ואז, אם הוא אכל ענבים, קם ליה מתחייב הוא מיד בבל יאכל ענבים! והיכן הוא איחור נזירותו?

ומשנינן: "בל תאחר" בנזירות יתכן, במי שאומר "לכשארצה - אהא נזיר", שאינו נהיה מיד לנזיר, ואם הוא מאחר את ניהוג נזירותו, הרי הוא עובר בבל תאחר!

ותמהה הגמרא על התירוץ הזה: והרי אי אמר "כשארצה אהא נזיר", לעולם ליכא "בל תאחר", שהרי אמר במפורש "כשארצה", וכל עוד הוא אינו רוצה הוא אינו חייב בנזירות, ואין כאן איחור!

ולכשירצה, הוא נהיה מיד נזיר, ושוב אין כאן איחור!

ומשנינן: אמר רבא: כגון דאמר "לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר". דמן ההיא שעתא שאמר זאת הוה ליה חיוב לנהוג מיד בהנהגת נזיר, ואם לא התחיל בניהוג הנזירות אינו נזיר, ועובר על כך מיד ב"בל תאחר".

והחיוב המיידי לנהוג בנזירות, הוא מידי דהוה, דומה הוא לדין כהן האומר לאשתו [הישראלית] "הרי זו גיטיך - שעה אחת קודם מיתתי", שאסורה האשה הישראלית לאכול בתרומה מיד, כי שמא ימות הבעל הכהן בעוד שעה, ונמצא שהיא עתה מגורשת ממנו, ובהיותה ישראלית שאינה אשת כהן, היא אסורה באכילת תרומה.

אלמא, מוכח מכך שאינה אוכלת בתרומה מחמת החשש שמא ימות בעלה הכהן בעוד שעה, דאמרינן שבכל שעתא ושעתא יש לנו לחוש דילמא מיית בעוד שעה.

הכא נמי, מי שנדר שלא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר, לאלתר הוי, מיד יש לו לנהוג בהנהגת נזיר, משום דאמרינן: דילמא השתא מיית. שמא ימות עתה. ואם לא קיבל על עצמו מיד הנהגת נזירות, הרי הוא עובר בבל תאחר. (1)

דף ד.

רב אחא בר יעקב אמר: יתכן אופן שיעבור בו על "בל תאחר" בנזירות, בכגון דנדר להיות נזיר, והוא נמצא בזמן קבלת הנזירות בבית הקברות, שבהיותו שם אינו נעשה נזיר, משום שבית הקברות הוא מקום האסור בכניסה לנזיר, ואז יתכן לו לעבור בבל תאחר, אם לא יצא מיד מבית הקברות, ויטהר עצמו, ויקבל נזירות. (1)

ופרכינן: הניחא למאן דאמר שהמקבל על עצמו נזירות בהיותו בבית הקברות לא חיילא עליה נזירות מאלתר, אינו נעשה מיד נזיר בהיותו שם, שפיר יתכן לדין בל תאחר בנזיר.

אלא למאן דאמר מאלתר חיילא עליה נזירות, עוד בהיותו בבית הקברות, תיקשי: מי איכא וכי תיתכן אפשרות של עבירת בל תאחר בנזירות, והרי עם קבלתו הוא נהיה לנזיר!?

ועוד תיקשי, האמר מר בר רב אשי: לדברי הכל חיילא נזירות עליה מאלתר בבית הקברות, וכי פליגי, רק לענין מלקות פליגי, האם הוא לוקה בהיותו בבית הקברות על אכילת ענבים.

וכיון שלדברי הכל חלה עליו נזירות, הוא אינו עובר בבל תאחר!

ומשנינן: אפילו הכי, שחלה עליו מיד נזירות, עוד בהיותו בבית הקברות, קם ליה עובר הוא בבל תאחר אם אינו יוצא מבית הקברות מיד, משום דקא מאחר בכך את קיום נזירות דטהרה.

שנזיר זה, שקיבל נזירות בעודו טמא, חייב להיטהר מיד, ולהביא קרבנות נזיר שנטמא, ולהתחיל למנות שלשים ימי נזירות של טהרה. ואם הוא מאחר את קיום נזירות טהרה, הרי הוא עובר בבל תאחר.

תוכן העניינים

חברותא על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה