אור ברסלב
חברותא על נדרים פרק ראשון - כל כינויי › דף יג:

חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - כל כינויי · דף יג:

דף יג.

ומשנינן: לא קשיא:

הא, שמודה רבי מאיר לרבי יהודה שמותר, מדובר בכגון דאמר זאת בשתי תבות "הא קרבן", ומהטעם שתבאר הגמרא בסמוך.

והא שנחשב הדבר שמתפיס בקרבן, בכגון דאמר זאת במילה אחת, "הקרבן", שמשמעותה היא "כקרבן".

ומבארת הגמרא: מאי טעמא האומר "הא קרבן" אין זה נדר? -

היות ובאומרו "הא קרבן" - ב"חיי קרבן", קאמר, ואין זה מתפיס בדבר הנדור.

ועתה באה הגמרא לבאר את מה דקתני בסיפא של משנתנו: "לקרבן לא אוכל לך - רבי מאיר אוסר".

והניחה הגמרא שמשמעות דבריו היא: לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך, ומכלל דבריו אלו משמע "מה שאוכל לך - יהיה קרבן".

והוינן בה: והא לית ליה לרבי מאיר את הכלל ש"מכלל לאו אתה שומע הן"!?

ומשנינן: אמר רבי אבא: נעשה דיבור זה, כאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך".

מתניתין:

במשנה זו מתבאר יסוד חדש בנדרים, שאדם יכול לאסור על עצמו את איבריו, מלעשות בהם שימוש - כמו שהוא יכול לאסור על עצמו את השימוש בחפצים שלו.

כגון, לאסור על עמצו את פיו מלעשות בו שימוש של דיבור.

וכמו כן, הוא יכול לאסור על עצמו מלעשות שימוש באבריו כלפי חברו, כגון שיכול לאסור על עצמו את פיו, מלדבר בו עם חברו.

האומר לחבירו: "קונם פי מדבר עמך",

או האומר "קונם ידי עושה עמך",

או האומר "קונם רגלי מהלכת עמך" -

אסור לו לדבר עמו, או לעשות עמו או ללכת עמו.

ובגמרא למסקנה, יבואר, שאף על גב שאין אדם יכול לאסור על עצמו בנדר עשייה או פעולה, אלא רק יכול לאסור חפץ עליו, בכל זאת חל נדרו שלא ידבר עמו ולא יעשה עמו ולא יהלך עמו.

כי משנתנו מדברת שהוא אסר על עצמו את פיו, מלהשתמש בו לדבר עם חברו, או שאסר על עצמו את ידיו מלהשתמש בהם עבור חברו, או שאסר על עצמו את רגליו מלהשתמש בהם להלך עמו.

גמרא:

תחילה הניחה הגמרא, שכוונת משנתנו היא לומר שיכול האדם לאסור את עצמו בנדר מלדבר עם חברו, או לעשות עמו או להלך עמו.

ורמינהו סתירה לכך, ממה ששנינו בתוספתא [נדרים פרק א, וכן במסכת שבועות כה א]:

יש חומר בשבועות מבנדרים, ויש חומר בנדרים מבשבועות.

ומבארת הברייתא שם: חומר בנדרים מבשבועות -

שהנדרים חלין אפילו על המצוה, לבטל את קיומה כשם שהם חלים בדבר שהוא רשות.

כגון אדם האוסר על עצמו בקונם לשבת בסוכה - אסור לו לשבת בסוכה, על אף שהוא מבטל בכך מצות ישיבת סוכה.

מה שאין כן בשבועות, שאינן חלות לבטל את המצוה. שהנשבע שלא לשבת בסוכה לא חלה שבועתו.

וחומר בשבועות מבנדרים - שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש, ובין על דבר שאין בו ממש.

מה שאין כן בנדרים!

שהנדר יכול לחול אך ורק על דבר שיש בו ממש. ולכן האומר "קונם שלא אדבר עמך", לא חל הנדר, כי אין לו דבר ממשי שיוכל לחול עליו. אבל אם אומר לו "קונם פי מלדבר עמך", חל הנדר על פיו, שהוא דבר שיש בו ממש.

וכיון שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, הרי זה סתירה, לכאורה, למשנתנו, האומרת שיכול האדם לאסור את עצמו מלדבר או לעשות או ללכת!

אמר רב יהודה: משנתנו מדברת באומר "יאסר פי - לדיבורי", "יאסרו ידי - למעשיהם", "יאסרו רגלי - להילוכן", שבכך הוא מטיל איסור חפצא על איברי גופו, שיהא הוא אסור להשתמש בהם.

ואיברי גופו הם דבר שיש בו ממש, והם נעשים כלפיו חפצא של איסור לענין הדברים שאסר אותם עליו.

דיקא נמי, דקתני במשנתנו "קונם פי מדבר עמך", שאוסר את פיו, שיש בו ממש, ולא קתני "קונם שאני מדבר עמך", שהוא דבר שאין בו ממש.


הדרן עלך כל כינויי

תוכן העניינים

חברותא על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה