חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - אין בין המודר · דף מא.
זו נר, וקערה, (תחילת העמוד) ושטיח [עור לאכול עליו (134)].
ומהו מה שכתוב: "ועבדת את אויבך וגו' בחוסר כל"?
אמר רב אמי אמר רב: "בחוסר כל" היינו בלא נר, ובלא שלחן.
רב חסדא אמר: בלא אשה.
רב ששת אמר: בלא שמש.
רב נחמן אמר: בלא דעה.
תנא: בלא מלח, ובלא רבב [שמן].
אמר אביי, נקטינן: אין עני - אלא בדעה (135).
במערבא אמרי: דדא ביה [מי שיש בו דעה] - כולא ביה [יש בו הכל].
דלא דא ביה - מה ביה [אבל מי שאין בו דעה - מה יש בו]?!
דא קני - מה חסר [מי שקנה דעה - מה יחסר לו]?
אבל דא לא קני - מה קני? הרי לא יועיל לו כל מה שיקנה!
אמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו - עד שמוחלין לו על כל עונותיו (136). שנאמר: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי".
רב המנונא אמר: החולה שעמד מחליו חוזר לימי עלומיו. שנאמר: "רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו". ש"רוטפש" - היינו: רטוב ופש. שאחר שחלה ונתרפא, מתחזק טבעו להיות בריא יותר מאשר קודם שחלה.
"כל משכבו הפכת בחליו" - אמר רב יוסף: לומר, דהחולה משכח למודו. והיינו, שכל סדר הצעת לימודו המסודר - נהפך לו בחליו, ומשכחו (137).
רב יוסף חלש [חלה], ועל ידי כך איעקר ליה למודיה [נשתכח תלמודו].
אהדריה אביי תלמידו קמיה [החזיר אביי את תלמודו של רב יוסף לפניו].
והיינו דבכל דוכתא אמרינן [וזהו שהגמרא אומרת בכל מקום]: אמר רב יוסף [על שמועה שאמרו לפניו]: לא שמיע לי הדא שמעתא [לא שמעתי שמועה זו]!
ואמר ליה אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן [אתה אמרת לנו שמועה זו, ומברייתא זו הוכחת את הדבר]! והיינו שרב יוסף שכח תלמודו, והחזיר אביי את הדברים לפניו.
כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי [כשלמד רבי שלש עשרה אופנים] של הילכתא, אגמריה [לימדו] לרבי חייא שבעה מנהון.
לסוף חלש רבי, ושכח את אותן י"ג אופנים.
אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה [החזיר רבי חייא לפניו את אותם שבעה אופנים שלימדו].
אבל אותם שיתא אופנים שלא לימדו - אזדו [נשתכחו].
הוה ההוא קצרא [כובס], הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו [ששמע את הדברים כשלמדם רבי].
אזל רבי חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי.
כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא [כשראה רבי את אותו כובס], אמר ליה רבי: אתה עשית (138) אותי ואת חייא!
איכא דאמרי, הכי קאמר ליה רבי לאותו כובס: אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי!
ואמר רב אלכסנדרי אמר רב חייא בר אבא: גדול נס שנעשה לחולה - יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, שניצלו מכבשן האש.
שהרי האש של חנניה מישאל ועזריה - אש של הדיוט היתה, והכל יכולים לכבותה.
ואילו אש זו של חולה - של שמים היא, ומי יכול לכבותה!?
ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא, ואמרי לה אמר רבי יהושע בן לוי: כיון שהגיע קיצו של אדם - הכל מושלים בו. שנאמר שאמר קין: "והיה כל מוצאי - יהרגני" (139).
רב אמר, מן הדין קרא: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". וכך למדים ממקרא זה: כיון ש"למשפטיך עמדו", שהגיע קיצם, הרי "הכל עבדיך" לקיים את דבר המשפט.
רבה בר שילא, אמרו ליה: שכיב גברא גבוה, הוה רכיב גירדונא זוטרא. מטא תיתורא, איסתויט, שדייה - וקא שכיב [מת אדם גבוה, שהיה רכוב פרדה קטנה, כשהגיעה אותה פרדה לגשר, אחזתה רוח שטות, והשליכה את אותו אדם בנהר].
קרי על נפשיה: "למשפטיך עמדו היום".
שמואל חזייה לההוא עקרבא, יתיבא על אקרוקתא [ישבה על צפרדע] - ועברה נהרא. טרקא [נשך העקרב] גברא - ומיית.
קרי עליה שמואל: "למשפטיך עמדו היום".
אמר שמואל: אין מבקרין את החולה, אלא למי שחלצתו [שלבשתו (140)] חמה.
לאפוקי מאי? את מי אין מבקרין?
לאפוקי הא דתניא: רבי יוסי בן פרטא אומר משום רבי אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש.
והוינן בה: בשלמא חולי מעיים אין מבקרין - משום כיסופא. שהוא צריך תדיר לנקביו, ומתבייש.
אלא חולי העין ומחושי הראש - מאי טעמא אין מבקרין אותן?
ואמרינן: משום מילי דרב יהודה.
דאמר רב יהודה: דיבורא [הדיבור] קשיא לעינא (141), ומעלי לאישתא [לחום]. ולכן אין מבקרין את חולי העין, משום שהדיבור קשה לחולי זה. אבל את מי שחלצתו חמה - מבקרין, שהרי הדיבור מועיל לו.