חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - אין בין המודר · דף לח:
ואילו טמאה (תחילת העמוד) נפשה וגופה לשמים, שהרי היא אסורה באכילה.
אמרו לו: אף הטמאה, נפשה לשמים - וגופה שלו, שאם ירצה, הרי הוא מוכרה לעובדי כוכבים או מאכילה לכלבים, ונמצא שהוא נהנה בפיטומה!
גמרא:
אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא: המודר הנאה מחבירו - מותר להשיא לו בתו.
הוי בה רבי זירא: במאי עסקינן?
אילימא בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן, אם כן, היאך מותר לו למדיר להשיא למודר את בתו, הרי מוסר לו שפחה לשמשו - ומהנהו!
ואלא בנכסי חתן אסורין על אבי כלה, וקא משמע לן שמותר להשיאה לו, אף שעל ידי כך מתחייב החתן לזונה, ונמצא שהוא מהנה את אביה,
הרי גדולה מזו אמרו במשנתינו: זן את אשתו ואת בניו, ואף על פי שהוא חייב במזונותן, ואת אמרת: מותר להשיא לו בתו!? הרי משנשאת שוב אין אביה חייב במזונותיה, ואם כן, הרי אינו פורע עבורו את חובו, ופשיטא שמותר!
ואמרינן: לעולם, בשנכסי אבי כלה אסורים על החתן, ומדובר בבתו בוגרת, שמשיאה את עצמה, שכבר אין לאביה רשות בה. וכיון שהיא משיאה עצמה מדעתה (105), לכן מותר.
תניא נמי הכי: המודר הנאה מחבירו - אסור למדיר להשיא לו את בתו. אבל משיאו בתו בוגרת - ומדעתה.
אמר רבי יעקב: המדיר בנו, שנדר שלא ייהנה מבנו, לצורך תלמוד תורה, דהיינו, כדי שלא יתבטל בנו מלימודו (106), מותר עדיין הבן למלאות לו לאביו חבית של מים [משל אביו], ולהדליק לו את הנר.
והטעם, משום שמסתמא מדברים קטנים כאלו, שאינם מבטלין אותו מלימודו - לא הדירו (107) (108).
רבי יצחק אמר: מותר הבן אף לצלות לו דג קטן.
אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: המודר הנאה מחבירו, מותר להשקותו כוס של שלום. ואף שמהנהו בכך, התירו מפני דרכי שלום (109), לפי שהיה דרכם בכך.
ודווקא כשהכוס של המודר - מותר. אבל אם היא של המדיר, הרי הוא מהנהו ממש - ואסור (110).
מאי ניהו [מהו] כוס של שלום?
הכא תרגימו: כוס של בית האבל, שדרך לשתות שם יין.
במערבא אמרי: כוס מים חמים של בית המרחץ. שהרוחץ ולא שתה מים חמים, דומה כתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים [כדאיתא במסכת שבת מא א].
שנינו במשנתינו: ולא יזון את בהמתו בין כו'. תניא, יהושע איש עוזא אומר: זן המדיר את עבדיו ושפחותיו הכנענים של המודר במזונות יתרים.
ולא יזון את בהמתו, בין טמאה - בין טהורה, ואף במזונות יתרים, ודלא כרבי אליעזר של משנתינו.
מאי טעמא?
עבדיו ושפחותיו הכנענים - למנחרותא עבידן (111). דהיינו, שאינם עומדים לאכילה, אלא לנחירה בעלמא (112). ולכן מותר לזונם מזונות יתירים, לפי שאינו נהנה בזה.
ואילו בהמה - לפטומא עבידא, והרי הוא נהנה בפיטומה, שיכול למכרה לגוי בדמים יתירים.
מתניתין:
המודר הנאה מחבירו, ונכנס לבקרו בזמן מחלתו, עומד, אבל לא יושב.
ומרפאו רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון. ובגמרא יתבאר מהי רפואת הנפש, ומהי רפואת ממון.
גמרא: